הפסד פרמיה בגין ביטול הפוליסה עקב מיצויה

התובע: א, הנפגע בתאונה 

הנתבע: ב, הפוגע בתאונה

עובדות וטענות

לפנינו תביעה ממונית בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה בין התובע לנתבע בעיר מעלה אדומים בי"ז חשון תשס"ו (16/11/05). הצדדים חתמו על שטר בוררות כנהוג.

דעה ראשונה

א. מבוא: העובדות והרקע לתביעה

התאונה התרחשה ביום גשום, ברחוב צר, בו חונות מכוניות בשני הצדדים, במקום שבו הכביש מתעקל. הנתבע נכנס לנתיבו של התובע ופגע ברכבו של התובע. הנתבע מודה (הן בעל פה, והן בכתב ידו על גבי פתק שנמסר לתובע ביום התאונה) כי הוא אשם בתאונה בכך שסטה מנתיב הנסיעה שלו ופגע ברכב של התובע שנסע ממולו. לאחר התאונה הנתבע, מסר את הפרטים הרלוונטיים לתובע, ונהג באחריות כלפי התובע, כדי שיוכל לתבוע את חברת הביטוח כנהוג.

הנזק התמקד בעיקר בצד השמאלי אחורי של הרכב (דלתות, מראה, צמיג, כנף אחורי, ועוד). התובע סיפר כי חברת הביטוח שלו הציעה לו שתי דרכי תביעה: א. לתבוע את הפוליסה של הנתבע (כמקובל). ב. לתבוע את הפוליסה של עצמו תחילה, ושוב לתבוע את הפוליסה של המזיק בגין הפסדים שונים הצפויים (הפסד פרמיה, השתתפות עצמאית וכיוצ"ב שאינם כלולים בביטוח). מסתבר כי שני הצדדים בסופו של דבר מבוטחים דרך חברת ביטוח אחת אצל סוכנים שונים.

ככל הנראה מסיבות של נוחיות, התובע בחר באופציה השניה, ותבע את הפוליסה של עצמו, בעיקר מפני שבדרך זו הובטח לו קבלת תשלום מהיר יותר.

לפי החלטת השמאי, הנזק ברכב נמדד בכ- 67% מערך הרכב (רכב משנת 1994), ועל כן בהתאם לתקנות הביטוח, הוכרז הנזק כ"אובדן גמור". אי לכך, הרכב לא תוקן, וקיבל התובע פיצוי בשווי ערך מחיר המחירון של הרכב בסך 11,433 ש"ח.

לפי תקנות חברת הביטוח, ותנאי הפוליסה של התובע, בעל רכב שקיבל פיצוי מלא בגין "אובדן גמור", מפסיד את דמי הפוליסה ששולמו עבור ביטוח הרכב. במקרה זה, מאחר והתאונה התרחשה באמצע תקופת הביטוח, הפסיד התובע תקופה של חצי שנה של ביטוח בשווי 1053 ש"ח. למעשה סכום זה ששולם מראש (או בתשלומים) על ידי התובע בעת רכישת הפוליסה, הפסיד התובע. משמעות הדבר היא כי מעתה עבור הרכב החדש שקנה, נזקק לרכוש עבור אותה תקופה פוליסה חדשה. לפי הגדרת חברת הביטוח הפסד זה מוגדר כך: "הפסד פרמיה בגין ביטול הפוליסה עקב מיצויה".

פניה לסוכן הביטוח של הנתבע, בתביעה לשלם את הסכום הנ"ל, זכה למענה כי הסכום הנזכר הינו "נמוך מההשתתפות העצמית" של הנתבע. למעשה התברר כי ההשתתפות העצמית של הנתבע הינה 3000 ש"ח (סכום גבוה יחסית למקובל). מאחר שכן, חברת הביטוח של התובע אינה מוכנה לשלם עבורו את הסכום הנ"ל.

התובע סיפר כי הוא קנה רכב חדש, והיה צריך להוציא סכום זה מכיסו כדי לחדש את הביטוח. הוא פנה לנתבע, והלה אינו מוכן לשלם. כעת הוא תובע 1053 ש"ח.

הנתבע טוען כי אינו חייב לשלם סכום זה. תוכן טענותיו הינו כדלקמן:

א. עבור הנזק שנגרם כבר קיבל התובע פיצוי מחברת הביטוח, פיצוי שאף עובר את היקף הנזק שנגרם, למעשה הוא קיבל כסף לקנות רכב חילופי. ממילא, טוען, אני פטור מכל תשלום מעבר לכך.

ב. בנוגע לדמי הפוליסה, הרי זה לא קשור לנזק שגרמתי, הנזק שגרמתי תוקן.

ג. לדעתו אילו תיקן את הרכב במוסך בעזריה, היה נגמר התיקון ב- 500 ש"ח. פנייתו לביטוח, שגרמה להפסד, היתה מיותרת. התובע מוסיף שאף לרכבו נגרם נזק בתאונה, ותיקן את רכבו בעזריה. אילו ביקש, היה מוכן לעשות זאת עבור התובע.

נעיר, לא היו לתובע תביעות נוספות לחברת הביטוח בתקופת הפוליסה, כך שברור הוא כי תאונה זו היא שגרמה לביטול הפוליסה.

כל העובדות שתיארנו מבוססות על מסמכים שהציג התובע, וטענות הצדדים כפי שנרשמו בפרוטוקול בעת הדיון. ונציין עוד כי כתיבת פסק זה נעשה תוך יעוץ מקצועי עם סוכן ביטוח ירא שמים, שאף בחן חלק מהמסמכים שהוצגו.

במענה לתביעה זו יש לעמוד על מספר נקודות יסודיות:

1. כיצד יש להגדיר בהלכה "הפסד פרמיה בגין ביטול הפוליסה עקב מיצויה". האם יש כאן נזק עקיף ("גרמא") או נזק ישיר.

2. האם פיצוי כספי שקיבל הניזק מחברת הביטוח שלו, פוטר את המזיק מחובתו לשלם דמי הנזק שגרם.

3. האם יש כאן חובה על הנתבע לפצות את התובע כדי "לצאת ידי שמים".

ב. הפסד פרמיה - "גרמא"

תחילה נדון בשאלה זו בלי כל קשר לתביעה העומדת כעת לדיון. על פניו ברור כי אובדן הפוליסה הינו נזק עקיף המכונה "גרמא". אין כאן המקום להאריך בכל דיני גרמא, רק נעיר בקצרה: לדעת הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ז ה"ז):

"כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם... כשאר המזיקין, אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה, הואיל והוא הגורם הראשון חייב".

"וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם" (זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד, נציין כי אף לרמב"ם מצאנו מקרים שבהם פטור המזיק בגרמא, ואין כאן המקום להאריך).

ברם, רבים מהראשונים כתבו שיש לחלק בין נזק ישיר יחסית המוגדר "גרמי" - שחייב בו המזיק לשלם, לנזק עקיף ממש הנקרא "גרמא" - שהמזיק פטור לשלם (ראה רא"ש ב"ק פ"ט אות יב, תוספות בבא בתרא כב,ב ד"ה זאת, ורא"ש שם פ"ב אות יז) וכן היא דעת הרמ"א (חו"מ סי' שפו). החילוק שבין "גרמי" ל"גרמא" מורכב ואינו פשוט (ראה רא"ש שם בניתוח הדוגמאות השונות שבש"ס). ככלל ניתן לסכם כי לשיטה זו, אין להגדיר נזק כ"גרמי" אלא אם כן המזיק עשה מעשה בידים, והנזק נגרם מיד, והיה "ברי הזיקא", כלומר שהמזיק היה יכול לצפות מראש שאלו יהיו תוצאות מעשיו (ראה רא"ש שם, משאת בנימין סי' כח, פת"ש חו"מ שם אות א, וערוה"ש חו"מ שם סע' יח), וכאמור קצרנו.

