הגביה מציאה לחבירו בטעות - האם חבירו זכה בה

הנידון  

"הלכתי ברחוב וראיתי שטר של חמישים שקלים. לפני הלך אדם, והייתי בטוח שמנו נפל השטר. הרמתי את השטר ונתתי לו. לאחר שנטל את השטר אמר לי שלא נפל ממנו השטר, אבל היות ולא הגבהתי את השטר כדי לזכות בו בעצמי, הרי השטר הפקר וזכה בו. טענתי לעומתו שבאמת הגבהתי לזכות בו לעצמי, אלא שנתתי לו מדין השבת אבדה לפנים משורת הדין, והיות והוא מודה שאין האבדה שלו, הרי היא שלי, מי צודק בטענתו".

תשובה

לכל הדעות חייב המקבל להחזיר את הכסף למוצא. אלא שלפי שיטת קצות החושן הוא גזל מדבריהם, ואולי חמור מזה, ולדברי נתיבות המשפט הוא גזל גמור מהתורה. וכן לפי הערך ש"י הוא גזל גמור מהתורה.

ביאור ומקור התשובה:

גרסינן בבבא מציעא (כא, ב) וז"ל:

"יאוש שלא מדעת, אביי אמר לא הוי יאוש, ורבא אמר הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש, ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף, לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה, דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא ושקילנא ליה" ע"כ.

פירוש, הגביה אבדה לפני שבעליה התייאשו, ולאחר מכן שהאבדה היתה בידו התייאשו ממנה, נחלקו אביי ורבא האם הוי יאוש.

הנה מבאר הש"ס, שבדבר שיש בו סימן אין ראוי להתייאש ממנו אפילו שיודע לו שנפל ממנו, לפיכך אם מגביה החפץ לפני יאוש, הכל מודים שאפילו יתייאש לאחר מכן לא הוי יאוש, כיון שבאיסור באה לידו, שכשהגביה לא היתה ראויה להיות ביאוש, שהרי יש בה סימן, לפיכך חל עליו חובת ההשבה, ולאחר שחלה חובת ההשבה כבר לא חל יאוש. והטעם כתב הרמב"ן (ספר מלחמת ה' ב"מ יד, ב מדפי הרי"ף) שכיון שהגביה לפני יאוש כבר נעשה שומר לבעלים על האבדה וידו כיד בעלים, לפיכך לא יחול היאוש. ולפי זה כתב הרמב"ן בשם גאון, שאם הגביה אבדה שלא על מנת להשיבה ויש בה סימן, ולאחר מכן שמע שבעליה התייאשו הרי היא שלו ואינו צריך להשיבה לבעליה, שכיון שלא הגביה להשיב לבעליה, אינו נעשה יד האובד, וכשמתייאש זוכה בה.

שיטת קצות החושן

והקשה בקצות החושן (סימן רנ"ט ס"ק א בסופו) דלפי זה יש לדקדק על מה שאמרו בש"ס הנ"ל - שכשיש סימן לא מהני יאוש כיון שבא לידו באיסור, כלומר וחל חובת ההשבה - דבמאי איירי, אם נטלה שלא על מנת להשיבה לבעלים, אם כן לא חלה עליו חובת ההשבה, וכשמתייאש האובד הרי היא שלו, ובש"ס אמרו שאם יש סימן הכל מודים שחייב להחזיר כי באיסורא אתא לידיה, כלומר ונעשה יד האובד להחזירה ולא חל היאוש, אבל אם נטלה שלא להשיב חל היאוש, כמבואר לעיל בשם גאון. ואם נאמר שמדובר שנטלה על מנת להשיב, אם כן אפילו התייאשו הבעלים לפני שנטלה, כבר זכה בעליה באבדה בשעה שהגביה להם, ושלהם היא, אם כן מדוע אומר הש"ס שכשיש סימן לא הוי יאוש רק באופן שחל היאוש לאחר שנטלה, ממנא נפשך, או שתמיד יועיל היאוש, או שלעולם לא.

ומבאר קצות החושן שאיירי בנטלה להשיבה, אלא שאין דין של יד המגביה כיד הבעלים רק כאשר באמת לא יתיאשו בעליה, ויש חובת השבה על המציאה, אז נעשה המגביה יד הבעלים, אבל אם כבר התייאשו לפני שהגביה, אע"פ שהתכון להשיב לבעלים לא נעשה שומר שלהם, כי באמת אין לו חובת השבה, כי כבר התייאשו, לפיכך אם ירצה לזכות בחפץ לאחר שהגביה יכול לזכות בו, שאף על פי שהגביה לבעליה, לא נתכון לזכות להם, אלא להשיב להם אבדתם שסבר שלא יתיאשו, לפיכך לא זכו בהם הבעלים מדין מגביה מציאה לחבירו, ונהי שהוא עצמו גם לא זכה בה, כי לא התכון לזכות בה, אבל מכל מקום כשירצה לזכות בה יכול לזכות בה, לכן אומר הש"ס שלא הוי יאוש, כיון שיש סימן לא התייאשו הבעלים בשעה שהגביה, ובאיסורא אתה לידיה, ונעשה שומר לבעלים וידו כידם, ולכן לא זכה בה לאחר שהתייאשו.

