ביטול השכרת ציוד בטענת מקח טעות

התובע: א, ספק

הנתבע: ב, לקוחות

עובדות וטענות

למסיבת פורים באחד הישובים הוזמן ציוד בידורי לערב שלם, הציוד כלל שולחנות קזינו, תיבת דולרים מתנפחת ועוד. כאשר הובא הציוד על ידי חברת ההפקות, איתה נחתם חוזה ההזמנה, סמוך לתחילת המסיבה בסיום צום תענית אסתר, הביעו המזמינים, רכזי הנוער, ומספר נערים שהיו במקום את אכזבתם. לדבריהם לא זה מה שחשבו כשדיברו עם החברה, הם הזמינו לטענתם שולחנות "מקצועיים" וקיבלו משהו שנראה כמו משחק ילדים קטן בהרבה ממה שחשבו ואינו שווה את המחיר. עוד טענו כי אי אפשר להעמיד סביב שולחן כזה 20 איש כמו שנזכר בחוזה.

בניסיונות ההידברות בין המזמינים/הנתבעים לבין החברה/התובעת ניסו המזמינים להפחית מסכום ההזמנה שעמד על 3200 ₪, אולם התובעת (מנהלת חברת ההפקות היא תושבת הישוב) לא נעתרה וטענה: אתם יכולים לבטל, אולם אם אתם משחקים, אתם משלמים הכל. נערכה התייעצות בין רכזי הנוער ולבסוף הודיעו לתובעת בטלפון שהם מבטלים את ההזמנה, בעקבות כך מאז ועד היום טרם שילמו מאומה עבור ההזמנה.

חברת ההפקות תובעת את מלוא הסכום, לטענתה הכל נעשה על פי החוזה, ההזמנה נערכה ולפי החוזה אין אפשרות לבטלה בתוך שבועיים ממועד הביצוע. על טענת גודל השולחנות טענו כי לא דובר על גודל מסוים, וכי 20 איש יכולים לעמוד סביב השולחן חלקם בישיבה וחלקם בעמידה, מלבד זה כל ענין הבירור לאיזה שולחן התכוונו מוטל על המזמינים.

התובעת הגישה תביעה לבית משפט וזה שלח לבסוף את הצדדים לבוררות.

נושאים לדיון

בענין זה ישנם חמישה סעיפים לבירור:

סעיף א] האם יש טענת מיקח טעות בזה שלא קיבלו שולחנות מקצועיים.

סעיף ב] במידה ואין דין מיקח טעות, האם במחיר הזה יש אונאה, ומתוך כך הביטול שנבע מהמחיר הגבוה, מוצדק.

סעיף ג] דין חזרת בעל הבית לאחר שרוב העבודה כבר נעשתה, דין החוזר בו בגלל שהוטעה על ידי השני.

סעיף ד] האם ניתן לדרוש הוצאות משפט בכגון זה.

סעיף ה] האם מותר לבית הדין להזדקק לתביעה לאחר שהוגשה לערכאות וכפי הנראה לא הצליחה שם משום שהשופט בבית המשפט תיקן את פסה"ד ופטר את הנתבע.

האם יש טענת מיקח טעות בזה שלא קיבלו שולחנות מקצועיים?

א) ע"פ דברי הנתבעים, בשיחות בע"פ שקדמו לחתימת החוזה הזכירו שוב ושוב שבקשתם היא שהמשחקים יהיו מקצועיים. התובעות לא הכחישו זאת אך טענו כי השולחנות שהביאו היו מקצועיים. על השאלה [לנתבעים] מהי ההגדרה ל"שולחן מקצועי" לא ניתנה תשובה ברורה אולם ניתן על ידם תיאור השוואתי: כמו בבתי קזינו בכל מקום בעולם!

היות ויש כאן ויכוח מהו פירושה הנכון של ההגדרה הנ"ל, התובעת טענה כי הדמיון לבתי קזינו הוא איכות השולחן ולאופן הפעלת המשחק, מאידך הנתבע טוען כי כוונתו היתה לגודל השולחן, מ"מ נראה ששתי האפשרויות בביאור ההגדרה קיימות בשוק המסחרי. לפיכך יש לדמות ענין זה לסוגיה בב"ב פ' המוכר את הבית [דף סא, ב']:

"ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים - מצרים הרחיב לו. היכי דמי? אילימא דקרו ליה לשדה שדה, ולבקעה - בקעה, פשיטא, שדה זבין ליה, בקעה לא זבין ליה! ואלא דלבקעה נמי קרו לה שדה, כולה זבין ליה! לא צריכא, דאיכא דלשדה קרו ליה שדה, ולבקעה - בקעה, ואיכא נמי דלבקעה קרו לה שדה, מהו דתימא כוליה זבין ליה, קמ"ל, מדהוה ליה למכתב ליה לא שיירית בזביני אלין קדמי כלום ולא כתב ליה, שמע מינה שיורי שייר".

והגמ' מבארת מדוע היה צריך ללמד דין זה והרי קודם לכן אמר רב נחמן עצמו דין דומה בבית ובבירה?[1]

"וצריכא, דאי אשמעינן בית, משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, אבל בקעה דכולה חדא תשמישתא היא - אימא כוליה זבין ליה; ואי אשמעינן בקעה, משום דלא הוה ליה למימצר ליה, אבל בית דהוה ליה למימצר ליה ולא מצר ליה - כוליה זבין ליה, צריכא".

