עיכוב בתשלום למוכר הדירה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 267־נד חלק ג' עמ' קלא-קלו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת מוכר דירה מקונה שלא שילם את כל הכסף

נושא הדיון

התובע מכר דירה לנתבע במחיר כפי שקבעו ביניהם ועפ״י חוזה שחתמו ביניהם. הקונה מעכב תשלום של 2000$ בגלל טענה שיש לו על המוכר שעליו לשנות את המיקום של מיתקן ההסקה של הגז ממרפסת הדירה בגלל בעית בטיחות שקיימת לדבריו במקום. קודם לכן עיכב סכומי כסף גדולים יותר בגלל כל מיני טענות שהיו לו על המוכר, אך לבסוף שילם את הרוב והשאיר לעצמו כאמור סכום של 2000$.

טוען המוכר שהקונה ידע על מיקומו של המיתקן בזמן הקניה, ובחוזה פורש שהקונה מצא את הדירה ומה שיש בה ראויים לו, וע״כ אין לו זכות לתבוע את שינוי מיקום מיתקן ההסקה ולעכב בגלל כן חלק ממחיר הדירה שכבר נכנס לגור בה מזמן. הוא גם מציג מכתב מהנדס חברת הגז בה הוא קובע שמיקום המיתקן במרפסת הוא לפי התקן. לטענת המוכר עיכוב הכספים גרם לו הפסדים רבים, אך מוכן למחול על הכל אם ישלם הקונה את יתרת חובו מיד.

הנתבע משיב שברצונו לקבל חוו״ד מומחה בענין, ועד אז הוא מעכב את הסכום.

פס״ד

הקונה חייב לשלם למוכר את יתרת התשלום עבור הדירה, וטענתו שעל המוכר להעתיק את מיקום מיתקן ההסקה נדחית.

השאלה לדיון

מה היא מידת חיובו של מי שמעכב כספים כשגרם בכך נזיקין ממשיים לזולת.

תשובה

א. המבטל כיסו של חבירו - עיכוב תשלום

מצאנו ב׳ דינים בשו״ע שלכאורה סותרים אחד לשני, דין המבטל כיסו של חברו (מקורו בירושלמי ב״מ פ״ה ה"ג)

"אמר ר׳ יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, ואילו המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו".

כאן נקבעה הבחנה בין מבטל כיס למבטל שדה, המבטל כיס פטור ואילו מבטל שדה חייב. ויש לעמוד מהו יסוד הבחנה בין זה לזה.

הנה מן הירושלמי בב״מ פ״ט שם מובאים דברי ר׳ יצחק על המשנה בדבר מי שמקבל שדה והובירה, וז״ל המשנה:

"המקבל שדה מחבירו אם משזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה ליעשות ונותנין לו שהוא כותב לו ״אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא".

מבואר שהחיוב על מניעת הרווח מן השדה הוא לא בתורת נזיקין, אלא על יסוד התחייבותו של מי שקיבל את השדה, שכך כותב לו אם אוביר את השדה ולא אעבד אשלם במיטבא, ועל משנה זאת מובאים דברי ר׳ יצחק בענין מבטל כיס ומבטל שדה כפי שראינו למעלה. ולפיכך יסוד החיוב במבטל שדה הוא ע״פ התחייבותו של מבטל השדה, ואף שר׳ יצחק מדבר בסתם, במבטל שדה ולא במי שמקבל שדה מחבירו, אפשר לומר שסתם ביטול שדה בהבדל מביטול כיס הוא ע״י שהמבטל קיבל על עצמו לעבוד את השדה והובירה.

אמנם מצאנו שיטתו של רב האי גאון המסביר את דין זה של שדה והובירה כתיקנה, כנראה שאף שיש בהתחייבותו של המקבל פגם של אסמכתא, ואף שלא התחייב לפצות את בעל השדה הרי הוא חייב לשפות את בעל השדה משום שתקנו לחייב את מקבל השדה בתנאי ב״ד, ואף מי שלא התחייב יחוייב בתשלום הפיצוי מכח התקנה כמי שהתנה כן. וזה לשון הרמב״ן בב״מ ע״ג:

"פירש רב האי גאון ז״ל דלא לימרא דהתם (באם הוביר ולא אעביד אשלם במיטבא) לא הוי אסמכתא מדינא, דודאי אסמכתא דהא אסיקנא לעיל כל דאי לא קני, לא שנא בידו ולא שנא לאו בידו, אלא מתני׳ משום תנאי בי״ד הוא דמחייב, ואף על גב דלא כתיב כמה דכתיב דמי".

מכאן ששאלת הגמ׳ בב״מ ע״ג, היא מדוע לא תקנו לחייב בפיצוי גם את מי שקיבל על עצמו לקנות יין ולא קנה, ועל כך באה התשובה שכאן הדבר אינו בידו, וכיון שלא היה בידו לא רצו להחמיר עליו לשלם.

