יהלומן מומחה שטעה בזיהוי

הראה יהלום ליהלומן מומחה, וטעה, האם חייב לשלם לו את הנזק

הנידון

"אינני מבין ביהלומים. רציתי לקנות טבעת יהלום יקר מתנה לאשתי. לפני שקניתי את היהלום, בקשתי מידיד, שהוא מומחה גדול, ויהלומן בקי ביותר שיבדוק את האבן היטב, ויעריך את שוויה. אמרתי לו כי אני סומך עליו. שילמתי לו גם שכר עבור הטרחא. הוא בדק אותה, ואמר לי מה שוויה וקניתי אותה. לאחר הקניה הראתי אותה לעוד יהלומנים, והתברר שהלה טעה בהבחנתו, והפסדתי קצת כסף. ניסיתי למכור אותה, והתברר שאכן אינה שווה כפי שהלה חשב. הוא מודה שטעה בהבחנה דקה בצבע ובנקיות דקה ביותר - שצריך לזה מומחה גדול. האם אני יכול לתבוע ממנו לשלם לי את ההפסד".

תשובה

אומן בשכר שטועה, חייב לשלם. בין שהיא טעות באומנות הידים, ובין טעות בראייה שכלית או עיונית. ואם התנה שלא ישלם אם יטעה - פטור לשלם.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. דיני שוחט שטעה, וניבל את הבהמה. ב. דיני מראה דינר לשולחני, וטעה. ג. ההבדלים בין דיני שוחט, למראה דינר. ד. מחלקות הראשונים בטעות שאינה תלויה באומנות ידים אלא בראייה, האם הוי אונס, או שגגה. ה. בכל הנ"ל מבואר ההבדלים, בין הדיוט לאומן, ובין בחינם לבשכר.

דין טבח שקלקל

גרסינן בבבא קמא (צט, ב)

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל - חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ומי אמר רבי יוחנן הכי, והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון, ואמר ליה: זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך, לא קשיא: כאן בחנם, כאן בשכר, כי הא דאמר רבי זירא: הרוצה שיתחייב לו טבח, יקדים לו דינר. כו'" ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל

"טבח אומן שקלקל חייב – וכל שכן הדיוט, דלא היה לו לשוחטה, הואיל ואינו בקי: דקעביד בשכר - דמזיק חייב באונסין, דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס, שמע מינא באותו שכר קאמר, וקמ"ל דפושע הוא, דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה, דהוה ליה למירמיה אנפשיה שמא תפרכס הבהמה, ויזהר בה. אומן פטור - דאנוס הוא" עכ"ל.

הנה מבואר דטבח בשכר - אפילו אומן - חייב להזהר ביותר שלא תפרכס הבהמה ותתקלקל, לפיכך נחשב מזיק, ואדם מועד לעולם, בין בשוגג ובין במזיד. לפיכך, אומן בשכר חייב בין היה הדיוט ובין היה אומן, אבל אם היה בחינם אין חייב להזהר כל כך, לפיכך אם היה אומן פטור שאונס הוא, אבל אם היה הדיוט חייב, שכיון שהוא הדיוט לא היה צריך לשחוט את הבהמה.

וכן פסק המחבר וז"ל (חושן משפט שו, ד)

"המוליך בהמה לטבח, וניבלה; בשכר, חייבים לשלם דמיהם. ואם שחט בחנם, אם היה טבח מומחה, פטור; ואם אינו מומחה, חייב" עכ"ל.

העולה מזה: נתן בהמה לשוחט לשחוט וניבלה, אם שחט בשכר חייב, אפילו היה שוחט מומחה, דחייב להזהר, ואדם המזיק חייב גם בשוגג. אבל אם שחט בחינם, אם היה מומחה פטור, דאונס הוא. ואם היה הדיוט חייב, דפושע הוא, שלא היה לו לשחוט.

