הציל סחורה מחברת גביה

הנידון

"אחי בעל חנות קיבל סחורה מספקים. על חלקה שילם בהמחאות מזומנות, ועל חלקה נתן בהמחאות דחויות. עסקיו התמוטטו, וכל ההמחאות המזומנות חזרו. בעלי גביה מהשוק האפור לקחו ממנו את הסחורה על חשבון חובות אחרים שהיה חייב ולא שולמו, ואף איימו על חייו. חששתי לחייו, והגיעתי להסדר עם גובי השוק האפור, שילמתי את החוב, וקיבלתי לידי את הסחורה. שאלתי בפי, אם מותר לי למכור את הסחורה, כדי להחזיר לעצמי חלק ממה ששילמתי, או שעלי להחזירה לספקים".

הקדמה

שאלה זו נחלקת לכמה פרטים: א. האם הסחורה שנטלו האנסים הוא  כממון שהתייאשו ממנו בעליו, וזכה בו האח ששילם את החוב, או שאין הסחורה הפקר ושייכת לבעליו. ב. אם נאמר שאינו הפקר, יש לדון למי שייך הממון, האם קנה אותו בעל החנות והתחייב כסף לספק שהביא את הסחורה, ובאופן זה יכול האח ליטול את הסחורה כי אינו חייב לשלם לספק של אחיו את חובותיו, או דלמא לא זכה האח בסחורה והיא שייכת לספק, וכשנוטל האח את הסחורה מתחייב לשלם לספק את מחיר הסחורה, ונבאר נקודות אלו אחת לאחת.

מוכר בהקפה ללוקח עני – הוי מקח טעות

הנה המוכר חפץ לחבירו ועשה הקונה קנין בחפץ, נקנה החפץ לבעלות הקונה, ומתחייב לשלם כסף עבור החפץ למוכר. ולכאורה גם בנידון דידן הספק הביא את הסחורה לחנות, ומיד נקנתה הסחורה לבעל החנות בקנין חצר, והתחייב לשלם לספק כסף.

אבל באמת בנידון דידן יש אומדנא שהיה כאן מקח טעות, ואם היה המוכר יודע שהקונה חייב כספים לשוק האפור לא היה מקנה לו את הסחורה רק לאחר ששילם עבורה, וראיה לזה מדברי הערך ש"י (סי' קכ"ט סעי' כ) שכתב שהמוכר בהקפה והוברר שהלוקח עני בשעת מכירה הוי מקח טעות, ואפילו נתן לו שט"ח על דמי המקח.

מוכר קודם לכל בעלי חובות לגבות

ועוד ראיה מדברי הנודע ביהודה (מהדורא תניינא, חושן משפט סימן ל) שתמה על שיטת הב"ח (חושן משפט סוף סימן צו) שכתב שלוה שאין לו לשלם לכל בעלי חובותיו, אם הסחורה שלקח בהקפה היא בעין, או מה שיש לו תחליף לה, אין לאחרים חלק בהם, והמוכר קודם לכל בעל חוב לגבות חובו. ותמה הנודע ביהודע מה טעמו של הב"ח בזה, הרי המוכר הוא בעל חוב ככל בעלי החובות, שהרי הלוקח קנה את החפץ וחייב כסף על הקנייה, ומדוע יהיה המוכר קודם לשאר בעלי החובות. ומבאר:

"שטעם הדבר, שאם היה יודע זה שאינו בטוח, לא היה נותן לו הסחורה, ונמצא הוי מקח טעות ונשאר הסחורה ברשות בעליו הראשון, ושוב כל מה דאתי מחמתיה נשאר בחזקת בעליו הראשון" עכ"ל.

הנה מבואר שבאופן שאנן סהדי שאם היה יודע המוכר את מצבו של הקונה לא היה מוכר לו בהקפה, הרי זה מקח טעות, והוא הדין בנידון דידן.

אנן סהדי שמוכר על דעת למכור כל הסחורה

ועוד טעם יש כאן לבטל המקח, דהנה מבואר (בנתיבות המשפט ביאורים סימן צא, ט) שאם מכר חפץ על מנת לקבל התשלום מיד, לא חל המקח עד שישלם אפילו עשה הלוקח קניין בדבר דאמרינן אנן סהדי שלא הקנה את הסחורה ללוקח רק אם ישלם לו הדמים. ובנתיבות המשפט סימן ק"צ (ס"ק ז) כתב בשם השיטה מקובצת בבא מציעא (עז:) בשם תשובת הרי"ף שהמוכר חפץ ושילם הלוקח כסף על מקצת המקח, ועל השאר אומר שאין לו כסף עכשיו ורוצה לשלם כשיהיה לו, שיכול המוכר לבטל את כל המקח גם על מה ששילם לו, כי אנן סהדי שלא מכר המוכר את המקח אלא אם יקנה את כולו ולא קצת ממנו.