ב) ואפשר לומר שדוקא בבית ובשדה צריך היה לפרש: "ולא שיירית בזביני... כלום" אולם ראינו שגם בעניינים אחרים תמיד יד בעל השטר על התחתונה במקום שיכול להתפרש בשני אופנים. כגון המוכר בית לחבירו אע"ג דכתב לו עומקא ורומא לא קנה לא את הבור ולא את הדות (שם) ואי א"ל ארעתא מיעוט ארעתא שתיים וכו' [ועיין גם ב"ב קסה, ב' במשנה ושם קעג, ב'].

ועיין בתוס' ד"ה "ארעתא" שהקשה מאי שנא ממשאיל מרא לחבירו למירפק ביה פרדיסי, רפק ביה כל פרדסי דאית ליה ולא אמר פרדסי תרתי ומיישב:

"דרך הוא שמשאיל לו לכל מה שצריך אבל הכא בשביל שימכור אדם שתי שדות לא ימכור כל שדותיו".

כלומר יש כאן דרך העולם שהמוכר מפרש כל תוספת על המינימום ואם לא פירש לא כלל זאת במכירה וזהו מתורת ודאי ולא מחמת הספק. ואמנם שם בתוס' מביא בשם י"מ לחלק בין שואל דהתם לכאן:

"דהתם יד המשאיל על התחתונה דשואל מוחזק אבל הכא יד לוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק".

ולפי זה דין הגמרא הוא דוקא כאשר המעות כבר ביד המוכר אולם התוס' דוחה סברה זו:

"ואין נראה לר"י דהתם נמי הואיל וסופה לחזור לבעליה הוי משאיל מוחזק כדאמר רב נחמן (שם דף קב:) קרקע בחזקת בעליה עומדת הואיל וסופה לחזור לבעליה ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין..."

וכן כתב בנמק"י להכריע כסברה זו שכתב:

"ועי"ל כיון שנתן לו הכלי אית ליה לאסוקי אדעתיה דמסתמא יעדור כל הפרדסים דאית ליה וה"ל לפרושי הילכך כיון שלא פירש לו תרי פרדסי, לכל פרדסיו השאיל לו וזה נראה לי משום הכלל המסור בידינו דהמוציא מחבירו עליו הראיה".

וכוונתו לומר, לא משום דהשואל מוחזק בכלי (כי זה נאמר בתירוץ הראשון וכאן בא להוסיף) אלא משום שמוחזק הוא בפעולה הנתונה בידיו. וכל אימת שכח הפעולה נתון ביד האחד על האחר להתנות, להגביל או להרחיב. וזהו מה שסיים:

"דהממע"ה וכל היכא דמצי למידחי ליה דחי ליה".

ג) ועוד ראיה שגם כאשר הלוקח מוחזק אמרינן דידו על התחתונה, מדין המשנה:

"מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר - לא מכר את הצמד. ר' יהודה אומר: הדמים מודיעין; כיצד? אמר לו: מכור לי צימדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז; וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה" [ב"ב דף עז, ב'].

ושם בגמ' פירשו:

"לא צריכא באתרא דקרו ליה לצימדא צימדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צימדא..."

וכתב בנמק"י:

"בכה"ג קסבר ר' יהודה דהדמים ראיה לסייע אותו מקצת דמשמע שפיר דמינייהו הוא ועל המוכר היה מוטל לפרש ורבנן סברי דכיון דלאו רובא נינהו מצי מוכר למימר אנא מאותו מקצת דקרו לצמד צמד ועל הלוקח לפרש".

וכשאין הדמים מודיעים לכ"ע על הלוקח לפרש משום דאזלינן בתר רובא. וכתב הטור [חו"מ סי' רכ] על דין זה:

"ואפי' משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן המעות מוציאים ממנו הבקר והמעות".

וכן כתב בחידושי הר"ן וכ"כ בב"י שם בשם הרמב"ן ובשטמ"ק בשם הרשב"א. הטעם שכתבו הוא משום שכל מקום שאמרו חכמים "לא מכר..." היינו דינא פסיקא ולא מחמת הספק[2].

והוא הדין גם בבירה ובית ובקעה ושדה. כך נראה בתוס' ס"א, ב' [ד"ה "שיורי"] הקשו:

"וא"ת ונימא הדמים מודיעים כדקאמר ר' יהודה גבי מכר לו את הצמד וכו' וי"ל דהכא כרבנן דר' יהודה דאמרי אין הדמים ראיה".

אמנם ר"י מחלק:

"ועוד אומר ר"י דשמעתין אתיא אפי' כר' יהודה דגבי קרקע לא שייכא הודעת דמים דפעמים קונה אדם קרקע הרבה יותר ממה שהיא שוה כדאמר בפ' מי שהיה נשוי".

מ"מ כ"ע ל"פ שכשאין הודעת דמים אזלינן בתר המוכר וכל היכא דמצי למידחי דחי ליה.

ד) ולכאורה קשה על מה שאמרנו מריש פ' המוכר פירות [ב"ב צב, א']:

"איתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא - לנכסתא, אי לרדיא - לרדיא! בגברא דזבין להכי ולהכי. וליחזי דמי היכי נינהו! לא צריכא, דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא וכו' רב אמר: הרי זה מקח טעות - בתר רובא אזלינן, ורובא לרדיא זבני; ושמואל אמר לך: כי אזלינן בתר רובא באיסורא, בממונא לא".

ופירש רשב"ם:

"אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה".

ובריש פ' המניח:

"פתח בכד וסיים בחבית וכו' למאי נ"מ למיקח וממכר וכו' לא צריכא, דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא, ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא, מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב".