ברם, נהי שעבור נזקי "גרמא" המזיק פטור, אינו פטור כי אם "בדיני אדם", אבל "חייב בדיני שמים", כלומר חייב המזיק לפצות את הניזק עבור הנזק הנגרם כדי לצאת ידי שמים (ראה בב"ק צה,א, נה,ב, רא"ש בב"ק פ"ו אות ב, שו"ע חו"מ סי' שצה א, גר"א שם אות ב, שו"ע סי' תכ סע יא, וכן ראה פת"ש סי' תיח אות א, ערוה"ש סי' שפו סע' א, ועוד). כך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף נב) כי:

"פטור מדיני אדם שאין זה אלא גרמא בנזקין. ואם עדיין לא גבה החוב משמתינן ליה... דכל גרמא בנזקין מחייבין את הגורם לסלקה".

וכך פסק הרמ"א (שם) כי נהי שפטור משום "דלא היו אלא גרמא בנזקין... משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא, וכן בכל גרמא בניזקין". ויש שאף הגדירו את המסרב לשלם נזקי גרמא כ"רשע" (ראה רמ"א שם ומאירי בב"ק שם).

לפי המאפיינים שפרטנו לעיל, כאשר דנים אנו על אובדן הפוליסה של הניזק, נראה פשוט כי יש כאן רק "גרמא" שפטור בו המזיק בחיוב בידי אדם, וחייב רק לצאת ידי שמים לפצות את הניזק. בעיקר בולט החסרון של "ברי היזיקא", שכן המזיק אינו יכול מראש לדעת אם כלל יש לניזק ביטוח מקיף, ואם הוא בתחילת תקופת הביטוח או שמא בסופו. ואפילו נניח שידע, הרי לא תמיד מפסיד הניזוק את דמי הפוליסה, ויש פוליסות שונות, עם תנאים שונים, יש פוליסות עם "קינון" שבהן אין הפסד פוליסה במקרים שונים. ודאי לא ידע המזיק שהרכב יוכרז כאובדן כללי בגלל נזק שהיה נראה יחסית קטן. לדעת בעל ערוך השולחן (שם) כל שאפשר שלא יגרם הנזק, אין כאן "ברי היזקא". בעיקרון הפסד פוליסה הוא כגרימת "הוצאה" מיותרת שהוגדר כגרמא, ושהכל מודים בו שפטור המזיק (ראה שו"ע סי' רלב סע' כא), אלא אם כן ידע וגרם המזיק להוצאה זו במתכון (ראה שם ובגר"א שם אות לה). הרי זה דומה ל"דוחף מטבע של חבירו (לים) או פחת צורתה" שלדעת הרמ"א (סי' שפו) נפטר המזיק מתשלום ההוצאות הנדרשות להחזיר את המצב לקדמותו (ראה ש"ך סי' שפו ס"ק ז וס"ק ח). ונעיר כי לדעת הרא"ש (ב"ק פ"ו אות ב) אף מי שגרם להקדמה קצרה של הוצאה שבין כה היה נזקק לה הניזק - חייב המזיק על כל פנים בידי שמים.

אמנם יש גם לדון בנסיבות התאונה, שהתרחשה ביום גשום ברחוב צר שבו חנו מכוניות משני הצדדים. שכן, אף אם ירצה אדם לומר כי יש כאן נזק עקיף מסוג "גרמי" שבו חייב המזיק, שמא יטען המזיק כי לאור נסיבות התאונה ומזג האוויר, היה הוא קרוב לאונס, או לפחות שוגג. והרי לדעת הש"ך (סי' שפו ס"ק ו) אפילו בגרמי אין לחייב באונס או שוגג. ברם, טענה זו אינה פשוטה כלל. שכן ברוב התאונות כידוע, הגורם העיקרי לתאונה הוא הגורם האנושי. כך כאן, אם ראה המזיק כי יורד גשם והכביש צר, היה הוא צריך להאט בעיקול, ובראותו רכב שבא ממול, ואין הנתיב שלו פנוי, היה יכול, ואף חייב היה לעצור. הרי אף אחד לא אנסו להמשיך בנסיעה. איך שלא יהיה, אף ב"גרמא" חייב המזיק לצאת ידי שמים.

ג. האם קבלת תשלום מחברת הביטוח פוטרת את המזיק מחובתו לשלם

בענין זה נשאל המהרש"ם (ח"ד סי' ז):

"בדין מי ששרף בית חבירו שהיה 'אסיקירירט' (כלומר שהיה מבוטח בחברת ביטוח) ושלמו לו בעלי האסיקיראציאן (הביטוח) בעד ביתו שנשרף, אם חייב השורף לשלם לו? והשורף טוען: הלא לא גרמתי לך היזק (שכן סוף סוף קיבלת דמי נזקך מהביטוח). וזה טוען: שתשלומין הללו באים 'מצד אחר' מחמת שנתן מעות תשלומי אסיקיראציאן כנהוג".

לדעת המהרש"ם: השורף חייב, שכן "בשעה ששרף הבית נתחייב בתשלומין, ואם הבעל הבית הרוויח ולקח אסיקיראציע מה לו לזה בכך... ואם כן החיוב של השורף במקומו עומד". לאחר שהביא ראיות שונות לדבריו, כתב:

"מלבד כל אלה (הראיות), הדבר פשוט בעיני מסברא, שאין להשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע, והוא ריווח של מסחר, והלא גוף הבית הוא של הבעל הבית, והוא שורפו, ואיך יעלה על הדעת, שהוא ירויח על ידי שזה עשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים שיופטר השורף על ידי זה. ולכן לענ"ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם להבעל הבית, אם עבור עצמו, ואם עבור חבורת האסיקראציע, ואם הוא (כלומר בעל הבית) יקחהו לעצמו ולא יתן לבעלי האסיקראציע (כפי שהיה מחויב בחוק בזמנו) מה לו להשורף בזה".

והוסיף עוד סברא:

"ועוד דכבר כתב הרא"ש וטור חושן משפט סימן קיט, דכל מה שהאדם יכול לעשות, רואים אנו כאלו כבר עשוי, ואפילו לא טען טענינן ליה, וכיון שיכול להחזיר השטר למוכר לא מצי אמרי לכי תיהדר... והכי נמי בנידון דידן, הרי בידו שלא ליקח דמי אסיקוראציע או להחזיר להן, אך בזה יש כמה חילוקים בפוסקים".

ברור שלא באתי להשוות את דיני הביטוח הקיימים בימינו, לאלו שבימי המהרש"ם, הלא המרחק גדול, לכל המעיין בדבריו. הבאתי את דבריו רק כדי להבהיר יסוד בסיסי לדיון זה, והוא: על המזיק רובץ חיוב מדאורייתא לשלם לניזק עבור נזקו, ואין בתשלומים שמקבל הניזק עבור הנזק מגורמים שונים כדי לפטור אותו מחיובו זה. זוהי שורת הדין, ונקודת המוצא של הדיון בתביעה שלפנינו. הלא המזיק גרם לנזק של כ 6,000 ש"ח, ולא הוציא מכיסו אפילו שקל כדי לתקן את הנזק. לפי סברת המהרש"ם, לכאורה הנתבע עומד בחיובו לשלם לתובע את סכום הנזק.

