מקום הדיון כשהבעל תושב חו"ל

בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין, וכן הוגשה בקשה לעיכוב יציאת הבעל מהארץ.

התקיימו שני דיונים במעמד שני צדדים ובאי כחם.

בדיון הראשון הבעל טען טענות מקדמיות לשלילת סמכות בית הדין, והאשה טענה שבית הדין מוסמך לדון ולפסוק בנושאים העומדים על הפרק.

כעת בפנינו תביעת האשה לגירושין ותביעת הבעל להסרת צו עיכוב היציאה, ומוטל על בית הדין לדון ולפסוק בתביעות אלו, וכן להתייחס לטענת הבעל, המבקש בטענתו המקדמית, לשלול את סמכות בית הדין.

להלן החלטה המתייחסת לשאלת סמכות בית הדין לדון ולפסוק בתביעת הגירושין ולעכב את יציאתו של הבעל מהארץ.

נקדים את פרטי המקרה.

שני הצדדים נשואים בחו"ק והינם אזרחים ישראלים, אלא שהבעל מתגורר בארצות הברית כעשרים ושמנה שנים ובעל אזרחות אמריקאית.

לאחר הנישואין בני הזוג גרו בארצות הברית. לפני שנה ושלשה חדשים האשה נקטה יוזמה לעזוב את הבית, הגיעה לארץ עם הבן, והתגוררה בבית אמה והבעל נשאר בארצות הברית.

לאחר כשלשה שבועות האשה הופיעה בבית הדין ופתחה תיק לתביעת גירושין ומזונות, וכן תבעה שינתן פס"ד למשמורת הבן. מלבד זאת ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ למנוע את יציאת הבעל מהארץ במידה ויגיע לארץ.

הבעל הגיע לארץ לפני כחדש וחצי, ויציאתו מהארץ מעוכבת.

ב"כ הבעל העלה טענה מקדמית לחוסר סמכות בית הדין לדון בתיק זה, וזאת מאחר והבעל אזרח ארצות הברית ומרכז חייו ופעילותו שם. וכל הגעתו לארץ היתה להסדיר את נושא משמורת הבן ולפעול לאכיפת חזרתו לארה"ב בכח הסמכויות המוקנות באמנת האג.

ב"כ הבעל בקש לקבוע שהדיונים בין הצדדים יתקיימו במקום המגורים המשותף האחרון של הזוג, דהיינו בארצות הברית.

דינה של הטענה לחוסר סמכות להידחות. ויש לקבוע שבית הדין האזורי בצפת מוסמך לדון ולפסוק בתביעת הגירושין, הן על פי החוק והן על פי ההלכה.

ונפתח בשאלת הסמכות החוקית.

בית הדין הרבני האזורי קבל את סמכותו החוקית, מחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953. סעיף מס' 1 לחוק קובע -

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".

מלשון החוק עולה כי די בכך שהצדדים אזרחי המדינה. ולא קיים תנאי נוסף שיהיו תושביה של מדינת ישראל כדי לקבוע את סמכות בית הדין לדון בענייני נישואין וגירושין שביניהם.

וכן נקבע בפס"ד של בית הדין הגדול, כפי שהובא בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' חחו"מ סי' א', בלשון זו -

"בחוק נישואין וגירושין... נאמר עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים... מילת ,או' מבדילה בין אזרחי המדינה לבין תושביה, ז"א או אזרחי המדינה אע"פ שאינם תושביה, או תושביה אע"פ שאינם אזרחי המדינה. והנה כאן הבעל והאשה הם אזרחי ישראל... ובכן אין לפקפק בדבר הסמכות של בית הדין".

על כן מאחר שבמקרה שבפנינו, שני בני הזוג הם אזרחי המדינה, אף שהבעל אינו תושב המדינה, ומרכז חייו ועיסוקיו בארצות הברית, למרות זאת, בית הדין מוסמך לדון לפסוק בתביעת הגירושין.

בנוסף להיבט החוקי, עלינו לדון האם על פי ההלכה ותקנות הדיון, מקום הדיון שבין הצדדים הוא אכן בארץ, או שעליהם לקיים את הדיונים במקום מגוריהם המשותף האחרון.

לכאורה, הלכה פסוקה היא שהתובע הולך אחר הנתבע, ומלבד זאת תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים סעיף י' (1) קובעות כי "תביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג". ולכאורה היה עלינו להורות לצדדים להגיע לבית הדין באזור מגוריהם המשותף האחרון.