ושם [ב"ק כז, א'] כתבו בתוס' שאם הקנה לו בסודר והמעות עדיין ביד הלוקח יכול לדרוש מהמוכר חביות גם כשאמר כדים כלומר חזקת הממון פועלת נגד הרוב גם כשהיא לטובת הלוקח.

וא"כ בנד"ד שהמעות עדיין ביד המזמין יכול היה לדרוש את השולחן הגדול כפי שהבין מהעסקה ופטור מלשלם אם החברה לא מספקת לו כפי שביקש.

ה) ונראה שגם בדין זה של שור ונמצא נגחן יש הסוברים דמוציאין מיד הלוקח; שכתב הטור בסי' רלב (סכ"א) בשם הרמ"ה:

"אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ"ה ז"ל לא מיבעיא אם רובא לרדיא זביני דאיכא רובא דמסייע לחזקת הממון דאמרינן הממע"ה אלא דאפילו כי הדדי נינהו חזקת ממון עדיפא והממע"ה."

וכתב שם ב"פרישה":

"חזקת ממון עדיפא. ר"ל בהאי עדיפא דדבר גדול הוא החזקה אבל אם רובא זבני לשחיטה ס"ל דמוציאין מיד הלוקח המעות ולא מהני ליה החזקה כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמה אליו וקנהו בקנין ומש"ה אמר דוקא אפילו כי הדדי נינהו משא"כ כשיש המעות ביד המוכר דאין מוציאין מידו אפילו רובא זבני לרדיא..."

חידש לנו כאן ה"פרישה" לדייק ברמ"ה דאין המוכר והלוקח שוים; דלמוכר עומדת גם חזקת המיקח ולכן אין מוציאין ממנו ממון אף נגד הרוב (וזמ"ש בגמ' קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב) אבל ביחס ללוקח חזקת המיקח מצטרפת כנגדו ולכן הרוב יחד עם חזקת המיקח מוציא ממנו ממון. וכ"כ גם בערוך השולחן שם סעיף ל"ו וטעמו:

"בזה גם חזקת המיקח מסייע ואף שאין זו חזקה גמורה מ"מ היא כעין חזקה...".

השו"ע שם פסק את דברי הרמ"ה כלשונם:

"אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח, לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה, אלא אפילו כי הדדי נינהו, המוציא מחבירו עליו הראיה".

וכתב על כך בעל נתיבות המשפט (ביאורים ס"ק יב):

"הלשון תמוה, דה"ל לאשמעינן רבותא יותר דאפילו רובא לשחיטה מצי הלוקח לומר לרדיא זבני, דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק. ואח"כ מצאתי בפרישה [סעיף כ"א] שהקשה זה, ותירץ דברובא לשחיטה מפקינן ממון מיד הלוקח וכו' ע"ש. והוא תמוה מאוד, מלבד דסברא דחוקה היא מוכח ג"כ בש"ס להיפך וכו' ולכן נראה, דודאי לעולם לא אזלינן בממון אחר רובא להוציא ממון אפילו מיד הלוקח, והא דאמר אפילו כי הדדי נינהו הוא לאו דוקא, או דחשיב ליה כי הדדי כיון דרובא בממון לאו מידי הוא והעיקר הוא מטעם מוחזק. ע"כ".

כלומר לדעת הנתיבות חזקת המיקח אינה משפיעה ויש לנו רוב וחזקת ממון המכריעה אותו בין לטובת המוכר ובין לטובת הלוקח[3].

ו) מ"מ, אם אכן דומה עובדא דידן לשור ונמצא נגחן וכיו"ב, מידי מחלוקת לא יצאנו ואין בידינו להכריע. והיה נראה לומר שהנתבעים יוכלו לטעון קים לי כדברי התוס' והנתיבות ואין להוציא ממון אפילו אם יש מיעוט שקוראים מקצועי לשולחן גדול דוקא.

ז) אלא שעדיין עלינו ליישב מדוע בשור אמרינן דהדבר ספק והממע"ה ולא אמרינן דעל הלוקח לפרש כוונתו, כפי שאמרנו בבית ובירה ובבקר וצמד?

ואמנם הרשב"ם [ב"ב צב, א'] בסוגית שור ונמצא נגחן, "ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך כו'" פירש:

"דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה. לשחיטה וכו', דכיון דרובא לא כלום הוא לא היה לו למוכר לפרש אלא הלוקח הוה ליה למימר לרדיא קבעינא ליה ומדלא פירש הפסיד".

משמע קצת שטענת "הלוקח צריך לפרש" היא טענה טובה, ואפילו הוא המוחזק מוציאין ממנו. אלא שבסוף הסוגיא סיים: לא אזלינן בתר רובא - אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה. משמע דמ"ש "לא היה לו למוכר לפרש" לאו דווקא הוא, והכוונה היא שאם המוכר מוחזק [וכך מתבארת הסוגיא עיי"ש] יכול לטעון כך, אבל אה"נ אם הלוקח עדיין לא שילם יכול לטעון כלפי המוכר "היה עליך לפרש". ובאמת הדבר מפורש ברשב"ם בתחילת דבריו:

"דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה". ע"כ.

אלא שבסופם למדנו שטענה טובה היא רק כאשר המוחזק טוען אותה.

וא"כ הדרן לקושייתנו, מדוע כאן לא אמרינן דעל הלוקח לפרש כוונתו?

ח) ויש ליישב קושיא זו מתוך ביאורי הראשונים ז"ל על דברי הגמ' שם: "וליחזי דמי היכי נינהו?", והקשו הראשונים ז"ל הרי לרבנן אין הדמים מודיעים ותירץ הר"י מיגאש:

"דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיולי בזבינא מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מילתא דזבינא גופיה היכא הוא דנדע אי הוה זביני אי לא בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוי ראיה דגלוי מילתא בעלמא הוא עליה דההוא זבינא היכי היה מילתיה...".

