חיוב הנתבע בהוצאות גביית החוב בלשכה להוצאה לפועל

בעקבות דין תורה שהתקיים בבית הדין, ובא לידי סיומו, ניתנה החלטה שבה נכתב -

"מוטל על התובע להשלים את התשלום המחוייב למוכר בהתאם לחוזה. במידה שתוך שלושים יום לא ישולם הסכום המלא, יוכל הנתבע להמשיך בהליכים בהוצל"פ".

כעת התברר שהתובע לא פעל בהתאם להוראת בית הדין, והצ'קים שביד הנתבע לא היו ראוים לפירעון עקב הזמן שחלף מעת חתימתם. ולא הוסדרה דרך חילופית לתשלום. בנסיבות אלו בהתאם להחלטה הנ"ל, הנתבע היה רשאי לפנות להוצל"פ לגביית הצ'קים שבידו. דא עקא, שהליך גביית החוב בהוצל"פ כרוך בהוצאות, ומאחר שהנתבע אינו בקיא בדרכי הפעולה בהוצל"פ, שכר שירותי עו"ד, ובהליך זה הושת על התובע תשלום הוצאות מהם שכר טרחת עו"ד לרבות תשלום רבית והצמדה ואגרות מעל 6000 ש"ח. כך שבסופו של דבר לצורך גביית שני צ'קים בסך כולל של 13,581 ש"ח נאלץ התובע לשלם 19,828 ש"ח.

ונציין להחלטה אחרת שבה נכתב -

"במידה שיתעורר ספק ביחס לסכום מסויים שהנתבע לא היה זכאי לקבלו על פי דין תורה, כגון תשלום ריבית וכיוצ"ב, ביה"ד ידון בנושא".

כעת עומדת לדיון השאלה האם על פי ההלכה הוצאות אלו מוטלות על התובע.

בשו"ע חו"מ סי' יד סעיף ה' נפסק -

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אע"פ שמתוך סירובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו, וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד, כדלקמן סי' כ"ו".

לכאורה, היה מקום לדון את ההליך שננקט בהוצל"פ כתביעה בערכאות, ומאחר שבנידון דנן, הליך זה נעשה ברשות בית הדין, הרי שלפי העולה מפשטות לשון השו"ע נחלקו בזה הרשב"א והרא"ש, והרמ"א הכריע כדעת הרא"ש. ועיין בש"ך שכתב שכן הסכים מהרש"ל כהכרעת הרמ"א, ומבואר שכן הסכים הש"ך להלכה. ולפי זה אין מקום להורות לנתבע להחזיר לתובע את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו, אלא רק את הריבית שקבל.

אך נראה, שכל עוד ההליך שננקט בהוצל"פ היה גביית סכום הכסף המוטל על החייב לשלם, הרי שעיקרו של הליך זה, אינו בגדר "משפט", אלא בית הדין נעזר במוסד של הוצל"פ להוציא לפועל את פסק דינו. ואינו דומה לדיון בערכאות הנעשה ברשות בית הדין.

וז"ל ספר כנסת הגדולה חלק חו"מ סי' כו אות יד -

"כשעמד בדין לפני דייני ישראל ובית דין חייבוהו לפרוע, יראה דרשאי להוליכו לפני הערכאות שלא ברשות בית דין להציל את שלו. הרש"ך ח"א סי' קנ"ב".

הרי שהליך זה של גביה באמצעות הוצל"פ אין דינו כהליך שיפוטי הנעשה בערכאות, ועדיף ממנו, על כן פסק מהרש"ך שלאחר פסק הדין אין צורך ליטול רשות מבית הדין בטרם יגבה את חובו בהוצל"פ.

אך השאלה שלפנינו היא האם לאחר שהוברר חובו של אדם, וגביית החוב היתה כרוכה בהוצאות, האם הוצאות גביית החוב מוטלות על החייב.

בשו"ת מהרי"ט צהלון החדשות סי' ג' נשאל שאלה זו, והשיב -

"הדבר ברור שיצחק לאצ'ם חייב לפרוע כל ההוצאות שהוציא כר"נ בערכאות כדי להציל את ממונו".