אלא שתקנה י' (2) קובעת כי בית הדין רשאי לפי שיקול דעתו לדון בתביעה, גם בניגוד לקבוע בתקנה י (1) הנזכרת.

במקרה שלפנינו, עלינו לחרוג מכללי הסמכות המקומית הידועים, ויש להורות שסמכות השיפוט המקומית היא לבית הדין צפת שהוא בעל סמכות אכיפה בתביעת גירושין יחסית לבית הדין שבמקום מגורי הזוג.

שאלה דומה נידונה בבית הדין הגדול (ערעור תשכ"ז\159) בהרכב כבוד הדיינים הרה"ג הרב אליעזר גולדשמידט ז"ל והרה"ג הרב שאול ישראלי ז"ל ויבל"א הרה"ג הרב עובדיה יוסף שליט"א. פסק הדין פורסם בספר משפטי שאול סי' מב, ולהלן תמצית פסק הדין.

באותו מקרה בני הזוג שניהם אזרחים ישראלים גרו יחד בשוויץ, ובעקבות סכסוך האשה עזבה את בית בעלה ועברה להתגורר בארץ עם ילדיה, והבעל נשאר בשוייץ. האשה פתחה תיק לתביעת גירושין ומזונות בבית הדין בת"א, והבעל בקש כי הדיונים בעניינם יהיו במקום מגוריו בשוייץ, והתחייב לציית לכל פסק דין שינתן על ידי בית דין באזור מגוריו.

בית הדין האזורי בתל אביב פסק -

"בכל הטענות המשפטיות הנ"ל אין בהן כדי לסטות מהדין העקרוני, לפיו התובע הולך אחר הנתבע, ובפרט כשזה האחרון מצהיר על נכונותו להתחייב בצורה חוקית לציית לדינא בפני רבנים במקום מגוריו".

בית הדין הגדול קבל את עירעור האשה על פסק דין זה, ופסק כי הדיונים בתביעות יתקיימו בבית הדין בתל אביב.

להלן נימוקי פסק הדין כפי שנכתבו על ידי הגר"א גולדשמידט ז"ל -

"אמנם לו היה במקום מגוריו של המשיב בחוץ לארץ בית דין קבוע מוכר אשר פסקיו ניתנים לביצוע, יתכן שאי אפשר היה לחייב את המשיב לבא כאן להתדיין. אולם בית דין כאמור איננו שם, וגם אם יסכים המשיב להתדיין לפני דיינים בחוץ לארץ ויחתום מראש על כך, אין ערובה שלא יחזור בו, גם אחרי מתן פסק דין אם לא ימצא חן בעיניו, ולא תהיה אז כל אפשרות לאלצו לציית לפסק הדין.

ואם כך, הרי כפוף הוא המשיב להתדיין לפני בית דין מוסמך ומוכר בישראל, ככל יהודי אחר תושב ישראל הכפוף להתדיין לפני בית דין זה, הן אם הוא רוצה הן אם לאו.

וכאן יש לציין, כי הרי הכלל הזה "התובע הולך אחר הנתבע" אינו מעצם הדין, אלא תקנה היא, כמבואר באחרונים, עיין בתשובות מהריב"ל חלק ב' סימן צ"ז ובתשובות הרשד"ם חלק חושן המשפט סימן ז'. ואם כן במקום שבית הדין בו רוצה הנתבע אין לו כח בית דין כפי שהוא לאותו בית הדין לפניו מזמינו התובע, והתובע לא ימצא בו תיקונו, איך אפשר לשלול ממנו את זכותו לפי הדין, ולאלצו להתדיין לפני בית דין נטול כח.

ועיין בתשובת מהריב"ל הנ"ל, הכותב:

"התקנה הזאת נראה שתקנוהו משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני בית הדין של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם".

ואם כן, במקום אשר המצב הוא להפך, ובבית הדין במקומו של התובע, הנתבע הוא יותר מוכרח ונכנע לציית לפסק הדין מאשר במקומו של הנתבע, שם אין האפשרות להכריחו לקיים את פסק הדין, הרי נפל טעמה של התקנה. ועיין בכנסת הגדולה חלק חושן משפט הגהות טור אות ד', הפוסק שבמקום שטעמה של תקנה זו איננו, אין התקנה חלה. ועיין בתשובת הרשד"ם שם.