כיו"ב תירץ גם בנמק"י [ר"פ המוכר פירות דף מו, ב' מדפי הרי"ף]:

"היינו דוקא בכיו"ב ששאל ממנו שור ושור קא תבע ליה אלא שמגלה דעתו השתא דלרדיא הוי בעי ליה, אבל שאל לו צמד ואח"כ אמר דבקר נמי הוי בעי מיניה, התם אמרינן דאין הדמים ראיה לחייב לו ענין שלא שאל לו, דשני גופין הן ואיכא נמי דקרו לכל חד שם באפיה נפשיה..." 

על פי זה יש ליישב כך; במקום שבו המכר יכול לכלול הרבה או מעט, והלוקח רוצה שיכלול את הכל על פי ההגדרה הרחבה, עליו לפרש. ואנו אומרים שכ"ז שלא פירש הולכים ע"פ המינימום ופירוש "לא מכר" שנאמר בצמד ובקר היינו דינא פסיקא כמ"ש הרמב"ן ז"ל בסוגיא בדף עז. אבל כאשר יש ספק בתוך המכר אם השור צריך להיות כזה או כזה, אם החבית צריכה להיות כזו או כזו, המעות מגלות את כוונת הלוקח וה"ה שאין הלוקח צריך לפרש מקחו אלא הממע"ה.

ט) גם להתוס' שתירצו בדומה לזה:

"דאפי' לרבנן (לעיל עז:) דאית להו דאין הדמים ראיה היינו התם דוקא דרובא דקרו לצמד צמד דרובא וחזקה מסייעין למוכר ולהכי אין הדמים ראייה להכחיש רוב וחזקה ואפי' לפי ספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד כו' ולא גרסי רובא מכל מקום אין כח בדמים להכחיש החזקה אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו דיש לדמים ראיה לסייע לרוב או לחזקה ".

כלומר בשור ונמצא נגחן הרוב הוא נגד המוכר ולכן הדמים מסייעים לראיה נגדו (אע"פ שהוא מוחזק) משא"כ בצמד ובקר שהרוב והחזקה בעדו אין הדמים ראיה נגדו, (ואמנם לענין כשאין הדמים ראיה[4] מודים תוס' לרמב"ן ומוציאין מהלוקח משום שהיה עליו לפרש).

ועל פי חילוק זה נאמר גם אנן בדידן, דעל הלוקח לפרש רק כאשר אין לו רוב לבסס טענתו כגון בצמד ובקר, אבל כשרובא לרידיא הדבר נשאר ספק והממע"ה. 

הרשב"ם תירץ לחלק מצד הלוקח והנהגותיו זה לשונו שם:

"דכיון דלאו כולי עלמא קרו ליה לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרי לבקר בקר והלכך קא"ל מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהמוציא מחבירו עליו הראיה והלכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים מודיעים דכיון דידעינן בודאי בהאי לוקח דרגיל לקנות לרדיא וגם הדמים מודיעין הלכך הדמים ראיה".

כלומר לא תמיד צריך הלוקח לפרש וזה תלוי אם הוא מהמיעוט או שלא ברור לנו מה הוא רגיל לקנות, אין הדמים ראיה משום שיאמר לו המוכר אתה מהשאר. אך אם ידוע שהוא גם מאלה הקונים שור לחרישה, הדמים הם ראיה.

ועל פי זה נתרץ גם אנן; כשהנהגת הלוקח אינה ברורה עליו להביא ראיה שהוסכם על מה שרצה לקנות ובלא זה עליו לשלם ולקחת את המינימום, אבל אם ידוע שהוא מתכוון גם לדבר הגדול כגון שהלוקח קונה לרידיא ולנכסתא, על המוכר יהיה להוכיח כדי להוציא ממון.

י) על פי תירוצים אלה נבוא לדון בשולחן זה שהזמינו; שני סוגי השולחנות; הגדול שחשבו המזמינים והקטן שהביאו הספקים, שניהם נקראים "שולחן קזינו מקצועי" אלא שאינם נראים אותו דבר והרי הגדול שונה מהקטן בכמותו ולא רק באיכותו והוי כבית ובירה או שדה ובקעה[5] וזהו כדברי הר"י מיגאש שרוצה לכלול במכר דבר נוסף שלא היה בו קודם לכן בבירור. שהרי אין כאן שני דברים שונים אלא אחד ועוד קצת. גם לדברי הרשב"ם דומה השולחן הנ"ל לדין הצמד והבקר שאין ידוע מה היתה כוונת הלוקח שהרי לא הזמינו שולחנות כאלה בעבר ולכן על המזמינים להוכיח כי התכוונו לשולחן מיוחד כזה. משא"כ אם היינו רואים שהזמינו כמה פעמים מהסוג הזה אף שהזמינו גם מסוג פשוט יותר היינו אומרים שהדבר ספק והממע"ה.

אמנם לתירוץ התוס' שחילקו בין כשהרוב מסייע ללוקח לבין אם אין הרוב מסייע, קשה לנו להכריע אם בנד"ד הרוב קוראים שולחן מקצועי רק לשולחן גדול או גם לקטן. אמנם עדיין גם בדברי התוס' כשאין רוב לטובת הלוקח מוציאין ממנו ממון כמ"ש ובנד"ד לא הצליחו הנתבעים להוכיח כי הרוב קוראים שולחן מקצועי דוקא לשולחן גדול. ההיפך הוא הנכון ראינו בפרסומות של הסוכנים למיניהם דוגמאות לשולחנות משחק וזהו הסטנדרט המקובל.

