שואל שהשאיל ללא רשות

בדין שואל שהשאיל שלא ברשות

הנידון

"ראובן ביקש מראש הישיבה, שישאיל לו את המפתח של הישיבה, כיון שברצונו ללמוד בלילה בבית המדרש של הישיבה. וראש הישיבה השאיל לו. הוסיף ראובן וביקש מראש הישיבה רשות להשאיל את המפתח לבחור אחר גם כן, אמר לו ראש הישיבה, שסומך עליו שלא ישאיל רק לבחור טוב, לכן מניח לו להשאיל לעוד בחורים - לפי דעתו. פעם אחת ראובן נתן לשמעון את המפתח, ולא נתן לו רשות להשאיל לבחור אחר, אלא ששמעון ללא רשות השאיל את המפתח ללוי. לאחר זמן, ביקש ראובן משמעון את המפתח, ואמר לו שהשאיל ללוי, הוא ביקש מלוי את המפתח, ולוי אמר לראובן, אמת ששאלתי את המפתח משמעון, אבל החזרתי אותו לך. ראובן טוען שלא קיבל את המפתח בחזרה. ראש הישיבה תובע ארבע מאות שקלים שהוא שווי המפתח, מי יפסיד את הכסף".

תשובה

א. ראובן - חייב לשלם לראש הישיבה מיד את עלות המפתח. ב. לוי - פטור לשלם לראובן. אבל לוי נשבע שבועת היסת לשמעון במעמד ראובן, שמסר את המפתח לראובן. ובזמנינו שאין נשבעים, יעשו ביניהם פשרה. ג. שמעון חייב לשלם לראובן את עלות המפתח, וישבע ראובן במעמד לוי, שלא קיבל מלוי כלום, וכיון שאין נשבעים, יעשו פשרה ביניהם.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. המלוה בעדים או בשטר, האם יכול לטעון פרעתי. ב. המפקיד בעדים או בשטר, האם יכול לטעון החזרתי. ג. לוה שמודה שלוה, ואינו יודע אם החזיר. או שומר שמודה ששמר, ואינו יודע אם החזיר. ד. האם יש חיוב שבועת היסת שלא על ידי בעל דברים, אלא על ידי שליח. ה. האם עד המסייע פוטרו משבועה. ו. האם עד המסייע, פוטרו מחיוב ממון, הבא מחמת שאינו יכול להשבע. ז. האם עד המסייע נאמן, לטוען איני יודע אם פרעתי.

ביאור הספקות

הנה דבר פשוט, שראש הישיבה השאיל רק לראובן, וראובן מודה לו ששאל ממנו ולא החזיר לו, לפיכך ראובן חייב לשלם מיד לראש הישיבה ארבע מאות שקלים, שהרי אף אחד לא טוען שהחזיר לראש הישיבה. אבל יש לדון על שמעון ולוי מה דינם.

בענין שמעון יש לדון, דהנה שמעון מודה ששאל מראובן, וראובן תובע ממנו בברי שהשאיל לו ולא החזיר לו, ושמעון מודה שלא החזיר לו, אבל יש לו עד מסייע דהיינו לוי, שהרי לוי טוען שהחזיר לראובן, ולוי הוא כשלוחו של שמעון להחזיר לראובן את השאלה, אלא שיש לדון אם הוא עד, כיון שלוי נוגע בעדות, שאם לא יעיד שהחזיר לראובן, יתחייב לשלם לשמעון.

בענין לוי יש לדון, כיון שמודה לוי ששאל משמעון, ושמעון תובע ממנו בברי שלא החזיר לו, אבל לוי טוען ברי שהחזיר את השאלה לראובן, ואין ללוי עדות או ראיה שהחזיר.

וראוי לציין, שללא ספק, שמעון הסכים שיחזיר את השאלה לראובן, וכשלוי החזיר לראובן, הרי זה כמו שהחזיר לשמעון המשאיל, ואפילו שלא אמר לו זאת בפירוש, אנן סהדי שהסכים לזה.

