שכר מתווך בויכוח האם הרכב היה תקין - ערעור

לפסק עליו התקבל הערעור לחץ כאן

יום שלישי כ"ד אלול תשע"ט , 24/09/19

מס' תיק: 0011/79

פסק דין

לפני כב' הדיינים:

אב"ד הרב משה כהן

דיין הרב אברהם שילר

דיין הרב ניר אביב

בעניין שבין:

התובע:

והנתבע:

לפנינו ערעור על פסק - דין שניתן ע"י כבוד בית הדין לממונות מעלה אדומים ביום ד' אדר ב' תשע"ט בעניין טענת ביטול מקח בקניית רכב בין הקונה (ה"תובע"), לבין מתווך הרכבים (ה"נתבע"), בו חוייב הנתבע לשלם למערער סך 1,500 ₪.

מדובר בקונה שפנה לשכנו שהוא מתווך רכב לגבי קניה של רכב. הנתבע הציע לתובע רכב מסוים, כשהאחריות של המתווך לוודא שהרכב מגיע מתוקן לגמרי ולאחר בדיקת מוסך וטסטים נחוצים. הנתבע ביצע את המכירה וההעברה של הרכב על שם התובע. מחיר הרכב היה 27,000 ₪, בסכום זה נכללו אגרת טסט (1,000 ₪), וכן דמי תיווך (3000 ₪). כשהתובע קיבל את הרכב, הוא לקח אותו למוסך מורשה לצורך בדיקה והתברר שהיו ליקויים ברכב ועוד פגמים, שלא כפי שסוכם (כגון קילומטראז' 161 אלף במקום 116 אלף). התובע ביקש מהנתבע למכור עבורו את הרכב לאדם אחר ולקחת את הרווח אליו, אולם הנתבע סירב ואמר שמוכן לעזור למצוא קונה ופער הרווח ילך לתובע. לאחר שתיקן התובע על חשבונו את הגיר בסך 6,500 ש"ח, נמכר הרכב ללקוח אחר בסכום של 24,000 ₪.

התובע דורש מהנתבע נזקים שונים: תיקון הגיר, דמי ביטוח, נסיעות, ועוגמת נפש. הנתבע סבור שאינו אחראי לנזק ודורש תשלום שכר טרחתו בעבור מכירת שני הרכבים, סך הכל 6000 ₪.

זו תמצית העובדות, ושאר הפרטים של התיק, העובדות והטענות נמצאות בפסה"ד המקורי. 

כבוד ביה"ד מעלה אדומים קבע בפסה"ד שעל הנתבע לשלם סך של 1500 ₪ בגין התרעומת ובגין דמי הטסט.

התובע החליט להגיש ערעור. תמצית דבריו: ביה"ד שגה בכך שכתב שמחלתי על המומים ברכב, ושגה שקבע שהתרציתי במקח. התנהגותי לאורך כל הדרך, ובמיוחד העובדה שלא השתמשתי ברכב בכל התקופה אפילו בזמן שאשתי הייתה צריכה ללדת, מעידה על כך שמעולם לא התרציתי בקניית הרכב ויש כאן מקח טעות. לכן, על הנתבע לשאת בנזקים.

תגובת הנתבע לערעור: יש בעצם הערעור בזיון לבית הדין, אני מוכן לשלם מה שבית הדין יחליט, ואינני מוכן לבוא לדיון נוסף אם יהיה, או להשקיע בכך זמן או כסף.

עם העיון בצדדי ההלכה ובחינת העובדות נראה לנו (על פי דעת הרוב) לקבל את הערעור.

מסקנות:

א. שליח שעיוות בשליחותו המקח בטל באופן אוטומטי, משום שנשלח לתקן ולא לעוות, ואם עיוות בטלה שליחותו.

ב. כאשר נתגלה מום או אונאה והייתה התרצות של המתאנה: אם המקח נעשה באופן ישיר בין המוכר והקונה ללא שליח, אם המתאנה התרצה המקח קיים למפרע ואין צריך קנין חדש.

ג. אולם אם המקח נעשה באמצעות שליח, המקח בטל כלפי המשלח. ויש חילוק לדינא בין ידע המוכר שמדובר בשליח לבין לא ידע:

1. אם לא ידע המוכר שמדובר בשליח, המקח נשאר בין השליח והמוכר.

2. אם המוכר ידע שמדובר בשליח, המקח בטל לגמרי.

ד. אם המוכר ידע שמדובר בשליח אולם השליח לא אמר לו שהוא משנה מדעת המשלח (וכל שכן אם שינה במזיד), דינו כלא הודיעו שהוא שליח.

ה. גם כאשר המקח בטל לגמרי ודינו של המשלח עם המוכר, כל זמן שהשליח לא מתקן את העיוות המקח עומד תחת אחריותו במקרי קלקול או אונס.

ו. כדי לומר שהייתה מחילה צריך ראיה. ישנן ג' גישות בפוסקים כיצד היא התרצות או מחילה: י"א שסגי בידע ושתק ולא מיחה, וי"א שצריך הסכמה בפירוש, וי"א שגם הסכמה לאחר מעשה אינה כלום. וי"א שגם מעשה מצד המשלח שהמשיך את המקח, אם נעשה לטובת השליח אינו מעיד על מחילה.

ז. אם הייתה מחילה והתרצות של המתאנה משום שסמך על דברי השליח שהתבררו כלא נכונים, זו מחילה בטעות, ובלבד שהמום היה קיים כבר בשעת המקח ולא נולד לאחר מכן.

ח. במקרה שהמשלח מוחל על המום ומתרצה במקח, עליו לעשות קנין חדש.

ט. כדי שיהיה קניין צריך שתהא דעת מקנה ודעת קונה גמורה, ולא מועילה אומדנא שאם היה יודע היה מסכים לקנות או להקנות.

י. בנוסף, צריך שהקונה יעשה קנין נכון ומועיל ותהיה לו דעת רצון וכוונה לקנות.

יא. במקח טעות יש לקונה שהשביח את המקח דין של יורד לשדה חברו ברשות שידו על העליונה, ועל בעל המקח (בניד"ד הוא השליח) לשלם לו כל הוצאותיו.

פסק דין

דעת הרוב

כבוד ביה"ד לממונות מעלה אדומים כתבו בפסה"ד (עמ' 4) שהייתה מחילה של התובע על המומים משום שקיווה להרוויח ממכירת הרכב, ולכן לא ביטל את המקח הראשון. ובנוסף, הטעיית הנתבע לא גרמה לו לנזק ממוני שכן קיבל רכב השווה יותר ממחיר השוק ויותר ממה ששילם בפועל. לאחר העיון ובחינת העובדות אנו מקבלים את הערעור, וכפי שיתבאר לקמן.

