גניבת לולבים

התובע: א, סיטונאי לולבים

הנתבע: ב, קמעונים

עובדות וטענות

העובדות העיקריות שהועלו בדיון:

התובע, שהינו סיטונאי לולבים, והנתבעים, העוסקים בשיווק קמעוני של לולבים, התקשרו בהסכם למכירת לולבים בקומיסיון.

הנתבעים היו מעונינים בקומיסיון שאינו מחייב השקעה או התחייבות כספית כלל, ואילו התובע היה מעוניין לקבל התחייבות על כך שחלקו במכירות יניב לפחות 17 ₪ ללולב (שזה להערכתו היה מחיר העלות) כדי להפחית את הסיכון של אדישות המשווקים הקמעוניים.

בסיכומו של מו"מ נקבעו התנאים דלהלן: ההכנסות (לא הרווחים, אלא סך כל ההכנסות) יחולקו בין התובע לנתבעים שווה בשווה, ובלבד שחלקו של התובע לא יפחת בס"ה מ- 10 ₪ ללולב. וסכום זה הוא יקבל מהנתבעים אפילו אם לא יהיו כלל הכנסות.

נמסרו בעסקה זו 1350 לולבים (היינו שסך התחייבות הנתבעים עמד על 13,500 ₪) מתוכם נגנבו 450 והשאר נמכרו. ההכנסה ממכירת הנותרים הייתה 50,000 ₪, והיא חולקה בשווה בין הצדדים. הנידון שעליו  נחלקו הצדדים הוא הנזק שנגרם כתוצאה מן הגניבה, מי האחראי עליו ובאיזה סכום. הגניבה הייתה ממחסן נעול, ויש ויכוח מסוים בין הצדדים עד כמה נעילה זו הייתה בטוחה.

עיקרי טענות הצדדים:

התובע טוען כי הנתבעים הם "שותפים" שלו, ועל כן דינם כשומרי שכר והם חייבים בגניבה ואבידה. על כן יש לחייבם במחיר הלולבים הללו כפי מחירם הסיטוני באותה עת, שהיה בין 25 ל- 35 ללולב לפי טיבם, ובערך 30 ₪ ללולב, היינו בערך 12,500 ₪. הסכום המדויק ניתן לחישוב לפי רשימות מוסמכות המצויות אצל הצדדים, אשר הובאו בפני בית הדין.

הנתבעים טוענים שמאחר ואחריותם הוגבלה לסכום של 13,500 ₪ ובפועל חלקו של התובע הגיע לערך כפול מזה, הרי שוב אין עליהם כל חיוב או אחריות. עוד העירו הנתבעים כי לדעתם עלות הלולבים היא פחותה מ- 17 ₪ ללולב.

טענות נוספות אשר יש להן משמעות הלכתית הובאו להלן בפסק הדין. לפי הבנת שני הצדדים את ההסכם, למרות ששני הצדדים הגדירוהו כ"שותפות", לא הייתה לנתבעים בעלות על הלולבים. הלולבים נשארו של התובע, ולו לא נמכרו היו כל הנשארים חוזרים אליו לחלוטין.

פסק דין:

א.      בשאלה זו יש להכריע קודם כל בעניין טענת הנתבעים כי אחריותם הוגבלה בפירוש, ורק אם אינה מתקבלת, יש לבחון את מידת אחריותם.

ב.      בנידון הגבלת האחריות:

לדעתנו, ההסכם בין הצדדים היה הסכם חסר, אשר לא דן בכלל באפשרות של נזק ע"י גניבה, שריפה ועוד מיני נזקים רבים העלולים להתרחש, ועסק אך ורק בסיכונים עסקיים, שמהותם נפילת מחירים או קשיי מכירה וכו'. שכן אף הנתבעים מודים שהם היו מעונינים מלכתחילה בעסקת קומיסיון רגילה ללא כל התחיבות מצידם. וברור לכל בר דעת שהמקבל סחורה בעסקת קומיסיון הרי הוא אחראי על שמירתה, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' קפ"ה סעיף ז' שסרסור (היינו – המקבל חפץ למכרו תמורת שכר הנגזר בד"כ מסכום המכירה, ואינו בעלים על החפץ) חייב בגניבה ואבידה מפני שהוא שומר שכר. וכן מבואר בכמה וכמה מקומות נוספים בכעי"ז (כגון שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תקמ"ז ושו"ת רדב"ז ח"ד סי' קמ"ו וגינת ורדים חו"מ ח"א ח"א סי' א'-ב' בכעין זה).

כמו כן נדחית טענת הנתבעים שאחריותם מוגבלת לסכום שסוכם בלבד, מפני שהגדרת הסכום נדרשה ע"י התובע כדי להרחיב את אחריותם מעבר למקובל בעסקת קומיסיון, ואין בה כדי לגרוע מחובת השמירה הקיימת בכל עסקה כזו.

ג.       חיוב על גניבה ממחסן נעול:

הנידון השני הוא מידת אחריותם על גניבה מתוך מחסן נעול היטב, וזאת לפי טענתם שהמחסן היה נעול בדלת ברזל, והלולבים בתוכו בתוך חדר נעול, והגנבים נכנסו דרך קיר ששברו, בין השעות 3 בלילה ל – 6 בבוקר. כבר כתבנו דעתנו לעיל שהנתבעים הינם שומרי שכר, החייבים בגניבה ואבידה. הכרעת השו"ע וסתימת הרמ"א בהלכות שומר שכר (חו"מ סימן ש"ג סעיף ב') נוטה לדעת המחייב אפילו בגניבת אונס:

"אפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה שא"א לגונבם משם אם לא ע"י מחילות וכו' וכל היוצא בזה חייב".

