מצא כסף בכיס בגד ביד שניה

קנין חצר בדבר שאינו נמצא

הנידון

"יש לנו חצר פרטית, ויש לנו גמ"ח לחלוקת בגדים ישנים למשפחות נצרכות. אנו מקבלים לחצר הרבה מאוד בגדים משומשים מכל מי שאינו מעוניין בהם. יש לנו שתי נשים שממיינות את הבגדים, מה יש לזרוק ומה יש לעשות בהם גמ"ח. בשעת המיון מצאו הנשים הממיינות סכום כסף גדול בכיס של אחד הבגדים, פרסמנו על השבת האבידה ולא מצאנו את האובד.

נפשנו בשאלתינו, למי שייך הכסף הנמצא, האם לבעל החצר, על ידי קנין חצר, שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, או כיון שיתכן שלא היה נמצא הכסף לעולם, אין החצר קונה לבעלים, לפיכך זכו בו הנשים שמיינו את הבגדים, או דלמא, כיון שהם פועלים שלנו, הם זוכות לבעל החצר.

תשובה

אם הבגדים הם של ישראל, יש לחשוש שלא התיאשו הבעלים מהכסף, והוי יאוש שלא מדעת, ויניח את הכסף. אבל אם הבגדים של גויים, שאבידת גוי מותרת, זכו בכסף הנשים שממיינות את הבגדים, אלא שאם בעל החצר תפס, אין להוציא מידו.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. גדר מציל מזוטו של ים. ב. קנין חצר בדבר שאפשר שלא ימצא. ג. הטעמים שמוצא בכותל ישן הוא שלו ולא של בעל החצר. ד. פועל שמצא מציאה, מי זוכה בה. ה. נשים שממיינות בגדים לגמ"ח, ומצאו כסף בכיס אחד הבגדים, מי זוכה בכסף.

יאוש שלא מדעת

בראשונה יש לברר, האם יש לחשוש שהבעלים שכחו שהניחו כסף בכיס הבגד. ואף על פי שאם יוודע להם יתיאשו, שהרי הבגד כבר אינו תחת ידם, מכל מקום הוי יאוש שלא מדעת, והמוצא אבידה שבעליה לא התיאשו ממש, לא הוי יאוש, אפילו שאם ידעו שנאבדה יתיאשו, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (חושן משפט רסב, ג), ואם נטלה ואחרי כן התיאשו גם כן צריך להחזירה (שם). ונראה דיש לחשוש שאין הבעלין יודעים שהכסף נשאר בכסי הבגדים, ולא התיאשו ממנו, והוי יאוש שלא מדעת.

ואף על פי שאמרו בבבא מציעא (כא, ב), שהמוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו, ואין לחשוש שלא ידעו מהם הבעלים והוי יאוש שלא מדעת, כיון שדרך בני אדם למשמש בכיסם תמיד, ומיד ירגישו שנחסר להם המעות, והוי יאוש מדעת, מכל מקום, כל זה אינו שייך לנידון דידן. דהנה כתב בלחם משנה,  בהלכות גניבה (פרק ד, י) דדוקא בכיס שעל האדם עצמו, הוא עשוי למשמש בו, אבל בכיס שבביתו ובגנזיו לא ממשמש בו, כמו כן כאן בגדים אלו שזרקן ולא הוציא מהם את הכסף, מוכח ששכח מהם ולא ידע שנאבד לו מעות, שאם היה יודע בודאי היה בודק בכיסם של בגדים אלו שלא נשארו שם המעות, וזה מוכיח מכל ספק, שהניח את הכסף בכיס הבגד, ושכח שהניחם שם, ויש לחשוש מאוד, דהוי יאוש שלא מדעת.

העולה מזה: מצא מעות בכיס בגדים ישנים בחצר חבירו, יש לחשוש שהניחו הבעלים את הכסף בכיס הבגד, ושכחו שהניחו שם, והוי יאוש שלא מדעת, ואינו דומה למוצא מעות מפוזרות שאמרינן דדרך אדם למשמש בכיסיו, שבבגד שהולך בו, דרכו למשמש, ולא במקומות שמניח כספים.