מטעם זה ובגינו בלבד, יש לדעתי לקבל את הערעור, ולשמוע את תביעתה של המערערת בבית הדין בתל - אביב.

אולם סייג אחד יש לדבר, כי כל זה אינו אלא אם לכאורה יש ממש בתביעת המערערת, אבל אם עוד לפני שמיעת הטענות של שני הצדדים, יראה בית הדין האזורי כי עצם התביעה אין בה כל ממש, הרי אין לגרום למשיב הפסד חנם בביטול זמנו ובהוצאות, אלא אם כן תמצא הדרך שהמערערת תבטיח הפסד זה מראש". עד כאן לשונו של הגר"א גולדשמידט ז"ל.

פסק הדין שניתן באותו נידון בבית הדין הגדול (ערעור תשכ"ז\159), התבסס על דבריו אלו של הגר"א גולדשמידט ז"ל, ויעויין בנימוקים נוספים שנכתבו לאותו פסק דין כפי שהובאו בספר משפטי שאול (שם) שהגר"ש ישראלי ז"ל הרחיק לכת לקבוע סמכות בית הדין בארץ מטעמים נוספים, אך דעתו לא התקבלה.

ועיין בספר אגרות משה חלק חו"מ ח"ב סי' ט' שפסק שאין לדון בהתאם לכללי הסמכות המקומית, במקרה שלבית דין אחד אין סמכויות אכיפה ולבית דין אחר קיימות סמכויות אלו. האגרות משה פסק את דינו ביחס למקרה שבני הזוג גרים בעיר עם בית דין קבוע אך נעדר סמכות לאכוף את פסקי דינו בהוצאה לפועל, והמוסדות הממשלתיים אינם מכירים בו כערכאה שיפוטית מוסמכת, ובעיר אחרת הסמוכה קיים בית דין המוסמך על פי חוק לדון ולפסוק בסכסוך שבין בני הזוג והמוסדות הממשלתיים מתייחסים לפסקי דינו ואוכפים אותם. ופסק האגרות משה שמותר לאשה לתבוע את בעלה בבית הדין שבעיר הסמוכה בניגוד לכללים המקובלים הקובעים כי התובע הולך אחר הנתבע ושיש לקיים את הדיונים בבית הדין שבעיר מגורי הצדדים, וזאת עקב העדיפות שיש לבית הדין השני, שפסקי דינו נאכפים על ידי המוסדות הממשלתיים. וסבר האגרות משה שאין להעדיף את בית הדין המקומי בהסתמך על התחייבות מוקדמת של הבעל לציית לפסקי בית הדין המקומי.

מסקנת הדברים – מאחר שלבית הדין הרבני האזורי בצפת  סמכויות שיפוט ואכיפה חוקיים, וסמכויות אלו אינן בבית הדין הרבני שבמקום מגוריהם בארה"ב, על כן בית הדין בצפת מוסמך לדון ולפסוק בתביעות שבפנינו.

צו עיכוב יציאה מהארץ

בעקבות החלטת בית הדין הקובעת את סמכות בית הדין לדון בעניינם של הצדדים, ניתן סעד זמני לעיכוב יציאת הבעל מהארץ, וזאת על מנת לאכוף על הבעל את התייצבותו בבית הדין לדיון בתביעת הגירושין. התייצבותו האישית של הבעל נחוצה, ובלעדיה לא ניתן לברר את התביעה, ובמידה ויוחלט על חיובו בגירושין, לא תהיה כל אפשרות לאכוף את פסק הדין בלא נוכחותו האישית. על כן אין יצוג עורך דינו תחליף להתייצבותו האישית.

במידה שלאחר שיסתיימו הדיונים בבית הדין, ינתן פסק דין הקובע כי אין לחייב את הבעל בגירושין, בית הדין יבטל את צו עיכוב היציאה שניתן.

ונציין לפסק דין של בית הדין הגדול ערעור תשכ"ג\128 מיום יד אב תשכ"ג בהרכב דיינים הגר"ע הדאיה ז"ל והגר"ב ז'ולטי ז"ל ויבל"א הגרי"ש אלישיב שליט"א (מצוטט בספר סדר הדין עמ' 416), שבו נפסק בלשון זו -

"הואיל והמערער טוען שהוא רוצה בשלום בית והמשיבה היא שדורשת גט, וכבוד בית הדין האזורי כבר פסק שאין לחייב את המערער לתת לה גט, אם כן פשוט הוא שאין לעכבו מלצאת מן הארץ משום חשש עיגון של האשה, שהרי היא מעגנת את עצמה, ואם נעכב אותו הרי זה גם כן אחד מדרכי הכפייה לגט ויש חשש לגט מעושה".