לפיכך יש לדמות זאת לבקעה ושדה או בירה ובית והוא הדין צמד ובקר דכשאומרים שולחן סתם הכוונה לכל שולחן ויכול להיות אף קטן. ממילא המיקח היה רק על השולחן הקטן ועל המזמין לשלם את מלוא סכום ההזמנה.

יא) יש מקום עוד לבעל דין לטעון ההזמנה לא היתה עבורי אלא עבור הנוער. מכיוון שהנוער לא היה מרוצה ואכזבתו היתה גדולה אדעתא דהכי לא הסכמנו.

בדומה לזה פוסק הבאר היטב בסימן רז ס"ק ח' בשם תש' "שער אפרים" סימן ק"מ:

"הלוקח שגילה דעתו בשעת גמר מיקח שקונה החפץ בשביל איש אחד ולא התנה בפירוש שאם לא ירצה האיש ההוא ליקחנו שיחזיר לו החפץ ועדיין לא נתן מעות. ואח"כ לא רצה האחר ליקח החפץ. ופסק הלכה למעשה דהמיקח חוזר וצריך המוכר לקבלו אם לא נתן הלוקח מעות עדיין".

אולם יש לחלק בין נד"ד לעובדא ד"שער אפרים";

א. בנדון הש"א היה הלוקח שלוחו של האחר ולא היתה לו סמכות כלשהי כלפיו משא"כ כאן רכזי הנוער הם אלה הקובעים ומחליטים מה להזמין והדבר תלוי בהם.

ב. בנדון הש"א גילה השליח דעתו כי קונה זאת עבור האיש האחר ותלה זאת, גם בלא שאמר בפירוש, בדעתו של המשלח ממילא לא סמכא דעתיה דמוכר. משא"כ כאן שהמזמינים עמדו מול החברה כמקבלי השירות עצמם וסמכה דעתן של בעלות החברה בהיות שהדברים בכה"ג נקבעים ע"י האחראים לכך ולא ע"י הציבור עליו הם אחראים.

ג. בנדון דש"א היה אדם אחד שניתן לברר את רצונו אם רוצה או אינו רוצה, משא"כ כאן יש נוער רב, כ"י, וקשה להתחקות אחר רצונו של כל או"א ודי בזה ששניים או שלושה שהיו יחד עם הרכז הביעו דעתם השלילית כדי לתת תחושה של אי רצון, ומכון שאין כאן טענה ברורה ולעומת הספק ישנה חזקת חיוב ברורה אין הספק מוציא מידי ודאי.

יב) עוד יש לדחות את טענת הנתבעים מצד חובת הלוקח לבדוק את מקחו. אמנם מכיון שהמיקח נעשה עוד קודם שהגיע אליהם ומשהגיע אליהם מיד מחו, היה נראה שאין לבוא בטענה מטעם זה, אולם מאידך גיסא, אופי העיסקה - שכירות לזמן קצר - שתחילתה בארגון והכנות והמשכה שכירה של האביזרים ממקומות שונים ומשלוח, מחייבת התייחסות אחרת למיקח. ונראה שאפשר לדמות זאת למומין שנמצאו באשה [כתובות עה, ב'] עליהם נאמר במשנה:

"בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון ואם יש מרחץ באותה העיר - אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון, מפני שהוא בודקה בקרובותיו".

ומדובר על קודם הנישואין ואינה ברשותו ובכל זאת אינו יכול לטעון משום שיכול לבדוק[6]. ה"ה בנד"ד שאמנם המוצרים לא הגיעו לרשותם אבל קודם שחתמו והתחייבו היה עליהם לבדוק ואמנם על פי דבריהם בדקו באמצעות פרוספקטים אך במציאות זה נראה אחרת בנקודה זו טענו התובעות כי על הפרוספקט הופיעה כתובית שהתמונות להמחשה בלבד עובדה זו אושרה גם ע"י הנתבעים ואם כן ידעו המזמינים כי התמונות אינן מספיקות ויש עליהם לבדוק יותר; אם ע"י תמונה שיצלם מישהו מטעמם ואם ע"י שילכו ויראו את המוצג עצמו. משלא עשו כן נתפייסו במה שעתיד היה להגיע או שידעו אז במה מדובר ונתפייסו בזה, ואולי קיבלו את חוות דעתה של בעלת החברה שהמשחקים מתאימים לצרכיהם. מ"מ טענתם כעת אינה טענה.

יג) ויש להקשות מדוע במומי נשים אמרינן דהי"ל לברר וחזקה ידע וניפייס וגם אם לא בירר אינו יכול לטעון מיקח טעות ואילו במומי המיקח פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה [פט"ו הלכה ג]:

"וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא...".

וכ"פ הרי"ף בפ' הזהב [בבא מציעא דף ל עמוד ב]:

"והיכא דזבין אינש מידי ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבני אית ליה לאהדוריה למריה ולא אמרינן בכי הא הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמיגלי ליה מהדר ליה למריה והכי כתב רבינו האי גאון זצ"ל".

ואמנם מצאנו בזה מחלוקת כשמצא מום במיקח בדבר שיכול לטעמו. המ"מ שם לאחר שהביא דברי הרי"ף בפ' הזהב הוסיף:

"ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר".