והנה לפי דברי קצות החושן, בנידון דידן שסבר שהיא של ההולך לפניו, ועוד לא יתיייאש, וסבר להשיבה לבעליה, לא נתכון לזכות להם כלל [שאע"פ שבמעות דרך למשמש, היינו לאחר קצת זמן אבל מיד הוי יאוש שלא מדעת] ואם היה מחזיק בידו, ושואל אם שלהם השטר, וכשנודע שלא, היה זוכה בה לעצמו, פשיטא ששלו היא, אבל כיון שנתנה להם, מעיקר הדין יכולים לזכות בה, שהרי הוא לא זכה בה, כיון שלא התכון לזכות בה כדברי הקצות החושן, אם כן הוי אבדה ללא סימן, דהרי אלו שלו, וזה שקיבל יכול לזכות בה מעיקר הדין.

לקצות החושן - חייב להחזיר מדין גזל בדבריהם

אבל מדין אחר חייב להחזירה למוצא, דהנה לא גרע מעני המנקף, דפסק המחבר (חושן משפט הלכות גזילה סימן שע, ה) "עני המנקף בראש הזית זתים של שכחה, ונפלו לארץ, עד שלא נטלם בידו אם בא אחר ונטלם הרי זה גזל מדבריהם. (ואם כבר באו לידו) (הרי זה גזל גמור ומוציאין מידו)" עכ"ל. ובשו"ת חת"ס (חו"מ סי' עט) מאריך לבאר ההבדלים בין דין עני המפך בחררה, דאם היא במציאה מותר, ובעני המנקף הוי גזל מדבריהם, ומבאר דבעני המנקף טרח טירחא להביא הזיתים, לפיכך הוי גזל מדבריהם. והנה נידון דידן חמור שבעתיים מהא דעני המנקף, דהרי הביא בידו לחבירו דסבר של חבירו היא, ורצה לקיים מצות השבת אבדה, ואיך יטול חבירו מידו לעצמו, הרי הוא הרבה יותר חמור מעני הנקף, ואם בעני המנקף גזל מדבריהם הוא, קל וחומר בנידון דידן דהוי גזל מדבריהם.

שיטת נתיבות המשפט

וכל זה כתבנו לשיטת קצות החושן, אבל בנתיבות המשפט (סימן רנ"ט ס"ק א) חולק על קצות החושן, וכתב דאם מגביה אבדה שכבר נתייאשו הבעלים וכונתו שיזכו בה הבעלים, זכו בה מיד. ולא נראה לו לחדש כדברי קצות החושן שיתכן רק להשיב ולא לזכות, דסוף סוף הגביה בשביל חבירו ומיד קנאה. וכדי ליישב קושיית קצות החושן באיזה אופן איירי הש"ס בהא דאמרו שיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן לא הוי יאוש - דממנא נפשך אם נטל להשיב אפילו התיאשו לפני נטילה כבר זכו בה, ואם נטלה שלא להשיב לא הוי שומר אבדה, וכשיתיאשו מדוע אינו זוכה בה - מיישב בנתיבות המשפט, וז"ל:

"ולא קשה מידי, דמיירי שנטלה שלא על מנת לגוזלה, והיה בדעתו שאם יתוודע לו שכבר נתיאשו הבעלים תהיה שלו כדין, ובאם שיתוודע לו שעדיין לא נתיאשו הבעלים יחזירה להבעלים כדין, ופשוט" עכ"ל. 

