קיבל חפץ שלא יודע שומתו לשמירה

שומר חפץ שלא ידע שומתו בקבלת השמירה, כמה ישלם

הנידון

אשה שבקשה מחברתה לשמור לה על תכשיט ולא אמרה לה שהוא יקר. ופשעה בשמירה ונאבד. השומרת טוענת שלא ידעה שהוא תכשיט יקר, ואם היתה יודעת, היתה שומרת טוב יותר, או שלא היתה מקבלת על עצמה שמירה. האם האשה חייבת לשלם את שוויו היקר של התכשיט, או רק מחיר זול.

תשובה

אם נראה לעין שהתכשיט זול, חייבת רק כפי מה שנראה. אבל אם אין מראהו מורה דוקא שהוא זול, והוא אבן יקרה, שיתכן ששווה הרבה, אז חייב השומר לשלם שוויו.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. אמר לו המפקיד בשעה שהפקיד בידו, ששוה פחות. ב. לא אמר לו המפקיד כלום, אבל נראה ששוה פחות משוויו. ג. שומר אבן יקרה, שאין יודע שומתה.

קיבל שמירה על כלי כסף ונמצא זהב

גרסינן בבבא קמא (סב, א)

"אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו - משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה; פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי".

[פירוש: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר הזהרי בו, של כסף הוא, אם הזיקתו, משלמת דינר זהב, משום שאומר לה, מה יש לך שהזקת אותו. אבל אם פשעה בשמירתו, משלמת רק דינר של כסף, שאומרת לו, שמירת כסף קבלתי עלי, ולא שמירה של זהב].

הנה מבואר, ששומר שקיבל שמירה, אינו חייב בשמירת החפץ אלא כפי ידיעתו בשווי החפץ, לכן פטור השומר מדינר זהב. וכן פסק המחבר (חושן משפט רצא, ד) וז"ל:

"אפילו כשקבל עליו [שמירה], אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור, שאם נתן לו לשמור דינר זהב, ואמר לו, הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו, לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף. וכן כל כיוצא בזה" ע"כ.

וכתב הש"ך (שם, ס"ק י) שמדברי המרדכי (בבא קמא, פרק הכונס, רמז רז) המובא להלן, מוכח, שלאו דוקא שומר, אלא אפילו שואל שחייב באונסין אינו חייב אלא בדינר כסף בלבד, שאין טעם לחלק בין שומר לשואל לענין שווי קבלת השמירה.

העולה מזה: המפקיד או משאיל אצל חבירו חפץ, ואמר לו כמה שויו, ופשע בשמירה, אין חייב השומר או השואל אלא כפי השוי שאמר לו בעל הבית.

צדדי הספק בשומר דבר הנראה זול - והוא יקר

וכל המבואר הוא באופן שאמר המפקיד לשומר בפירוש, שמפקיד לו דינר של כסף, אבל המפקיד אצל חברו ולא אומר לו שוויו, אין השומר יכול לטעון שחשב שהחפץ שוה פחות, שהרי ראה בעיניו את החפץ, ולא אמרו בש"ס לעיל במפקיד דינר זהב שהוא פטור מתשלום דינר זהב, אלא מפני שאומר לאשה שהוא של כסף, משמע, שאם שותק, בודאי השומר חייב דינר זהב, שהרי קיבל דינר זהב. אבל יש לעיין, מה הדין במפקיד לחבירו דבר יקר אבל הוא נראה שאינו שוה הרבה, והמפקיד לא פירש בדבריו כמה הוא שוה, ופשע בשמירה, האם חייב השומר לשלם כפי שווי החפץ הנראה, או שחייב לשלם יותר, כיון שלא בירר לפני כן.

וצדדי הספק הן, האם שוי הנראה לעינים הוי כאומר לו שיקבל שמירה על שווי זה בלבד, ואם המפקיד רוצה שיקבל עליו שמירה על שווי יותר ממה שנראה לעינים, על המפקיד מוטל חיוב לפרש לשומר שיקבל שמירה על חפץ יקר יותר, או דלמא, שומר מתחייב בשמירה על שוויו של חפץ, ולא רק מה שנראה לעינים, ועל השומר החובה להודיע למפקיד שאינו מקבל שמירה על שוויו האמיתי רק לפי הנראה לעינים.

העולה מזה: המפקיד חפץ אצל חבירו, ולא אמר המפקיד לשומר כמה שויו, חייב השומר בשוויו החפץ, בין אם ניכר לכל שהוא יקר, או שיש ספק בדבר. ואינו יכול לטעון חשבתי שהוא זול יותר. אבל אם שוה יותר ממה שנראה לעינים, יש להסתפק מה חייב השומר.