ולכאורה גם הרמב"ם חולק על זה וכ"כ המשנה למלך:

"ואין ספק דיש מי שכתב שהביא ה"ה חולקים עליו הרי"ף ורבינו ז"ל דלדברי יש מי שכתב משמע דאין חילוק בין הונאה בדמים לנמצא בו מום דכך לי יכול להבחינו לאלתר כמו עד שיראנו לתגר או לקרובו ולפי דברי הרי"ף ורבינו לא אמרו אלא גבי אונאה".

אולם בכל זאת מצא דרך לבאר דברי רבינו ע"פ הויש מי שכתב במ"מ:

"וכ"ת מה לנו למיעל אחר דקדוקים [לסתור דברי ה"ויש מי שכתב"] הא בהדיא כתב רבינו שהרי זה מחזירו אפילו אחר כמה שנים, לא קשיא דאיכא לאוקמי כשאין נעשה המקח במזומן לפניו אלא שהמקח היה בשעת הקנין במקום אחר".

וכפי הנראה מדבריו גם המ"מ סבר שהרמב"ם יכול להתפרש באופן זה וא"כ נחלקו המ"מ והמל"מ בדעת הרמב"ם ז"ל.

יד) לכאורה זהו המקרה שבפנינו! וא"כ בשאלה זו; האם על הלוקח לעשות מאמץ קטן ולברר ואם לא בדק, הפסיד! באנו למחלוקת. ועיין גם סמ"ע רלב ס"ק י', ובפת"ש בשם שבו"י ותרומת הכרי ובנוכח השולחן לרמ"ז הרמ"ח לבטון זיע"א חו"מ סימן טו שהביא דברי המסכימים והחולקים ולבסוף הביא תש' הגאונים כדברי היש מי שכתב וסיים:

"...שאפשר לומר שאלו היה נמצא בימיהם דברי תשו' הגאונים הנז"ל שהיו חוזרים בהם אפי' להוציא מיד המוחזק אבל מ"מ באין ספק שהמוחזק יכול לומר קי"ל כהאי סברא".

ועל כל פנים, ניתן להביא ראיה לסברא זו מדין מומי הנשים שהבעל יכול לבדוק ואע"פ שעדיין לא נשאה כבר לא יכול לטעון מיקח טעות.

מאידך גיסא, יש ליישב דעת החולקים מדוע חילקו בין מומי מיקח למומי נשים?

טו) ויש לחלק שכל דבר תלוי במנהג בדרכי הבירור של המיקח וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל [אישות פרק כה סוף הלכה ב']:

"ואם דרכן להחבא ולהתנכר אף במרחץ וכו' הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, שדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב".

לפיכך יש להבחין בין סוגי המיקח; יש בירור במיקח שרגילים לעשות קודם שקונים ובזה כ"ע מודו שאינו יכול לטעון כמו בנושא אשה שבודק בקרובותיה וכ"ש כשהמום גלוי לעיניים וראה אותו בעיניו ממש. לעומת זה יש בירור שאין אדם רגיל לעשות עד שלא קנה ובזה נחלקו. הסובר שיכול לטעון בזה מיק"ט הוא משום שאין אנו מחייבים אותו לבדוק, אלא שבדבר הרגיל אנו אומרים בודאי ידע וניפייס משא"כ בדבר שאינו רגיל שאין אנו יודעים אם בדק ומשאומר לנו שלא בדק עלינו להאמין לו. ועיין בערוה"ש שכתב טעם לדברי המל"מ:

"שאין הלוקח מחויב להעלות על דעתו שהמוכר אינהו".

לעומת סברה זו אומרת סברת המ"מ על הלוקח לבדוק עד מקום שידו מגעת ומשלא בדק הפסיד.

ואולי הדוגמה שנתן "בדבר שיכול לטועמו", היא בדוקא! כיון שלכל אדם יש טעם אחר ולכן עליו לבדוק כי יתכן והמוכר מתכוון לדבר טוב על פי טעמו ועבור הקונה אין זה טוב.

מ"מ בנד"ד נ"ל שיש לדמות זאת לדין מומי הנשים, וזהו דבר שנוהגים לבודקו היטב היטב גם ע"י אנשים המבינים בנושא או ע"י תמונות וכיו"ב קודם שקונים. ולכ"ע רק אם אי אפשר לבודקו כלל יוכל לטעון טענת מיקח טעות.

ובודאי דין זה לא נאמר דוקא במומי נשים; למשל, אדם הקונה מכונת כביסה, לא יוכל לטעון כי בסוג המכונה הזה יש חסרון בסחיטה שאינה סוחטת היטב, משום שיכול לבדוק זאת. ולא תמצא מי שיחלוק על זה משום שרגילים לברר ולבדוק זאת והוי כמומי נשים. משא"כ אם הזמין מכונה מסוג מסוים ובאותה מכונה נתגלה שאינה סוחטת היטב; לכ"ע יוכל לטעון מיק"ט! משום שבדק את הסוג ונמצא שכולן סוחטות היטב ואילו את המכונה המסוימת שנשלחה אליו לא יכול היה לבדוק.

טז) יש להעיר, כי ההשוואה לדין מום שנמצא במיקח אין פירושה שבמומים עסקינן, שהרי כאן נטענה טענת מיק"ט בכך שלא קיבלו מה שסיכמו. מ"מ ראינו שיש ציפיה מהלוקח לבדוק ומשלא בדק הפסיד וה"ה בנדון זה, שישנן אפשרויות שונות להסביר את כוונת המזמינים, על הלוקח לברר דבריו ורצונו. 