דין מראה דינר לשוחני

ובדין מראה לדינר לשולחני, איתא בגמ' (שם) וז"ל:

"איתמר: המראה דינר לשולחני ונמצא רע, תני חדא: אומן - פטור, הדיוט - חייב, ותניא אידך: בין אומן בין הדיוט – חייב. אמר רב פפא: כי תניא אומן פטור - כגון דנכו ואיסור, דלא צריכי למיגמר כלל. אלא במאי טעו, טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא. ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, אמר לה: מעליא הוא. למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה: אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא, ולא קא נפיק לי, אמר ליה לרב: זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי דין עסק ביש. ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי, משום דלא צריכי למיגמר, רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי, רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד כו'. ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, אמר: מעליא הוא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמכינא. א"ל: כי סמכת עלי מאי למימרא, דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך, והא את הוא דאמרת: רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי, מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה, א"ל: לא, ר' מאיר וסבירא לן כוותיה", ע"כ לשון הגמרא.

ופירש רש"י וז"ל

"המראה דינר - לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו. דנכי ואיסור - שולחנין אומנין היו: טעו בסיכתא חדתי - שנפסל המטבע, והעמידו צורה אחרת, ועדיין לא היו בקיאין בה: סיכתא - קויי"ץ בלע"ז: רב - שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה: דין עסק ביש - סחורה רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד, שלא היה לי לראותה" עכ"ל רש"י.

הנה מבואר בסוגיא, שיש כמה הבדלים בין טבח שניבל, ובין מראה דינר לשולחני: א. בהגדרת אומן. דאומן שפטור הוא מומחה גדול מאוד, והא דחייב הוא אומן שאינו מומחה כל כך. ב. מראה דינר לשולחני אינו דומה לטבח שהזיק בידים, אלא על פיו גרם נזק, לפיכך אין חייב אלא אליבא דרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, וכן הלכה. ג. מראה דינר חייב דוקא אם אומר שסומך עליו, דאם לא אמר שסומך עליו, יתכן שאינו סומך עליו, ולא קיבל אחריות. ד. לא מבואר חילוק בין בחינם ובין בשכר.

והקשה הרא"ש, מדוע לא מתרץ הש"ס בסתירה בין מראה דינר לאומן דקתני חייב וקתני פטור, דיש הבדל בין בחינם ובשכר, ומתרץ הרא"ש, דבאמת בשכר גם אומן גדול חייב במראה דינר, אלא שהש"ס סובר שאפילו בחינם אינו נחשב אומן בקי לענין מטבע רק אם הוא בקי מיוחד כדנכו ואיסר, לכן סובר הש"ס שהכל נחשבים הדיוטים לגבי ראיית מטבע, אבל באמת ראיית מטבע לא גרע מטבח, דכשם שטבח אומן חייב בשכר, גם בראיית מטבע אומן בשכר חייב, לפיכך פסק הרא"ש דהכא דפטור דנכו ואיסור איירי בחינם, אבל בשכר אפילו בקי מאוד חייב, כטבח שקלקל. [ויסוד דברי הרא"ש הם מדברי התוס' בסוגיא]

וז"ל הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ט סימן טז)

"המראה דינר לשולחני ונמצא רע תני חדא אומן פטור הדיוט חייב. ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייבין. אמר רב פפא, הא דתניא דאומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר ולא שכיח דטעו. והא דלא שני כאן בחנם כאן בשכר כדמשני גבי שחיטה. משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול, ולית ליה למיחזי אלא בקי כדנכו ואיסור. ושאר כל אדם מיקרו הדיוט, וחייבין אפילו בחנם. אבל דנכו ואיסור פטורין בחנם, אבל בשכר חייבין" עכ"ל.

לפי זה מראה דינר דינו כטבח שקלקל, שאם היה בשכר חייב לעולם, אם אמר לו שסומך עליו. אבל בחינם יש הבדל בין בקי ללא בקי, וכן פסק המחבר וז"ל (חושן משפט שו, ו) "המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך," עכ"ל.

