טרקטורון מושאל שניזוק עקב חוסר שמן
המקרה:
הנתבע
שאל מהתובע את הטרקטורון השייך לתובע, על מנת לנסוע בו. בסיום הנסיעה, הטרקטורון
דומם, והסתבר שהמנוע נתקע, מאחר שנסעו בו ללא שמן. בשל מבנה המנוע של הטרקטורון,
הנזק הוא גדול, ועומד על סך 2000 ש"ח.
טענת התובע:
תובע
את מלוא הנזק.
נימוקים: הנזק
גדול, והוא קרה בעקבות שימוש של הנתבע.
טענת הנתבע:
טוען
שהוא פטור מלשלם.
נימוקים: א. שואל פטור במתה מחמת מלאכה.
ב.
בפעמים הקודמות התובע היה בודק את השמן, ומזהיר את הנתבע על כך, ואילו הפעם לא
בדק, ורק אמר לו למלא דלק, ומכאן הוא הניח שענין השמן מסודר.
ג.
הוא נהג בטרקטורון כמו שמקובל וללא שום חריגה. הוא לא ראה נורית אזהרה נדלקת, ואף
התובע הודה שאכן א"א לראות בטרקטורון זה, נורית אזהרה.
השאלה
לדיון: מי חייב בתשלום הנזק?
בירור הדין
הרמב"ם בהל' שאלה ופקדון א,א כותב:
"השואל כלי או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין מחבירו ואבד או נגנב אפילו נאנס אונס גדול כגון שנשברה הבהמה או נשבית או מתה, חייב לשלם הכל שנאמר: 'וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת, בעליו אין עמו שלם ישלם' (שמות כב,יג). במה דברים אמורים? כשנאנס שלא בשעת מלאכה. אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת הרי זה פטור. ...או ששאל דלי למלאות בו ונקרע בבור בשעת מילוי, או ששאל קרדום לפצל בו עצים ונשבר בעת שפצל בו מחמת הביקוע וכל כיוצא בזה, הרי זה פטור, שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שינה".
מקור
דברי הרמב"ם הם בגמ' בבא מציעא צו,ב- צז,א, ומכאן ששואל חייב אפילו באונס,
למעט אם הבהמה מתה בשעת מלאכה.
כרמב"ם פסק גם בשולחן ערוך חושן משפט סי' שמ, א. הרמ"א שם מוסיף ששואל חייב באונס
שבא מכוח השואל, אבל אונס שבא מחמת המשאיל פטור. הגר"א שם בס"ק ג כותב
שזו הסברה העומדת מאחורי הדין של מתה מחמת מלאכה שבו פטור השואל, ומפנה לש"ך
לקמן ס"ק ה. אכן הש"ך שם מציין לדברי הרמב"ן בסוגיה בבא מציעא שם
צו,ב (בד"ה הא דאמרינן) המקשה מה ההבדל בסברה בין שואל החייב באונס אם מתה
מחמת עצמה, לבין מתה מחמת מלאכה שפטור, סוף סוף הוא גרם למיתתה? ומתרץ:
"ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין, אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול, וכגון שמתה מחמת אובצנא (=עיפות, טורח. רש"י לב"מ לו,ב ד"ה אובצנא) דמלאכה".
דברי
הרמב"ן הללו מופיעים גם בריטב"א (הוצאת מוסד הרב קוק) ובשיטה מקובצת שם
בשם הריטב"א (בד"ה וז"ל הריטב"א), המסביר את דברי הרמב"ן.
לפיו על המשאיל לדעת שהשואל משאיל על מנת לעשות בבהמה מלאכה, ולא להניחה תחת כילה,
ועליו לבדוק אם היא ראויה למלאכה או לא. וכיון שהמשאיל לא בדק זאת מראש, הוא הפסיד
את עצמו, ובתנאי שהשואל לא הכביד על מלאכתה. בדרכו של הרמב"ן כתב גם
הר"ן בחידושיו בב"מ שם.
נראה
שהגר"א התאים בין דברי הרמ"א שם בסעיף א, שאונס הבא מחמת המשאיל פטור
השואל, לבין מתה מחמת מלאכה שפטור ג"כ השואל, בכך שבכל שאילה, שלמשאיל יש גם
כן אחריות בגרימת הנזק, אזי השואל פטור.
כך הגדיר את המושג 'מתה מחמת מלאכה' באשר לכלי ולא בהמה, בשו"ת עזר משפט מהרב
אליעזר גולדשמידט עמ' שיז:
"אם האונס ארע מחמת החפץ עצמו, היינו שבחפץ עצמו יש חסרון כזה שבגללו אבד החפץ, שאונס כזה הוי מחמת המשאיל, השואל פטור".
בנידוננו, על המשאיל היה לבדוק אם הטרקטורון ראוי וכשיר לנסיעה, וכשם שהעיר לנתבע על מילוי
הדלק, וכשם שבפעמים קודמות אף בדק את מצב השמן. מסירת הטרקטורון שבו מחסור בשמן,
היא כמו נתינת בהמה שאינה יכולה לסבול את המלאכה וכדברי הרמב"ן והריטב"א
בשטמ"ק לעיל, והיא נחשבת כפשיעה של המשאיל ועל כן השואל פטור.