במידה ואין דין מיקח טעות, האם במחיר הזה יש אונאה והאם בגלל שהמחיר לא היה סביר הביטול שנבע מהמחיר הגבוה, מוצדק

כתב הרמב"ם [מכירה פרק יג הלכה יז]:

"השוכר את הכלים או את הבהמה יש להם אונייה, שהשכירות מכירה בת יומה היא, ואם יש בה הונייה שתות או יותר, בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר הרי זה מחזיר הונייה ואפילו לאחר זמן מרובה".

וכתב הכסף משנה שם:

"נראה שהוא שוה ממש למכר פחות משתות מחל שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל השכירות ושניהם יכולים לחזור בהם דכיון דמפקינן לה מדכתיב ממכר סתמא ושכירות ליומיה ממכר הוי דומה הוא למכר בכל ענייניו".

אבל הלח"מ הקשה מדוע כתב הרמב"ם "מחזיר אונייה" ולא כתב דבטל השכירות:

"קשה דביותר משתות אמאי מחזיר אונאה היה לו לומר דהמקח בטל".

ותירץ בדוחק:

"...דמחזיר אונאה נקטיה משום שתות, ויותר גם כן אפשר שיכלול בדוחק, בלשון מחזיר אונאה. שר"ל בטל המקח ודוחק".

ולולי דבריו אפשר היה לומר שטבעה של שכירות שלאחר שנשתמש השוכר בחפץ, אינו יכול לחזור בו ממה שכבר נשתמש אלא רוצה לקזז את דמי השכירות היתרים, או בהוניית המשכיר, שישלם עוד אם הונה את המשכיר אף ביותר משתות. מ"מ ברור שאין לחלק ולומר שבשכירות אין מושג של חזרת המיקח כבמכירה, שאם הסכימו בקנין על שכירות כלים ונתברר כי יש בזה אונאה יותר על שתות יכולים לחזור בהם.

לכאורה גם בנד"ד, אם יוכח שהמחיר הנקוב בחוזה עולה ביותר משתות על המחיר בשוק יש להם על מה שיסמוכו בביטול המיקח מדין מיקח טעות. למעשה, על פי הפרסומים שהוגשו לנו, על השכרת ציוד דומה לזה לזמן קצר יותר נקבו מחירים דומים. מ"מ אם יתברר כי מחיר השוק נמוך בהרבה, צודקים דברי הנתבעים בביטול המיקח.

אלא שאין לומר כן, שהרי בנדון זה אע"פ שלא השתמשו בפועל במשחקים, מ"מ חלק ניכר מן העבודה נעשה כבר בהבאת הציוד ממרחק ובטיפול בו, בתיאומי השכרתו מבעליו וכו'. לפיכך מה שנשאר לעשות אם היתה אונאה זה להפחית מסכום העסקה (ויש לעיין עוד אם הוי בכדי שהדעת טועה וכו' בצמד ובקר).

השתא דאתינן להכי, יכולים לטעון המזמינים; הלוא אנו ביקשנו הפחתת הסכום ולא ביטול ההזמנה. הביטול נעשה בגלל האולטימטום של התובעות שאמרו או להמשיך במחיר החוזה או לבטל. ממילא הביטול נעשה ע"פ דרישתן ואין להן על מה להתלונן! ואע"פ שהתובעות הכחישו מ"מ לטענת הנתבעים כך היה.

אולם אפילו אם נאמר כן שאין לחייב הנתבעים על הביטול מ"מ חייבים הם עבור ההזמנה וזו אכן התבצעה.

דין חזרת בעל הבית לאחר שרוב העבודה כבר נעשתה

(דין החוזר בו בגלל שהוטעה על ידי הצד השני)

א) דין בעל הבית החוזר באמצע היום בדבר שאינו אונס מבואר במשנה ב"מ דף עו עמוד א:

"אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה".

ופירש רש"י:

"יתן להם לפי מה שעשו, ואם הוזלה מלאכת פועלים - על כרחו יתן להם כמה שפסק, חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה".

ומכיון שעל פי דברי התובעות עיקר העבודה היא להביא את הציוד ממקום שהביאו להכין ולסדר אותו באולם וזאת אכן נעשה, אין משמעות לביטול משום שגם לפרק את הציוד לארגן אותו ולהחזירו היו צריכים לעשות וא"כ לא נחסך מאומה. אלא שמאידך טוענים המזמינים; כל ההזמנה היתה על מנת שנהנה מממנה ולא זכינו ליהנות.

וכאן המקום להעיר כי שני הצדדים היו צריכים להבין כי הביטול לא יועיל לאיש, היה עליהם להתעלות מעל רגשות האכזבה מצד אחד והעלבון מן הצד השני ולמצות את התועלת שעמדה לרשותם (לדעתם בלבד, משום שלדעתנו משחקים אלה ודומיהם נזקם רב מתועלתם), מתוך הסכמה שהויכוח ביניהם יוכרע מאוחר יותר במקום אחר.

ב) מ"מ מאחר שלא הושגה הסכמה ונגרמו הוצאות מיותרות ללא כל תועלת, יש לדון האם על המזמין לשלם עבור הזמנתו. ניתן לדמות זאת לדין המובא בגמ' [ב"ק דף דף קטז עמוד א']:

"השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא - נותן לו שכרו משלם".

ועיין ברמב"ם שכירות פרק ט' ה"ח ובשו"ע חו"מ של"ה ס"ב וברמ"א שם. נמצא דאין אנו בודקים אם היתה תועלת בעבודת הפועל אלא די לנו ש"עשה שליח שליחותו", והרי כאן עשו שליחותן כפי שנתבקשו. וגדולה מזו כאן, שגם התועלת היתה קיימת לפני המזמינים אלא שברצונם העיקש למשהו "אחר" גרם להם לא להשתמש בציוד שעמד לרשותם.