הנתבע נשלח ע"י התובע לרכוש עבורו רכב על פי קריטריונים מסוימים, והרי הוא מוגדר כשליחו לקנות את הרכב. מוסכם שהנתבע מעל בשליחותו והביא רכב אחר ממה שסוכם, הן מבחינת הקילומטראז', והן מבחינת הבדיקה במוסך שהיה עליו לעשות ולא עשה, והן מבחינת הבעיות שנתגלו ברכב, והן מבחינת אורך הטסט. על פי פסה"ד של ביה"ד מעלה אדומים אם היה התובע מתעקש על ביטול מקח באותה העת שנוכח בפגמים, היה המקח בטל, אולם מאחר ולא תבע את הנתבע בביטול מקח והמשיך לנהוג ברכב הרי שמחל על המומים, סבר וקיבל. ברם, נראה שקביעה זו אינה נכונה, כפי שיתבאר לפנינו.

א. דין נמצא מום במקח

דין פשוט הוא בקנייה שהתבצעה ישירות בין מוכר לקונה, שאם הייתה אונאה יותר משישית או נמצא מום במקח, המקח בטל. ואם למרות זאת המתאנה התרצה במקח, המקח קיים למפרע ואין צורך בקניין חדש. יעויין בסמ"ע סי' רל"ב ס"ק יב, שו"ע רכז,ד, סמ"ע שם ס"ק ח, ונתיבות המשפט שם ס"ק א. ונראה שתלוי בחקירה של החזו"א (אה"ע נו,ט) האם ביטול מקח הוא אומדנא דמוכח וכתנאי שהתנו ביניהם, או שהוא דין בדיני הקניינים שהם בטלים כשיש במקח אונאה גדולה.

אולם, אם המקח נעשה באמצעות שליח, כניד"ד, הדין שונה, וכפי שיתבאר לפנינו.

ב. דין שליח שעיוות

השולחן ערוך (חו"מ קפב,ב) כותב:

"עבר השליח על דעת משלחו, לא עשה כלום; ודוקא שהודיע שהוא שליח של פלוני, לפיכך אף על פי שמשך או המשיך, אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח, ומחזיר".

ובסע' ג' שם:

"טעה וקנה ביוקר, אפילו בכל שהוא, המקח בטל, בין בקרקע בין במטלטלין, שיאמר לו: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".

משמע, שמיד ברגע שהשליח שינה משליחותו או עיוות, המקח בטל. ומה הדין אם המשלח התרצה במקח?

הגמ' במס' ב"ב (קסט ע"ב) מספרת:

"ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא, אזל זבן לה שלא באחריות; אתיא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, זיל זבנה מיניה שלא באחריות, והדר זבנה ניהלה באחריות".

הראשונים התקשו כאן:

מדוע רב נחמן אמר לשליח שילך ויקנה מהמוכר את הקרקע שלא באחריות וימכור לאשה באחריות, הרי מאחר שעיות המקח בטל לגמרי, ויחזיר הקרקע למוכר ואת המעות למשלח?

שהרי כך רבא אמר בשם רב נחמן עצמו בקידושין (מב ע"ב):

"אמר רב נחמן: האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, פחות משתות - נקנה מקח, יתר על שתות - בטל מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא: הא דאמרן פחות משתות נקנה מקח, לא אמרן אלא דלא שויה שליח, אבל שויה שליח, אמר: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".

ונמצא שבשליח המקח בטל בעיוות כלשהו אפילו בפחות משתות, משום לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, והשליחות בטלה?

כדי ליישב את הסתירה, נתפלגו הראשונים לארבע גישות (ובמהלך הדורות שקלו וטרו הפוס' בשיטותיהם והגיעו להבנות ופירושים שונים, למשל שו"ת אבקת רוכל קס"ו, וגם הקשו מסוגיות שונות ומסעיפים אחרים, ואכמ"ל), ונזכירם בדרך קצרה:

א. הראב"ד (השגה שלוחין א,ג): העיוות שעשה השליח גורם ביטול מקח דווקא כשהמשלח רוצה לבטל את המעשה, אולם האשה רצתה את המקח והייתה רוצה שהשליח יתן לה את העיוות, ולכן חייבה רב נחמן. כלומר, הכל תלוי בדעת המשלח.

ב. הרמב"ם (שלוחין א, ב-ג וכן שם ב,ד): מחלק בין שליח שהודיע למוכר שהוא שליח, לבין שליח שעושה בסתם. אם הודיע שהוא רק שליח המקח בטל מעיקרו גם לגבי המוכר, ואם לא הודיע אז נקנה המקח כנגד המוכר, ונשאר הדין בין הקונה לבין השליח שלו. השליח של האשה לא הודיע למוכר שהוא השליח, וגם האשה הייתה חפצה בקרקע, לכן השליח לא היה יכול לבטל את המקח לגמרי וגם היה חייב לתקן את העיוות.

ג. הר"ן (קידושין יז. בדפי הרי"ף): מדובר שהשליח לא אמר למוכר שהוא שליח של האשה ולכן אינו יכול לבטל המקח איתו, כי המוכר אומר לו 'אין לי דין ודברים עמה כלל'. וכנגד האשה, האשה יכולה לומר לשליח תן לי מעותי כי לא שלחתיך לעוות, ורב נחמן אמר לו אם האשה חפצה בקרקע תן לה אחריות, אך אינך יכול לכפותה לקבל מקח משתי סיבות: 1. יכולה לומר שרוצה דווקא אחריות של המוכר ולא שלך. 2. מאחר ולא עשית שליחותך המקח בטל באופן אוטומטי.

ד. הרא"ש (ב"ב י,כו): אפילו שהשליח פירש למוכר שהוא רק שליח המקח בטל, וגם אצל האשה היה המקח בטל, אלא שמדובר שלשליח לא היו מעות להחזיר למשלחת, ולכן הוצרך לתת לה אחריות.