ודעת הש"ך והגר"א שם לפטור בגנבת אונס. אמנם לדעתנו פשוט כי גם הפוטרים בגניבת אונס היינו דווקא כשהשומר שמר שמירה מעולה ביותר, עד כדי שברור שאין אפשרות לשמור שמירה טובה הימנה, ולא את השמירה השגרתית הרגילה בשוק. שהרי כבר מבואר בגמרא ב"מ צ"ד ע"ב שסתם גניבה היא "קרובה לאונס", ועליה חייב הכתוב. ועל כן בנידון דידן ודאי אין הגניבה מתוך מחסן נעול כראוי נחשבת "גניבת אונס", ויש כאן חיוב גניבה פשוט לכל הדעות. (וראה בכעין זה בשו"ת אבקת רוכל סי' קל"ט ד"ה ועל מה).

אומנם לדעת כמה אחרונים (מהרש"ך ח"ב סי' קס"ט וקצת כעי"ז בגניבת ורדים שם סי' א') שומר שכר שאינו מקבל שכר במפורש עבור שמירה, אלא שנחשב שומר שכר מחמת רווח שיש לו בהחזקת החפץ (כגון מלווה על המשכון), אינו חייב בשמירה מעולה, ואם שמר שמירה רגילה ונגנב ממנו פטור. ולפי דבריהם בנידון דידן יש לפטור את הנתבעים, שהרי לא קבלו תשלום מפורש על שמירה ושמרו שמירה רגילה. אך שיטה זו היא דעת יחיד בין הפוסקים, וכבר דחאה בעל קצוה"ח סי' ע"ב סק"ה מהלכה.

עוד יש לציין בזה לדעת כמה אחרונים (מהרשד"ם חחו"מ סי' קל"ד, חת"ס חו"מ סי' ט"ז וגינת ורדים שם סי' ב' ועוד), שכאשר השמירה נעשתה כידוע וכמקובל בענף מסחרי מסוים, מחלוקת הפוסקים היא האם נחשבת גנבה משם כגניבת אונס, ואכמ"ל, ועכ"פ בענף הלולבים יש ששומרים שמירה מעולה יותר.

כמו כן יש לציין שיש שכתבו (ראה גינת ורדים שם סי' א', ועוד) שמי שהבעלים שולחים סחורה על ידו ויודעים הבעלים דרך שמירתו ונגנב, פטור, דהוי כאלו התנה להיות פטור מגנבה, אך בנידון דידן כאמור איננו סבורים שיש אומדנא ברורה של הסכמה על אופן השמירה, ואפשר דהוי כשומר שכר שספק אם התנה להפטר בגנבה, שבזה על השומר להביא ראיה שהתנה. אמנם גם זו דעת יחיד בים הפוסקים, ואכמ"ל.

ד.      גובה החיוב:

הנידון השלישי הוא מהו שווים של הלולבים שנגנבו לגבי חיוב האחריות של הנתבעים כשומרי שכר. הדין פשוט בש"ך חו"מ סי' רצ"ה סק"ו ובקצוה"ח ונתיה"מ סי' רצ"א סק"א שכל השומרים משלמים כשעת הגניבה, דהיינו עפ"י שווי החפץ בשוק בשעת הגניבה, וכאשר מדובר בעוסקים בסיטונות כנראה יש לדון על שוויו בשוק הסיטוני, והיינו כטענת התובע.

אמנם במקרה דנן נראה לנו שחיוב האחריות אינו יכול להיות יותר מאשר סכום העלות שעלו הלולבים לתובע, ובזה סבורים אנו שיש אומדנא ברורה, שכן עסקה זו מבחינת תנאי ההסכם שבה היא דומה לנותן לחברו עסקה למחצית שכר, שבו מוגדר הפסד כהפסד סכום השקעה, ושכר – הרוח שמעל ההשקעה, ואין בו חיוב הפסד ביחס למחיר הסיטונאי (למרות שב"עיסקא" בדרך כלל המקבל זוכה בחלק בגוף הסחורה, וכאן לא הייתה כוונת זיכוי או זכיה). ולא יעלה על הדעת שיוסכם שבמקרה אבידה או גנבה יהיה חלקו של התובע יותר מאשר הכנסתו לו היתה נמכרת הסחורה, (כאשר הוא תובע כ- 30 ₪ ללולב, וחלקו בהכנסה ממחיר הלולבים שנמכרו היה כ- 25 ₪ ללולב). ולדעתנו זו אומדנא דמוכח שלא התחייבו לשמור לפי מחיר של יותר מהעלות של הלולבים.

על כן לכאורה אין לחייב את הנתבעים אלא לפי ערך עלות של 17 ₪ ללולב על כל 450 הלולבים הגנובים, ובס"ה 7650 ₪.

ה.    כל הנ"ל כתבנו לפי עיקר הדין, אומנם בנידון דידן ובתוקף סמכותנו לפשרה אנו מוצאים לנכון לפשר בין הצדדים, וזאת משום דעות המהרש"ך ומהרשד"ם וגינת ורדים שהוזכרו לעיל סעיף ג', והם המוחזקים, ובצירוף העובדה שידוע היה לתובע שאין ברצון הנתבעים להיכנס בשנה זו לסיכונים משמעותיים, ועל כן אנו פוסקים כי על הנתבעים לשלם סך 2600 ₪, שהם בקירוב שליש הסכום המלא, בתוך 45 ימים ממתן פס"ד זה.

ובאנו על החתום:

       הרב יוסף גינצלר                  הרב דוד לאו                    הרב יעקב פרבשטיין