והשווה לשון הרשב״א בב״מ שם:

"לאו למימרא דמדינא משלם התם, דהתם נמי אסמכתא היא אלא מנהג הדיוטות היא, וכדאמר עלה בפרק המקבל (ק״ד ע״א), אלא הכי קאמר, מאי שנא דלא תקנו בהא כדתקינו בהאי וכו׳, כן פירש רבינו האי גאון ז״ל".

מדבריו של הרשב״א ניתן לכאו׳ לשמוע שהתקנה איננה תקנת חכמים, אלא תקנה שיסדוה במנהג הדיוטות שעל פיו מחייבים בפיצוי גם כשיש פגם של אסמכתא וגם אם לא התחייב לפצות.

אבל בנמוק״י על הרי״ף ב״מ פירש את התקנה כתקנת חכמים וז״ל שם:

"אלמא כיון דאפסדי הן בהכי עלייהו סמיך תקנו רבנן דלישלם כנגד הפסידו, ה״נ היה להו לתקוני דלישלם כנגד הפסידו. התם בידו לזורעה ולא להובירה, וכיון דלא עבד קנסו רבנן, הכא לאו בידו דשמא לא ימכרו לו, הלכך לא חזו רבנן למקנסי, כן כתבו אחרונים ז״ל וכן פסק רבינו האי גאון ז״ל דכל דאי לא קני וכדאסיקנא לעיל וגבי אם אוביר לאו מדינא אלא מתקנתא היא", עכ״ד.

בלשונו חוזרים איפוא הלשונות ״תקנו רבנן״, ״לא רצו רבנן למקנסיה״.

שיטת הריטב״א:

"הנה בב״מ ע״ג גרסינן:אמר רב חמא, האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה, משלם ליה כדקאזיל אפרוותא דזולשפט. אמר אמימר אמריתא דשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר כי קאמר רב חמא ה״מ ביין סתם, אבל ביין זה לא, מי יימר דמזבניה ליה ניהליה. רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא, מ״ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, התם בידו הכא לאו בידו", ע״כ.

לפנינו מחלוקת בין רב חמא ורב אשי, רב חמא מחייב ורב אשי פוטר. ויש לבאר כיצד בקבלת המעות ע״מ לקנות את היין יש כדי לחייב את מקבל המעות בפיצוי על המנעותו מן הקניה.

בנקודה זאת מחדש הריטב״א שחיובו הוא מדין ערב, ואלו דבריו שם ע״ב:

"ומורי הרב תירץ, דהכא אע״פ שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו לוקח סחורתו ואלמלא הוא, לוקח ע״י עצמו או ע״י אחרים, אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע״ד כן, הרי הוא חייב לשלם לו כל מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד מדין ערב, וזה ענין שכירות פועלין בפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה״ב מה שמפסיד כשחזרו בהן, או שבעה״ב חייב לשלם להם מה שמפסידים, דכיון שסמכו זע״ז נתחייבו זל״ז במה שיפסיד על פיו, וזה דין גדול", עכ״ד.

כלומר, לפנינו התחייבות הנובעת מן הנזק שנגרם לזולת, שכיון שהלה סמך על הבטחתו לקנות ובשל כך נגרם לו נזק, נתחייב הלה לפצותו על הנזק שהוא משתעבד בפיצוי זה כשם שערב מתחייב בערבותו וזו סברת רב חמא, וא״כ ה״ה בשדה שהובירה חיובו נובע מדין ערב, ודו״ק.

עוד מבואר בריטב״א בדין חזרת הפועלים בדבר האבד, דשנינו במשנה דשוכר עליהם או מטען. ומבואר בגמ׳ ב״מ ע״ח ע״א:

"עד כמה שוכר עליהם, א״ר נחמן עד כדי שכרן, וכשבאת חבילה לידו עד ארבעים וחמשים זוז, והטעם בתשלומין אלו ממה שאמרנו לעיל, דכל שהבטיחו לחבירו וסמך חבירו עליו ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד, חייב לשלם לו אם פשע בדבר. ואם תאמר, א״כ למה אינו שוכר עליהן אלא כדי כפל שכרן בלבד או כדי חבילה, י״ל דמסתמא היינו דאסיקא אדעתייהו שאם לא יוכלו לעשות שימצא לעולם פועלים בכפל שכרם, וע״ז בלבד הבטיחוהו אלא אם כן נתנו לו חבילה שלהם להתחייב לו כדי דמיה", עכ״ל.

דברי הריטב״א עניים ובמקום אחר עשירים, ומבואר מדבריו דיש ב׳ דינים בחזרת הפועלים בדבר האבד. בלא מצא בעה״ב לשכור בשווי כפל משכרן, משתלם הוא מהפועלים דמים אלו, ובבאה חבילה לידו משתלם מהחבילה לפי שוויה בכל סכום שהוא, אמנם אין חייבים לשלם עצם הדבר האבד דהיינו כל דמי פשתן השרוי שהוא עצם הנזק.