מהו גדר אבודה ממנו ומכל אדם

אלא שיש לומר, דכיון שהוא נמצא בכיס הבגד, שאין מצוי למצוא אותו, אולי יש לו דין של אבידה שאבודה ממנו ומכל אדם כדאיתא בבא מציעא (כב, ב), דמהתורה, כל אבידה שאבודה ממנו ומכל אדם הרי אלו שלו, ואפילו לא יתיאש, והיא יאוש שלא מדעת, התורה  התירה.

אבל באמת נראה, דאין גדר זוטו של ים אלא דבר שאבוד באמת מכל אדם, כמבואר במחבר (חושן משפט רנט, ז), וכן הוא מבואר בדברי הראשונים, שהציל ממקום שאבוד ממש. דרש"י (ע"ז מג א ד"ה זוטו) פירש שנטל ממקום שלשון הים חוזר לאחוריו ושוטף כל הנמצא בדרך, ורב האי גאון בכלים (פרק כג, ה), הובא בערוך ערך זט, פירש שנטל מקרקעית הים, ובשיטה מקובצת בבא מציעא (שם בשם הרמ"ך) פירש שהוא מקום של חיבור הנהר עם מי הים, והים סוער שם. וכן מה שאמרו בבבא מציעא המציל אבידה ששטפה נהר, כל הדברים הללו האבידה אבודה ממש. אבל אבידה שנמצאת במקום שאינה אבודה, אלא שאינה ניכרת, כגון בכיס של הבגד, אין דינה כמציל מזוטו של ים, ודינה כדין כל אבידה, שאם יש בה סימן חייב להכריז. [ובסימן קצט ביארנו בדין ספר הנמצא בגניזה, וכתבנו שם, דמציל מזוטו של ים, משמע דבר שבאמת אבוד מכל אדם, ולא שעומד להאבד].

ולא מצאתי מי שעמד בזה, מכל מקום נראה לי שהוא סברא נכונה בגדר זוטו של ים, לכן נראה, דיש לחשוש שאינה בגדר אבודה ממנו ומכל אדם, לפיכך, אם הבעלים שכחו מהכסף ולא התיאשו מהם, יש לחשוש שלא זוכה בכסף זה, ודינה כדין כל אבדה שאינו יודע של מי הוא, שיהיה מונח עד זמן שנראה שכבר מתו הבעלים, וביארנו דינה בבינת המשפט בסימן פה.

ואף על פי שמלשון הערוך השולחן (חושן משפט סימן רס, ב) שהביא לשון הרמב"ם בגדר אבודה ממנו ומכל אדם [ומובא להלן], וכתב דלפי זה, דבר שלא ימצא, אין חצרו קונה לו, ומוכח שפשיטא ליה שגדר אבודה ממנו ומכל אדם, הוא בזה שלא ימצאנה, ולא צריך להיות ממש אבודה ומכל אדם, מכל מקום אין הכרח לפרש כן, ובודאי דמידי ספק לא יצאנו.

העולה מזה: גדר מציל מזוטו של ים, הוא דוקא אם באמת אבוד ממנו ומכל אדם, ולא דבר שהאובד אינו מוצא את האבידה. ואם לא התיאש, אסור ליטול, ואם נטל והתיאש, הוי יאוש שלא מדעת. 