והנה פשוט שאין כונתו שאיירי באופן שנטלה ופירש כן, דזה דוחק לפרש כן דברי הגמ' שרק באופן כזה לא הוי יאוש, אלא כונתו שאנן סהדי שהנוטל מציאה להשיבה לבעליה כך כונתו, שאם יתוודע שכבר נתייאשו הבעלים תהיה שלו כדין, ואם יתוודע לו שעדיין לא יתייאשו הבעלים, יחזירה לבעלים כדין, לפיכך באופן שיש סימן אומר הש"ס דהכל מודים שלא הוי יאוש, כיון שבאיסורא אתא לידיה, דאם היה כבר יאוש בשעה שהגביה, זכה בה מיד בהגבהה, שהרי דעתו שאם כבר יתיאשו יזכה בה, לפיכך מפרש הש"ס שלא יתיאשו כשהגביה אלא לאחר מכן, וכשהגביה באיסורא אתא לידיה, כי דעתו להשיבה, ונעשה יד לבעלים. [אבל בפתחי חושן (אבדה פרק ב הערה טו עיין שם באריכות הבין שהנתיבות איירי במפרש שמגביה בתורת ספק שאם יתברר שלא יתאשו הבעלים יחזירנו לו ואם יתברר שנתייאשו יקחנו לעצמו. ולא נראה לענ"ד כן]

והנה לפי דברי נתיבות המשפט, לעולם אמרינן במגביה מציאה, שדעתו להגביה ולהשיב לבעלים אם לא יתייאשו, אבל אם יתייאשו מגביה לעצמו, וכיון שנתברר שאינה של מי שהגביה להשיב לו, אם כן הוי כדין ממון שנמצא, דהרי אלו שלו ונתכון לזכות בה לעצמו והוי ממון שלו, והלה שנוטלה לעצמו עובר על גזל מהתורה ממש.

שיטת הערך ש"י

ובערך ש"י (סימן רנ"ט) מיישב קושיית הקצות, דאינו דומה מגביה מציאה לחבירו שיודע שיכול לקנות, ואף על פי כן מתכון להקנות לחבירו, לפיכך אין ידו קונה לו, אבל באופן שמתכון להשיב לחבירו כי סבור שהיא אבדה ולא נתייאשו בעליה, כיון דאם היה יודע שיכול לקנותה היה קונה לעצמו, ידו קונה שלא מדעתו כחצרו, וכמו שכתב מהרי"ט (ח"א סי' ק"נ), והביאו בקצות החושן סימן רסח (ס"ק ב) ונתה"מ (שם, ס"ק ב). וכן כתבו התוס' בבא בתרא (נד, א בד"ה אדעתא). והנה לפי דברי הערך ש"י, גם בנידון דידן כיון שהגביה לחברו כי היה ברור שלא התיאש וממנו נפל, ואם היה ידוע שאין הכסף שלו בודאי היה קונה לעמצו, קנתה לו ידו שלא מדעתו.

תמיה מתשובות הרא"ש

אבל יש לדקדק ממה שכתב הרא"ש (שו"ת כלל טו ב), בדין גיורת שנתנה מתנת שכיב מרע לבנה שאינה יורשה כיון שהורתו שלא בקדושה, ואמרה לו שמנה מתוך זה יתן ליתומה אחת, ולאחר מותה נודע לבנה שנכסיה הפקר, ורצה לזכות לעצמו בכל הכסף ולא לתת ליתומה. וכתב הרא"ש שכבר זיכה ליתומה ואינו יכול לחזור בו, כדין מגביה מציאה לחבירו, והביא המחבר דבריו בסימן רנ"ו סעיף ב, והקשה בקצות החושן (שם, ס"ק ב) מדוע זכתה היתומה, הרי הבן טעה וחשב שהיתומה זכתה במנה מדין מתנת שכיב מרע, והוא התכון לשמור לה ממון שלה, וכשנודע לו שאינו ממון שלה, מדוע אינו יכול לזכות בו לעצמו, הרי לא התכון לעשות קנין להקנות ליתומה.

ובנתיבות המשפט בתוספת מכתב יד [שנדפס במהדורת פרידמן] מיישב, דכיון שנעשה אפוטרופוס שלה, והשאיל לה חצירו לשמור לה המנה, ממילא קני לה החצר אפילו בלי דעתו. ועוד שלא התכון הרא"ש שהגיורת ציותה מנה ליתומה שתזכה בה מדין מתנת שכיב מרע, אלא ציותה שהבן יתן ליתומה, אם כן אין זה מתנת שכיב מרע. והנה דברי הנתיבות אינן סתירה למה שכתב לעיל, דלעיל אמרינן שהגביה על דעת שאם לא יזכה בה הלה, יזכה לעצמו, אבל כאן שנעשה אפוטרופס שלה, זכתה חצירו בשבילה ללא דעתו. והערך ש"י (בסימן רנ"ט) כתב שהנתיבות סותר את עצמו, והביאו בפתחי חושן (אבדה פרק ב הערה טו, עיין שם באריכות) ולא זכה לכתב היד שהתגלה שלפי זה אין כל סתירה בדברי הנתיבות.

הערה: במסכת ביצה לט, ב מבואר מחלוקת רש"י בתוס' במגביה לקנות לחבירו וחבירו לא קונה אם קנה בעצמו יש לעיין שם היטב.