שיטת המרדכי והמחבר שחייב רק שוויו הזול

וכבר דן בשאלה זו בהגהות מרדכי (בבא קמא, פרק הכונס, רמז רז) וז"ל

"מעשה ששאל ראובן משמעון סייף, שהיה לו במשכון [מעובד כוכבים], ואבדו, והיה שואל לו שמעון דבר גדול, כמו ששאל ממנו העובד כוכבים. נראה לי דלא ישלם לו אלא שויו דסתם סייף דעלמא, לפי, דנטירותא דסתם סייף קביל עליה, אבל נטירותא של סייף יקר לא קבל עליה. וראיה מפרק הכונס (בבא קמא סב, א), הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, והזיקתו, שפשעה בו, משלמת בשל כסף, דנטירותא דכספא קביל עליה, ולא נטירותא דדהבא. ועוד ראיה, דאמרינן התם, השאיל מקום לחבירו להגדיש שעורים, וחיפן בחטים והדליק המשאיל את הגדיש, דאין משלם לו אלא דמי שעורים, וצריך עיון" עכ"ל.

והביאו הבית יוסף (בחושן משפט, סימן עב, מחודש ח), ופסק כן בשולחנו הטהור, בחושן משפט (סימן עב, ח).

הנה מלשון הגהות מרדכי מוכח, שאיירי בסייף שבאמת שוויו יקר, אלא שהיה נראה לעינים שהוא זול. ופושט הגהות מרדכי דין זה, ממה שאמרו בש"ס, באומר לאשה שהדינר של כסף, דסובר הגהות המרדכי, שהניכר לעינים, הוא ממש כאמירה של בעל הבית, וכן ממה שאמרו בחיפן שעורים דאינו חייב אלא דמי שעורין. ומכל מקום יש לשים לב, שהגהות מרדכי נשאר בצריך עיון בדין זה. אבל הבית יוסף שהעתיק (שם) את דברי הגהות מרדכי, השמיט סוף דבריו שכתב צריך עיון. וכן בשולחנו הטהור פסק כדברי הגהות המרדכי לגמרי.

העולה מזה: להגהות מרדכי ולמחבר, שומר מתחייב רק כפי השווי הנראה לעינים בלבד. ואם ניכר שהוא זול, ובאמת הוא יקר, אין חייב יותר. [ולמרות שהגהות מרדכי נשאר בצריך עיון, המחבר פסק כוותיה].

שיטת המהרש"ל בידן זה

אבל המהרש"ל בים שלמה (בבא קמא ו, לד), פשיטא ליה שחובת הבירור היא על השומר, ודוקא בדין שבגמרא שבעל הבית אמר בפירוש שאינו שווה הרבה אינו חייב אלא כמה שאמר לו, אבל במקבל בסתם חפץ לשמור, מתחייב השומר בשמירה של שווי החפץ, אפילו אם נראה לעינים שהוא שוה פחות. וז"ל "ואמת שצריך עיון גדול, בשלמא גבי דינר זהב, המפקיד גופא פשע, שאמר לה של כסף הוא, אבל אי אמר לה סתם הזהרי בו, פשיטא דהוה חייבת, וכן התם דחיפן בשעורים, ואם כן זה לא היה לו לידע יותר משעורין, אבל מה שאדם מפקיד גבי חבריה, וראה אותו, פשיטא דמקבל עליו כל שויו, בין רב בין מעט, דאם לא כן, אחד שיתן לחבירו בפקדון אבן טוב שוה מאה מנה, פשיטא דחייב לשלם מאה מנה, ולאו כל כמיניה למטען סבור הייתי ששוה כסתם אבן, פשוט זהב או ב'" עכ"ל.

אבל מבואר בדברי המהרש"ל, שאם חיפה חיטין בשעורים, מודה שאינו משלם אלא שעורים אפילו שבעל הבית לא אמר שיקבל עליו שמירת שעורין, והטעם פשוט, כיון שניכר לעין שהם שעורין, ושווים ידוע, ולא בא המהרש"ל לחלוק על הגהות מרדכי אלא בסייף שאין שוויו ידוע. וראיה לזה, שהרי מסיים, שכמו שאם יתן לחבירו אבן טובה בפקדון כו', והרי אבן אין שוויה ידוע, שמע מינא דמהרש"ל הבין שהגהות מרדכי פוטר את השומר אפילו בדבר שאין ידוע ששווי זול, אלא אין שומתו ידועה, ועל זה הקשה עליו.

העולה מזה: מהרש"ל הבין שסייף אין ניכר שומתו, ואף על פי כן הגהות מרדכי פוטר, וחולק עליו, דכיון שאין שומתו ידועה חייב, אבל אם ידוע בדבר שהוא זול, מודה מהרש"ל שפטור.