ההבדל בין דין אבידה ממנו ומכל העולם לדין קנין חצר

ודע, שאף על פי שלהלן יבואר, דלענין דין קנין חצר, סגי בזה שיתכן שלא ימצא לא זוכה לו חצרו, ואין צריך להיות אבודה ממנו לגמרי, כזוטו של ים, מכל מקום, לענין גדר דין אבידה שהתירה תורה כשהיא אבודה ממנו ומכל העולם, צריך להיות ממש אבודה ממנו ומכל אדם. דהרי מקור ההיא דינא הוא באופן שאבודה ממש ממנו ומכל אדם, כדתניא (בבא מציעא כב, ב)

"אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם" ע"כ,

ולשון זה מוכח דאבודה ממש מכל אדם, וכן האופן שאמרו שאמרו ששטפה נהר, אבל לענין דין קנין חצר סגי בזה שיתכן שלא ימצא כבר אין חצרו קונה לו.

ויש טעם גדול לחלק בזה, דדין אבודה ממנו ומכל אדם, הוא הפקעת ממון מהבעלים, ולא פקע בעלותו ממונו אלא היכא דבאמת הוא אבוד ממנו ומכל העולם, אבל לענין קנין חצר, סגי בזה שיתכן שלא ימצא, דלא קונה לו חצרו רק דבר שימצא בה, וביותר, לפי הטעם שכתב בערוך השולחן (חושן משפט סימן רס) "וטעם הדבר נראה לי, דהא חצר קונה משום יד או משום שליחות, ודבר שבידו של אדם בהכרח שיוודע מזה" עכ"ל.

העולה מזה: לענין הפקעת בעלות ממונו, צריך להיות ממש אבודה ממנו ומכל אדם, מה שאין כן לענין קנין חצר, אם לא ימצא בה, אינה דומה לידו ולא לשלוחו.

האם זוכה בעל החצר במציאה

לאור המבואר, בנידון דידן, לא זוכים בו בעל החצר, ולא הנשים שעובדות שם, בכסף. אבל יש לבאר, מה הדין באופן שאספו הנשים בגדים של גויים, דאבדת גוי מותרת, מי זוכה בכסף, האם בעל החצר או הנשים שעובדות במיון הבגדים.

והנה בסוגיא דבבא מציעא (כו, א) במצא ממון בכותל ישן בארץ ישראל, דהרי הוא של מוצאו, הקשו בש"ס ודלמא ישראל הצניעו, ומתרץ הש"ס דשתיך טפי, וניכר שהגויים הטמינו. והקשו רבותינו הראשונים מדוע זוכה המוצא בכסף ולא בעל החצר.

וכתבו התוס' (שם, ד"ה דשתיך) וז"ל

"ואם תאמר, וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל ויש לומר, דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל, וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו, ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני, לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא, וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר, דאז הוי שלו, ולא אמרינן דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו" עכ"ל התוס',

וכן כתב הרא"ש (שם, פסקיו ב, ט)

והנה לפי שיטת התוס' והרא"ש, נראה שגם כסף הטמון בכיס בגד ישן לא גרע ממעות קטנות שנמצאות בחנות ובשולחני, שאין סופן להמצא, והוא הדין בנידון דידן לא זוכה לו חצרו.

ומלשון הנתיבות לכאורה משמע לא כן, דכתב בדין מצא בכותל (שם) "אבל אם הוא במקום שיד האדם ממשמשת בו עשוי הוא להימצא, וממילא חצירו קונה לו", הנה משמע דוקא במקום שאין יד אדם ממשמשת לא זוכה חצרו, ומכל מקום אינה ראיה, דדרכן היה למשמש בכתלים למצוא מציאות, שהיה דרכן להטמין בכתלים, לפיכך אם יד האדם ממשמשמת זוכה חצירו, אבל בנידון דידן לא זוכה דאינו בנמצא, וכן נראה עיקר.

העולה מזה: שיטת התוס' והרא"ש ועוד, אין חצר קונה דבר שיתכן שלא ימצא בעל החצר את הדבר.

לשיטת הרמב"ם בנידון דידן חצרו זוכה

אבל הרמב"ם כתב טעם אחר מדוע אין חצרו זוכה לו במצא בכותל ישן, וז"ל (רמב"ם גזלה ואבדה טז, ח)

"והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם, והוא אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו" עכ"ל.