סברא זאת מצאנו אף באור שמח (הלכות שכירות פ"ז), שם דן בשוכר בית מחבירו שקיבל עליו אחריות שריפה, ונשרף הבית, והמשכיר קיבל פיצוי מחברת ביטוח (מכח פוליסה שרכש המשכיר). מסקנתו היא כי אין השוכר נפטר מתשלומי הנזק במה שמקבל המשכיר מחברת הביטוח. שם אף הביא לכך ראיה מהגמרא (בב"ק קטז), ושו"ע (רסד סע' ג) שם נפסק כי אם "שטף נהר חמורו וחמור חבירו... אם אמר לו 'אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי'... חייב (חבירו) ליתן לו דמי שלו (כלומר לשלם דמי חמורו כאילו נפסד), ואף על פי שעלה חמורו מאיליו, זכה במה שהתנה עמו", שאומרים אנו "משמיא רחימו עליה". הרי שבמקום שחלה על האדם חובת תשלומים, חייב הוא אפילו כשלמעשה לא נגרם נזק. כל שכן בנידון דידן, שלא "מהשמים" זיכו לו, אלא התשלומים שמקבל הניזק הם תמורת דמי הביטוח ששילם בעצמו לחברת הביטוח! וסיכם: "הדין ברור, שהשוכר... משלם דמי הבית", אף שנמצא שבעל הבית מקבל פעמיים (עוד הפנה האור שמח לסוגיית הגמרא בבא מציעא לה,ה שם מצאנו כי לפעמים אף המזיק עצמו משלם "כמה פרות" לניזק, למרות שגרם נזק רק לפרה אחת).

"הרי זה דומה למי שנגרם לו נזק ובאו קרוביו או ידידיו שריחמו עליו ונתנו לו מה שהוזק, האם יעלה על הדעת שיאמר המזיק הרי קיבלת תמורת נזק ויפטר מלשלם"?! (פתחי החושן הל' פקדון עמ' קפח). הרי "סחורה שלו היא ששילם לחברת הביטוח תמורת הסיכון של הנזק, ומה לו לשומר או למזיק להנות ממה שקיבל מחברת הביטוח" (שם עמ' קפט, וראה שם שהביא ראיות נוספות לכך משו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' קכט).

אמנם בשו"ת הרי בשמים (לרב אריה ליבוש הורביץ, אב"ד סטרי, מהד"ת סי' רמה) חולק בענין זה, והטיל ספק בראיית האור שמח (ראה שם שדן בסברת "משמיא רחימו" ו"מזלא גרים", והמעיין שם יראה כי חלק מטענותיו לא שייכים בתביעות ביטוח של ימינו, וכן ראה פתחי החושן שם בשם שו"ת קנין תורה ח"ב סי' צד). ברם לעניות דעתי אין בדבריו שם כדי לדחות סברא ברורה שכתבו גדולי ישראל כדבר פשוט.

וכלל בידינו: מי שרובץ עליו חיוב גמור בתורת ודאי, אינו נפטר מחובה זו מספק, עד שיביא ראיה לכך שנפטר. ומעתה נשאל, כיצד נפטר הנתבע מחובתו לשלם למזיק כל דמי נזקו? בלי מענה חד משמעי לשאלה זו - הרי חיובו של המזיק לשלם "במקומו עומד".

בלי להיכנס לשאלות מורכבות אודות "דיני ביטוח" בימינו, במקרה שלפנינו נוכל לטעון עבור המזיק כי ברגע שקיבל הנתבע פיצוי מחברת הביטוח שלו - מחל הוא למזיק. והראיה לפנינו: הרי התובע עומד בפנינו ומבקש רק סכום קטן מסך דמי נזקו. מטעם זה פסק הרמ"א (חו"מ סי' יז) כי אין לביה"ד לפסוק לתובע יותר ממה שתבע. אמנם "מחילה" טענה גרועה היא, כי אין הכל ממהרים למחול, אך כאן יש "אומדנה דמוכח", שאכן מחל המזיק. והרי מחילה אינה צריכה "קניין".

ברם, אם הפטור של הנתבע נובע ממחילתו של התובע, עלינו לברר את היקפה של מחילה זו. כאן נאמר סברא שהיא אמנם מחודשת, אך נראית לי אמיתית והכרחית. כשתבע הנתבע את הפוליסה שלו, מראש נאמר לו כי את נזקי אובדן הפוליסה יידרש לתבוע מחברת המזיק (כפי שטען בפנינו). הרי לצורך כך פנה הסוכן שלו אחר כך לסוכנו של המזיק שישלם סכום של 1053 ש"ח. הוי אומר כי על סך זה מעולם לא מחל התובע מעיקר החיוב של המזיק לשלם, ועבור סך זה חיובו של המזיק "במקומו עומד". אמנם התובע מנמק את תביעתו בהפסד פרמיה, שהיא כאמור "גרמא", אך כל זמן שסכום התביעה הוא פחות מהנזק שנגרם, נהי שהנתבע תובע בתורת "גרמא", בית הדין יפתח פי האילם, ויחייב את המזיק בסכום זה בתורת חיובו מדין תורה לשלם לניזק, שהרי היה חייב הוא מהתורה הרבה יותר מכך, ועל סך זה לא מחל לו הניזק. במילים אחרות: התובע אמנם מנמק את תביעתו בטענת גרמא, אך למעשה טוען שמאחר והיו לי הפסדים עקיפים לא מחלתי לנתבע מגוף הנזק בסך הפסדי. הוי אומר, כי הפסדי הגרמא הם רק ה"סיבה" לחוסר המחילה, אך חוסר המחילה עצמה היא בגוף החוב. גם כאן יש לנו אומדנא, כי לא מוחל הניזק מגוף הנזק כשיש לו הפסדים: וכי יתכן שימחל אדם למזיק על מה שמגיע לו מצד הדין, בו בזמן שמפסיד מכיסו הוצאות שזה גרם לו?! וכי אדם מוחל על כספים שיכול לתבוע בדין, כדי לתבוע מאוחר יותר כספים שאינו יכול לתבוע בדין?! הרי מאחר ומחילה טענה גרועה היא, די באומדנה כזו להעמיד את המזיק בחזקת חובתו לשלם, בסך הפסדיו. אפילו אם נניח כי מחל בתחילה, הרי יש כאן מחילה בטעות. בדרך זו נמצא התובע חייב בדיני אדם בחיוב גמור מדאורייתא.

נציין כי בדרך כלל, במסגרת הסכמים שבין חברות הביטוח, כשמדובר על תאונות דרכים שלשני הצדדים יש נזקים (בעיקר בזמן שלא ברור מי אשם בתאונה) יש מחילה הדדית, כך ששאלה זו אינה עולה בדרך כלל, ובכך ייחודה של התביעה שבפנינו.

ונוסיף לכך נדבך נוסף: נניח (בניגוד לסברת המהרש"ם והאור שמח) כי תשלומי חברת הביטוח של הניזק פוטרים את המזיק מחובתו לשלם. הרי מי הוא זה שמימן את הביטוח? הרי זה הניזוק! הנה לפי החוק אין חיוב לעשות ביטוח מקיף, ואילו לא היה לניזק ביטוח, היה המזיק משלם בעצמו את כל הוצאות התיקון, או לחילופין היה מוציא מכיסו דמי השתתפות עצמאית של 3000 ש"ח. הרי שטענה כי נפטר המזיק מתשלום חובו באמצעות פוליסת הביטוח של הניזק מחד, ומאידך סירוב להשתתף בתשלום הפרמיה שאפשרה את התשלום, נוגד את המוסר, וכאילו לקתה מידת הדין, והרי זה "עושה סחורה בפרתו של חבירו". עלינו לשאול את המזיק: הרי נהנית אתה מהפוליסה של התובע, וללא הפוליסה היית מתחייב בכל הנזק, או על כל פנים בסכום של 3,000 ש"ח!