העולה מזה: פסק המחבר שאומן שטעה בראיית מטבע בשכר חייב לעולם, אם אמר לו שסומך עליו. אבל בחינם פטור, אם היה בקי מאוד, שאינו צריך להתלמד.

שיטת הרשב"א

אבל הרשב"א (חידושי הרשב"א, בבא קמא שם), חולק על הרא"ש, וסובר, דכיון דלא משני בש"ס כאן בחינם בשכר, שמע מינא, דלענין ראית מטבע, כיון שצריך מומחה גדול, אפילו בשכר פטור, ויש טעם גדול לחלק ביניהם, שלענין טעות בראיית מטבע הוא אונס גמור, וזה לשון הרשב"א.

"משום הכי מסתברא לי, דדנכו ואיסר דבקיאי טפי, אפילו בשכר פטורים. וכל השאר אפילו בחנם חייבין, וברייתא מלתא פסיקתא תני, והפרש יש בין אומן דשחיטה לאומן דראיית המטבעות, דאלו גבי שחיטה שהדבר תלוי באומנות הידים, שייך שאפילו האומן הבקי כטבחא דצפורי יקלקל לעתים, אלא אם כן ישגיח ויכוין מלאכתו היטב, ולפיכך לאו אנוס גמור חשבינן ליה, אבל בראיית המטבעות, כל שהוא בקי הרבה כדנכו ואיסר, כיון שהדבר תלוי בראייה, והבקיאות בצורת המטבע, לא שייך שיטעה בו הבקי כדנכו ואיסר, וכשטעה, אונס גמור הוא, ושומר שכר פטור מן האונסין, והלכך אפילו דנכו ואיסור אפילו בשכר פטורין כנ"ל" עכ"ל.

לפי זה, לשיטת הרשב"א, שולחני הבקי בראיית המטבע, אם טועה הוא אונס גמור, ואינו דומה לאומנות התלויה בעבודת ידים. ויהיה נפקא מינא לכל הדברים שיטעה אומן בטעות שלא תלוי באומנות ידים אלא בראיית עינים או בהבחנה שכלית, שאם טועה הוא אונס גמור, ואומן פטור אפילו בשכר, וזה שאינו חייב, חייב אפילו בחינם, לכן לא מחלק הש"ס בין בשכר ובין בחינם.

העולה מזה: לשיטת הרשב"א, רק טבח אומן בשכר חייב, כיון שהטעות תלוי באומנות הידים, ויתכן לטעות ופושע הוא, אבל דבר התלוי בראייה וכדו', המומחה אינו טועה, ואם טעה, אונס הוא, ופטור אפילו בשכר.

הלכה למעשה באומן בשכר שטע בראיית מטבע וכדו'

והנה שיטת הרא"ש, היא גם שיטת הרמב"ם (שכירות י, ה) [והוא לשון המחבר הנ"ל], וכתב הרב המגיד (שם) שהיא שיטת הרבה מפרשים, ודלא כרשב"א. וכתב הרב בית יוסף (שם) וז"ל "וכיון שהרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים בדבר, וכתב הרב המגיד שזו סברת הרבה מן המפרשים, הכי נקטינן" עכ"ל ולכן סתם בשולחנו הטהור לחייב בקי אם ראה בשכר, כמובא לעיל.

אבל המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ט, סימן כד) פוסק להלכה כשיטת הרשב"א, כיון שבסוגיא לא מחלקים בזה בין בשכר ובין בחינם, שמע מינא שאפילו בשכר פטור. ומהר"י בן לב (חלק ג סימן ל) כתב שלמעשה יש לנהוג שלא להוציא ממון מבקי שטעה בשכר, בגלל שיטת הרשב"א. אבל הש"ך (שם, ס"ק יא) כתב שאין די בקושיית המהרש"ל בסוגיא, לדחות את שיטת הרמב"ם והרא"ש מההלכה, דיש ליישב קושיית הרשב"א בסוגיא, ומבאר הש"ך את הסוגיא שם.