וביאר באור שמח (שם) כונת הרמב"ם על פי הגמ', דנערה אינה נמכרת באמה העבריה מקל וחומר, דאם מכורה יוצאת, קל וחומר שלא תמכר, והוא הדין בזה, דאם אבודה ממנו ומכל אדם יוצאת מרשותו, ואפילו שלא התיאש פקע ממנו בעלותו, דאין יכול להיות בעלות לאדם על דבר שאבוד ממנו ומכל אדם, קל וחומר שלא יכנס לרשותו דבר שאבוד ממנו ומכל אדם, לכן אין חצרו קונה לו דבר שאבוד מכל אדם, דאי אפשר להיות דעלים עליו, ובזה מיושב תמיהת הראב"ד (שם) על הרמב"ם.

מכל מקום לשיטת הרמב"ם דלא כתב כלשון  התוס' דדבר שאינו עתיד להמצא, רק כתב דבר שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, והשוה דין קנין חצר לדין אבידה שהיא אבודה ממנו ומכל אדם, אם כן, יש להסתפק בנידון דידן דאינו אבוד מכל אדם, שאינו כמו זוטו של ים או מטמון הנמצא מטה מטה, שאין יד האדם ממשמשת בו, והוא דומה למעות בחנות וכדו'. ומזה נראה שהוא מחלוקת הראשונים, ועיין בספר משפט האבדה (חושן משפט סימן רס, א מאזני צדק ג) שאסף כעמיר גורנה של שיטות הראשונים והאחרונים בזה, אבל לנידון דידן די בזה, דנראה שזכית בעל החצר באבידה במחלוקת תליא.

העולה מזה: נמצאה מציאה בחצרו, שאינה ידועה לבעל החצר, ויתכן שלעולם לא ידע ממנה. לפי התוס' והרא"ש, אין חצרו זוכה לו, ולפי הרמב"ם זוכה לו, דאין חצר זוכה רק אבידה שאבודה ממנו ומכל העולם - כמטמון בכותל.

ביאור שיטת הרמ"א שחצר אינו קונה כשאינו יודע

ואף על פי שהרמ"א כתב בחושן משפט (רסח, ג) וז"ל

"ואין חצירו קונה לו, אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה, אבל בדבר שאינו רגיל לבא, אין חצירו קונה לו, אף על פי שבאה מציאה לשם, ובא אחר ונטלה שם זכה, הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני" עכ"ל. 

ולפי זה, בודאי בנידון דידן, כיון שבעל החצר אינו יודע מהכסף, אינו זוכה במציאה, והסכים הסמ"ע (שם, ז) לדבריו. מכל מקום, כבר דחה בתוקף בנתיבות המשפט (שם, ביאורים ז) מההלכה שיטה זו, ומוכיח דכל הראשונים חולקים על זה, ולכן תירצו תירוצים אחרים בדין מוצא בכותל, ולפיכך מבאר הנתיבות, דגם הרמ"א כונתו שלעולם לא ימצא כפי שביארנו לעיל, לפיכך קשה מאוד לסמוך להלכה על זה, ולזכות את המוצא מחמת זה, אלא הדרינן למה שאמרנו שהוא מחלוקת הראשונים.

ומכל מקום, כיון שהרא"ש והתוס' ונימוקי יוסף והרבה מאוד מהראשונים הביאו להלכה הלשון, 'שכל דבר שאינו בודאי שימצא', משמע יותר שכך הלכה, שאין בעל החצר זוכה בבדר שאינו בודאי שימצא, ובודאי אם המוצא מחזיק, יכול לומר קים לי כשיטה זו.