כנגד טענה זו יטען המזיק, מדוע לא תבע הנתבע את פוליסת הביטוח שלי. אתה רצית לחסוך זמן ותבעת את הפוליסה שלך, אין זה ענין שלי. אמנם, על פניו כך היה ראוי לטעון, אך במקרה שלפנינו יש בטענה זו חוסר כנות מובהק. הלא אילו תבעו את פוליסת הביטוח של המזיק - היה הוא מחויב בהשתתפות עצמאית של 3000 ש"ח (שהם דמי השתתפות עצמאית גבוהים מאד יחסית), ואף בקנסות של תביעה, דבר שעלול היה להשפיע על גובה הפרמיה שלו בשנה הבאה, כמו כן תביעה זו היתה גורמת אף לנתבע ל"מיצוי הפוליסה" שלו ובעקבות כך אפשרות של הפסד פוליסה. הרי למעשה הנתבע הרויח בכך שהתובע לא תבע את חברת הביטוח שלו. לא רחוק לומר שאילו התייעץ הניזק עם המזיק לפני התביעה, היה המזיק בעצמו מבקש מהניזק שלא לתבוע את הפוליסה שלו, כדי לחסוך ממנו דמי השתתפות גבוהים, ושאר הפסדים. אילו הסכים לכך הנתבע בתנאי שישלם הוא עבורו את הפסד הפוליסה שלו, אין לי ספק שהיה מסכים לכך המזיק, ואף היה מודה לו על כך. אכן, הסכמים כאלו מתבצעים באופן תדיר. כיצד יבוא עתה ויטען המזיק 'היית צריך לתבוע את חברת הביטוח שלי'?! אף אם יטען מאן דהו שלפי שורת הדין יש אמת "הלכתית" בטענה זו, הרי אנו מחויבים ל"אמת ומשפט שלום".

למעשה אני טוען כאן כי אין לפטור אדם מנזקי גרמא, כשהלה נהנה מהפסדו של חברו.

ד. חיוב גרמא כשנהנה המזיק מהפסדי הניזק

מצאתי לסברא זו סימוכין, הן בדברי האחרונים והן בדברי הראשונים. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' פח) נשאל על מי שגרם נזק לרכבו של חבירו, אמנם קיבל הניזק פיצוי מהביטוח, אך בעקבות עצם התביעה נגרמו לו הוצאות יתרות בעתיד בגין עליית דמי הביטוח:

"אם חייב (המזיק) בגרימת ההפסד בתשלומי יתר להבא בעד האינשורענס (ביטוח)".

שם כתב כי:

"אין לפטור הנתבע (מהפסדים אלו), דהרי בודאי אם החברה לא תשלם (כלומר אילו לא תבע הניזק את הביטוח), אז על הנתבע לשלם (את הנזק), ובנידון דידן נמי, אם היה התובע אומר שאין רצונו לתבוע ההפסד מהחברת בטחון מחמת שיפסיד יותר על ידי זה, היה הנתבע מחויב לשלם... והוא בקש מהם לטובת הנתבע... והלואי אם לא התחיל לבקש מהם, והרבה הפסיד... אם כן, לא עדיף ממה שלא שלמו, וזה לא שייך לדין גרמא לומר דאין לחייב להנתבע על גרמא, דהרי חיובו על ההיזק הוא מדין פושע, ורק אנו רוצים לפוטרו מטעם שלא היה להתובע היזק מחמת שהחברה (של הביטוח) שלמו לו, על זה אנו אומרים שלא הוי תשלומין מחמת שיצא שכרו בהפסדו".

וכפי שביאר דבריו בספר פתחי החושן (שם):

"נמצא שכל הפסדיו מכאן ואילך אינם בכלל גרמא... ואין הנהג (המזיק) יכול לפטור עצמו על ידי תשלומין אלו (של הביטוח), שהם (למעשה) גרמו (לניזק) להפסדים שלאחר מכן".

אף בסוף תשובת ההרי בשמים (שם) כתב כי:

"זה ברור דאם אין הבית מובטח כל כך... כפי שעלה הנזק, בודאי מחויב בעל האש (המזיק) להשלים לו המותר משום דאמר לו בלע הבית 'אי שתקת - (מוטב), ואי לא (כלומר ואם אתה מסרב לשלם לי יתרת הנזק) אהדרינך לבעלי האסעקוראנץ (חברת הביטוח), והם יקחו אצלך כל הנזק שנגרם להם בפשיעתך...".

על אף שחביבים עלינו דבריהם של האחרונים, מצאנו ראיה לסברות אלו במעיינם של הראשונים. הנה, הרא"ש (בבא קמא פ"ב אות ו) דן במי שדר בדירת חבירו שלא ברשות - האם חייב להעלות לבעל הבית דמי שכירות. כידוע הדין הוא כי:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו... אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו (לבעל הבית) שכר... אף על פי שדרך זה הדר (כלומר הפולש) לשכור מקום לעצמו (והרי נהנה) - שזה נהנה וזה אינו חסר", ופטור (שו"ע חו"מ סי' שסג סע' ו).

הרא"ש דן במקרה הפוך, ש'זה לא נהנה וזה הפסיד' כגון:

"בחצר דקיימא לאגרא (כך שבעל הבית הפסיד) וגברא דלא עביד למיגר (כגון שיש לו מגורים במקום אחר בחינם, כך שלא נהנה)".

לדעת ר"י, הפולש פטור:

"כיון דלא נהנה, אף על פי שגרם הפסד לחבירו (פטור). דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו - אין זה אלא גרמא בעלמא..." (עיין שם שהשוה זאת לדין המבטל כיסו של חבירו שפטור).

ברם, למרות שהרא"ש הוא מהפוטרים בגרמא ("שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא") כתב הוא לחלוק על דברי ר"י, וחייב את הפולש בשכר דירה:

"ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה, משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו - ולא דר בו, או המוביר שדה של חבירו, שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה (הפולש לבית חבירו ודר בו) - אף על גב שלא נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מכל מקום השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד".

וכדבריו פסק השו"ע שם:

"ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור - צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות".

וכך כתב אף הנמוקי יוסף (בב"ק ח,ב) בשם הרא"ה כי:

"כל הגאונים פה אחד אומרים שהוא חייב... ולא דמי למבטל כיסו... דהתם גרמא בעלמא הוא, אבל כאן שדר בה ואכל פירותיו חייב בודאי".

והכוונה היא לחיוב גמור בידי אדם (וביישוב דין "המבטל כיס של חבירו" לפי סברא זו - ראה קצות החושן סי' שי אות א).

הוי אומר כי אפילו למאן דאמר שכל חסרון והפסד שגרם אדם לחבירו בדרך גרמא פטור בדיני אדם, זאת בתנאי שלא "אכל" או "נהנה" המזיק מחסרונו של חבירו, ו"שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו". אבל כל שבא לידי המזיק חסרון חבירו, ונהנה מחסרון שנגרם לניזק - חייב, למרות שמדובר בגרמא. אמנם הרא"ש עסק במי שנהנה ב"גופו" מהפסדי חבירו (כגון שישב בביתו), ואנו עוסקים במי שנהנה ב"ממונו" מהפסדי חבירו, אך נראה שהעיקרון שוה. הרי הרא"ש עוסק בפולש "דלא עביד למיגר" שמוגדר כמי "שלא נהנה" (מחמת שיש לו דירות נוספות בחינם), ואף על פי כן מאחר ש"אכל" חסרונו של חבירו חייב בגרמא. ואף אם ירצה החולק לחלק בכך, על כל פנים מצאנו סימוכין לדברינו כי אין זו ממידת התורה ומצד היושר והמוסר לפטור אדם מנזקי גרמא אם נהנה מהפסדי חבירו.

הרי כך בתביעה שלפנינו, אמנם הפסד פוליסה יש להגדירו כגרמא, אך הרי הנתבע נהנה מפוליסה זו, ולא רק שחסך הוא באמצעות פוליסה זו הוצאת ממון, אלא הרי טוען הוא כי הפוליסה של חבירו פטרה אותו מחיובי ותשלומי המזיק הרובצים עליו מהתורה, והרי "אכל מחסרונו של חבירו".

ה. גרמא בדבר שכיח

לכל האמור נביא נימוק נוסף לחייב את המזיק. הרמ"א (סי' שפו) כתב כי:

"יש אומרים דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס".