הב"י (חו"מ קפב) הבין שהרמב"ם והר"ן הם שיטה אחת, ויוצא לשיטתם שאם אין למשלח הפסד ניתן לכופו לקבל המקח למרות שהשליח שינה. והב"ח כתב שלעניין דינא אין מחלוקת כלל בין הרמב"ם, הרא"ש והר"ן, ולכו"ע אין השליח יכול לכפות את המשלח שיסכים למקח ע"י תיקון העיוות. ובניד"ד כו"ע יודו שהמקח בטל, הן מחמת רצון המשלח, והן מחמת שהשליח לא היה מוכן לתקן העיוות. המחנה אפרים (שלוחין סי' ב) כתב בדעת הרמב"ם, שגם בסתם שלא הודיע למוכר שהוא שליח שהמקח קיים כנגד המוכר, זה דווקא אם שינה שינוי גמור במזיד, אולם אם טעה ושינה בשוגג גם בלא הודיעו המקח בטל לגמרי, גם כנגד המוכר. ברם, לדעת הר"ן בכל סתם שלא פירש המכר קיים כנגד המוכר, ונמצא שיש מחלוקת כשטעה השליח בשוגג וכבר אי אפשר להחזירו למוכר, האם המקח קיים והשליח מפסיד או שהמקח בטל והדין בין המוכר למשלח. אולם בניד"ד לא מדובר שטעה בשוגג אלא במזיד.

פסיקת ההלכה

השו"ע (חו"מ קפב סע' ב,ו) העתיק את לשון הרמב"ם:

סעיף ב: "עבר השליח על דעת משלחו, לא עשה כלום; ודוקא שהודיע שהוא שליח של פלוני, לפיכך אף על פי שמשך או המשיך, אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח, ומחזיר; אבל אם לא הודיע שהוא שלוחו של פלוני, נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו".

סעיף ו: "נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע, וקנה לו שלא באחריות, הרי זה עיוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה, וחוזר ומוכר למשלח באחריות, הואיל וקנה אותה במעותיו, והאחריות על השליח".

סיכום:

אם המוכר ידע שהוא שליח, המקח בטל לגמרי. אם לא הודיעו שהוא שליח המקח קיים בין השליח למוכר, ובסע' ו' מדובר שהשליח לא הודיעו שהוא שליח ולכן המקח קיים בין השליח למוכר. בין כך ובין כך, ביחס למשלח המקח בטל.

ג. למי שייך הרכב?

נמצא, שבמקרה שלנו מאחר והשליח עיוות הרכב לא נקנה למשלח. ואם כן המשלח תיקן והשביח רכב שאינו שלו. ממי עליו לתבוע את ההוצאות הללו?

לכאו' הדין תלוי בשאלה: האם המקרה שלנו מוגדר שהודיע למוכר שהוא שליח של פלוני שאז הרכב שייך למוכר, או מוגדר שלא הודיעו שהוא שליח ואז הרכב שייך למתווך השליח?

1. לכאורה התשובה פשוטה, ברור שהמוכר ידע שמדובר במתווך שהוא רק שליח, ואם כן המקח בטל לגמרי.

בספר אורים גדולים (סי' לב למוד קצ"ה) כתב שגם לדברי הב"י שהרמב"ם ור"ן בשיטה אחת וס"ל שהשליח יכול לתקן את העיוות ולכוף את המשלח לקיים המקח:

"לא אמרוה אלא דווקא כשיתקן העיוות, אמנם כל זמן שלא תיקן העיוות נראה דקאי ברשות השליח אפילו לאונסין לכולי עלמא".

לכן, מאחר והשליח לא תיקן את העיוות הרכב עומד ברשותו ובאחריותו לקלקולים אף במקרה שהודיע שהוא שליח.

2. אולם אליבא דאמת, המקרה שלנו מוגדר כ"לא הודיעו שהוא שליח". במקרה שלנו מדובר שהשליח הודיע למוכר שהוא שליח, אולם הוא לא אמר לו שהוא משנה מדעת המשלח, ובמקרה כזה הדין הוא כאילו לא הודיעו, שאז המקח בין המוכר לשליח קיים.

כך כתב בשו"ת נאות דשא (שאלה נ"ה), וזו לשונו:

"שיטה ג' הוא דעת הרמב"ם והרא"ש והר"ן והרמב"ן והנ"י והרמ"ה, וכן פסק המחבר ורמ"א והאחרונים, וכפי מה שביארו הש"ך והט"ז שם בסי' קפב סע' ו', שאין מחלוקת ביניהם וכו"ע ס"ל דיש חילוק בין הודיעו שהוא שליח דאז המקח בטל לגמרי והמוכר מחזיר הדמים...וכן אין השליח יכול לכוף המשלח לזה אלא המקח בטל והדמים חוזרים מיד למשלח. והיכא דלא הודיעו בשעת המכירה שהוא שליח או אפילו הודיעו רק לא הגיד לו שהוא משנה ולא נתברר (למוכר) שהיה שינוי, אז המקח קיים בין שליח למוכר...ואם המשלח רוצה צריך השליח להחזיר לו כל הדמים, והמקח נשאר ביד השליח".

וכן כתב החזו"א (ב"ק סימן כא ס"ק כא) שאם אמר לו שהוא שליח אבל לא אמר לו שהוא משנה, ואין עליו לחשוב שהוא משנה, ונמצא שעשה המקח בלא עיוות, והרי זה כאילו לא הודיעו, ולכן אין השליח יכול לבטל המקח, ונשאר המקח קיים ונקנה לשליח. וכשאנו אומרים שהמקח בטל, זה אפילו אם נתרצה המשלח.

כאמור, עיקר השאלה במקרה שלנו היא: אם הודיעו שהוא שליח הרי המקח בטל לגמרי גם כנגד המוכר, ונמצא שהמקח שייך למוכר, ואם כן הקונה ששילם על התיקונים צריך לתבוע את המוכר ולא את השליח?

אולם מכל הנ"ל רואים ברור:

1. לפי השו"ע שפסק כרמב"ם, במקרה שלנו שהשליח הודיע למוכר שהוא שליח אך המוכר לא ידע מכך שהשליח משנה משליחותו, נחשב כאילו לא הודיע למוכר ולכן המקח בין המוכר לשליח מתקיים, ובין השליח למשלח מתבטל.

2. גם לפי גישת הראשונים הסוברת שהשליח יכול לכוף את המשלח לקיים את המקח ע"י שמתקן העיוות, כל זמן שלא תיקן את העיוות המקח עומד ברשותו ובאחריותו אפילו לאונסים.

ד. מחילה או התרצות הקונה במקח

עלתה הסברא שמא הקונה מחל או התפייס במומים של האוטו, לאחר שהשליח סירב לקחתו בחזרה.

בשו"ת ידי דוד (סי' סג) נשאל לגבי שליח שנשלח לקנות פוליסה ועיוות שקנה פוליסה אחרת, והודיע זאת למשלח, וטוען השליח שהמשלח התרצה כי אחרת מדוע לא שלח את הפוליסה בחזרה, ולכן ממעשיו משמע מסתמא שנתרצה. והביא את הרמב"ם בהל' שליחות (ה,א) שכתב:

"עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"כ הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו הרי זה פטור, ואין כל הדברים האלו צריכין קניין אלא בדברים בלבד".