וכן בשו"ת האלף לך שלמה להגאון רבי שלמה קלוגר ז"ל פסק להטיל את הוצאות הגביה בערכאות על הנתבע שנמנע ולא שלם. וז"ל בתשובה חלק חו"מ סי' ג' -

"בנדון הדין ודברים שבין ראובן ושמעון, הנה נ"ל שלא די ששמעון מחויב להחזיר כל הוצאות לראובן מה שהוציא על הקרימינאל, רק שמה שהוציא ראובן על תביעתו לשמעון לשלם לו חובו מחויב לשלם, אף דראובן תבע בערכאות בלי רשות ב"ד, נראה דז"א. דהש"ע בסי' כ"ו מיירי רק אם הלך לערכאות קודם שפסקו הב"ד, והרי לא היה ידוע אולי יזכה הנתבע גם בדיני ישראל, בזה צריך לעשות ברשות בית הדין, כמו שמורה לשון השו"ע שם. אבל אם כבר תבעו בבי"ד ויצא שמעון חייב, א"כ ודאי מגיע לראובן משמעון בזה לקיים הפס"ד, א"צ רשות ב"ד ובכה"ג עביד אינש דינא לנפשיה. ומ"ש בלשון הסמ"ע שם שאין מתירין לו לילך בערכאות אלא א"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכתא, היינו נמי בכה"ג שלא רצה לעמוד כלל לדין ולכן לא היו יכולין להוציא ע"י אדרכתא. אבל אם כבר פסקו הבי"ד הדין לכופו לקיים דין ישראל, א"צ רשות ב"ד כיון דהוי רק כפיה לעשות מה שישראל אומרים לו, וכדין עשה ראובן".

על כן נראה שיש לחייב את הנתבע בכל ההוצאות שהיו הכרחיות לגביית החוב.

ונציין למש"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' פט שהביא מתשובת נאות דשא סי' נא, שהוצאות "שיש הוכחה על פי הבנת בית הדין שהיה מוכרח להוציא" הן הוצאות שיוטלו על החייב שלא פרע חוב.

כידוע, אדם שאינו עו"ד, אינו מכיר את הליכי הוצל"פ, ומקובל לשכור שרותי עורך דין מאחר שבלא עו"ד קיים החשש שלא יוכל לזכות בגביית החוב, על כן יש לראות הוצאות אלו כהוצאות מקובלות להצלחת ההליך.

אך יש לדון בזה ממה שמצינו בב"י חו"מ סי' יד שכתב בלשון זו -

"כתב רבינו ירוחם בנ"ג ח"א (טו.) שטר אדרכתא ואחלטתא נראה שיפרע אותם התובע שהם לתועלתו לגבות חובו זולתי אם התנה לפרוע כל ההוצאות".

אמנם אין מקום לקושיא באדרכתא הנכתבת בנסיבות בהם הלוה אינו מונע את פירעון החוב, אלא שיש למלוה צורך לחפש אחר קרקע לגביה, אך אם דברי רבינו ירוחם נאמרו בכל גווני של אדרכתא, צ"ע. ובהכרח לחלק בין אמצעים שהם במסגרת ההליך המשפטי בבית הדין, דומיא דאדרכתא, לבין הליכים הנעשים בערכאות, ובהיתר, אך עדיין חסר הביאור בחילוק זה.

טעם נוסף לחייב את הלוה בהוצאות גביית החוב בהוצל"פ שנגרמו עקב סירובו לשלם את החוב, ניתן לומר על פי שיטת הנתיבות סי' רלב סק"י שכתב -

"וכן נראה בלוה שהיה דר עם המלוה במקום אחד ולוה ממנו מעות, ואח"כ עקר הלוה מקום דירתו למקום אחר, שמחוייב לשלם דמי הלואתו למקום שלוה ממנו על הוצאותיו. שבגרמת נזק כי האי חייב. ודוקא כשהמלוה עקר דירתו פטור, דהמלוה הזיק עצמו, אבל כשהלוה עקר חייב. ואף שהלוה לא נתכוין להזיק, מ"מ נראה דחייב, כמו הכא, אף שהלוקח לא נתכוין להזיק, ומ"מ חייב דהוצאה היזק ממון גמור הוא, ולאו גורם הוא".

עכ"ל הנתיבות, ובספר דברי הגאונים כלל נב סעיף ז' הביא דבריו וכתב -

"הלכך כל הוצאות חזרת הפירעון חל על הלוה מדינא, כשהוא מסרב והמלוה מוכרח להוציא ממונו בערכאות".