הלוה על המשכון ואבד המשכון

דין אומן, מלוה על המשכון, שומר אבידה

הנידון

"לויתי מחברי חמש אלף שקלים, וביקש משכון על ההלוואה. ומשכנתי לו בשעת ההלואה מגילת אסתר. כשפרעתי את ההלוואה, ביקשתי שיחזיר לי את המגילה, ואמר לי שהיא אינה תחת ידו, ושאבוא מחר בצהרים. באתי למחרת, והתנצל ששכח להביא את המגילה, ויביא לי אותה מחר לבית המדרש. בלילה נגבה המגילה מביתו. האם הוא חייב לשלם לי על המגילה"

תשובה

אם הגנבה היתה בפשיעה של שמירה, חייב המלוה לשלם לך את המגילה. אם לא היתה פשיעה, אלא גניבה, פוסק הרמ"א שמלוה על המשכון הוא ספיקא דדינא, אם הוא שומר חינם או שומר שכר, לכן אי אפשר לתבוע אותו על הגניבה. אבל אם רוצה לצאת ידי שמים, לחשוש לסוברים שמלוה על המשכון שומר שכר, ישלם על הגניבה. וכל זה אם באמת באת למחרת בצהרים, אבל אם לא באת, הוא פטור לגמרי. 

ביאור התשובה 

ובו יבואר: א. האם אומן חייב על גניבה ואבידה. ב. אם מלוה על המשכון דינו כשומר חינם או כשומר שכר. ג. שומר אבידה, אם דינו כשומר חינם, או כשומר שכר. ד. פרע הלואתו, מה דין המלוה על המשכון, כשומר חינם או כשומר שכר. ה. קבע לו זמן ליטול משכונו, ולא בא. ו. לא רצה ליטול הלוה את המשכון, מה דין המלוה על המשכון. ה. דין פרוטה דרב יוסף. ו. השבת אבידה למודר הנאה ממנו.

דין אומן ומלוה על המשכון

כתב הטור (חושן משפט שו, א) וז"ל "כל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות הם כשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה, וזהו שכרן, שמשתכרין במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר" עכ"ל. ומקורו בבבא מציעא (פ, ב), דאומן הרי הוא שומר שכר על המלאכה שנמצא תחת ידו, והטעם מבואר בגמ' (שם) "בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה, דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי - הוי עליה שומר שכר", ופשט לשון הגמ' משמע, שבהנאה ההיא, שתופס את החפץ על שכרו, שלא צריך לבקש שכר מבעל הבית, הרי הוא שומר שכר על החפץ. אבל הטור דקדק לפרש, שהשכר הוא "במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר". וצריך ביאור בכונתו.

והנה במלוה מעות על המשכון, נחלקו שם במשנה, אם הוי שומר שכר, דרבי מאיר סובר דהוא שומר שכר, ורבי יהודה סובר דהוא שומר חינם. והש"ס להלן (שם, פב, ב) נושא ונותן מדוע יהיה מלוה על המשכון שומר שכר. [ולהלן יבואר טעם הסוברים דשומר משכון שומר שכר].

ויש לדקדק, מדוע מלוה על המשכון לא הוי שומר שכר בזה שתופס משכון להיות בטוח במעותיו שהלוה, כדין אומן דהוא שומר שכר בזה שתופס על מעותיו. וקושיא זו הקשו רבותינו הראשונים (תוס' שם, פ, ב ד"ה דקא, ריטב"א שם, ד"ה אלא ועוד), ותירצו כולם, דמלוה על משכון אין לו הנאה מהמשכון, אלא מניעת הפסד, ואינו נהנה יותר מאילו לא היה כלל מלוה מעותיו, אלא שמונע מעצמו הפסד, לכן תפיסת המשכון אינה נחשבת שכר, דשכר הוא תוספת שכר, ולא מניעת הפסד, דאם לא ילווהו לא יצטרך את המשכון, אבל אומן משתכר במלאכתו, ומרויח ממון, ונהנה מבעל הבית, והוא תופס את החפץ כדי לקבל שכרו, ועבור הנאה זו הוא שומר שכר.

ובזה מדוקדק היטב לשון הטור, שכתב שההנאה היא "במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר" ולא כתב כלשון הגמ' שתופס את הכלי על שכרו, דעל זה קשה ממלוה על המשכון, לכן פירש שההנאה היא השכר שנוטל.

ולהלכה פסק המחבר (חושן משפט עב, ב) כרבי מאיר, דהלוהו על המשכון שומר שכר, והרמ"א הביא יש אומרים דהלוהו על המשכון שומר חינם, ופסק דהוא ספיקא דדינא.