העולה מזה: ראובן חייב לראש הישיבה, שמודה ששאל ממנו, ואף אחד לא טוען שהחזיר לראש הישיבה. בשמעון יש להסתפק, אם לוי, שהוא עד המסייע, יפטור אותו בעדות שהחזיר לראובן, אחר שהודה שמעון ששאל, ואינו יודע בעצמו שהחזיר. ובלוי יש לדון, אם יפטר על ידי טענתו שהחזיר לראובן, כשראובן מכחישו.

לוה הטוען פרעתי

כדי לבאר ענין זה, יש לבאר מה הדין בלוה שטוען פרעתי, ובשומר שטוען החזרתי. והנה המלוה את חברו אפילו בעדים ללא שטר, נאמן הלוה לטעון פרעתי, שהמלוה בעדים אינו צריך לפרוע בעדים (כתובות יח, א חושן משפט ע, א), ואם המלוה טוען ברי שלא פרעו, חייב הלוה להשבע שבועת היסת (שבועות מ, ב). במה דברים אמורים, במלוה על פה, אפילו בעדים, אבל במלוה בשטר אינו נאמן לטעון פרעתי (חושן משפט פב, ב), כיון דהמלוה טוען שטרך בידי מאי בעי, דאין לו מיגו שנאנסו וכדו' כבשומר דלהלן, שהלוה חייב בכל ענין לפרוע חובו.

וכדין לוה כך דין השומר, שאם מודה שנעשה שומר או שואל, ואין ביד המפקיד שטר, נאמן השומר לטעון החזרתי לך, ואפילו הפקידו בעדים, דהמפקיד בעדים אין צריך להחזיר בעדים (שבועות מה, ב), ואם טוען המפקיד שלא החזיר, ישבע הנפקד שבועת היסת. אבל אם השאיל בשטר אינו נאמן לטעון החזרתי. ואין כאן המקום להאריך בזה.

העולה מזה: הלוה שטען פרעתי, והמלוה טוען שלא פרע, אם היה מלוה על פה, אפילו היו עדים, נשבע הלוה היסת ונפטר, ואם היה שטר, אין הלוה נאמן. וכן דין שומר שקיבל שמירה שלא בשטר, נאמן לטעון החזרתי, אבל נשבע שבועת היסת אם הבעלים טוענים בברי שלא החזיר.

א – דין לוי

צדדי הספק בדין לוי

והנה שמעון לא השאיל ללוי בשטר, אבל לוי מודה שקיבל בשאלה את המפתח משמעון, אבל טוען החזרתי. ולפי המבואר, כיון ששמעון השאיל ללוי שלא בשטר, נאמן לוי לטעון החזרתי לראובן עבורך, אפילו נגד טענת ברי של שמעון שטוען שלא החזיר לו. וכבר ביארנו, שאם החזיר לראובן, הוי חזרה, ששמעון מסכים שיחזיר לראובן.

אבל יש לבאר האם לוי חייב שבועת היסת על טענת ראובן שטוען בברי שלא קיבל ממנו. דהנה, שמעון שהוא בעל דברים של לוי, שהרי שמעון השאיל ללוי, אינו תובע ממנו בברי שלא החזיר, שהרי שמעון אינו יודע אם החזיר לראובן או לא החזיר לראובן, אבל שמעון תובע את לוי על ידי ראובן, שמעיד שלא קיבל מלוי, וראובן אינו בעל דברים של לוי, שלא השאיל לו, אלא שמעון השאיל לו.

העולה מזה: לוי נאמן לטעון שהחזיר את הפקדון לשמעון, על ידי שהחזיר לראובן. אבל יש להסתפק אם חייב שבועת היסת, כיון ששמעון המפקיד אינו טוען ברי שלא החזיר, כי אינו יודע. וכנגד טענת ברי של ראובן יש להסתפק, כיון שראובן אינו בעל דברים של לוי.

