הפקיר רכושו ונמצא בו ממון שלא ידע עליו

הפקיר תכולת בית, ובתוכה חפץ שלא ידע עליו

הנידון

"יורשיו של ראובן הודיעו לדיירי הבנין, שבדעתם למכור את דירת מורישם, והם כבר נטלו מהדירה את כל אשר חפצו, ומי שרוצה יבוא ויטול את מה שנשאר בדירה. להפתעתי, מצאתי בדירה במקום קצת מסתור, מעטפה עם חמשת אלפי יורו, האם אני יכול ליטול אותם, שהרי היורשים הפקירו את כל תכולת הבית, ואפילו אם נאמר שהוא הפקר בטעות, הרי הקונה של הדירה היה בודאי יכול ליטול לעצמו, בפרט שכנראה היו מוכרים לגוי, כי הדירה היא בחוץ לארץ, או שמא צריך להחזיר ליורשין את הכסף".

תשובה

חייב להחזיר את הכסף לבעליו.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. הפקר ויאוש בטעות. ב. הפקיר תכולת בית, ובתוכה חפץ שלא ידע עליו.

הפקר בטעות ויאוש בטעות

הפתחי חושן [חלק א - הלואה ואבדה, פרק ב הערה ח] האריך בדברי הפוסקים אי יאוש בטעות, הוי יאוש, והאם הפקר בטעות הוי הפקר, (עיין בקצות החושן קמב, א. משפט שלום סימן קצד סעיף ב. שו"ת בית יצחק אורח חיים סימן עו. שו"ת שואל ומשיב מהדורא בתרא חלק ד סימן קפח. שואל ומשיב מהדורא ג חלק ב סימן קמו. שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן שצא ועוד).  עיין שם, ולבסוף מסיק, וז"ל "ולכאורה נראה, שבטעות דמוכח, לכולי עלמא לא הוי יאוש, כגון ששמע ששטף נהר חפציו ונתייאש, ואחרי כן הוברר שאין הדבר כן, שבטעות כזאת ודאי אינו מועיל היאוש, וכן כששכח חפץ באיזה מקום, וסבר שנפל ממנו, ושוב הוברר לו טעותו, אין זה יאוש. אמנם, מדברי המחנה אפרים שהבאתי לעיל הערה ג, משמע שאף בטעות כזאת הוי יאוש וצ"ע.

ודברי המחנה אפרים, הם בהלכות קנין חצר סימן ח, שמצדד לומר, שאם הפקיד חפץ אצל חבירו ושכחו - שסבור שנאבד ממנו ונתייאש, והיינו שנודע לו על חסרון החפץ וחיפש אחריו, אבל מתוך שכחה לבד לא הוי יאוש - וכתב שם, שזכה הנפקד בחפץ על ידי יאוש הבעלים, והאריך שם בדין שומר אם ידו כיד בעלים, ומסיק שרק שומר שכר ידו כיד בעלים, אבל שומר חינם אין ידו כיד בעלים, וזוכה הנפקד בחפץ על ידי יאוש בעלים. זה תוכן דברי המחנה אפרים. ותמה עליו הפתחי חושן (גם שם, הערה ג) מדוע הוי בכלל יאוש, והרי הוא יאוש בטעות, וז"ל

"דכיון שטעה ושכח שהפקידו, נימא דהוי יאוש בטעות, שאילו ידע שלא נאבד, ודאי שלא היה מתייאש" עכ"ל.

העולה מזה: נחלקו הפוסקים בדין יאוש בטעות, אי הוי יאוש, וכן נחלקו בהפקר בטעות, אי הוי הפקר. וכתב הפתחי חושן, דאם היה טעות גמור, נראה שהכל מודים שלא הוי יאוש, ולא הוי הפקר. ותמה על המחנה אפרים.

נידון דידן גרע מיאוש בטעות

ונראה לעניות דעתי, דנידון דידן אינו שייך כלל למחלוקת הפוסקים בדין זה. דלא נחלקו אלא באופן שידעו הבעלים שיש להם ממון, ונתיאשו ממנו, או הפקירו בטעות, אבל בנידון דידן, הרי לא ידעו כלל שיש להם ממון שזכו בו מדין ירושה, ואין לך יאוש בטעות גדול מזה, וכן אין זה הפקר כלל, כי לא הפקירו, שהרי לא ידעו מהחפץ שהפקירו, ואין זו אבדה מדעת, כי לא זרקו ברשות הרבים במקום הפקר, שהרי הכסף היה מונח במקום מסתור.

ואין לומר שאם היה מוכר את הבית היה הקונה נוטלו, ולכן הוי הפקר, דאין זה ברור כלל וכלל. ויש הרבה אנשים, אפילו גויים, אנשים בעלי מוסר ומדות שהיו מחזירים. ועוד טעם גדול נראה בזה, דיש לומר, שהוא בעצמו לפני שהיה מוכר אולי היה מעיין במקומות המסתור לבדוק, ומה שאמר להם ליטול מה שנשאר, לא נתכון כלל וכלל למקומות מסתור, אלא למקומות הגלויים, שמשם נטל מה שנראה לו, ולא התכוון שילכו לבדוק בחורים ובסדקים, ואולי היה בדעתו לבדוק כן לפני המכירה. ואנן סהדי שלא התכון להפקיר אלא הדברים שידע עליהם.

לאור כל זה, נראה פשוט וברור שאין זה הפקר ולא יאוש, והכסף שייך ליורש, וגזל הוא ליטלו מידו.

העולה מזה: אם הניח ליטול תכולת הבית, לא הפקיר חפצים שלא ידע עליהם, וגרע מהפקר ויאוש בטעות, ובזה הכל מודים שאינו הפקר ואינו יאוש. ועוד, דדלמא לא נתכון שיחפשו בחורין ובסדקים.