העולה מזה: אומן דינו כשומר שכר על החפץ שקיבל למלאכה, בשכר שכרו שנוטל, ותופס לכלי על שכרו. אבל מלוה על המשכון שבטוח במעותיו, אין נחשב שכר, דאינו הנאה. ונחלקו במשנה מה דינו, והמחבר פסק דמלוה על המשכון שומר שכר, והרמ"א הביא י"א דהוא שומר חינם, ומסיק דהוא ספיקא דדינא.

דין שומר אבידה

גרסינן בבבא קמא (נו, ב)

"איתמר: שומר אבידה - רבה אמר: כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי. רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה; רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא, הוי כשומר שכר. איכא דמפרשי הכי: רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, הלכך כשומר שכר דמי" ע"כ.

הנה מבואר, דלרבה שומר אבידה שומר חינם, דאין לו שום הנאה משמירת אבידה, ולרב יוסף הוי שומר שכר. ובטעם רב יוסף נאמרו בש"ס שני טעמים: א. בהנאה שאינו צריך לתת פת לעני, דעוסק במצוה פטור מן המצוה (רש"י) הוי שומר שכר. ב. כיון שרחמנא חייביה לשמור, חיובו גדול מאוד כשומר שכר. וסתם הש"ס בנדרים (לג, ב) נוקט בפשיטות את הטעם הראשון של רב יוסף.

ובביאור טעם פרוטה דרב יוסף, כתבו התוס' (בבא קמא נו, ב) ועוד הרבה ראשונים, וז"ל

"בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא - משום דעוסק במצוה. ודוקא בשעה דמתעסק בה, כגון שוטח לצורכה, או משום עסק שצריך לה לאבידה, אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא, כיון שיכול לקיים שתיהם, כדמוכח בסוכה (כה, א) דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם. וסברא הוא, דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות, ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים לג, ב) אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח, ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא. פסק רבינו חננאל והלכות גדולות דהלכה כרב יוסף, משום דאמרינן באין בין המודר (שם) דכולי עלמא אית להו פרוטה דרב יוסף, ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח, ואומר ר"י דאינה ראיה כלל, דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דסבירא ליה דלא נעשה שומר שכר בכך, ומכל מקום הוא נהנה, לכך אסור למודר, אבל לא הוה שומר שכר" עכ"ל.

הנה מבואר בדבריהם, דפטור לתת פרוטה לעני רק בשעות שעוסק באבידה, ומחמת זה נעשה שומר שכר על האבידה כל הזמן, אבל כל הזמן שהאבידה בביתו אינו פטור מלתת פרוטה לעני, דלא אמרו עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא כשאינו יכול לקיים שניהם. וכן הוא ברשב"א (ומובא בסמ"ע עב, ט) וז"ל

"(שו"ת הרשב"א חלק ג סימן נב) אינו פטור מפרוטה דרב יוסף, אלא בשעת ההלואה בלבד, ומכל מקום הרי הוא שומר שכר עליו לעולם, עד שיחזרנו לבעליו. שהרי הוא כנושא שכר בשעת ההלואה, ומחמת אותו שכר הוי עליה כשומר שכר לעולם, שכן כל שומרי שכר שמקבלין שכר בתחילתן או בסופן, ונעשין שומרין שכר לעולם מחמת אותה פרוטה שקבלו שכר בתחלה מחמת שמירתו, וזה דבר ברור ופשוט בעיני" עכ"ל.

עוד מבואר בדברי התוס', דלית מאן דפליג על דברי רב יוסף. וגם רבה מודה ביה, אלא שסובר שאינה מספיק הנאה כדי להיות מחמת זה שומר שכר, לפיכך במודר הנאה, הכל מודים, שאם נכסי האובד אסורים על המוצא, שאסור למוצא להחזיר האבידה לאובד, שמהנהו בפרוטה דרב יוסף, שלענין איסור נדרים גם בהנאה כל דהו אסור להנות, אבל לענין שומר שכר לא נעשה שככר מחמת זה.

ולענין הלכה נחלקו רבותינו הראשונים אם שומר אבידה הוי שומר שכר. הרמב"ם וסיעתו פסקו דהוא שומר שכר, וכן פסק המחבר (חושן משפט רסז, טז) והתוס' (בבא קמא, שם. ובא מציעא כט, א) פסקו דהוא שומר חינם, והביא הרמ"א (שם,) שיטתם, ומסיק הרמ"א דמספיקא לא מפקינן ממונא (עיין שם, בסמ"ע ס"ק יז).