והדין הועתק להלכה בשולחן ערוך סי' קע"ו סע' י'.

ומהי מהות הריצוי?

ברור שמחילה בלב אינה מחילה, אלא בדבר הידוע בלבו ובלב כל אדם (קצה"ח יב,א). בניד"ד כמובן שהמחילה אינה מובנת מאליה. אמנם, קיימא לן שמחילה אינה צריכה קניין, אך בוודאי צריכה ראיה. ובדבר זה יש ג' גישות בפוסקים: המהרשד"ם (סי' שסח) כתב שאין צריך שיאמר הן, אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה הרי הסכים למעשיו. אבל הסמ"ע (קעו ס"ק לד) כתב ששתיקה בעלמא אינה הסכמה, אלא צריך שיסכים עמו בפירוש. ולא אמרינן בזה שתיקה כהודאה דמיא, משום שיש לומר שהסיבה ששתק מאחר וכבר עשהו ולא היה בידו לשנות. שיטה שלישית היא של המהרימ"ט (ב,קיב), שאף אם השליח הודיע למשלח מה שעיוות, והמשלח השיב לו 'כבר מה שעשית עשוי', אין כאן מחילה שהרי אמר כן לאחר מעשה ואין אחר מעשה כלום.

ובשו"ת ידי דוד הנ"ל לאחר שהביא השיטות, העלה שלכו"ע יש לחלק בין שותפים לשליח, שבשליח שאינו שותף לכו"ע צריך שיתרצה בפירוש או שיעשה מעשה שמורה שמתרצה בפירוש. ושוב דן, האם בכך שלא שלח בחזרה את הפוליסה נחשב שעשה מעשה בפירוש המראה שנתרצה. וכתב כך:

"הא לאו מילתא היא ולא חחשיב זה הודאה, דיש לומר דמה שפרע הפוליסה היה לתועלת חברו שכן דרך התגרים שאם יבוא להם הפוליסה חזרה חושבין אותו לאיש שבור ונשבר ואינם מאמינים לו עוד לשאת ולתת עמו ולתת לו בהקפה...אם כן אנן נמי בניד"ד נמי נאמר דלתועלת חברו פרע הפוליסה ולא שלחה חזרה".

נמצא שיש כאן שיטה רביעית, שצריך מעשה המורה בפירוש שמחל, ואם עשה מעשה שניתן לפרשו באופן אחר, אין לתלות במחילה.

נחזור לנידון שלנו:

1. האם היה ריצוי או מחילה של הקונה?

התשובה שלילית: שתיקה לא הייתה כאן, אדרבה הקונה מיד שנוכח במום אמר לשליח שהוא רוצה לתת לו את הרכב בחזרה, וכל שכן שריצוי בפירוש לא היה כאן. ואף אם יטען שמעשיו מוכיחים שנתרצה, אין כאן כלל הוכחה, כפי הסברא שכתב שו"ת ידי דוד שמה שפעל היה לטובת חברו, גם בנידון שלנו הוא פעל לתקן את הרכב כדי שהשליח יוכל למכרו. סוף דבר, אין כאן שום הוכחה ברורה על פיוס והתרצות.

על כן, יש פקפוק גדול על עצם ההנחה של כב' ביה"ד מעלה אדומים שהוא התרצה ברכב ומחל על המומים, מאחר וכדי לומר שיש מחילה צריך למצוא הגיון שיסכים למחול. כב' ביה"ד לממונות מעלה אדומים כתבו בפסה"ד שתובע מחל משום שהיה סבור שיצליח למכור את הרכב במחיר גבוה ויחזיר את הוצאותיו. יתכן לומר גם סברא הפוכה, שהוא לא מחל לעולם אלא לאחר בריונותו של הנתבע שסירב לקבל את הרכב בחזרה, הבין שעליו כרגע למזער נזקים, ולכן פעל כדי למכור את הרכב באמצעות הנתבע ושמא יוחזר לו כספו ולא יצטרך לתבוע בבית דין. ולאחר שנוכח לראות שלא הצליח, פנה לבית דין כדי לתבוע.

 לסיכום, אין אומדנא של מחילה, מחמת: א. המוסך קבע שהרכב לא שווה יותר מעשרים אלף ₪. ב. התובע לא השתמש כלל ברכב למעט נסיעות לצורך המכירה. ג. התובע מחה, והנתבע סירב לקבל את המקח בחזרה. מחילה שאינה ברורה מיקרי דברים שבלב אינם דברים.

2. מחילה בטעות

ואפילו לפי צד הסברא שהוא כן מחל, מחמת שחשב שיצליח למכור במחיר גבוה כפי שהבטיח לו המתווך (35,000 ₪), התברר בדיעבד שזו הייתה מחילה בטעות, שהרי שקר דיבר המתווך ולא הצליח למכור במחיר גבוה, ומחילה בטעות אינה מחילה. כך פסק הרמ"א (חו"מ רמא,ב):

"כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה".

ואמנם הפת"ש (ס"ק ג) כתב:

"...דמחילה בטעות לא שייך אלא בשנתגלה להמוחל או לשניהם עכשיו דבר שהיה בשעת המחילה נעלם מהם, מה שאין כן ע"י דבר הנולד אחר המחילה, דאטו המוחל לחבירו בחזקת שהוא עני ואח"כ נפלה לו ירושה ונתעשר תהיה המחילה בטילה למפרע, זהו ודאי דבר שאין לו שחר כלל".

בניד"ד ברור שהיה נעלם מהמוחל בשעת המחילה המחיר האמיתי ששווה הרכב, וזו הסיבה שהתעקש לא למוכרו לקונה שהיה מוכן לקנותו ב26,000 ש"ח.

לכן, עניין המחילה אינו ברור, ואין הוכחה שאכן מחל, ואף אם מחל הוי מחילה בטעות שאינה מחילה.

"וזו, ואין צריך לומר זו", שכאמור, גם אם הייתה לנו הוכחה גמורה שאכן מחל, אין זה משנה את הדין מאחר שהשליח עיוות, והרכב נקנה ושייך למעשה לשליח, ולא למשלח.

ה. קנין חדש

ואף אם היינו תולים משום מה לומר שהייתה כאן מחילה והתרצות, מה שכאמור נראה לא הגיוני בעליל, על הקונה לעשות קניין חדש ולקנות מהשליח, או לעשות מינוי שליחות חדש, מאחר ותוקף השליחות הקודמת פג מיד ברגע שהשליח עיוות.