נשבעים היסת

אבל באמת היא הלכה מפורשת בשולחן ערוך בחושן משפט (סימן קכא, ח), בדין מפקיד, ששלח שליח לקבל את הפקדון מיד הנפקד, והנפקד טוען שמסר לשליח, והשליח טוען שלא קיבל מיד הנפקד, ממש כנדון דידן, ששמעון הוא המפקיד ולוי הנפקד, וראובן השליח לקבל מיד לוי, וטוען שלא קיבל, ופסק המחבר [והוא על פי הר"ן בקידושין] שישבעו היסת ויפטרו, [והמחבר איירי נמי במלוה ולוה ודינם שוה].

וז"ל (שם)

"אם השליח כופר בנפקד, שאומר: לא נתתם לי, והם אומרים שנתנו לו, נשבע השליח לנפקד, במעמד הנפקד, שבועת היסת, ונפטר, והנפקד נשבע למפקיד, במעמד השליח, שבועת היסת, ונפטר". ע"כ.

[השמטנו דין מלוה ולוה להקל על המעיין, אבל דינם שוים], והטעם שאין זה טענת שמא, ולא אמרינן שהשליח נוגע בעדות, מפרש הסמ"ע (ס"ק ח) וז"ל

"והלוה או הנפקד ישבע למלוה. דאף על גב דטענת המלוה על הלוה היא טענת ספק, וכמו שכתבתי [סקט"ו], מכל מקום, כיון דהעד מסייעו להמלוה, אף על גב דאין תורת עד עליו, כיון דצריך לישבע וכמו שכתבתי [ס"ק יז], מכל מקום מצרף העד עם טענת המלוה להצריכו שבועת היסת וכמו שכתבתי" עכ"ל. 

ובנידון דידן השליח הוא ראובן, שקיבל מיד לוי החזרת הפקדון של שמעון, והנפקד הוא לוי. לפיכך, ישבע ראובן במעמד לוי שלא קיבל מיד לוי, ולוי ישבע לשמעון במעמד ראובן שנתן לראובן, ויפטר ראובן ולוי. ובזמנינו עושים פשרה על שבועת היסת.

ואף על פי שבנידון דידן לא מינה שמעון את ראובן לקבל מיד לוי את הפקדון, מכל מקום, לא גרע דינו מדין שליח של נפקד, דהיינו לוי דהוא נפקד של שמעון, שמינה את ראובן להיות שליח לקבל הפקדון, במיוחד ששמעון ודאי מסכים שראובן יקבל עבורו.

העולה מזה: לוי ישבע היסת בפני ראובן שנתן לראובן. וראובן ישבע היסת בפני לוי, שלא קיבל מיד לוי. ובזמנינו עושים פשרה.

מקור ההלכה מדברי תרומת הדשן

ובאמת מקור הלכה זו היא בתשובת תרומת הדשן, שלמד זאת מסוגיא דקידושין (מג, א), וראינו להעתיק עיקרי דבריו השייכים לנידון דידן. וז"ל (סימן שח)

"שאלה: ראובן שלח עשרים זהובים ביד שמעון, להוליכם ללוי לעיר אחרת, שיקנה בהם איזה דבר. לאחר זמן, בא ראובן אצל לוי, ותבע ממנו החפץ שבקשו לקנותו, או להחזיר לו הזהובים שלו. והשיב לוי במעמד שמעון, שלא נתן לו כלום מכח ראובן, ושמעון אומר שבודאי נתן לו כ' זהובים ולוי מכחישו, האיך יתחלק דין זה לענין חיוב עסק שבועות שביניהם וכו'".

"מהך סוגיא יש להוכיח אנידון דידן, דיכול ראובן להשביע את שמעון שנתן הזהובים ללוי, כי הכא דמשביע את העדים דנתנו למלוה, ואף על גב דשמא הוא, דהא לא ידע אי יהיב ליה או לאו, והשליח טוען ברי דיהיב ליה, נראה דהיינו טעמא, דכל היכי דידוע הוא דבא ממונו ליד חבירו, וחבירו טוען שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שהוא נפסד מן הבעלים, צריך לישבע שהוא כדבריו, ואפילו אם חבירו שכנגדו אינו יודע בודאי להכחישו וכו'. אמנם נראה, דוודאי יכול שמעון להשביע את לוי שלא קבל ממנו הזהובים, שהרי הוא טוען ברי כנגדו, ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, שהרי אין הממון שלך הוא. לא מבעיא קודם שנשבע שמעון לראובן דיכול להשביע את לוי דבעל דברים דידיה הוא, כדי שיפטור משבועתו אם יודה על ידי השבועה, אלא אפילו לאחר שנשבע שמעון ונפטר מראובן, מכל מקום יכול להשביע את לוי כו' עכ"ל. 