ולפי זה בנידון דידן שחלק שילם בהמחאות מזומנות, דהיינו שיתחייב לשלם מזומן וחזרו ההמחאות, נמצא שמה ששילם במזומן בטל המקח, אם כן גם ההמחאות ששילם על דעת שישלם לאחר זמן גם בטל, דעל דעת כן מכר לו שיקנה את כל המקח ולא מקצתו.

ועוד נראה, דבלאו הכי גם מה ששילם עם המחאות דחויות הוי ביטול מקח, דכיון שעסקיו התמוטטו, מסתבר שחשבונו בבנק מוגבל ואינם מכבדים את המחאותיו, לפיכך המחאות אלו אינן שוות כקליפת השום, והקונה מקח תמורת כסף מזוייף בטל המקח כי הוי מקח טעות כפי שביארנו במקום אחר, אם כן הכי נמי הרי הקנה לו על דעת שהמחאות אלו טובות לפיכך הוי מקח טעות, ויש עוד להביא ראיות אבל די בזה.

דין יאוש שלא מדעת בגזלה

וכיון שנתבאר שהסחורה שייכת לספקים. יש לברר האם המצילו מידם זכה בה. דהנה המציל מיד ליסטים שנטלו, מבואר בחושן משפט (סימן שסח) דהיכא דיש יאוש בעלים הוי שלו, ולפי זה לכאורה הפודה את הסחורה זכה בה, שהרי הוא מציל מיד ליסטים.

אבל באמת נראה שלא זכה בה, כיון שכבר נתבאר שהספקים הינם בעלי הסחורה, וכשנטלו אנשי השוק האפור את הסחורה לא ידעו שנטלוה, כי לא היו שם כשנטלוה, אם כן הרי זה יאוש שלא מדעת - כלומר יאוש שאינו בפועל, רק מצב שאם יודע לבעלים, יתיאשו נחשב כיאוש שלא מדעת - ונחלקו אביי ורבא בבא מציעא (כא:) אם הוי יאוש, והלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וכן פסק המחבר (חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסב, ג).

ואע"פ שמחלוקתם בדין יאוש מאבידה שאין בה סימן ולא ביאוש של גנבה וגזלה, מכל מקום מבואר בגמרא (בבא מציעא כב.) שגם בגניבה סובר אביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, שהגמרא שואלת מדין גנב שנטל מזה ונתן לזה מדוע הוי יאוש וזוכה המקבל בחפץ הרי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והגמרא מתרצת שמדובר שראה את הגניבה שהיה ליסטים מזויין, וכן מבואר בתוס' (שם), וכן מבואר בהגהות אשרי מסכת בבא מציעא (פרק ב סימן א). לאור זה מבואר שלא חל היאוש ונשארה הסחורה בבעלות בעליה דהיינו הספקים, לפיכך חייב המציל של הסחורה להחזירה לבעליה.

ואע"פ שלאחר מכן נודע לספקים והתייאשו מהסחורה, והלכה היא בגזל שיאוש שחל לאחר מכן - הוי יאוש, מכל מקום בשעה שהאח הציל עוד לא ידעו הספקים מהסחורה, ואין יאוש קונה אלא עם שינוי רשות, ופסק הרמ"א (סימן שנ"ו סעיף ג) דדוקא אם היאוש היה לפני שבא לרשות האחר, אבל אם שינוי רשות קדמה לא מהני היאוש, וכן בנידון שלנו היה שינוי רשות לפני שינוי יאוש. [ומלבד זאת הרי כאן אין יאוש כלל כפי שמבואר להלן]

דין אבודה ממנו ומכל אדם

אלא שמכל מקום יש עוד צד לומר שחל היאוש. דהנה תניא (בבא מציעא כב, ב)

"אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, דכתיב (דברים כ"ב) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם",

ואמרו בש"ס (שם כא:) שאביי מודה באבידה שאבודה ממנו ומכל אדם שהוי יאוש כיון שהתורה התירה.