הראיה לדבר, מסי' קפב סע' ו', שם מלמדנו השו"ע שלאחר שהמקח בטל צריך קנין חדש. וזו לשון השו"ע שם:

"נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע, וקנה לו שלא באחריות, הרי זה עיוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה, וחוזר ומוכר למשלח באחריות, הואיל וקנה אותה במעותיו, והאחריות על השליח".

הדיוק בלשון הרמב"ם והשו"ע "והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה", מה פירוש "כמו שעשה"? רוצה לומר: המקח נעשה ונקנה לשליח. ועיין בספר אהל שם (סי' לה) הביא שיטת הר"ן, וכתב עליו:

"הרי דסבירא ליה דזה שלא קנה באחריות הוי שינה ועיות ונתבטל השליחות, דאע"ג שרוצה השליח לתקן העיוות לא יוכל לתקן אחר שנתבטל כבר".

ואמנם ישנה דעת הט"ז שאם השליח טעה בשוגג ונתרצה המשלח המקח אינו בטל, אבל אם שינה במזיד לכו"ע המקח בטל. כך כתב בפתחי חושן (ח"ג פרק יב בהערה א):

"ונראה לדעת הט"ז שבטעה, אם נתרצה המשלח מעשיו קיימים למפרע, אבל בשינה ביודעין בטלה שליחותו לגמרי ואינו מועיל ריצוי המשלח".

כך כתב המהרי"ל דיסקין בתשובה (פסקים סי' ק"י):

"נראה לי דהא קיימא לן בשליח שעיוות והסכים אחר כך המשלח למעשיו דהענין קיים, אינו רק כשלא הודיע שם משלחו, דהמקח קיים עכ"פ לגבי שליח ואיכא קנין, ואמדו חז"ל דעתיה כשירצה הלז יכול ליטול רווח ואף שלא ליטול בהפסד, ועל כן בהסכמה לחוד קנה. מה שאין כן בהודיע, ובאמת שינה דלא נעשה קנין כלל, אף בהסכים אחר כך צריך קנין חדש, שהרי גם המקנה יכול לחזור, (עיין ריש סי' רכ"ז בסמ"ע ובנת"מ)".

הנה כתב במפורש, שכאשר הודיע למוכר שהוא שליח והמקח בטל לגמרי, מכיון שבטל אף כנגד המוכר, אם הקונה בכל זאת נתרצה במקח צריך לעשות קניין חדש.

סיכום עד כאן: מאחר שהשליח עיוות, השליחות בטלה אוטומטית, והמקח נקנה לשליח. נמצא, שגם לו יצוייר שאכן התובע רצה שיתקיים המקח (כפי שנכתב בפסה"ד, וכן במפורש בתגובה להערותיו של הרב ברוך פז ביום י' אייר תשע"ט), אין זה תלוי ברצונו כלל, "האם רצונו לוותר על הזכות לבטל את מעשה השליחות" או לא, הכל בטל, אלא אם כן נעשה קניין חדש.

וכעת נשאל: האם נכון לומר שנעשה אחר כך קנין חדש?

לדעתנו התשובה היא שלילית, צריך דעת מקנה ודעת קונה, ושתיהן אין כאן. בעל הרכב דהיינו השליח לא היה מודע לכך שהרכב למעשה בבעלותו משום שהיה סמוך ובטוח שמאחר והרכב רשום על שם הקונה הרכב לנתבע, ולא לו, לכן לא היה דעתו להקנות משום שכלל לא חשב שיש צורך בכך. לעומתו, התובע חשב שהרכב בבעלותו, ולכן גם אם נניח שהוא מחל והתרצה לקנות את הרכב, מכל מקום הוא לא ידע שהוא צריך לעשות קניין. ולמרות שהוא נהג ברכב אין כאן קנין משום שלא היה בדעתו לקנות אותו.

כלומר, גם אם היינו סמוכים ובטוחים שהתובע התרצה לקנות את הרכב מכל סיבה שהיא, עדיין הרכב שייך לנתבע מאחר ולא היה קנין חדש ביניהם. וגם אם הייתה לנו אומדנא ברורה שדעת המקנה הייתה להקנות. אין מועיל שיקנה הקונה ע"י אומדנא או כוונה כללית. כך כתב הנתיבות (קצז ס"ד ד):

"אמנם בקנין בעינן דעת מקנה ודעת קונה, והאומדנא נראה דאינו מועיל רק לתקן דעת מקנה, אמנם במקום דלא נתכוין הקונה לקנות בהקנין נראה דאפילו איכא אומדנא דמוכח דאילו הוי ידע הוי קונה נראה דלא קנה כל כמה דלא נתכוין לקנות בקנין זה, דכל הקנינים בעינן שיהיה כונה לשם קנין. וראיה לזה דהא עודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו [יבמות נ"ב ע"ב] לא קנה אף דאיכא אומדנא דמוכח טובא דאילו הוי ידע שהן נכסי הגר ודאי דהוי מתכוין לקנות, אפ"ה לא קנה מטעם דקנין בלא כונה לאו קנין הוא".

נראה להביא ראיה נוספת, מדברי הגמ' בקידושין (כו ע"א), שבמקום שרגילים לקנות קרקע ע"י שטר למרות שנעשה קנין כסף אינו נקנה לו עד שיקבל שטר לידו, משום שאזלינן בתר כוונתו, שלא סומכת דעתו עד שיקבל השטר ולא התכוון לקנות בקנין כסף. ובב"ב נד ע"ב הקונה מגוי שדה ונתן לו כסף לפני שקיבל שטר מכירה, כל הקודם וזכה בשדה הרי היא של הזוכה, כי הגוי מצידו הפקירה לאחר שהכסף בא לידו, והקונה ישראל עדיין לא התכוון לקנותה עד שיגיע שטר לידו, ולכן הזוכה בה זכה מן ההפקר. מוכח מכאן, שצריך כוונה כדי לקנות, ולא מועיל מעשה קנין ללא כוונה.

אמנם, אם יש לו כוונה כללית לקנות ועושה שני מעשי קניין אחד קנין המועיל והשני מעשה שאינו מועיל, למרות שהתכוון לקנות באופן שאינו מועיל, מכל מקום נקנה לו משום שגם היה מעשה קניין מועיל. למרות שלא התכוון אליו בפרטות, אך היות וכוונתו הכללית הייתה לקנות באופן המועיל מהני כוונתו, כך כתב רבי עקיבא איגר בשתשובה (מהדו"ק סי' רכא ד"ה ומה דתלה).

כל זה לא שייך לניד"ד, שכאמור לא הייתה כוונה כללית או כל שכן כוונה פרטית לקנות או להקנות, ולא הייתה דעת מקנה ולא דעת קונה.

