השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה

אדם שאל רכב מחברו על מנת לנסוע משדרות לאשקלון. בדרך חזור, האוטו התחמם, נעצר ונגרר למוסך. שם התברר שהמנוע אינו ניתן לתיקון. מצב זה נגרם מקלקול במשאבת המים.

עוד התברר שהקלקול היה לפני ההשאלה. [בעל הרכב נזכר שהחימום הפנימי ברכב לא עבד כבר כמה ימים, לדברי בעל המוסך הדבר מעיד על כך שהמשאבה הייתה מקולקלת מראש ולכן לא היו מים במערכת החימום.]

בירור הדין

נחלק את הבירור לשלושה חלקים: שני נימוקים לפטור ואחד לחייב.

א) מתה מחמת מלאכה - יש לפנינו שואל שהשתמש ברכב כדרכו והרכב "מת" תוך כדי שימוש. לכאורה הדין הוא פשוט – שואל פטור במתה מחמת מלאכה. מקור הדין הוא במסכת בבא מציעא [צו:]:

"אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה - נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה".

יש לפנינו סברא, אומר השואל - אני לקחתי את הפרה להשתמש בה ולא להעמיד אותה ברפת. כוונת הדברים, היות והמשאיל יודע שצפוי בלאי בעצם השימוש ובכל זאת הוא נותן, אם כן עצם נתינת הרשות כוללת בחובה מחילה על הבלאי. רשות הבעלים כוללת פטור גם מחיוב מזיק. למשל אדם שישב על ספסל של חבירו ברשות והספסל נשבר מחמת כובדו הוא פטור מטעם מתה מחמת מלאכה, למרות שללא הרשות היה משלם מדין מזיק [סימן שפ"א]. אף אצלינו הנהג נחשב למזיק בידים ובכל זאת הוא פטור מחמת הרשות.

אותו דבר ניתן לומר על מתה מחמת מלאכה. זו הסיבה לפטור מתה מחמת מלאכה- המשאיל ידע כי ישנו סיכון שהפרה תמות ובכל זאת נתן מסתבר שגם על כך הוא מחל[1].

 במקרה שלנו בעל הרכב מודע לאפשרות נזק לרכב ובכל זאת השאיל אותו סימן שמחל על כל תביעת הנזק.

הרמב"ן במקום ביאר בצורה אחרת:

"שואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה".

כאשר הפרה לא עומדת בעומס סימן שהבעלים שלה טעה בהערכת היכולת שלה - הם גרמו לעצמם הפסד. במקרה שלנו הסברא הזו ודאי קיימת המשאיל נתן רכב שלא מסוגל לשמש לנסיעה, משאבת המים שבו אינה תקינה!

נראה שאף לשון הרמב"ן "פשיעת המשאיל" אינה מתפרשת כפשיעה במכוון אלא אחרי שהבהמה מתה מוכח שהיא לא כשירה לעמוד במשימה המיועדת לה, זה נקרא פשיעה.

ב) מקח טעות - השואל יכול לבוא בטענת מקח טעות בדומה לקונה חפץ ונמצא בו מום יכול לחזור בו למפרע אף השואל יכול לומר מראש לא קיבלתי שמירה על רכב שאינו תקין[2]. בקצות החושן סימן רצ"א סק"ד הביא בשם המורדכי לפטור שואל אשר לא היה מודע לערך החפץ שניתן לו מדין מקח טעות. יסוד זה אף מופיע בגמרא פרק הכונס לגבי קבלת שמירה על חיטים אשר היו מחופים מבחוץ בשעורים, ולכן השומר לא ידע על קיום החיטים וממילא לא קיבל שמירה על כך. הדין הוא שאין כאן קבלת שמירה על חיטים ולכן הוא פטור[3].

ג) שימוש לא אחראי ברכב - מנגד, לא ניתן להתעלם מצורת השימוש של השואל ברכב. כאשר התחילה הבעיה של חימום יתר, נדלקה מנורה בלוח השעונים של הרכב. השואל מודה שלא התבונן בלוח השעונים תוך כדי הנסיעה ולכן לא ראה את נורית האזהרה.