שיטת הראבי״ה בכת״י סי׳ תתקנ״ו (הובאו דבריו בקו׳ תורה שבע״פ עמ׳ קל״ב) לאחר שהציע את חידושו, כאשר בעל הפקדון תובע את המעות ואומר שיכול להרויח בהם חייב מעכב המעות בתשלום, מביא את סוגיית הירושלמי ומוצא בה סיוע לדבריו:

"ושמעינן מירושלמי כדפרי׳ טעמי׳, דכל היכא דבידו לקנות ולעסוק בריוח דומיא דשדה שאילו לא קביל עליו זה להשתדל בה ולזורעה היה הוא בעצמו עוסק בה ולא היה (מכירה) [מובירה] חייב הוא לשלם הפסידו וברור הריוח דשדפון לא שכיח, הילכך אפילו אם לא הרויח בו מידי היאך חייב לשלם הפסידו. היינו יסוד החיוב בביטול שדה הוא משום שבידו היה להרויח (אלמלי היה מתחייב מקבל השדה לזורעה) בעוד שבביטול כיס לא היה הדבר בידו, ואם אין בידו להרויח דומיא דההיא דרב חמא, אם לא הרויח הוי ביטול כיס דאין לו עליו כי אם תרעומת שטוען שמא הייתי מרויח בו, ומספק לא יפרע לו, ואפ״ה אם ידוע שהרויח וקנה במעות חייב לתת לו", ע״כ.

לפי הראבי״ה מצטמצמת איפה, ההלכה הפוטרת את מי שמבטל כיס רק למקום שהריוח אינו ברור, אבל כשהרויח ברור יתחייב מעכב המעות אפילו כשהמעכב לא עשה רווחים במעות.

וכתב הרנ״ק בקו׳ תורה שבע״פ שם עמ׳ ק׳׳ל כי דבריו של הראבי״ה לפיהם אם הריוח ברור כי אז יתחייב המעכב לפצות את בעל הכספים אף אם הוא לא הרויח הכספים, לא הובאו בתשובת מהר״ם ב״ב ולא במרדכי (ב״ק פ״ט) כשהעתיקו את תשובת הראבי״ה, וכך נתעלמו דברים אלה מן הפוסקים המאוחרים, וכך גם הרמ״א בשולחן ערוך כשמביא את ההלכה הנובעת מדברי הראבי״ה לפיה חייב מעכב הפקדון לפצות על העיכוב, לא הביא את הדין המחייב את הנפקד אלא כשהנפקד הרויח הכספים.

הרא״ש (פסקיו ב״מ פ״ה סי׳ ס״ט) סובר שהמדובר בהתנאה מפורשת, שאם לא יקנה בעדו את היין ימציא לו יין משלו, שאל״כ קשה מן ההלכה בדבר המבטל כיסו של חברו שאין לו עליו אלא תרעומת.

וכן הוא בספר המרדכי (ב״ק פ״ט סי׳ קי״ד, קט״ו):

"יש לומר דהתם כגון שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב. תדע וכו׳, ולהלן מסביר המרדכי שאף שקיבל על עצמו בלא קנין כיון שהתחייב לפצות על גרמא בניזקין חייב, ומכאן אתה למד לכל הגרמות אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד שהוא חייב.

ואם כי דברי אלו הם אין להם שיעור ורחבה מני ים מ״מ עד כאן עמד הקולמוס, ועוד חזון למועד. 

מסקנה

למסקנא נראה, שאם המוכר היה עומד על תביעתו לחייב את הקונה בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מעיכוב התשלומים, היה מן הדין לחייבו מהנימוקים דלהלן;

א) מטעם הראבי״ה מכיון שהמוכר (בנידון שלנו) תבע כל הזמן את הכסף מהקונה כמה פעמים וממש עייל ונפיק אזוזי בלא הפסק באילוץ רב, כי אחרת היו לו הפסדים וכן היה בסוף, והקונה היה לו הסכום ועיכב ולא נתן, ודומה למי שתובע את פקדונו דיכול להרויח ולא נתן לו דחייב לשלם.

ב) מטעם הרא״ש והמרדכי הנ״ל שאם מתחייב בהדיא לפצות על גרמא בניזקין חייב, וידוע שבכל חוזה מתחייבים בכל גרמא וכנידון שלנו, ולכן גם מטעם זה יש לחייב את הקונה.

ג) מטעם הריטב״א דחייב שם בב״מ בסוגיא דיהיב זוזי לחבריה מטעם שסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן דבההיא הנאה דסמיך עליו ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב. ולענ״ד יש לראות כל חוזה שנערך בין קונה למוכר והקונה משתעבד בתשלומים תמידין כסדרן ולא מקיים תנאיו וגרם לו הפסד יש לראות בכל עריכת חוזה, שהמוכר סמך על הקונה ומכר לו דירתו על דעת כן שהוא ישלם לו הפסדים דבההיא הנאה דסמך עליו מכר לו את רכושו, הלה משתעבד ליה מדין ערב.

הרב שמואל ביבס.