ומכל מקום צריך עיון בזה

ומכל מקום צריך עיון בזה, אולי יכול שמעון לטעון ללוי, דראובן אינו נאמן לו בשבועה, כיון שלא אמר לו לתת לו. ואף על פי ששמעון בעצמו היה צריך לתת לראובן, יכול לטעון אני הייתי נותן לו בדרך שלא יכפור בי, אבל איני מאמינו בשבועה. ואינו דומה לשליח. [ועיין להלן בדין שומר שמסר לשומר]. וצ"ע.

העולה מזה: לוי נאמן לטעון החזרתי ליד שמעון, אבל חייב שבועת היסת על טענת ראובן, שטוען ברי שלא קיבל, במעמד ראובן, שהחזיר לו. ובזמנינו עושים פשרה. ומכל מקום צ"ע.

ב – דין שמעון

הקדמה

ולאחר שלוי נפטר בשבועה. יש לבאר מה יהיה דין שמעון, דהנה שמעון קיבל בשאלה מראובן את המפתח, ולא היה לו רשות להשאיל ללוי, ומודה שמעון שנעשה שואל, וכן מודה שלא החזיר לראובן, אבל רוצה לפטור עצמו בעדות לוי, שנשבע שהחזיר את הפקדון לראובן.

שומר שמסר לשומר חייב

והנה אם שמעון היה טוען החזרתי לראובן, היה צריך להשבע שבועת היסת כנגד טענת ראובן שטוען בברי שלא קיבל את המפתח, ולהפטר, אבל כיון ששמעון אינו טוען שהחזיר לראובן, אלא לוי טוען שהחזיר לראובן, ושמעון השאיל ללוי את המפתח ללא רשות ראובן, הרי זה כדין שומר [שמעון] שמסר לשומר [ללוי], שחייב השומר [שמעון] לשלם, אפילו אם השומר השני טוען נאנס וכדו' כל טענה ששומר פטור, הוא חייב, כיון דיכול המפקיד [ראובן] לטעון, דהשומר השני אינו נאמן עליו בשבועה, דקיימא לן כרבי יוחנן בבא מציעא (לו, א) דשומר שמסר לשומר חייב לעולם, וכמסקנת הגמרא דמטעם שאינו מאמינו חייב, וכן פסק המחבר וז"ל (חושן משפט, רצא, כו)

"שומר שמסר לשומר, חייב, אפילו אם הוא שומר חנם ומסר לשומר שכר, דאמר ליה: את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. אפילו אם ידוע לכל שהשני טוב וכשר יותר מראשון". עכ"ל.

הנה מבואר ששומר שמסר לשומר ונאנס וכדו', אין השומר השני נאמן להשבע לבעלים, דיכולים הבעלים לומר איננו מאמינים לו בשבועה, ולפי זה בנידון דידן, יכול ראובן לטעון איני מאמין ללוי בשבועה, ולכן אתה שמעון, שאתה השואל שלי, חייב לשלם.

העולה מזה: שומר שמסר לשומר, יכול המפקיד לטעון איני מאמין לשומר השני בשבועה. ולפי זה ראובן יכול לטעון לשמעון, אינני מאמין לשבועת לוי, לכן אתה חייב לשלם.