בעל שיטה זו (שהוא הריצב"א בתוס' בבא בתרא כב,ב סד"ה זאת אומרת) סובר כי זהו החילוק שבין גרמי לגרמא, כלומר שכל נזק עקיף שהוא "מצוי ורגיל" מוגדר למעשה כגרמי ולא גרמא. לדבריהם גרמי הוא קנס שמטרתו להגביר את זהירותו של אדם ברכוש חבירו, "שאל יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו". אמנם הש"ך (סי' שפו ס"ק כד) צמצם את היקפה של שיטה זו לדוגמאות המפורשות בש"ס בלבד, אך מדברי הסמ"ע (ס"ק ח) עולה כי לפי שיטה זו, רשאים אנו לחייב משום גרמי בכל נזק מצוי ושכיח, וכן פסק ערוך השולחן (שפו סע' כ), שהסביר את דברי הרמ"א כך:

"כונתו באמת כן הוא, דכיון דראו חז"ל לקנוס במילי דשכיחי ולסימן זה קראו 'גרמי', ולכן בכל גרמא גם כן, אם לפי ראות עיני בית דין נעשה שכיח ורגיל, חייב (המזיק) לשלם משום קנס. ואפשר גם לדעה... דגרמי דינא הוא ולא קנסא (ראה על כך בש"ך בתחילת סי' שפו), מכל מקום הרי אנו רואים (ש)בהיזק שאינו ניכר דקנסו חכמים כדי שלא יהא רגיל לעשות כן להזיק לחבירו. אם כן, אם לפי ראות (עיני בית דין) רגילין אנשי רשע להזיק בגרמא, למה לא יקנסו אותם".

ועל כגון זה למעשה פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' א) כי אף בימינו:

"דיני דגרמי... דנין אותו דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל".

בלא כל קשר לנסיבות התאונה שבתביעה זו, אין צורך להאריך כדי לתאר המתרחש בכבישי ארצנו, שאין יום שאין בו מאות תאונות דרכים, הרוגים ופצועים רחמנא ליצלן. תאונות "קטנות" שבהם יש נזקי רכוש מתרחשות למאות ואולי לאלפים מדי יום ביומו, הנובעות מנהיגה לא זהירה. במציאות קשה זו, יש לתורת ישראל מענה - להחמיר על המזיק ולחייבו מדין "גרמי" אף על נזק עקיף למען יפנימו הכל שיש לנסוע בזהירות. אשר על כן, איני מהסס לומר, ואף לקבוע ככלל, כי בימינו: בנזקי תאונות דרכים - יש לחייב את המזיק אף על נזקי גרמא, לפי ראות עיני בית דין.

בחרנו שלא להתיחס לטענה של תיקון הרכב בעזריה, שכן אין זו טענה ראויה.

ו. לסיכום

מדין תורה רובצת על המזיק חובה לשלם לניזק את כל דמי נזקו, ועומד המזיק בחובתו זו עד שיוכח שנפטר הוא ממנה בודאות. לדעת המהרש"ם והאור שמח אין בתשלומים שקיבל הניזק מחברת הביטוח (של הניזק) כדי לפטור את המזיק מחובתו זו, וכן נראה עיקר. במקרה שלפנינו, ברור כי הניזק מחל למזיק חלק מגוף הנזק, אך לא מחל לו כנגד הפסדיו שנגרמו לו (אף אם אלו נגרמו לו בדרך של גרמא), וכנגד הפסדיו אלו נשארה חובת המזיק במקומו.

אף אם נאמר כי אין כאן כי אם "גרמא" וכי מעיקר הדין הנתבע פטור, הלא יש למזיק חובה לצאת ידי שמים. בנסיבות המיוחדות של תביעה זו, שבה נחסך מהמזיק תשלום השתתפות עצמאית גבוה, באמצעות הפוליסה של הנתבע, וכן הפסדים נוספים, למעשה נהנה הוא מחסרונו של הנתבע, ויש עליו אף חובה גמורה לשלם נזקי גרמא. בנוסף לכל האמור, בימינו, כתוצאה מריבוי תאונות הדרכים, יש מקום לחייב את המזיק בתשלומי גרמא.

לאור כל אמור, לענ"ד יש לקבל את תביעת התובע, ויש לחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך 1053 ש"ח.

למסקנה זו הסכימו הרב דוב ליאור שליט"א, והרב נחום רבינוביץ' שליט"א.

(עד כאן דעה ראשונה).

דעה שניה

סעיף א:

מסכים.

סעיף ב:

מסכים ששאלת תשלום הפרמיה היא דין גרמא, ויש לחייבו לצאת ידי שמים, כאמור בגמ' ב"ק נה ע"ב. אמנם אין כופים על המזיק הדבר, וכפי שכתב כה"ג בהגהות הטור סימן כ"ח אות כג:

"כל מי שהוא חייב בדיני שמים אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה אם יקבל מוטב ואם לא יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה שמעוני רבותי האי גברא פלוני חייב בידי שמים מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק".

גם ביש"ש בבא קמא פרק ו, ו, כתב שאין כופים לצאת ידי שמים, וראה עוד בשדי חמד כללים מערכת ה כלל פב, שדן אם כופים לצאת ידי שמים.

סעיף ג:

כל הדיון במעמד ביטוח להלכה בעקבות נזק שנגרם לחפץ המבוטח הוא לא נושא דיוננו. הניזק לא תובע בפנינו כלום מהמזיק בהקשר לנזק של המכונית עצמה, וכל עוד אדם לא בא לבית דין לתבוע את חברו על נזק שהוא גרם לו, מה לנו להיכנס לכך. לא רק שבפנינו הוא לא תובע כעת את המזיק על הנזק שהוא עשה לרכב, אלא שגם את המזיק עצמו הוא לא תבע מעולם על הנזק לרכב. הניזק פנה ישירות לחברת הביטוח שלו ואף קיבל מהם פיצוי הוגן וראוי ובמהירות יחסית, ומה זה עניננו כעת לדון בדבר, ומה אכפת לנו שהמזיק לא נתן שקל מכיסו לניזק. אין אנו צריכים לפתוח לניזק פה לאילם, ומושג זה לא שייך לכאן. לניזק היו חישובים משלו מדוע לפנות לחברת הביטוח שלו, כנראה בשל המהירות שהוא יקבל את הפיצוי, וזו זכותו, על אף שבמו ידיו הוא הפסיד למשל את ההנחה של העדר תביעות לשנים הבאות, וכנראה גם את שארית הפרמיה, שהרי אלו חוקי הביטוח, ואולי דברים נוספים. הדיון צריך להיות עניני, סביב התביעה של הניזק: האם המזיק חייב לשלם עבור שארית הפרמיה או לא, מבלי שום קשר לשאלה האם וכמה המזיק שילם עבור הנזק של הרכב. לו הניזק היה פונה לחברת המזיק, ואז המזיק היה משלם את ההשתתפות העצמית שלו, אזי הוא היה פטור מלשלם את דמי הפרמיה?

אכן, לא ברור לנו מה ההיגיון של חברת הביטוח של הניזק שהיא זאת ששילמה. העובדה ששניהם מבוטחים אצל סוכנים שונים אבל באותה חברת ביטוח רק מגבירה את התמיהה, שהרי לו התשלום היה עובר דרך הביטוח של המזיק, הוא היה משלם השתתפות עצמית, והחברה היתה חוסכת לעצמה כסף.