וגם הלבוש (שם, סעיף ו) לא הביא שיטת הרשב"א. וגם הגר"א (שם, ס"ק טו) פוסק כדברי המחבר, ומפרש הגר"א את דברי התוס' (שם בסוגיא) שהם כשיטת הרא"ש, דלא כמו שמהרש"ל (שם) מפרש דהתוס' גם סוברים כהרשב"א]. גם ערוך השולחן (שם), ורבי עקיבא אייגר מציין בהגהות שולחן ערוך (שם) לדברי התשב"ץ (חלק ב סימן קעד) שפוסק בפשיטות שאומן בשכר חייב, ומבאר שם מהו גדר שכר.

ואינני ראוי להכריע בין ההרים הגדולים, אבל בפסק הלכה יש לבדוק מה הוא הפסק שכל גדולי הפוסקים פוסקים. והנה כל גדולי הפוסקים האחרונים שכל עם ישראל נשען עליהם, מחייבים אומן שטועה בראייה, אם ראה בשכר, הלה המה: המחבר, הרמ"א, הסמ"ע, הש"ך, טורי זהב, ביאור הגר"א, נתיבות המשפט, קצות החושן, תשב"ץ, לבוש, ועוד. לפיכך אין ספק שכך הלכה, במיוחד שפסק זה נשען על פסקם המפורש של הרמב"ם והרא"ש, לפיכך הלכה למעשה נראה לעניות דעתי, דללא ספק יש להוציא ממון מאומן בשכר שטעה בראיית מטבע, כיון שכך פסקו גדולי הדורות.

והרואה דינר וכדו', ורוצה להפטר אם יטעה, צריך להתנות בפירוש, שאם יטעה לא ישלם על הנזק, ובזה פטור לכל הדעות כמו שכתב הש"ך (חושן משפט סימן שו ס"ק יב) וז"ל

"עוד בשלטי גיבורים, (בבא קמא, לה, ב מדפי הרי"ף), דאם אמר הרואה בפירוש, אל תסמוך עלי, בזה ודאי פטור הרואה, דלא הוה ליה למסמך על דבורו, כיון שאמר בפירוש, אל תסמוך עלי, ופשוט הוא".

העולה מזה: הלכה למעשה, המראה דינר לאומן בשכר, וטעה בראייתו והפסיד הלה, חייב האומן, אלא אם כן התנה בפירוש שלא יתחייב.

נידון דידן

והנה ראיית יהלום היא כראיית מטבע שצריך להיות מומחה גדול מאוד, ולפי שיטת הרשב"א הוא אונס גמור ופטור לשלם ההפסד אפילו היה בשכר, אבל לפי הרמב"ם והרא"ש חייב לשלם, כיון שראה בשכר, וכבר נתבאר דהלכה למעשה הוא כשיטתם, ויש להוציא ממון על פי דבריהם.

דינים העולים

1. נתן בהמה לשוחט לשחוט, וניבלה, אם שחט בשכר חייב, אפילו היה שוחט מומחה, דחייב להזהר, ואדם המזיק חייב גם בשוגג. אבל אם שחט בחינם, אם היה מומחה פטור, דאונס הוא. ואם היה הדיוט חייב, דפושע הוא, שלא היה לו לשחוט.

2. פסק המחבר, שאומן שטעה בראיית מטבע בשכר חייב, אם אמר לו שסומך עליו, ובחינם פטור אם היה בקי מאוד שאינו צריך ללמוד.

3. לשיטת הרשב"א, רק טבח אומן בשכר חייב, כיון שהיא אומנות שתלויה באומנות הידים, ויתכן לטעות, ופושע הוא, אבל דבר התלוי בראייה וכדו', המומחה אינו טועה, ואם טעה אונס הוא, ופטור אפילו בשכר.

4. הלכה למעשה, המראה דינר לאומן בשכר, וטעה בראייתו, והפסיד הלה את כספו, חייב האומן, אלא אם כן התנה בפירוש שלא יתחייב.