ב"כ הבעל טען כנגד סמכותו החוקית של בית הדין לעכב את הבעל. לטענתו בבית המשפט מתנהלים הליכים להשבת הילד לבית אביו במסגרת אמנת האג, והליכים אלו גוברים על כל הליך אחר שיש בו כדי לסקל מימוש השבת הילד לאביו.

בית הדין מסכים כי לא ינקטו כל הליכים ביחס לילד, כגון הליך עיכוב יציאתו וכיוצ"ב, עד לסיום ההליך הנ"ל בבית המשפט. אך אין כל ביסוס משפטי המונע מאדם אחר לנהל הליכים כאלו או אחרים כנגד הבעל. האשה או אדם אחר רשאי לתבוע כל תביעה משפטית כנגד הבעל, תביעה שהילד אינו צד לה. קל וחומר שהאשה רשאית לתבוע תביעת גירושין ולתבוע עיכוב יציאתו של הבעל מהארץ עד לסיום בירור התביעה בבית הדין, ולתבוע למנוע מצב בו תשאר בארץ עגונה, ללא דרך לנהל את תביעתה.

ונציין כי המחוקק הסמיך את בית הדין לעכב יציאת הבעל מהארץ. חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות) (תיקון מס' 3) התשס"א 2001- קובע בסעיף מס' 5 -

"הוכח להנחת דעתו של בית הדין כשהוא דן בענין שבשיפוטו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה, וכן אחד מאלה. (1) הנתבע עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, והעדרו מן הארץ עלול להכביד באופן ממשי על בירור המשפט או על ביצוע פסק הדין. (2) אם הנתבע בתביעה לגירושין ... יצא מהארץ - יש חשש ממשי כי הדבר יביא לעיגון. רשאי הוא לתת צו האוסר על הנתבע לצאת מהארץ, וכן להורות על הפקדת דרכונו או תעודת המעבר שלו או להתנות תנאים ליציאתו, והכל אם לא ניתן להבטיח את ביצוע פסק הדין בדרך של מתן ערובה מתאימה או בדרך אחרת, לרבות השלשת גט".

במקרה שלפנינו, הדבר ברור כשמש שבמידה שהבעל יצא מהארץ, לא יהא ניתן לברר את המשפט בין הצדדים, ויש חשש ממשי לעיגון. על כן במקרה דנן קיימות שתי עילות לעכבו, הצורך בבירור התביעה, והחשש לעיגון, וכל עילה עומדת בפני עצמה.

השלשת גט אינה מעשית במקרה והבעל אינו מעוניין להתגרש, מאחר ובידו לבטל השלשה זו, וכפי שכבר עשה כן ביחס להליך דומה שננקט בין הצדדים בבית דין של חב"ד באזור מגוריו בחו"ל, שלאחר שנחתם שטר הרשאה, הבעל חזר בו וביטלו.

נוסיף ונציין לבג"ץ 72\185 ליסה גור נגד בית הדין האזורי ירושלים ואחרים פ"ד כו(2) עמ' 770 ממנו עולה כי במידה והוציא בית דין רבני צו לעיכוב יציאתו של בעל דין מן הארץ להבטחת נוכחותו במשפט, והעניין הוא במסגרת סמכותו של בית הדין, לא יתערב בכך בית המשפט העליון. אך פסק הדין הנ"ל בבג"ץ היה נחוץ בטרם חוקק החוק הנ"ל לפני כשנה.

במקרה שבפנינו בית המשפט לענייני משפחה הורה לאשה לבטל את בקשתה למתן צו עיכוב יציאה כנגד הבעל, ועקב כך היתה מחוייבת להגיש בקשה לביטול הצו.