מדוע אין השומר השני פוטר מדין עד המסייע

והנה התובע את חבירו הלוואה, והנתבע מודה שהלווהו, אבל אומר "איני יודע אם פרעתיך", חייב לשלם לתובע, שהרי מודה שחייב, וספק לו אם החזיר, כמבואר להלן. והנה, בדין שומר שמסר לשומר ונאנסה ביד השומר השני, אין המפקיד תובע בברי שלא נאנסה, כי אינו יודע, אלא טוען שמא לא נאנסה, לפיכך לכאורה אין לשומר הראשון דין איני יודע אם פרעתיך, שחייב, שהרי המפקיד תובע בשמא לא נאנסה. וכיון שחיובו של ראשון רק שבועה, לפיכך הקשה הרא"ש (בבא מציעא א, ג), מדוע לא יפטר השומר הראשון על ידי שבועת השומר השני, מדין העד המסייע, לסוברים שמי שחייב לשני שבועה, נאמן לפטור את עצמו על ידי עד המסייע.

וז"ל הרא"ש (שם)

"ויש מקשין הבל, מהא דאמר לקמן (דף לו א) שומר שמסר לשומר חייב, דאמר לו, את מהימן לי בשבועה, היאך לא מהימן לי בשבועה, ואמאי חייב, יפטרנו שומר השני בעדותו משבועתו שהוא חייב. ולא קשה מידי, דחיוביה דראשון בשביל דאין יכול לישבע הוא, והוא אין רוצה להאמין לשבועת השני, ונתחייב לו הראשון ממון, ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון". עכ"ל הרא"ש.

מבואר ברא"ש, שכיון שמודה שהוא שומר, באמת חייב ממון, אלא שעל ידי שבועה יפטר מחיוב ממון, ואם אינו נפטר בשבועה חייב ממון, שכל מי שאינו יכול להשבע משלם מתוך שאינו יכול להשבע, אם כן חיובו ממון, לכן אין העד יכול לפוטרו בעדותו.

העולה מזה: אין השומר השני פוטר את הראשון מדין עד המסייע, כיון שמתוך שאינו יכול להשבע חייב ממון, ואין עד המסייע פוטר ממון.

איני יודע אם החזרתי חייב לשלם

והנה קיימא לן, דהיכא שתובע לחבירו פקדון, והלה מודה, אבל אינו יודע אם החזיר חייב לשלם, כדתנן בבבא קמא (קיח, א), וכן פסק המחבר וז"ל (חושן משפט עה, ט)

"מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו,  חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת. אבל אם ירצה, יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין" עכ"ל.

לפי זה בנידון דידן, שמעון שמודה שקיבל בשאלה את המפתחות, ואינו יודע אם החזיר, חייב לשלם.

ואף על פי שיש עד אחד המסייע לו וטוען שהחזיר, אינו נאמן אפילו למאן דאמר עד המסייע פוטר (חושן משפט סימן פז, ו), דהכא חייב ממון ולא שבועה, ואין עד המסייע פוטר מחיוב ממון אלא מחיוב שבועה, וכיון שאומר איני יודע אם החזרתי חייב ממון. 

העולה מזה: התובע את חבירו ממון הלוואה, והלה מודה שלוה, אבל אומר איני יודע אם פרעתי, חייב לשלם לתובע. ואפילו שיש לו עד המסייע, שפרע, אין עד מסייע מועיל רק לפטור משבועה ולא לפטור ממון.

 דין עד המסייע לפטור ממון הבא מתוך חיוב שבועה

ולאחר שנתבאר שאין עד המסייע פוטר אלא משבועה, ולא מתביעת ממון, יש לברר מה הדין בחיוב ממון שנובע מחמת שבועה, כגון מי שאינו יכול להשבע, ומתוך שאינו יכול להשבע חייב ממון, האם עד המסייע שישבע, יפטור. דמצד אחד יש לומר, שכיון שפוטרו משבועה, לא יחול חיוב הממון, או שמא, כיון שבעל הדין לא יכול להשבע, וחל עליו חיוב ממון, לא יפטר על ידי שבועת עד המסייע.