בהתייחס לדברי האור שמח והמהרש"ם. לא ברור לי שהמקרים שם דומים למקרה שלנו, ובכלל לביטוחי רכב וכפי שמקובל היום. שם דובר שהמשכיר ביטח את ביתו, ואז כשנשרף הבית תבע המשכיר את השוכר שקיבל על עצמו אחריות שריפה. והשאלה היא אם טענת השוכר כלפי המשכיר שהוא מבוטח וקיבל כספו מהביטוח רלוונטית או לא. אך בעסקי ביטוח של רכב הכללים הם שונים. כל רכב חייב להיות מבוטח ביטוח חובה, ורוב האנשים עושים גם ביטוח מקיף. ז"א בביטוחי מכוניות שני הצדדים בדרך כלל מבוטחים, והם עושים זאת בדיוק לשם הסיבה הזאת, שאם יגרם נזק מצידם, מצד שלישי, גנבה, וכד', שחברת הביטוח היא זו שתפצה אותם, והיא זו שתתמודד עם המזיק או חברת הביטוח של המזיק, ובכל מה שקשור: גרירה, שמאות, תיקונים, מוסכים וכד'. הניזק שילם ביטוח גם כדי שהוא יוכל לבחור בין תביעתו את חברת הביטוח שלו לבין תביעת חברת הביטוח של המזיק, והוא בחר כפי שבחר. ובעצם יוצא, שבנזקי מכוניות ההתדיינות יכולה לעבור ברצון הצדדים, או ע"פ החלטת הניזק, לחברות הביטוח. אמנם הצדדים יכולים להחליט משיקולים שלהם לסגור את הענין ביניהם מבלי לערב את חברות הביטוח. מה שברור הוא שגם על פי כללי הביטוח, ניזק איננו יכול לקבל גם את דמי הביטוח מהחברה שלו, וגם מחברת הביטוח של המזיק (עמד על כך גם המנחת יצחק חלק ג סי' קכו). אם כן, מאחר והניזק בחר ללכת בדרך לפיה הוא תובע את חברת הביטוח שלו, וכאמור לא ברור לנו למה חברת הביטוח שלו הסכימה לזה, וגם הוא קיבל פיצוי הוגן, אם כי כנראה שיקוליו היו שכך הוא יקבל את כספו מהר יותר, וזו בהחלט זכותו, מה הוא בא עכשיו לתבוע את המזיק?

במילים אחרות, בפני הניזק עמדו שתי דרכים כיצד לקבל את פיצוי הנזק של המכונית, ובכל דרך כנראה יש מעלות וחסרונות. הוא בחר בדרך מסוימת משיקולים שלו, והוא רוצה כעת להשלים את החיסרון שיש בדרך זו, הפסד שארית הפרמיה. לו הוא היה תובע בדרך השניה, ותובע את חברת המזיק, הוא היה מקבל גם את שארית הפרמיה. וכעת: "איהו אפסיד נפשיה", וכדברי שו"ת מנחת יצחק חלק ג סי' קכו, הדן במקרה בו אדם עשה מספר תאונות עם הרכב, וכתוצאה מתאונה נוספת ברכב ע"י אדם אחר שנהג ברכבו, הרכב היה אבדן גמור, ובעת הרכישה של רכב חדש הוא נאלץ לשלם סכומי ביטוח גבוהים יותר. במקרה זה הוא תבע את הנהג שנהג ברכב, והתהפך עם הרכב, לפצותו על ההפרש של הביטוח היקר שעליו לשלם כעת. על כך השיב המנחת יצחק שהנהג שהתהפך פטור, כי זו בעיה של בעל הרכב:

"דהרי איהו התובע אפסיד אנפשיה, דלא היה לו לתבוע הפסדו מהחברת בטחון ביודעו מהמקרים הראשונות, והיה צריך לידע שכל זה לא יהיה לטובתו, ורק לתבוע תיכף ההפסד מהנתבע, ולתקן האויטא, ואף לא לגלות מכל זה לשום בן אדם שיוכל לגרום לו הפסד, ומדלא נזהר בכל זה, הוא הפסיד לעצמו".

כך גם במקרה שלפנינו. הניזק יכל לתבוע את חברת הביטוח של המזיק, ואולי כך הוא היה מקבל גם את הפרש הפרמיה, אם כי גם אז זה לא היה מענין אותו כמה כסף דמי השתתפות שילם המזיק מכיסו. אותו מענין לקבל פיצוי ראוי.

הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב, חלק ב עמ' תו-תי, עומד על המקובל בתחום ביטוחי הרכב כיום מבחינה הלכתית, אלא ששם הוא עוסק במקרה שאכן הניזק פנה לחברת המזיק:

"ופשוט וברור שתשלום הביטוח הוא במקום חיוב המזיק, שהרי המזיק ביטח את עצמו מפני חיוב זה, והתשלום שתשלם חברת הביטוח יכול לבוא במקום תשלום המזיק ובד"כ סכום זה סביר לחלוטין, ויש לראות בתשלום זה פיצוי הגון, ולא משמתינן למזיק".

במקרה דנן, בחר הניזק לפנות לחברת הביטוח שלו, וזו בהחלט דרך מקובלת ואפשרית, ומה גם שסוכנת הביטוח שלו הציעה לפניו את שתי האופציות.

מכאן שהדיון צריך להתמקד אך ורק בשאלת הפרמיה בלבד, ולא לקשור אותה כלל עם הנזק של המכונית עצמה, למרות ששאלת הפרמיה נובעת מהנזק של המכונית. אבל כאמור ענין זה סוכם ונסגר בין הצדדים, ואין הגיון לערב את שאלת תשלום שארית הפרמיה בשאלה האם ומי שילם עבור הנזק של המכונית.

לא נכון לטעון כלפי המזיק "שהוא נהנה מהפוליסה של הביטוח של הניזק". הוא אמנם לא הפסיד בשל הבחירה של הניזק לפנות לחברת הביטוח של הניזק, אך הוא לא הרויח מזה דבר. הטיעון, מה היה קורה לו לניזק לא היה ביטוח מקיף, או לו הניזק היה מתייעץ עם המזיק לפני שתבע יתכן והיה מעדיף לשלם לו בצורה ישירה, כל אלה לא לענין. אלו הן ספקולציות שלא אומרות דבר בקשר לשאלה המרכזית האם מצד הדין שארית הפרמיה היא נזק ישיר או גרמא, וזה עיקר דיוננו. במציאות הניזק בחר ע"פ שיקול דעתו לקבל את הפיצוי למכונית שניזוקה בדרך אחרת, שהיא לגיטימית ואפשרית, בין אם היא חכמה או לא מבחינה כלכלית, ומה לנו לטעון במקומו, מה היה קורה לו היה בוחר בדרך אחרת.

סעיף ד:

חיוב גרמא כשנהנה המזיק מהפסדי הניזק

בסעיף זה הדיון האם יש לחייב את המזיק בגרמא אם הוא נהנה מהפסדי הניזק. כאמור לעיל, במקרה שלפנינו המזיק לא נהנה כלום מהפסד הניזק. המזיק אמנם לא הפסיד את דמי ההשתתפות שלו בפוליסה, אבל גם לא נהנה ישירות מרכושו של הניזק, ועל כן אין זה דומה כלל לדברי הרא"ש. שם אכן האדם שהתגורר בבית חברו אכל ממה שחברו נפסד, אך במקרה שלפנינו, איזה "פירות של חברו הוא אכל"? מה הוא קיבל מהניזק? כאמור הוא לא הפסיד מהתאונה, אך גם לא נהנה ממנה. מה גם שבמקרה שלנו סוף סוף הניזק קיבל כבר את כל הנזק שנגרם ואף יותר מזה ובשורה הסופית הוא לא חסר מהרכוש עצמו שנפגע (לפי תנאי השוק, על מכונית משנת 94 לא היה הניזק מקבל משום קונה, מחיר מחירון, והוא אף הודה בפנינו שהמכונית היתה נראית כגרוטאה).