בהערת אגב, לא ניתן להסתיר את התמיהה על החלטה זו של בית המשפט לענייני משפחה. לא ברור מדוע מצא השופט לנכון להחליט בנושא שאינו בסמכותו, ונתון לסמכותו היחודית של בית הדין הרבני. לא ברור מנין שאובה הסמכות להורות לאשה כיצד לנהל את תביעת הגירושין ולהורות לה להביא למצב שבו היא עשויה להשאר עגונה. בית המשפט לענייני משפחה לא דן בין הצדדים ולא שמע את טענות האשה ואת העילות שלטענתה הביאו אותה לנטוש את בית בעלה. אילו היה בית המשפט מודע לטענות הקשות של האשה, טענות אלימות הבעל כנגדה ושהותירה בלא מזונות, ושכבר התקיים הליך לסדור גט ביניהם, הליך שלא הושלם, יתכן שבית המשפט היה מתייחס אחרת לנושא זה. בטרם התברר משפטם בבית הדין, ועדיין לא התקבלה הכרעה משפטית בתביעת הגירושין, לא ניתן לכפות על האשה להביא למצב בו תמָנע ממנה האפשרות לברר בדרך משפטית את הסכסוך שביניהם, ולחייבה להביאה למצב שבו קיים חשש שתשאר עגונה, אף אם תחזור לארצות הברית. וכל זאת בלא הוראה מפורשת בחוק, המחייבת נקיטת צעד כזה.

בתיק שבפנינו קיימת בקשה נוספת להוצאת צו עיכוב היציאה. הבקשה הוגשה על ידי אחי האשה. הנ"ל פנה בכתב לבית הדין ובקש לעכב את יציאת הבעל מהארץ, מחשש שיציאתו מהארץ תביא לכך שאחותו תשאר עגונה.

בית הדין קבע, כי למרות בקשת האשה לביטול הצו, הצו ישאר על כנו, וזאת עקב בקשת אחי האשה. קביעה זו מבוססת על הקבוע בתקנות הדיון תקנה קו (2) בה נאמר -

"בית הדין רשאי לדון בבקשה לעיכוב יציאת אדם מהארץ מתוך טענת חשש עיגון, גם אם הבקשה הוגשה שלא על ידי בעל הדין, אם נראה לבית הדין שמטרת הבקשה היא למנוע עיגון".

במקרה שלפנינו, כל עוד לא הסתיימו הדיונים בבית הדין וטרם הוחלט על ידי בית הדין שאין לחייב את הבעל בגירושין, קיים חשש סביר שהאשה תשאר עגונה במידה שהבעל יצא מהארץ, וישוב לארה"ב, שבו אין בית דין בעל סמכויות אכיפה בנושא הגירושין.

המקור ההלכתי לתקנה זו מצוי בתשובת הרשב"ש סי' מו (וכפי שמצויין במקורות לחוברת תקנות הדיון בבתי הדין בישראל תש"ך, שהיא המהדורה הישנה לתקנות הדיון הנוכחיות משנת תשנ"ג). הרשב"ש נשאל האם רשאי בית הדין לכוף בגירושין אדם המבקש לעזוב את מקומו לעגן את אשתו, וזאת בלא שהאשה תבעה זאת (כגון שאינה בפנינו וכיוצ"ב). בתשובתו כותב הרשב"ש -

"נראה לי שרשאים הם הבית דין בכך, אע"פ שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עיגון. ותדע לך שהרי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא, ובעדות אשה מעשים בכל יום שמקבלים... ונראה לי שהטעם הוא כי כל ישראל בעלי דין בכל דבר שאסור לערוה, וגם בדבר העוונות דנפיק מיניה חורבא, שהרי כמה חללים הפילה ורבים ועצומים עד הארץ הכריעה והשפילה, ופריצי עמנו פרצות פרצו וזנו ולא יפרוצו. וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות, הלכך הוו להו בעלי דין בדבר בקבלת עדותם וכן בתביעתם לענייני גט, אע"פ שלא תבעתו האשה, דכולהו הוו בעלי דין בדבר".

ובפד"ר ח"ב עמ' 35 כתבו -

"אף שנידון הרשב"ש הוא בעיקרו ענין שבין אדם לחברו, סכסוך בין בעל ואשתו, וכלל הוא שבריב שבין אדם לחברו אין לביה"ד לדון בלי תביעה, אבל הואיל ויש כאן ענין עיגון, ועיגונה של בת ישראל הוא דבר כללי ולא פרטי, וכל ישראל וביה"ד בראשם חייבים לדאוג לכך שבת ישראל לא תתעגן, כל ישראל, וביה"ד הם בעלי דין והם התובעים, והרי זה ממש כאילו תבעה האשה בעלת הדין בעצמה".