ובאמת נחלקו בזה רבותינו קצות החושן (פז, ט) עם הש"ך (עב, ס"ק סא), דהש"ך סובר שעד המסייע לא מהני בזה, וחייב לשלם, וקצות החושן (שם) סובר שעד המסייע בזה פוטרו, וכיון שפוטרו משבועה, ממילא אין חיוב ממון, ושורש דבריהם בביאור דברי הרא"ש הנ"ל.

ולאור זה יש לברר האם בנידון דידן, שיש לשמעון עד המסייע, דהיינו לוי, שמעיד שהחזיר לראובן, האם לשיטת קצות החושן יפטר שמעון מתשלום על ידי עדות לוי, דלשיטת קצות החושן כיון שנפטר משבועה לא חל חיוב ממון.  

אבל באמת, כל זה אינו שייך לנידון דידן, דבודאי אפילו לקצות החושן חייב שמעון לשלם לראובן, דלא פטר בקצות החושן, אלא היכא שנאנסה אצל השומר השני, ואין השומר הראשון יודע אם נאנסה, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, ואז אם השומר השני מעיד שנאנסה, פטור השומר הראשון, אבל בנידון דידן, הרי מודה שנעשה שומר, ואינו יודע אם החזיר, הרי זה חייב לשלם מעיקר הדין כדין איני יודע אם החזרתי, וחיוב ממון ממש, אין העד פוטרו, שאין זה חיוב ממון מתוך שאינו יכול להשבע, אלא חיוב ממון ממש.

העולה מזה: נחלקו קצות החושן והש"ך, בדין עד המסייע למי שחייב ממון מתוך שאינו יכול להשבע, האם העד פוטר. אבל אם חייב ממון ממש, כגון שטוען איני יודע אם החזרתי, הכל מודים שעד המסייע אינו פוטר.

פסק דין שמעון

לאור המבואר, שמעון שהודה ששאל מראובן, ואינו יודע אם החזיר לראובן, חייב שמעון ממון לראובן, ואינו נפטר בעדות לוי שהחזיר, דעד אחד אינו פוטר מחיוב ממון. ואפילו לסוברים דעד המסייע, פוטרו מחיוב ממון הבא משבועה, הכא הוא חיוב ממון ממש, לכן שמעון חייב. אבל מכל מקום, ראובן חייב שבועת היסת על טענת לוי, שטוען שמסר לו את המפתח, וכיון שבזמן הזה אין נשבעין - יש לעשות פשרה.

דינים העולים

1. הלוה שטען פרעתי, והמלוה טוען שלא פרע, אם היה מלוה על פה, אפילו היו עדים, נשבע הלוה היסת ונפטר, ואם היה שטר, אין הלוה נאמן. וכן דין שומר שקיבל שמירה שלא בשטר, נאמן לטעון החזרתי, אבל נשבע שבועת היסת אם הבעלים טוענים בברי שלא החזיר.

2. לוי נאמן לטעון החזרתי ליד שמעון על ידי שהחזרתי לראובן, אבל חייב שבועת היסת על טענת ראובן, שטוען ברי שלא קיבל, במעמד ראובן, שהחזיר לו. ובזמנינו עושים פשרה. ומכל מקום צ"ע

3. שומר שמסר לשומר, יכול המפקיד לטעון איני מאמין לשומר השני בשבועה. ולפי זה ראובן יכול לטעון לשמעון, אינני מאמין לשבועת לוי, לכן אתה חייב לשלם.

4. אין השומר השני פוטר את הראשון מדין עד המסייע, כיון שמתוך שאינו יכול להשבע חייב ממון, ואין עד המסייע פוטר ממון.

5. התובע את חבירו ממון הלוואה, והלה מודה שלוה, אבל אומר איני יודע אם פרעתי, חייב לשלם לתובע. ואפילו שיש לו עד המסייע, שפרע, אין עד מסייע מועיל רק לפטור משבועה ולא לפטור ממון.

6. נחלקו קצות החושן והש"ך, בדין עד המסייע למי שחייב ממון מתוך שאינו יכול להשבע, האם העד פוטר. אבל אם חייב ממון ממש, כגון שטוען איני יודע אם החזרתי, הכל מודים שעד המסייע אינו פוטר.