ו. הרכב נקנה לשליח גם ללא כוונתו

מכיון שלא נעשה כאן קנין חדש, הרכב ממילא נשאר באחריות השליח, שהוא צריך לשאת בתשלומי התיקון של הרכב. יש להעיר שהרכב נקנה לשליח, גם אם לא היה מודע לכך, מכל מקום הרכב נשאר באחריותו להחזירו למוכר מחמת שעיוות, ואם אינו מחזיר מכל סיבה שהיא כגון שאין מעות למוכר או שלא רוצה להחזיר מאי נעימות מקצועית, או משום שאינו יודע שהלכתית הרכב באחריותו, אין זה גורע מאחריותו לרכב. ואם אינו רוצה להחזירו למוכר אנו תולים שמן הסתם מעדיף לשמור את הרכב ולא לתבוע את המוכר, או כאשר אינו מודע להלכה האומרת שהרכב נקנה לו, הרי הוא לכל הפחות מוגדר כשואל:

זו סוגיית הגמ' (בבא מציעא פא ע"א):

"הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, ואמר לו: אם מקבלין אותן ממני - אני נותן לך דמיהן, ואם לאו - אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן. ונאנסו בהליכה - חייב, בחזירה - פטור, מפני שהוא כנושא שכר. ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה, אמר ליה: קא ממטינא ליה לדוכתא פלוני, אי מזדבנא - מוטב, ואי לא - מהדרנא ליה נהליך. אזל ולא אזדבנא, ובהדי דקא אתא אתניס. אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה. איתיביה רבה לרב נחמן: נאנסו, בהליכה - חייב, ובחזרה - פטור, מפני שהוא כנושא שכר! - אמר ליה: חזרה דהאי הליכה היא. מאי טעמא - סברה הוא: בחזירתו, אילו אשכח לזבוניה מי לא זבנה?"

גם בניד"ד היות והשליח היה רוצה למכור את הרכב למישהו אחר הרי הוא כשואל שחייב באונסים.

ז. דין יורד לשדה חברו ברשות

נמצא, שהרכב שייך לשליח, דהיינו לנתבע, ועליו לשלם על כל התיקון של הגיר ששילם עבורו התובע. דינו של הקונה שתיקן את הרכב הוא כדין יורד לשדה חברו ברשות שידו על העליונה, כמופיע בשו"ע (חו"מ סימן שע"ה סעיפים א', ד'):

"היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה... היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח".

בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סימנים קי"ז ורכ"ד) דן באדם שמכר שדה לחברו ובנה בה הלוקח כרצונו, ולאחר זמן נמצא שמקח השדה בטל. לדבריו דינו כ'יורד ברשות' מאחר ועשה את כל מה שהיה מוטל עליו לעשות בתור קונה. [וע"ש מה שנסתפק בביטול מקח האם לדונו כחזרת שומא הנתונה במחלוקת הפוס' בטור סימן קי"ג]. ובנתיבות המשפט (סימן ר"ה סק"ד) הביא סימוכין מפורשין לדברי המהר"א ששון מדברי השו"ע (סי' רל"ב סע' י"ד) שלוקח נידון כ'יורד ברשות' וכי יש לשלם לו כשיעור הגבוה שבין השבח וההוצאה (יעוין עוד בפתחי חושן ח"ה פרק ח' הערה מא).

אגב, זה לא משנה האם הקלקול היה קודם קניית הרכב או שהתרחש מאוחר יותר, מכיון שהרכב שייך לשליח, עליו לשאת בהוצאות התיקון. ובכך נדחו דברי ביה"ד בתגובה להע' הרב פז (שם עמ' 3 סע' 4). וכמובן, שלא שייך כאן "פורע חובו של חברו שלא מדעתו", כי דעתו וכוונתו של הפורע כלל לא הייתה לשלם חוב חברו, אלא עשה כן כדי שיהיה ניתן למכור את הרכב ושיוכל לקבל חזרה את כספו.

ח. שאר התביעות

מאותה סיבה הנ"ל בסע' הקודם, על הנתבע לשלם גם את דמי הביטוח ששילם התובע משום שלא היה ניתן למכור את הרכב ללא ביטוח, שהרי בלתי אפשרי להסיע את הרכב לירושלים להראותו ללקוחות ללא ביטוח. לכן, עליו לשלם עלות דמי הביטוח למשך התקופה שארכה 5 חודשים עד שנמכר הרכב.

לגבי שאר התביעות מדובר בגרמא לכל היותר.

לגבי עוגמת נפש, בגמ' שבת נ"א ע"ב משמע שגם אם לא נתכוין לצער חבירו צריך לפייסו, שכן עשה לוי לרבא בר רב הונא כשחלש דעתו כשקדמו חמורו בדרך, אף על פי שהוא לא נתכוין כלל לצערו. ופיוס הוא גם בממון, וכפי שכתבו כב' ביה"ד לממונות מעלה אדומים זה בכלל סמכות ביה"ד לפשר בין בעלי הדין. ולכן, אנו מקבלים את קביעת כב' ביה"ד בעניין זה לחייב את הנתבע בסך 1000 ₪.

סיכום דעת הרוב

העולה מכל האמור לנידון שלנו:

1. המתווך הוא שליח שעיוות בשליחותו ולכן המקח בטל באופן אוטומטי, והרכב נקנה לשליח.

2. כדי שהרכב יקנה בכל זאת למשלח צריכים להתקיים בו זמנית שני תנאים: א. המשלח ימחל על העיוות. ב. יתבצע קניין חדש בין השליח למשלח.

3. בניד"ד לא התקיים אפילו אחד מן התנאים. כדי להוכיח שאכן הייתה מחילה צריך ראיה אא"כ מדובר בדבר שבלבו ובלב כל אדם. לא מצאנו ראיה ברורה שהייתה מחילה על המומים ברכב, אדרבה מהתנהגותו לאורך כל הדרך נראה להיפך, שהרי מתחילה כשגילה את המומים מחה וביקש מהמתווך למכור את הרכב, ולאורך התקופה נמנע באופן מוחלט מלהשתמש ברכב אפילו בשעת צורך גדול כגון להסיע את אשתו ללידה בבית החולים.

4. גם התנאי השני לא התקיים, לא נעשה קניין חדש בין המתווך לקונה, ולא היה בדעת הקונה לעשות מעשה קניין. (ולכן, גם אם הייתה מחילה מצד הקונה, עדיין הרכב שייך למתווך).