מתוך דברים אלו עולה, כי מבחינה עקרונית, גם בלא בקשת אחי האשה להוציא צו עיכוב, בית הדין מוסמך לעכב את הבעל מלצאת מהארץ ולעגן את אשתו, מאחר שלפתחו של בית הדין מוטלת האחריות למנוע עיגון האשה ולמנוע את הפריצות המוסרית העלולה לנבוע מעיגון זה.

על כן גם אם בית המשפט יורה לאחי האשה להסיר את בקשתו לעיכוב הבעל, מוטל על בית הדין, במקרה חריג זה, ובנסיבות המתוארות, להשאיר את הצו על כנו. על כן ניתנת ההחלטה כדלהלן -

החלטה

בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין, וכן הוגשה בקשה לעיכוב יציאת הבעל מהארץ.

התקיים דיון אחד במעמד שני צדדים ובאי כחם. בדיון זה הבעל טען טענות מקדמיות לשלילת סמכות בית הדין, והאשה טענה כי בית הדין מוסמך לדון ולפסוק בתביעת הגירושין.

מלבד זאת, האשה הודיעה לבית הדין על בקשתה להסרת צו עיכוב היציאה, וזאת בהתאם להוראת בית המשפט לענייני משפחה שהורה לה למשוך את בקשתה מיידית. ובדיון בתביעת הגירושין הצדדים השמיעו את טענותיהם.

בשלב זה, בתום הדיון הראשון בין הצדדים אנו פוסקים -

א. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953. סעיף מס' 1 קובע - "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".

מלשון החוק עולה כי די בכך שהצדדים אזרחי המדינה, ואף שאינם תושביה של מדינת ישראל, כדי לקבוע את סמכות בית הדין לדונם בענייני נישואין וגירושין שביניהם. על כן מאחר ששני הצדדים הם אזרחי ישראל, בית הדין מוסמך לדון בתביעה זו.

ב. בקשת האשה להסרת עיכוב היציאה הוצגה לבית הדין, אך העיכוב ישאר על כנו וזאת בהתאם לתקנות הדיון תקנה קו (2) הקובעת את סמכות בית הדין לעכב יציאת הבעל מהארץ מחשש לעיגון האשה, גם בלא שקיימת בקשה מטעם האשה. במקרה שבפנינו הוגשה בקשה מתאימה על ידי אחי האשה. אך גם אם הנ"ל יחוייב להסיר את בקשתו זו, בית דין מוסמך לעכב את יציאת הבעל, גם בהעדר בקשה פורמאלית, כל עוד בית דין נוכח לדעת שהאשה מעוגנת ויציאתו מהארץ עלולה להביא לעיגון האשה ולתקלות מוסריות אחרות.

ג. בבית הדין התקיים דיון ראשון בתביעת הגירושין לגופה. האשה טענה כי נאלצה לעזוב את בית בעלה בארה"ב עקב התנהגותו האלימה, הן אלימות פיסית והן אלימות מילולית, ומלבד זאת טענה כי ארע שהבעל נעדר מהבית למספר ימים והותירה עם בנה הקטן בלא כלכלה בסיסית. הבעל הכחיש את טענת האלימות הפיסית, אך הודה שהמצב ביניהם היה מתוח עקב חשד שהתעורר בקרבו בעקבות קשר מסויים בין האשה לידיד מהארץ.

נציין שבזמנו הצדדים הופיעו לבית דין של חב"ד באורלנדו ועשו את ההכנות לסדור גט פיטורין ביניהם, אלא שההליך לא הושלם. ודבר זה מוכיח שבני זוג היו תמימי דעים, באותה עת, שנישואיהם הגיעו לקיצם. אך כעת הבעל טוען לשלום בית, ובסיום הדיונים בבית הדין, בית הדין יפסוק בתביעה זו. עד לסיום ההליך הבעל יעוכב בארץ.

בית הדין סבור ששיקול זה של מניעת עיגון האשה, הוא שיקול בעל משקל רב ביותר, ובהתחשב בנסיבות אלו בהם האשה טוענת שברחה מבעל אלים, ושהחסיר מזונות ממנה ומבנם הקטן, אף שטענות אלו עדיין מתבררות בירור משפטי שלא הגיע לסיומו, אך כל עוד לא הוכח כי שקר בפיה, לא יתכן להתעלם מבירור טענותיה ולאפשר לבעלה לעזוב את הארץ ולהותירה עגונה.