ועוד דבערוך השולחן (חושן משפט רס) כתב וז"ל

"והרמב"ם ז"ל בפט"ז [הל' ח'] מגזילה תירץ גם כן, מפני שאינה ידועה לא לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם וקל וחומר מאבידה שנפלה לים שהיתה שלו, התירה התורה מפני שאבודה ממנו ומכל אדם, כל שכן בזו שלא היתה שלו מעולם עכ"ל, ואין חצירו קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנה לעולם [ומתורץ השגת הראב"ד], וטעם הדבר נראה לי, דהא חצר קונה משום יד או משום שליחות, ודבר שבידו של אדם בהכרח שיוודע מזה" עכ"ל.

הנה הביא לשון הרמב"ם, ומפרש דאפילו לרמב"ם "דבר שיתכן שלא ימצא לעולם אינו זוכה".

העולה מזה: אף על פי שהרמ"א כתב, שכל דבר שאינו רגיל לבוא לחצרו, אין החצר זוכה לו, מכל מקום, הנתיבות מוכיח דלא סגי בזה, אלא צריך להיות דבר שיתכן שלעולם לא ימצאנה, רק אז לא זוכה לו חצירו.

האם הפועל זוכה

ונשאר לנו לברר, על האופן שבעל החצר לא זכה, האם הנשים הממיינות זכו לעצמן, או שזכו לבעל הבית מדין פועל, דיד פועל כיד בעל הבית. אבל בזה כבר הלכה פסוקה היא, שאין יד פועל פועל כיד בעל הבית אלא היכא דשכרו ללקט מציאות, ולא בנידון דידן, ואפילו אם מיימנות בשכר, ואין צריך לומר בחינם, דאין להם דין פועל כלל.

דז"ל המחבר (חושן משפט רע, ג)

"מציאת פועל לעצמו, אף על פי שאמר לו: עשה עמי מלאכה היום. ואין צריך לומר אם אמר לו עדור עמי היום, אבל אם שכרו ללקט מציאות, כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם, הרי מציאתו לבעל הבית, ואפילו מצא כיס מלא דינרים. ויש אומרים, דהוא הדין שכרו סתם ומראה לו ללקט מציאות (טור בשם הרמ"ה)" עכ"ל.

העולה מזה: מציאת פועל לעצמו, אלא אם כן שכרו ללקט מציאות.

דינים העולים:

1. מצא מעות בכיס בגדים ישנים בחצר חבירו, יש לחשוש שהניחו הבעלים את הכסף בכיס הבגד, ושכחו שהניחו שם, והוי יאוש שלא מדעת, ואינו דומה למוצא מעות מפוזרות, שאמרינן דדרך אדם למשמש בכיסיו, שבבגד שהולך בו, דרכו למשמש, ולא במקומות שמניח כספים.
2. גדר מציל מזוטו של ים, הוא דוקא אם באמת אבוד ממנו ומכל אדם, ולא דבר שהאובד אינו מוצא את האבידה. ואם לא התיאש, אסור ליטול, ואם נטל והתיאש, הוי יאוש שלא מדעת.
3. לענין הפקעת בעלות ממונו, צריך להיות ממש אבודה ממנו ומכל אדם, מה שאין כן לענין קנין חצר, אם לא ימצא בה, אינה דומה לידו ולא לשלוחו.
4. שיטת התוס' והרא"ש, ועוד, דאין חצר קונה דבר שיתכן שלא ימצא בעל החצר את הדבר.
5. נמצאה מציאה בחצרו, שאינה ידועה לבעל החצר, ויתכן שלעולם לא ידע ממנה. לפי התוס' והרא"ש, אין חצרו זוכה לו, ולפי הרמב"ם זוכה לו, דאין חצר זוכה רק אבידה שאבודה ממנו ומכל העולם - כמטמון בכותל.
6. אף על פי שהרמ"א כתב, שכל דבר שאינו רגיל לבוא לחצרו, אין החצר זוכה לו, מכל מקום, הנתיבות מוכיח דלא סגי בזה, אלא צריך להיות דבר שיתכן שלעולם לא ימצאנה, רק אז לא זוכה לו חצירו.
7. מציאת פועל לעצמו, אלא אם כן שכרו ללקט מציאות.