שיטת הט"ז והש"ך

אבל לעיל ביארנו שבאמת מלשון הגהות מרדכי משמע שסתם סייף הוא זול, והוי ממש כחיטין שחיפן בשעורין, ורק בזה פטור, אבל בדבר שאין שומתו ידוע באמת חייב כפי שומתו, ולפי זה לא קשה מידי על הגהות מרדכי. ושמחתי שראיתי מפורש כדברינו בטורי זהב ובש"ך.

דז"ל הטורי זהב (חושן משפט סימן עב) :

"ונראה לעניות דעתי לישב הג"ה מרדכי ולתרץ קושית רש"ל, דודאי אבן טובה וכיוצא בו שתלוי בדעת המבינים, מסתמא מחייב הנפקד עצמו בכל שויו, שאפשר ששוה הרבה, מה שאין כן בענין סייף וכיוצא בו, מסתמא ידוע לכל שויו, ואין בנמצא סייף ששוה הרבה ממש, וכיון דלא שכיח לא מסיק אדעתיה. וכמו שמצינו באונסא, דלא קיבל עליה אונסא דלא שכיח, כמו שמפורש בסימן רכ"ה [סעיף ג'], משום הכי אין כאן חיוב אלא כפי אומד הדעת של סתם אדם וסייף סתם, וטפי לא קיבל עליו, כן נראה לי" עכ"ל.

וכן כתב הש"ך (סימן עב, מ), שמבאר שיטת המרדכי המובא במחבר כפי שביארנו לעיל, דבדבר שאין שוויותו ברורה, ויש הרבה השוים הרבה כאבן טובה, בזה ודאי שבסתם מקבל השומר שמירת שוויו האמיתי, אבל היכא דניכר ששווה בזול, בזה בלבד לא מקבל שמירה של דבר יקר. וזה לשון הש"ך וז"ל (שם):

"ולפי עניות דעתי נראה, דשפיר יש לדמותו להך דדינר זהב, כו' ואף על גב דמסתמא אם הפקיד אצלו אבן טובה פשיטא דחייב לשלם כל שויו, היינו משום שאבן טובה רגיל להיות ששוה הרבה, ומסתמא אסיק אדעתיה לקבל שמירתו בין שוה מעט או הרבה, מה שאין כן בסייף יקר, דלא שכיח ששוה הרבה יותר, ולא עלה על דעתו לקבל שמירה יותר מסתם סייף דעלמא. וכן פסק בשלטי גבורים פרק המפקיד דף ע"ט ע"א [ב"מ י"ט ע"ב מדפי הרי"ף אות א'], וכתב, ולפי זה אם הודיעו שהסייף יקר, צריך לשלם לו כפי מה שהודיעו, והוא הדין לכל כיוצא בזה, שמשאיל לחבירו דבר ונאבד ואחרי כן שואל ממנו גבוהות, דאינו חייב לשלם לו אלא כפי שויו דסתם אותו הדבר, עד כאן לשונו. ומכל מקום נראה לפי עניות דעתי, כיון דבהגהת מרדכי גופיה מסיק על זה וצ"ע, הוי ספיקא דדינא" עכ"ל.

הנה למעשה הש"ך חולק על המחבר, וסובר שכיון שהגהות מרדכי נשאר בצריך עיון, גם הש"ך סובר שהוא ספיקא דדינא.

העולה מזה: שיטת הש"ך, שהשומר דבר בסתם, אם הוא אבן טובה שאפשר ששוה הרבה מאוד, התחייב השומר לשלם שוויה. ואם ניכר שאין הדבר שווה הרבה, יש להסתפק אם חייב כפי שוויה, או כפי מה שנראה שהוא זול.

למעשה אין מחלוקת בין הפוסקים

לאור המבואר אין מחלוקת בין הפוסקים, דבאמת הכל מודים שבדבר הניכר שהוא זול כשעורין, שאין חייב אלא כפי הנראה, ודבר שאין שומתו ידועה, כאבן טובה וכדו', בדבר שיש מהם שהם יקרים ויש שלא, וצריך לזה הבנה של דעת מבינים, מקבל עליו השומר שויו האמיתי אפילו שאין יודע כמה, ובדבר שעל הרוב שוויו זול, גם כן אין מקבל אלא שווי הזול, דמסתמא כך הוא שוויו, ולא נחלקו אלא בהבנת הדין של הסייף המובא בהגהות מרדכי, דמהרש"ל הבין שסייף אין שומתו ידועה, ולכן הקשה מדוע אין חייב כפי שויו, אבל הטורי זהב והש"ך מבארים שהסייף שאיירי ביה הגהות מרדכי שומתו ניכרת שהוא זול, שרוב הסייף הם זולים.  