5. ההוצאות שעשה הקונה ברכב היו לטובת בעל הרכב (דהיינו המתווך) כדי שיוכל למוכרו, ודינו כיורד לשדה חברו ברשות, ולכן על המתווך להחזיר לו את ההוצאות שהוציא על הרכב.

6. ההוצאות כוללות את תיקון עלות הגיר, וביטוח לחמישה חודשים (עלות ביטוח חובה וצד ג' בלבד). (על תשלום הטסט התובע מחל).

7. בנוסף, יש לחייב את הנתבע בתשלום בגין עוגמת הנפש שנגרם לתובע, הכולל גרמות שונות שחיובם בדיני שמים, כפי שקבע כב' ביה"ד מעלה אדומים.

דעת המיעוט

דעת דיין המיעוט:

חבריי בדעת הרוב מקבלים את ערעור התובע ומחייבים את הנתבע.

הטענה המכרעת של חבריי היא שהרכב שייך למתווך.

התובע השביח את רכבו של המתווך ברשות, והוא זכאי להוצאותיו שהוציא על כך.

א. בעלות – אחריות:

ראשית ברצוני לחדד את ניסוח פסה"ד של חבריי.

חבריי כתבו במסקנות [שלפני פסה"ד] סעיף ה: המקח עומד תחת אחריותו [של השליח].

גם בפסה"ד בסעיף ו [עמ' 8] כתבו: הרכב ממילא נשאר באחריות השליח.. הרכב נשאר באחריותו.. אין זה גורע מאחריותו לרכב..

ויותר: בסוף סעיף זה [עמ' 9] הביאו את סוגית ב"מ פא וכתבו: הרי הוא [השליח] כשואל שחייב באונסים.

ברור לי שכוונת חבריי שהרכב אינו רק תחת אחריות המתווך, אלא הוא בבעלות המתווך. כמו שכתבו בפירוש בכותרת של סעיף ג של פסה"ד: למי שייך הרכב. וכן בסעיף ו: הרכב נקנה לשליח.

אבל הבחנה זו בין אחריות לבעלות, מחדדת את התנגדותי לפסה"ד של הרוב.

משביח חפץ שאול, ברור שלא יוכל לתבוע הוצאות מן השואל, בטענה שהחפץ תחת אחריות אונסין של השואל, כי אחריות אינה בעלות.

יורד לשדה חברו להשביחו שזכאי להוצאותיו, יוכל לדרוש זכאות זו רק מבעל השדה.

פסה"ד של חבריי מבוסס איפה על קביעת בעלות המתווך, ואין די בקביעת אחריות המתווך.

ב. זיקת התובע לרכב:

כתבו חבריי בפסה"ד בתחילת סעיף ג [עמ' 4]: הרכב לא נקנה למשלח.. המשלח תיקן והשביח רכב שאינו שלו – ברור שאין בטענה זו לבדה כדי לחייב את המתווך.

חבריי עסקו במחילת הקונה ובקנין חדש, בסעיפים ד' וה' [עמ' 5 – 8].

גם אם נקבל את הטענה שנטענה בסעיפים אלו שהקונה \ התובע לא מחל ולא התרצה או שמחילתו בטעות ואינה מחילה, וכן שבלי קנין חדש, אין הרכב בבעלותו – טענות אלו בפני עצמן, יכול הקונה לטעון כלפי המוכר – אבל העובדה שהקונה אינו הבעלים של הרכב, אינה מובילה למסקנה שהמתווך הוא הבעלים של הרכב.

רק אם תתקבל הטענה שהרכב שייך למתווך, והמתווך יטען שהרכב עבר מבעלותו לבעלות התובע ע"י מחילה או קנין – לזה יכוונו הראיות שהביאו חבריי שהתובע לא מחל ולא קנה.

לשון אחרת: אין ערך למה שכתבו חבריי בסעיפים ד' וה', ללא הוכחת בעלות המתווך על הרכב.

נמצא שפסה"ד של חבריי תלוי כולו על ההנחה שהרכב שייך למתווך.

א"כ נדון בהנחה זו.

ג. בעלות המתווך על הרכב:

קנין נעשה בין מוכר וקונה.

בקנין ע"י שליח, אין לשליח כל בעלות. השליח רק מסייע מן הצד להעברת הבעלות מן המוכר לקונה.

בשליח לקנות שעיוות – הורה רב נחמן [ב"ב קסט, ב]: זיל זבנה.

1. פעולת קנין:

בפשטות משמעות הוראת רב נחמן היא שצריך השליח לעשות פעולת קנין במקח, ולא שהמקח נקנה לשליח מאליו. וכן מפורש בטור: צריך השליח לחזור ולקנותו. וכן לשון רמב"ם [שלוחין א, ג] ושו"ע [חו"מ קפב, ו] השליח לוקח אותה לעצמו.

2. מאירי:

אמנם המאירי [ב"ב שם] כתב: כיצד הוא הדין השליח מעכבה לעצמו שלא באחריות על הצד שקנאה וחוזר ומוכרה למשלח באחריות – א"כ לדבריו המקח בבעלות השליח.

רשב"א:

[בדיון שנערך בינינו ב'רשת', הובאה ראיה גם מדברי רשב"א [ב"ב שם] שכתב: אלו רצה השליח לעכב השדה לעצמו.. רשאי – אבל זו טעות. רשב"א הנ"ל עוסק בשליח שעשה פעולה כמצות רב נחמן וקנה את השדה, ואח"כ הוא מעכבה לעצמו].

3. שליח שלא הודיע למוכר שהוא שליח:

כתבו ראשונים שאם השליח לא הודיע למוכר שהוא שליח, אין דרך לבטל את המקח כלפי המוכר [בטענה שהשליח שינה מדעת משלחו] – ובמצב זה המקח שייך לשליח.

כ"כ רא"ש [ב"ב י, כו]: כיון שקנאו [שליח] בסתם, לעצמו קנאו. וכן מפורש בר"ן [קדושין יז, א בדפי רי"ף] שהמקח אצל המשלח בטל, כלומר המקח נותר בבעלות השליח.

דעת רמב"ם בזה שנויה במח': ב"ח פירש שלרמב"ם המקח שייך לשליח. כנה"ג [הג' ב"י קפב, ט] חלק עליו והוכיח בג' טענות שלרמב"ם צריך השליח לקנות קנין חדש.

[חבריי בסעיף ה דייקו מלשון רמב"ם ושו"ע – והשליח לוקח אותה לעצמו באחריות כמו שעשה – שהמקח שייך לשליח. כנה"ג הנ"ל דייק מתיבות אלו בדיוק להיפך].