בשטמ"ק בבבא מציעא שם מובא טעם נוסף לפטור שואל המתה מחמת מלאכה בשם הרשב"א. לפיו
המשאיל יודע ששימוש נוסף בחפץ המושאל גורם אצלו לבלאי נוסף, ויתכן אף ששימוש נוסף
יביא לידי כליון מוחלט, ועל דעת כן משאילו. על טעמו של הרשב"א הקשה הרב ירוחם
פישל פערלא בחידושיו על הרס"ג ח"ג עמ' קנ"ה שסברת הרשב"א
תמוהה מאד, שהרי אין ברור שיהיה כלל בלאי, ואם בכל זאת יהיה, מדובר על בלאי מועט,
ובודאי לא השאילו על דעת זה שהחפץ יאבד לגמרי. ונשאר בצ"ע.
אלא
שיש להסביר את כונתו של הרשב"א בדומה לרמב"ן, שהמשאיל משאיל על דעת כן
שיכולים להיגרם נזקים שונים בעקבות השימוש בחפץ, שהרי ברור לו שהשואל לוקח את החפץ
על מנת להשתמש בו. כך הסביר את דברי הרשב"א בספר נתיב בינה - בעניני שומרים,
מאת הרב ישראל שרייבר סי' לא (עמ' קפ"ה). נקודת הדמיון בין הרשב"א
לרמב"ן, שהדבר תלוי בדעת המשאיל, למרות ההבדלים ביניהם (לרמב"ן זו פשיעה
של המשאיל אם השאיל חפץ שלא ראוי למלאכה, ולרשב"א המשאיל לוקח בחשבון כל נזק
שיגרם אם ישתמשו בו כראוי וכמקובל, וממילא אין לראות בו פושע). יש ללמוד גם מכך
שהנימוקי יוסף (דף נה,ב בדפי הרי"ף לב"מ) חיבר בדבריו ביניהם, ועמד על
כך הרב חנוך כהן בספר דרכי משפט - עניני שומרים סי' יט (עמ' ק"פ- קפ"ב).
במקרה
שלפנינו, הנזק נגרם לא מחמת שימוש רגיל, שיצר בלאי נוסף, אלא בשל מחסור בשמן. סביר
להניח שאילו היה שמן במנוע, הנזק האמור לא היה קורה, למרות השימוש בחפץ. להסברנו
את דברי הרשב"א, המשאיל נותן את החפץ לשואל, על דעת כן שיכולים להיגרם נזקים
שונים, ולכן השואל פטור.
מלבד זאת, הרגלו של המשאיל בפעמים קודמות לבדוק את מצב השמן, ודבריו לשואל כעת למלא
דלק, ולא להזכיר דבר בענין השמן, מתאימים לסברה אחרת בטעם פטור שואל במתה מחמת
מלאכה. בספר מחנה אפרים בהל' שאלה סי' ד כותב שטעם פטור שואל מחמת מלאכה, הוא שסתם
שואל כלי או בהמה למלאכה, הוא שואל כלי או בהמה הראויים למלאכה, ואם קרה משהו,
הסתבר שהיא לא היתה ראויה למלאכה, וזו שאילה בטעות. אם היה יודע השואל שהבהמה לא
ראויה למלאכה, לא היה שואל אותה.
יש
לדקדק מדברי הרמב"ם בהל' שאלה ופקדון א,א (הובאו בתחילת דברינו), שזו דעתו.
הרמב"ם שם הסביר את הענין בנימוק: 'הרי זה פטור, שלא שאל אלא לעשות בו
מלאכה'. כך פירש את הרמב"ם האור שמח בחידושי ר' מאיר שמחה לב"מ צו,ב.
נראה
שההבדל המהותי בין הסבר הרמב"ן והרשב"א לבין הסבר הרמב"ם ע"פ
דברי המחנה אפרים הוא, שלרמב"ן והרשב"א ההסתכלות היא על דעתו של המשאיל,
ואילו לפי המחנה אפרים ההסתכלות היא על דעתו ומחשבתו של השואל בעת השאילה. ישנן
נפקא מינות הלכתיות - מעשיות בין שני הטעמים הללו, אך לא כאן המקום להרחיב בהם מאחר
שלנידוננו אין זה משנה. (על נפקא מינות נוספות עמדו בחידושי ר' מאיר שמחה
לב"מ שם, ובאבן האזל על הרמב"ם בהל' שאלה ופקדון שם. בספר נתיב בינה -
בעניני שומרים מאת הרב ישראל שרייבר סי' לא, מונה שמונה הסברים לפטור שואל במתה
מחמת מלאכה, אשר נעים בעיקרם על אותו ציר - דעתו של המשאיל ו\או דעתו של השואל בעת
השאילה).
מכל מקום, במקרה דנן גם מצד הסתכלותו ודעתו של השואל יש לפטרו מאחר והוא היה משוכנע שמצב השמן תקין, לאור מה שהיה מקובל ביניהם בשאילות קודמות, ולכן גם על פי טעמו של המחנה אפרים יש לפטרו.
סיכום:
הנתבע- השואל, פטור מלשלם לתובע- המשאיל, את הנזק שנגרם לטרקטורון.
ניתן ביום ז' סיון תשנ"ח
נוה דקלים - גוש קטיף