על תשובה 1592

לתשובה עליה התקבלו ההערות לחץ כאן

שאלה

שלום לכבוד הרבנים,
כיצד ניתן לאחוז בחבל משני ראשיו. מצד אחד לטעון שהיום אין בעלות על כסאות בית כנסת, מצד שני להתבסס על דברי הרמ"א (חו"מ קסב,ז):

"מיהו אם יש מנהג בעיר הולכין אחריו. ויכולין בני הכנסת לתקן שכל מי שיש לו מקום שאינו צריך לו שישכירנו בקצבה הנראה להם".

הרמ"א פסק שדמי השכירות יעברו לבעל הכיסא ולא לבית הכנסת, הפוך ממה שפסקתם?

מתפללים בבית כנסת אחר

תשובה

שלום וברכה.

א. דברי הרמ"א הובאו בתחילה ללמד על העיקרון שיש סמכות לגבאי בית הכנסת לקבל החלטות. בתקופת הרמ"א היה נהוג, כפי שציינו בתחילה שלבני הקהילה היה קנין בקרקע של בית הכנסת, לכן היה ניתן לכופם רק להשכיר. כיום, לא מדובר בקנין קרקע ולכן הרבה יותר קל לתקן תקנה בעניין זה. לא כתבנו שמפקיעים כך סתם את הכסא, הגדרנו שהבעלות היא בעלות מסויימת על גוף הכסא ולא על המקום שהכסא מונח עליו, ולכן יש זכות מצד בעל הקרקע לדרוש תשלום שכירות עבור מקום הכסא מבעל הכסא. אם הוא לא משלם נוצר חוב, ובסופו של דבר החוב מצטבר לכדי שוויו של הכסא, והגבאים יכולים לגבות את הכסא במקום החוב שהצטבר.

ב. הגביה היא מכל מי שמתפלל עבור ההנאה שמקבל על השירותים שמספק בית הכנסת, רק שלגבי מי שיש לו כבר כסא אם הוא כבר עזב את בית הכנסת, לא ניתן לגבות ממנו עבור ההנאה שלו משירותי בית הכנסת משום שכבר אינו נמצא שם ואינו נהנה. לכן, אנו מגדירים זאת כתשלום שכירות על המקום שהכסא שלו מונח עליו.

(הרב ניר אביב – אב"ד כוכב יעקב, בית הדין שנתן את הפסק עליו נשאלה השאלה)