כאן נשאלת השאלה: מה היא מידת המחויבות של הנהג להביט במד החום? יש לדון האם מכריעים לפי המצב הרצוי או המצוי, האם יש להתחשב בנתונים השונים בכל אירוע? ברור כי ישנו הבדל בין נסיעה קצרה מאוד שבה לא רגילים להתבונן בלוח השעונים לבין נסיעה ארוכה. האם מתחשבים בכך או ששואל תמיד מחוייב להשתמש בצורה הזהירה ביותר?

אנו רואים שהתורה חייבה את השואל באונס. ברור שאין הוא אשם בכך אלא זה חיוב שהתורה הטילה עליו בגלל שהוא משתמש בחינם. הפטור היחיד הקיים, הוא מתה מחמת מלאכה. לכן יש לחזור לטעמי הדין של מתה מחמת מלאכה המובאים לעיל.

לפי הרמב"ן אנו מטילים את האחריות על המשאיל - הוא נתן רכב שאינו עומד במשימה, כל זה קיים כאשר השואל השתמש כדרכו ובכל זאת נגרם נזק אז אנו תולים את האשמה במשאיל. לעומת זאת כשיש אפשרות למנוע את הנזק – להתבונן בנורית האזהרה, מסתבר שלא נוכל להאשים את המשאיל וממילא אין פטור של מתה מחמת מלאכה.

אף אם נניח כי דרך העולם לא להתבונן במד החום בנסיעה קצרה ולצורך העניין הוא נחשב אנוס, שואל חייב באונס.

אומנם להסבר הרשב"א הגורס כי סיבת הפטור של מתה מחמת מלאכה היא מחילת המשאיל על כל נזק הנגרם תוך כדי שימוש, עדיין יש להסתפק במובא לעיל.

אם ברור למשאיל שלא מתבוננים על מד חום בנסיעות קצרות במיוחד כשמדובר ברכב יחסית חדש ובכל זאת הוא נותן את הרכב לשימוש סימן שהוא מוחל על כך.

האם מנהג העולם משפיע על הציפיות של המשאיל מהשואל?

הסברא מכריעה לחיוב - רכב הוא דבר יקר, הבעלים ודאי מצפים שינהגו עמו לפי כל הכללים במרב הזהירות ולכן אם ישנו מד חום ברכב מוטל על הנהג להתבונן בו אפילו בנסיעות קצרות.

נכון הדבר שישנם נהגים אשר מזלזלים ברכושם ולוקחים את הסיכון, וכן נהגים אשר לא מספיק מודעים לקלקול שיכול להיווצר מחימום יתר של המנוע ומחשיבים את ההנחיה הזו לעצה טובה בלבד. גם אם יוכח כי המשאיל עצמו לוקח לפעמים סיכון ולא מתבונן במד החום, אין זה משפיע על הצפייה של המשאיל מהשואל, זכותו של אדם לזלזל ברכושו בלבד ולא בממון חבירו ואין לו יכולת לזלזל בשל חבריו. החובה להתבונן במד החום שומטת את הקרקע גם מטענת מקח הטעות שהוזכרה לעיל. ישנה מערכת המתריעה על ליקויים ולכן אין כאן פגם. אומנם הרכב נמסר עם משאבת מים לקויה אבל עדיין ישנה מערכת בקרה היכולה למנוע כל נזק נוסף לרכב ולכן אין פה פגם המצדיק ביטול ההשאלה.

מסקנה - השואל השתמש ברכב בצורה רשלנית, אם השואל היה עוצר בצד הכביש לא היה נגרם כל[4] נזק למנוע! לאור זאת יש לחייב את השואל בנזק[5].

סיכום

מצד הדין יש לחייב את השואל בכל הנזק הנגרם למנוע.

מתוך התחשבות בכך שישנם לא מעט נהגים שאינם מתבוננים במד החום ומדובר ברכב יחסית חדיש הנתפס כמוגן מקלקולים, החלטנו להשתמש בכוח הפשרה הניתן לב"ד ולהוריד שליש מהנזק ולחייבו רק בשני שליש.