והנה נחלקו האחרונים בביאור  דין זה, יש אומרים שאם ברור לנו ללא שום ספק כלל שאם יוודע לאובד בודאי יתיאש, גם אביי מודה שאין צורך להתייאש בפועל, ודוקא באבידה שאין בה סימן וכיוצא בו אינו יאוש, לדעת אביי, לפי שאין הדבר ברור לגמרי שיתייאש כשיידע, שאף לאביי אין צורך ביאוש בפועל כדי להתיר האבידה, ודי בכך שהיא עומדת להתייאש ממנה, אלא שצריך שיהא מבורר הדבר שעומדת ליאוש, ודבר שאין בו סימן אינו עומד ליאוש בבירור, שמא יטרח הרבה למצאו, ולא יתייאש ממנו. ויש חולקים וסוברים שכיון שאבידה האבודה ממנו ומכל אדם מטעם יאוש היא שמותרת, לדעתם, לא הותרה למוצא לזכות בה - לדעת אביי - אלא אם כן ידעו בה הבעלים ונתייאשו (עיין בקהילות יעקב בבא מציעא כב, ובנחלת דוד בבא מציעא כב. ובברכת שמואל ב"מ סי' כ"ס, ובבית אהרן, ובמגיד משנה על הרמב"ם גזו"א פ"ו ה"א בדעת הרמב"ם שם, ובחי' תלמידי הרשב"א בשיטת הקדמונים ב"מ כד א, ועוד).

העולה מזה דבאבדה שאבודה מכל אדם יש מחלוקת האם לאביי הוי יאוש כשלא התייאש בפועל. והנה לפי זה היה סברא לומר שהשוק האפור הוא אבוד ממנו ומכל אדם כזוטו של ים, ולפי הסוברים שאין צריך יאוש בפועל באבודה מכל אדם הכי נמי חל היאוש אפילו אינו יודע שנאבדה כלל, וכיון שהוי יאוש זכה המציל בסחורה, ויכול לטעון קים כהסוברים שאין צריך יאוש בפועל.

מדוע הנידון אינו דומה לזוטו של ים

אבל לאחר העיון נראה דאין הנידון שלנו דומה לזוטו של ים, ששם הוא אבוד מכל אדם, אבל בנידון דידן אינו שונה מדין ליסטים מזויין שאמרו בש"ם בבא מציעא כב. שלאביי לא הוי יאוש, ומנין לחלק בין ליסטין מזויין לשוק האפור. זאת ועוד הא יש כאן סברות גדולות שאין כאן יאוש כלל, דהנה הרמב"ן במלחמות (ב"ק קיד א ריש ד"ה ומה) סובר שאם מתיאש מגוף החפץ אבל אינו מתיאש מדמי החפץ לא הוי יאוש, והכא נמי אין הספק מתייאש מלקבל תמורה על הסחורה, ואפילו אם מסתבר שמתייאש לא הוי כאבודה מכל אדם ולאביי לא הוי יאוש.

ועוד דכאן סובר הספק שהסחורה כבר נקנתה לבעל החנות, כיון שעל פי חוק המדינה התחייב בעל החנות בתמורתה, ואין בחוק המדינה דין אנן סהדי שלא יחול המקח, אם כן לפי דעת הספק אין החפץ שייך לו כלל, אלא כבר נקנה לבעל החנות, ובעל החנות חייב בתמורתה, לפיכך אינו מתייאש ממנה כלל, כי סובר שאינה שלו, אם כן לא הוי יאוש כלל, לאור זה לא חל יאוש וחייב המציל להחזיר הסחורה לבעליה. 

הנידון

מכל מקום יכול לבקש שכר על עבודתו שהציל לספק את הסחורה, וללא ספק על הצלה זו מגיע לו הרבה שכר, כי היא הייתה אבודה ממנו, ולא היה יכול לקבל כסף מבעל החנות בגלל מצבו. לאור זה יש למציל לדרוש 50% מהסחרה - כי הוא הצילה לבעליה.

ושב נראה לי שיכול ליטול הסחורה

ולאחר כתבי הנ"ל נראה לי שיכול ליטול הסחורה, כיון שזה ממש זוטו של ים, ואינו דומה ללסטים מזויין. ובודאי מתייאש הספק מתמורת הסחורה, ודוקא מפני שבחוק המדינה נקנתה הסחורה וחייב רק תמורתה, בודאי מתייאש ממנה, והרי זה ממש יאוש, ובודאי יכול המציל לטעון קים לי.