גם ביחס לתשובת המנחת יצחק חלק ב סי' פח. דוקא מתשובה זו, יש להוכיח את ההיפך. המנחת יצחק שם דן בשלוש שאלות שהיו במקרה דומה של נזקי תאונה ברכב. המובאה לעיל מדברי המנחת יצחק, מתייחסת לתשובת המנחת יצחק לשאלה השניה: "אם יש לומר כיון דהאינשורענס [=חברת הביטוח] שלמו בעד הפסד השבירה, פטור הוא לשלם". ועל זה השיב המנחת יצחק כדברי האור שמח שחייב, ושגם בעל הרי בשמים החולק עליו יודה לו כאן. על האפשרות שמא יש לראות במעשה המזיק כגרמא לנזקה של המכונית, כתב:

"שזה לא שייך לדין גרמא לומר דאין לחייב להנתבע על גרמא, דהרי חיובו על ההיזק הוא מדין פושע, ורק אנו רוצים לפוטרו מטעם שלא היה להתובע היזק, מחמת שהחברה שלמו לו, ע"ז אנו אומרים שלא הוי תשלומין מחמת שיצא שכרו בהפסדו".

אך כל זה מתייחס לנזק של המכונית בלבד, ולא לנזקים אחרים עתידיים שנגרמו, ושהם תוצאה של הנזק שבמכונית. כל זאת במחילה, בניגוד להבנתו של הרב י' י' בלוי, בפתחי חושן- פקדון, עמ' קפט, שייחס זאת גם לנזקים עתידיים, מאחר ודמי הביטוח ברכב החדש שקנה, גבוהים יותר בגלל התביעות הקודמות מחברת הביטוח של הניזק. המנחת יצחק כאן איננו עוסק בזה. מה גם שהרב בלוי עצמו מערער על כך וכותב שאילו הניזק לא היה קונה מכונית חדשה, לא היה צריך ביטוח ולא היה נגרם לו ההפסד הזה, והרי זה שוב גרמא, ואולי פחות מגרמא.

לא רק זאת. כאמור המנחת יצחק התייחס לשלוש שאלות. השאלה השלישית היא:

"אם חייב בגרמת ההפסד בתשלומי יותר להבא בעד האינשורענס [=הביטוח], ובעד מה שאבד מפרנסתו ע"י שלא הי' לו אוטו, ובעד מה שלא ישיג במשך שנים הבאות עבור היזקים קטנים כנ"ל".

כאמור, במקרה שם הניזק קנה רכב חדש, ובשל התאונה הנידונה שהיתה, ובשל תאונות נוספות קודמות, חייבה אותו חברת הביטוח החדשה סכום גבוה יותר. על כך כתב המנחת יצחק:

"ובנוגע לשאר התביעות שבפרט הג', שפיר כתב כבוד תורתו, דכל אלו הוי רק גרמות, אלא שיש לומר דשומר חייב אף בגרמא, וכמו שהביא לדוגמא מהא דפורץ גדר בפני בהמות חבירו, אבל כל זה נוגע לעצם ההפסד האוטו, אבל לא מה שנגרם לו על ידי זה תשלומין יתירים עבור אוטו אחר וכיב"ז, וגם הרי הריעותא שלו, מה שנעשה מועד בג' פעמים, שלא נעשה דוקא בפעם הג', כי גם הב' פעמים סייעו להחזיקו במועד, ועצם הדבר שהוא מסר האויטא לאחר, ואירע עי"ז סבה, גם זה ראי' על חוסר זהירות עכת"ד, והנה בנוגע לזה האחרון, הי' אפשר להביא ממס' ב"ק (נ"א ע"א), בחופר בור תשעה ובא אחר להשלימו לעשרה פלוגתא רבי ורבנן, דיש חילוק בין מיתה לנזקין, וגם י"ל דשם דוקא גלי קרא עיי"ש, אך בנד"ד אין אנו צריכין לכל זה, דהרי איהו התובע אפסיד אנפשיה, דלא היה לו לתבוע הפסדו מהחברת בטחון ביודעו מהמקרים הראשונות, והיה צריך לידע שכל זה לא יהיה לטובתו, ורק לתבוע תיכף ההפסד מהנתבע, ולתקן האויטא, ואף לא לגלות מכל זה לשום בן אדם שיוכל לגרום לו הפסד, ומדלא נזהר בכל זה, הוא הפסיד לעצמו".

דהיינו על הפסדים שאינם קשורים ישירות לגוף החפץ הניזוק אלו הם גרמות, והמזיק פטור. גם במקרה שלפנינו. לו הניזק היה פונה לחברת הביטוח של המזיק יתכן והיה מקבל גם את דמי הפוליסה שהפסיד, אבל כאמור אין זה מצד הדין, כי הפסד הפוליסה הוא גרמא. בנוסף אם נחייב את המזיק לשלם לניזק את דמי הפוליסה, אזי גם נצטרך לחייבו לפצות את הניזק בהפסד שנגרם לו בביטוח לשנים הבאות, שהרי חברות הביטוח עושות הנחה למבוטח אם אין תביעות בשלוש שנים שקדמו לעיסקת הביטוח החדשה.

בפתחי חושן בהמשך שם מציין לתשובה נוספת במנחת יצחק, חלק ג סי' קכו, אותה הבאנו לעיל, בו הוא דן במקרה דומה של תביעת ביטוח בעקבות תאונה, ממנו ניתן להבין שהמזיק צריך לשלם לניזק את דמי הביטוח המוגדלים. אך כל זה אמור אם הניזק עדין לא תבע את הביטוח ומנהל משא ומתן עם המזיק על דרך התשלום, אך במקרה שלפנינו הניזק כבר תבע את חברת הביטוח וקיבל את חלקו, כך שזה לא משנה.

סעיף ה:

גרמא בדבר שכיח

הדיון בשאלה זו חייב להתייחס לחפץ שנפגע, ובמקרה זה למכונית, או לאנשים שהיו בתוכו אם הם נפגעו מהתאונה ח"ו, ולא באופן כללי. דהיינו, ברור הוא שתאונות דרכים הם דברים שכיחים לצערנו, ולכן יש מקום לחייב בגרמא שקשורה לנזק של המכונית עצמה, או נזקי גוף של כל מי שישב באותה עת במכונית. אך הפרמיה היא לא חלק מהרכב או מהיושבים בו. אם נרחיב את הגרמא בעקבות התאונה גם לתחומים שלא קשורים ישירות לנזקי הרכוש או נזקי הגוף שהיו בתאונה עצמה, בשל ההגדרה שתאונת דרכים היא דבר שכיח, אזי נצטרך לחייב גם על עוד דברים שאפילו לנו יהיה קשה לצפות ולעלות על הדעת מה אנשים שניזוקו יוכלו לתבוע, וכפי שהפרזות מסוג זה קיימות בבתי משפט. (דוגמא: הרכב הניזוק שימש את הניזק לנסיעות למקום העבודה. אין למקום העבודה תחבורה ציבורית, והדרך היחידה להגיע היא במוניות או ברכב שכור. האם נחייב את המזיק לשלם את דמי המוניות או את הרכב השכור עד שהניזק יקנה רכב אחר? למשך כמה זמן? ואם הניזק הוא אדם שקונה בדרך כלל רק רכבים חדשים מהיבואן, וכרגע אין את מה שהוא רוצה אצל היבואן, נגיד אותו מודל רכב שניזוק, האם נחייב את המזיק בדמי המונית או הרכב השכור עד שהרכב החדש יגיע לארץ, יעבור את המכס וכו', גם אם זה יקח מספר חודשים? אין סוף לתביעות ה"גרמא" הללו). במקרה שלפנינו, אם אכן כך נורה שיש לשלם על גרמא בדבר שכיח, הניזק יתבע בודאי גם שנורה שעל המזיק לשלם לו בשלושת השנים הבאות את ההפרש בין פוליסה ללא תביעות קודמות בשלוש השנים שקדמו, לבין פוליסה בהעדר תביעות. ואם הוא לא יתבע, אזי עוד נאמר פתח פיך לאלם? סוכן ביטוח טוב, בודאי יתן לו עוד עצות על הפסדים עתידים שנגרמו לו. ואין לדבר סוף.