העולה מזה: שומר אבדה פטור מלתת פרוטה לעני רק בשעה שעוסק בה. והכל מודים בזה. ומכל מקום, מחמת הנאה זו, הוא שומר שכר לפי הרמב"ם והמחבר. אבל י"א דאינה הנאה גדולה כל כך להחשב עבורה שומר שכר, ודינו כשומר חינם. ולהלכה הוא ספיקא דדינא.

הטעם שמלוה על המשכון שומר שכר

ועל פי זה נבוא לבאר דין שומר משכון. דהנה מבואר במשנה (בבא מציעא פ, ב) לפי תנא קמא דמלוה מעות על המשכון הוא שומר שכר, ולהלן בגמרא (שם, פא, ב) מביא הש"ס ברייתא דתניא רבי אליעזר סובר שמלוה על המשכון שומר חינם, ורבי עקיבא סובר דמלוה על המשכון שומר שכר. והש"ס נושא ונותן להעמיד המשנה גם כרבי אליעזר, ולבסוף מסיק (פב, א) דהמשנה אינה כרבי אליעזר אלא כרבי עקיבא דמלוה על המשכון שומר שכר.

והנה כבר נתבאר דזה שתופס את המשכון על מעותיו אינה הנאה. לפיכך צריך טעם מדוע שומר המשכון הוי שומר שכר, ולכן מבאר בש"ס שני טעמים מדוע יהיה שומר משכון שומר שכר. או מטעם רב יוסף, דכיון שעושה מצוה, ומלוה מעות את חבירו, מה שמתעסק במשכון הוא מצוה, לפיכך בשעה שעוסק במשכון הוא עוסק במצוה ופטור לתת לעני פרוטה, ולפי רב יוסף הוי שומר על המשכון שכר, כדין שומר אבידה. עוד מבואר בגמרא טעם מדוע יש לומר שהוא שומר שכר, כיון שנוטל משכון הרי הוא כנוטל אחריות, והרי זה כמו שאומר הלוה, אם תתן לי את המשכון אחזיר לך מעותיך. ועוד מבואר שם, שאם ממשכנו שלא בשעת הלואתו, הוא קונה את המשכון מדין תורה, ולפיכך חייב עליו, ואין כאן הסוגיא להאריך בזה.

מכל מקום מבואר שם, דמטעם פרוטה דרב יוסף בודאי יש במלוה על המשכון דמצוה הוא, ולפי רב יוסף בודאי הוי שומר שכר, אלא אם כן המלוה רוצה להשתמש במשכון להנאתו, אז נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אם נחשב עוסק במצוה ששומר את המשכון, דרבי עקיבא סובר שאפילו הכי נחשב עוסק במצוה, והוי שומר שכר, ורבי אליעזר סובר שבאופן זה הוי שומר חינם דמתכון להנאתו, עיין שם בסוגיא בבא מציעא (פב, ב).

העולה מזה: הטעם של מאן דאמר מלוה על המשכון דינו כשומר שכר, כיון דפטור מלתת פרוטה לעני כשומר אבידה. וי"א דהטעם הוא שהוי כנוטל אחריות, ואומר לו כשתתן לי משכוני אפרע מעותיך. ואם משכנו שלא בשעת הלואתו, קונה את המשכון מדין תורה וחייב עליו.

נגנב המשכון לאחר שפרע ההלואה

ויש לבאר מה הדין אם פרע הלוה את הלואתו, ועוד לא נטל את המשכון, ונגנב המשכון למלוה, למאן דאמר דמלוה על המשכון שומר שכר, האם חייב המלוה. דיש לומר, שכיון שפרע, כבר פקע חיוב שמירת שומר שכר וחייב רק כשומר חינם, או דלמא כיון שחל עליו דין שומר שכר לא פקע חיובו. ועוד אפשר, שאפילו אם פשע פטור, דכיון שפרע חובו אין למלוה כלל דין שומר, ואפילו לא שומר חינם.