ביאור שיטת קצות החושן

ובקצות החושן (רצא, ד) כתב, דהעיקר כדברי המהרש"ל, והטעם, כיון ששומר שקיבל על עצמו בפירוש שמירת דינר כסף בלבד, ולאחר מכן נודע לו שדינר זה הוא זהב, ופשע בשמירתו, אין חייב השומר אלא שווי, מטבע כסף, כיון שלא קיבל על עצמו שמירה יותר מדינר כסף. ואף על פי כן, אם קיבל שמירה על חפץ והחפץ התייקר לפני שפשע בשמירתו, חייב השומר כפי שווי החפץ בשעת פשיעה, אף על פי שלא קיבל אלא שמירת חפץ זול, מוכח מזה, שאם לא פירש השומר שמקבל רק שווי מסויים, או שלא אמר לו בעל הבית כמה שווי החפץ, אז מתחייב השומר לשלם כפי שווי החפץ בשעה שנאבד בפשיעתו, ורק אם פירש לו בעל הבית שוויו, אז לא חל עליו שמירה אלא כפי השווי שאמר לו בעל הבית.

ולפי זה, הוא הדין בקיבל סייף בסתם, בסתם מתחייב השומר לשלם שווי החפץ הנפקד כפי שוויו בשעה שפושע בו, כיון שלא פירש, ומזה הטעם באמת השומר סתם אבן טובה חייב לשלם שוויה, כיון שמקבל על עצמו שווי האבן האמיתי, זה תוכן דבריו.

והקשה באילת השחר (בבא קמא שם) על דבריו, דהא אינו דומה כלל זה לזה, דכשמקבל חפץ בשמירה, מקבל על עצמו להתחייב על שוויו בשעה שיפשע ויאבד, אבל אינו מקבל על עצמו שווי של דבר אחר ממה שנראה לעינים, והרי כשאמר בעל הבית לאשה שהוא דינר כסף, אם התייקר, חייב השומר לשלם כפי היוקר, ואף על פי כן אין חייב לשלם כשווי דינר זהב, כיון שקיבל על עצמו שווי דינר כסף כפי שוויו בשעה שיפשע, ולא קיבל על עצמו דינר זהב, ואם כן הוא הדין בנידון דידן, ונשאר בצריך עיון.

אבל באמת מלשון קצות החושן מוכח, שהבין כהבנת המהרש"ל, שהסייף אין שומתו ידועה, ולכן פסק שמתחייב בכל שווי הסייף, אבל נראה שמודה קצות החושן אם ניכר ששומתו זולה, שאין מתחייב אלא רק כמה שניכר לעינים, ומה שהביא ראיה מדבר שהתייקר, הוא רק על שומר שקיבל דבר שאין שומתו ידועה, שמסתמא קיבל עליו כל שווי של החפץ, כשם שמקבל שווי שהתייקר. ומיושב תמיהת אילת השחר. ועולה מזה, ששיטת קצות החושן כשיטת כל הפוסקים, אלא שכל אחד הבין בסייף הבנה אחרת.

נידון דידן

לאור המבואר, אם התכשיט שנתנה בשמירה לחברתה נראה שהוא זול, ועל הרוב תכשיט כזה הוא זול, אין חייבת אלא כפי הנראה לעין. ואם אין ידוע שומתו אלא למבינים, חייבת לשלם כפי שוויו האמיתי, אבל אין המפקיד נאמן לומר כמה היה שוה אלא במאמינו, ואם אינו מאמינו, אינו נאמן להוציא ממון, אלא בעדים שיעידו על שוויו. 

דינים העולים

1.      המפקיד או משאיל אצל חבירו חפץ, ואמר לו כמה שויו, ופשע בשמירה, אין חייב השומר או השואל אלא כפי השוי שאמר לו בעל הבית.

2.    המפקיד חפץ אצל חבירו, ולא אמר המפקיד לשומר כמה שויו, חייב השומר בשוויו החפץ, בין אם ניכר לכל שהוא יקר, או שיש ספק בדבר. ואינו יכול לטעון חשבתי שהוא זול יותר.

3.    להגהות מרדכי ולמחבר, שומר מתחייב רק כפי השווי הנראה לעינים בלבד. ואם ניכר שהוא זול, ובאמת הוא יקר, אין חייב יותר. [ולמרות שהגהות מרדכי נשאר בצריך עיון, המחבר פסק כוותיה].

4.   למעשה הכל מודים, שאם ניכר שהדבר ששווה זול, או הרוב הם שווים בזול, אין חייב ביוקר. אבל אם זה דבר שאין שומתו ידועה, כאבן טובה וכדו' שצריך מבינים, או שמכל סיבה אחרת אין שומתו ידועה, חייב כפי שוויו האמיתי - אלא אם כן אמר לו המפקיד שזה זול.