אבל בנידון שלנו ידע המוכר שהוא מוסר רכבו למתווך ובמקרה כזה אין המתווך נעשה בעלים.

4. רמ"ה:

א) אמנם רמ"ה העלה טענה שהמוכר אומר לשליח – הבא ראיה שאתה שליח על תנאי, כי אפשר שהמשלח נתן לך רשות לבצע את העיסקה בכל מצב.

 – ואמנם הטור הביא את דברי רמ"ה, וגם השו"ע [קפב, ד] כתב כן בלשון: יש מי שאומר.

ב) אין הלכה כרמ"ה:

פשט לשון רמב"ם [ב, ד] שחילק בין הודיע שליח ללא הודיע, ובהודיע שהוא שליח, לא הצריך תנאים נוספים – מורה שחולק על רמ"ה. וכן רשב"א [קדושין מב, ראש עמ' ב], רא"ש ונמוק"י [ב"ב שם] ור"ן [הנ"ל] חילקו בין הודיע ללא הודיע ולא הצריכו תנאי נוסף. נמצא שרמ"ה הוא דעת יחיד בראשונים.

[הגר"א (יד) ציין שע"פ דעת רמ"ה, אין צורך לחילוקו של רמב"ם בין הודיע ללא הודיע. כלומר רמב"ם ורמ"ה אינם עולים בקנה אחד].

א"כ שו"ע שהעתיק דברי רמב"ם הנ"ל בסתם [קפב, ב] ואח"כ [ד] הביא דברי רמ"ה כיש מי שאומר, ודאי כוונתו לפסוק כרמב"ם.

גם בכנה"ג [הג' טור קפב, מח] כתב שאם הודיע שהוא שליח, חוזר המקח נאמן המשלח לומר שהשליח עבר על דבריו, כיון שאין למוכר טענת ברי כנגדו. נמצא שדחה את דעת רמ"ה.

ג) שליח בשכר:

הפרישה ובסמ"ע תמה על סברת רמ"ה – שהרי המוכר טוען כלפי השליח שמא נשלחת בלא תנאי, והשליח טוען בברי כנגדו. וביאר שכיון שאין לשליח שכר על שליחותו, מה לו ולצרה זו שיקבל עליו לתקן מה שעיוות – אלא ודאי מסתמא דרש השליח מן המשלח יד חופשית.

עפ"ז דייק הנתיבות [חידושים ח] שדעת רמ"ה היא דוקא בשליח בחנם.

נמצא שבנידון שלנו שהשליח הוא בשכר, גם לפי רמ"ה, המקח לא שייך למתווך.

5. אחרונים:

אכן בשו"ת נאות דשא ובחזו"א שהביאו חבריי בסעיף ג 2 כתבו ששליח שהודיע למוכר שהוא שליח, אבל לא הודיע שמשנה מדעת המשלח – נחשב כלא הודיע שהוא שליח.

נעיין בהערה זו:

לפנינו ג' מצבים:

א) שליח שלא מודיע כלל שהוא שליח – בזה המוכר בטוח שלפניו עומד הקונה האמיתי וכל פרטי המקח גלויים – ולכן לא ניתן לבטל את המקח כלפי המוכר.

ב) שליח שמודיע שהוא שליח ותו לא – בזה ניתן לומר שהמוכר מבין שלפניו לא עומד הקונה האמיתי, וחושש שיש פער בין הסכמת השליח לרצון משלחו, ולכן לא גמר המוכר בדעתו – ולכן ניתן לבטל כלפיו את המקח.

ג) שליח שמודיע שהוא משנה מדעת משלחו – הודעה כזו היא בעצם הודעה ש'מקח זה מסופק', שהוא כמקח על תנאי. על תנאי שיתרצה בו המשלח.

ההבדל בין המצב הב' לג' אינו בפרט קטן, אלא בשינוי עקרוני – האם ביטול המקח נסמך על עצם הודעת השליחות או על הודעת הפגם במקח.

אם כוונת הפוסקים הייתה כדברי הנאות דשא והחזו"א, היו כותבים שהשליח 'הודיע שהמקח מסופק', 'הודיע שהמקח על תנאי', ולא היו כותבים בסתם ש'הודיע שהוא שליח'.

מתוך שהראשונים והפוסקים כתבו בסתם: 'הודיע שהוא שליח' – די בהודעה זו.

נמצא שמפשט לשון הפוסקים עולה שאין הלכה כנאות דשא והחזו"א.

ד. אחריות המתווך:

חבריי חייבו את המתווך בעלות תיקון הגיר ובעלות דמי הביטוח ששילם התובע.

חיוב על עלות דמי הביטוח ששילם התובע, הוא מדין יורד לשדה חברו והשביחו.

כדי לחייב בזה, יש להוכיח שהרכב שייך למתווך, ובזה עסקנו לעיל.

אבל לגבי עלות תיקון הגיר – שמא א"צ לטעון שהמתווך בעלים על הרכב, אלא די בטענה שיש למתווך אחריות על הרכב, ומתוך כך הנזק שנגרם לגיר הוא באחריותו.

 – טענה זו כבר דחה בית הדין של מעלה אדומים בתגובתו לערעור הרב ברוך פז בסעיף 2 מטעם שמדובר בגרמא.

אמנם הרב ברוך פז, במכתב מאוחר יותר ב'רשת', הביא ראייה מסוגית ב"ב הנ"ל שרב נחמן חייב את השליח 'לספק אחריות לקונה גם אם הקרקע תצא מידי הקונה על ידי גבית בעל חוב וכו' – דבר שהוא נזק עקיף'.

 – אבל זו טעות: החיוב לספק קרקע באחריות, אינו מחמת דין אחריות נזיקין [הרי יתכן שלעולם לא יהא נזק, כי לעולם לא תהיה תביעה כנגד הקרקע], אלא מחמת שזו הייתה השליחות המקורית.

מסקנת דעת המיעוט

יש להשאיר את פסק בית הדין מעלה אדומים על מקומו ואין בו כל טעות בדבר משנה ולא בשיקול הדעת.

החלטה

לפי פסיקת הרוב – הערעור מתקבל.

הנתבע ישלם לתובע, סך:

5,500 ₪ עלות תיקון הגיר, 1167 ₪ עלות דמי ביטוח, וכן 1,000 ₪ דמי פיוס על עוגמת נפש. סך הכל: 7,667 ₪.

התשלום יתבצע לא יאוחר משלושים יום מתאריך מתן פס"ד זה.

ניתן היום כ"ג אלול תשע"ט , 23/09/19.

  ____________­­­­__                        ______________                                     ______________

הרב אברהם שילר                         הרב משה כהן, אב"ד                                         הרב ניר אביב