וכבר דן בזה הרא"ש בתשובה, דהוא סובר שמלוה על המשכון שומר שכר. ותוכן דבריו (שו"ת הרא"ש כלל צ סימן ג), דהטעם שמלוה על המשכון שומר שכר, אינו מחמת שתופס את המשכון על הלואתו, כמו שנתבאר לעיל, שאז היה אפשר לומר שכיון שכבר פרע לו חובו, ואינו תופס את המשכון על ההלואה אינו כשומר שכר, אלא הטעם שהוא שומר שכר, הוא מטעם שפטור לתת פטורה לעני. לכן אם המלוה קבע זמן ללוה ליטול את המשכון, עד הזמן שקבע הוא נשאר שומר שכר, דחייב לנער את הכסות ולטפל בה. אבל לאחר שקבע הזמן פקע חיוב שומר שכר מיניה. לכן אם בא הלוה ליטול את המשכון בזמן שקבע לו, ולא נתן לו, חייב המלוה כשומר שכר, ואם לא בא לקחת את הכסות בזמן שקבע לו, אינו כשומר שכר מהזמן ההוא, אלא כשומר חינם. וכל זה רק לרא"ש שסובר שמלוה על המשכון שומר שכר, אבל לסוברים שמלוה על המשכון כשומר חינם, לעולם הוא פטור על הגניבה ואין חייב אלא בפשיעה. וכיון שהכל תלוי אם בא בזמן ליטול יש לו להביא עדים. 

והביא המחבר והרמ"א דברי הרא"ש בחושן משפט (עב, מג), וז"ל

"המלוה את חבירו על המשכון ופרעו, ואמר לו תן לי משכוני, אמר לו לך עתה ובא למחר ואחזירנו לך ונגנב המשכון, אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבא בשבילו חייב המלוה, ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבא בשבילו פטור, לפיכך אם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתנו לו חייב, ואם אין עדים, ישבע המלוה שלא בא בזמן שקבע לו, ופטור. הגה: ודוקא למאן דאמר מלוה על המשכון הוי שומר שכר, אבל למאן דאמר שומר חנם כמו שנתבאר ריש סימן זה,  לא מיחייב אלא בפשיעה" עכ"ל המחבר.

ולמעשה כתב בערוך השולחן (שם), דכיון שלהלכה שומר על המשכון הוא ספיקא דדינא, אם הוא שומר חינם או שכר, אם כן אין נפקא מינא בכל זה, דהרי להלכה מספק הוא שומר חינם, לכן אפילו קבע לו זמן, ונגנב בתוך הזמן פטור מגניבה.

ונראה לעניות דעתי, דאף על פי שהוא ספיקא דדינא, איכא נפקא מינא למעשה, אם בא המלוה לצאת ידי שמים, וחושש לשיטת המחבר דהוא שומר שכר.

והטעם שלאחר הזמן הוא שומר חינם, ולא פקעה לגמרי שמירתו, מבואר בערוך השולחן (חושן משפט, עב, ע) וז"ל

"אבל שומר חנם מיהא הוי, ואינו יכול לומר אין רצוני להיות שומר כלל והיה לך ליטלו, דכיון דלא מסר לו בעת הפרעון, בהכרח עליו להיות על כל פנים שומר חנם ולהתחייב בפשיעה" עכ"ל

ומכל מקום כתב להלן (שם) וז"ל

"ודבר פשוט הוא, שאם המלוה נתן לו המשכון, ולא רצה לקבלו, ואמר יונח אצלך עד שאקבלו, אין המלוה אפילו שומר חנם, אם לא שענה לו בפירוש יונח אצלי עד שתקבלו" עכ"ל.

העולה מזה:

א. הלוה שפרע את הלואתו, וביקש המלוה מהלוה שיטול את המשכון, ולא רצה לקבלו, ואמר לו הלוה הנח אצלך עד שאקבלנו, אין על המלוה דין שומר חינם, ופטור אפילו על פשיעה. ואם אמר המלוה "יונח אצלי עד שתקבלו", דין המלוה כשומר חינם, וחייב על הפשיעה, ופטור על הגניבה. 

ב. אם כשפרע, ביקש הלוה את המשכון, ואמר לו המלוה, בא מחר בצהרים ותקבלנו, עד למחר בצהרים דין המלוה כשומר שכר, למאן דאמר המלוה על המשכון שומר שכר. ואם נגנב בזמן הזה, מעיקר הדין הוא ספיקא דדינא, ואינו חייב אלא על הפשיעה, אבל אם בא לחשוש לשיטת המחבר ולצאת ידי שמים, ישלם אם נגנבה.

ג. הגיע הזמן ולא בא, מאותו הזמן דינו כשומר חינם.

ד. בא הלוה למחר בצהרים, ולא נתן לו המלוה את המשכון, ממשיך המלוה להיות שומר שכר, למ"ד מלוה על המשכון שומר שכר.

ה. טוען המלוה שהלוה לא בא לקבלו, והוא פטור על הגניבה – למ"ד הנ"ל - וטוען הלוה שבא ולא נתן לו, אם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתנו לו חייב, ואם אין עדים, ישבע המלוה שלא בא בזמן שקבע לו, ופטור.