לכאורה על פי סוגיה זו נראה כי יצטרכו לשלם להם שכר משלם ע"פ המוסכם ביניהם. ועיין עוד בתוס' ובנמק"י שגם אם שכרו גדול מהרגיל, הואיל והיה יכול הפועל להשתכר כך במקום אחר ולא יכול בעה"ב לומר "שיטיתי בך" חייב לשלם [ועיין גם בהגה' מימוני שם אות ל'].

ג) נשאר לברר את הטענה כי מדברי התובעות ניתן היה להבין כי ביטול העסקה יחייב אותם בסכום קטן, וזהו מה שגרם להם לבטל את רצונם להשתמש במשחקים ואילו ידעו כי ישלמו מ"מ, היו משתמשים. אם כן, אין זה דומה לדין דלעיל שם לא היה צורך לבעה"ב בירקות עבור החולה ואילו כאן היה צורך כל הזמן, שלא התמלא בגלל ההטעיה שהוטעו.

השאלה כאן האם יש לחייב את התובעות על דבריהן אלו בגרימת נזק של הפסד הנאה!

ושמא יש לדמות זאת לערב "שאמר למלוה הלוה לפלוני כי בטוח הוא ועשאו על פיו והיה שקר חייב לשלם לו דהוי כאילו נתערב לו" [רמ"א חו"מ קכ"ט, ס"ב].

ונראה שיש הבדל גדול בין השניים;

ראשית לא נאמר למזמינים בפירוש, גם לגרסתם, כי ביטול ההזמנה יגרור הפחתה משמעותית, או אפי' כל שהיא, במחיר. כך אמנם הבינו מבין הדברים והסגנון, אך הבנה זו היא באחריותם בלבד וכמוה כפשיעת הניזק שהרי היו צריכים להבין כי הוצאות ההובלה והטיפול יצטרכו לשלם. ואם כן היה עליהם לברר כמה יפחיתו להם.

שנית, גם אילו אמרו שיפחיתו במחיר ולא נקבו בסכום היו יכולים להפחית גם שקל אחד.

שלישית, לטענת התובעות הן הבהירו למזמינים כי יצטרכו לשלם את מלוא הסכום. על פי החוזה אין אפשרות לבטל בתוך שבועיים ממועד ההזמנה[7].

האם ניתן לדרוש הוצאות משפט בכגון זה?

הוצאות משפט יכולים לדרוש רק במידה שהנתבע אינו ציית דינא ומנסה להתחמק והיה צורך בהוצאות מיוחדות כדי להעמידו לדין[8].

בנדון זה, הנתבעים הסכימו לרדת לדין, תחילה בניסיון תיווך במזכירות הישוב ומאוחר יותר כשנתבעו בבית המשפט הופיעו ללא צורך בהתראה מיוחדת. גם לתביעה האחרונה בבית הדין הופיעו ללא כל בעיה מצידם.

לפיכך אין בית הדין רשאי לפסוק הוצאות בנדון זה. הלכה מפורשת היא בשו"ע [ח"מ סימן יד סעיף ה]:

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".

מקור דין זה בסוף פז"ב [סנהדרין לא, ב']: 

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו".

לפיכך אין לחייב את הנתבעים בהוצאות הדיונים בב"ד.

ובאשר להוצאות בית המשפט לתביעות קטנות; לענ"ד לא היתה הצדקה לפניה זו ואף היה אסור לתובעות לעשות כן ללא אישור בית דין מוסמך[9] ואכמ"ל. בודאי שכל ההוצאות הנובעות מפניה זו אינן מחייבות את הנתבעים.

האם מותר לבית הדין להזדקק לתביעה לאחר שהוגשה לערכאות

כפי הנראה התביעה לא הצליחה שם משום שהשופט בבית המשפט תיקן את פסה"ד ופטר את הנתבע.

כתב הרמ"א [חו"מ סימן כו ס"א]:

"מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו ויש אומרים דנזקקין לו אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים. והסברא ראשונה נראה לי עיקר".

הדעה הראשונה היא דעת מהרי"ק [שורש קפז]:

"וכן מצאתי בתוספות וכמדומה אנכי שהוא בשם רבינו יצחק ב"ר פרץ וזה לשונו: ואומר אני אם בני אדם נאסרים לחבריהם בחותם מלכות ואחר כך רוצה חבירו לתובעו בדין מאותה תביעה שהוא נאסר לו באותו חותם אין נזקקין לו כיון שהניח דין ישראל ובחר להאסר בדיני אומות העולם שוב אין נזקקין לו מאותה תביעה דדינא דמלכותא דינא".

ואמנם עובדא שהביא מהרי"ק עוסקת במי שהתחייב לדון בדין העכו"ם ועומד להפסיד אולם הרמ"א למד מכך גם על מי שהלך ודן ונתחייב.

ואע"פ שבמקרה זה לא חייבו אותן בדיניהם, מ"מ הוי כנתחייב משום שלא השיגו את מבוקשן, וגם לזה כיוון הרמ"א, ועיין בסמ"ע שם. ועיין בנתה"מ שם ביאורים ס"ק ב' דלעולם אין בי"ד נזקקין לו! ומ"מ הוסיף:

"אבל אם הבעל דין בעצמו יודע שחייב לו על פי דין תורה, ודאי דצריך לשלם לו, ואפילו אם הוא מסופק, צריך לדון לפני דייני ישראל שלא יהיה ספק גזל תחת ידו".

ועדיין צ"ע.