בנוסף, אינני יודע מה היתה מידת השכיחות של תאונות דרכים באנגליה, בשנים בהן כתב המנחת יצחק את תשובותיו, וכן פוסקים אחרים שכתבו מעט תשובות בזמננו בעקבות תאונות רכבים. נימוק זה לא מופיע עד כמה שידוע לי אצל אף אחד.

אשר על כן נראה לי שהמקרה שלפנינו הוא גרמא, ובמקרה זה על המזיק לפצות את הניזק לצאת ידי שמים.

יש לצרף לזה את דברי חברי הדיין שגם מצד כללי חברות הביטוח היה עליו לשלם, לו הנזק היה גדול משווי ההשתתפות העצמית. והמקרה כאן הוא שהנזק שהוא גרם למכונית הוא קטן מדמי ההשתתפות העצמית.

בצירוף שני הדברים כאחד, דהיינו היות הנזק גרמא, אך על המזיק לפצות הניזק לצאת ידי שמים, וכן חובתו לשלם ע"פ כללי הביטוח, אזי הנני מסכים שעל המזיק לפצות את הניזק בסכום התביעה.

(עד כאן דעה שניה).

דעה שלישית

יש לדון בדבר משני פנים, דיני נזיקין ודיני ביטוח, ובראשון החל.

דיני נזיקין לכשעצמם. לכאורה גרמא לפנינו, שכן המזיק גרם לו להוציא כסף על הביטוח השני. אבל עדיין ספק בעיני, שכן הרכב היה מבוטח, וכעת, הרכב שבא במקומו אינו מבוטח. מה דינו של אדם שהזיק רכב שמור, כולל סלוק השמירה? אפשר לטעון שרכב שמור שוה יותר, אלא שכאן - כפי שהוסבר לנו - אין מוכרים את הרכב עם בטוחו, אלא מקבלים חזרה את דמי הפרמיה. לכאורה נאמר שזו זכות אישית של המבטח, שאינה ניתנת להעברה, אך אפילו כך, זכות זו שוה לבעליה, ואולי יש לדמות למזיק דבר ששווה רק לבעליו, שיש מחייבים, ראה תחומין ח 170, מאמרו של  הגרז"נ גולדברג שליט"א. אמנם שם הזיק בידים לאותו דבר, כמשקפיים, ואילו כאן הנזק עקיף - אבדן הזכות של ביטוח. ועדיין יתכן להשוות רכב עם ביטוח לרכב בלי ביטוח. כלומר, הזכות אינה בגדר דבר שאין בו ממש אלא היא צמודה לחפצא.

דוגמה הפוכה מצאנו - מום חיצוני שצמוד למקח, ונחשב כמום ביחס למקח טעות. ראה שו"ע חו"מ רלב, ה בענין קונה בית והוברר שיש לאחר זכות מעבר בבית, וע"ע עוד שם רכו, ה. כך נראה לי שהקונה בית בחזקת שהוא שמור או מבוטח והתברר שאינו כן, רשאי לבטל המקח. אך מסתבר לחלק, שכן במקח וממכר בוחנים את הגמירות דעת, וחזקה שאדם רוצה במקח שלם ללא מום ומום חיצוני בכלל, אבל בנזיקין אפשר שיש לבחון אובייקטיבית שווי הרכב, וזכות הביטוח אינו בכלל.

גם אם נניח שנזק ישיר אין כאן עדיין יש לבחון חיוב של גרמי. המזיק הפסיד לו בידים זכות ששלם עבורה, כשמנהג הציבור לרכוש זכות זו. טלו למשל מי ששרף שטר ביטוח על תמונה יקרה במוזיאון. ונזדרז המנהל לבטח מחדש, היחוייב המזיק בדמי הפרמיה? או מי שנתק חוט האזעקה של ארון קדש, ותקן הגבאי החוט על חשבונו, היחוייב המזיק בדמי התיקון? עי' מ"מ בהל' זכיה ומתנה ו, כד. הרמב"ם פוסק שאם הכין הארוס סעודת אירוסין כנהוג, וחזרה בה הארוסה, משלמת לו הוצאותיו "שהרי גורם לו לאבד ממונו". הראב"ד חולק ומוכיח מדין קונה זרעוני גנה ולא צמחו שאין משלם הוצאותיו. ומסביר המ"מ את הרמב"ם:

"שאינו דומה לזריעה ששם היה מוציא בהן הוצאות כדי להרויח, אבל כאן לא היתה כונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג כמנהג העיר, וכיון שהיה נסמך עליה והיא חזרה בה, בדין שהיא תשלם".

גם כאן המזיק גרם להוציא הוצאות "כמנהג העיר". אמנם דברי המ"מ צריכים עוד בירור. ועי' פתחי חושן, נזיקין פ"ג, כו סקס"ג שהאריך בזה. לאחר הכל מכח האמור עד כה לא הייתי מחייב אלא בחיוב מדיני שמים.

אלא שכאן באים אנו לדיני ביטוח. המבטח מקבל עליו את כללי הביטוח. שכן כדאי לו הדבר כדי שלא יפסיד רכושו או יחויב בנזק גדול. לפי כללים אלו, החברה המבטחת של הניזק אמרה לו: מגיע לך פיצוי מלא על הפסדיך, כולל דמי הפרמיה שהפסדת. אלא שסכום זה אתבע מן החברה המבטחת של המזיק. זו ענתה כי מאחר שהסכום הנתבע הוא פחות מדמי ההשתתפות העצמית (שהם בסך 3000 ש"ח בערך) היא אינה משלמת, שכן אינה יכולה לתבוע אותם מן המזיק, ולכן יש לתבוע אותו ישירות. אם כן כעת הניזק עצמו תובע מן המזיק סכום המגיע לו לפי כללי הביטוח. תשלום זה נחשב כחלק מן ההשתתפות העצמית שלו.

הגע עצמך, אם דמי הפרמיה היו בסך 3,000 ש"ח, היתה החברה משלמת, ותובעת אותם מן המזיק, וכעת שדמי הפרמיה הם פחותים, ירויח המזיק ויפטר? אתמהה!

המזיק לא שלם דמי השתתפות עבור עצם הנזק, אבל עתה נדרש הוא לשלם כן עבור דמי הפרמיה, ויש עליו חיוב חוזי לשלמם.

אם המזיק לא היה מבוטח, עדיין היה מקום לחייבו כמזיק מסברא דומה לזו של חברי, הדיין הראשון, בסעיף א. חברת הביטוח של הניזק הוא מעין ערב שמשלם לנושה וגובה מן החייב. אם כן היא אומרת למזיק החייב: אני התחייבתי למבוטח שלי לכסות את כל נזקיו כולל הפסד הפרמיה, ואני מוכנה לפטור אותך מדמי הנזק בתנאי שתשלם הפסד זה של הפרמיה.

חברי (בדעה הראשונה) מתאמץ לחייב מעוד טעמים במסגרת דיני הנזיקין, ואני מסכים עם חלק מטענות הדיין השני שחיוב זה אינו פשוט. בין כך ובין כך, לדידי יש לשלמם מכח עיסקת הביטוח כאמור.

לכן מצטרף אני לתוצאה שיש לחייב את המזיק בסך 1,053 ש"ח.

(עד כאן דעה שלישית)

החלטה

בית הדין מקבל את תביעת התובע, והנתבע חייב לשלם לתובע 1053 שקלים חדשים, תוך שלושים יום מיום מתן החלטה זו.

אין חיוב הוצאות עבור הבוררות.

­­­­הרב יהודה פריס, אב"ד             הרב איתמר ורהפטיג                 הרב יהודה זולדן