נזק שנגרם ע"י ועד הבית

התובע: א, אחד מדיירי הבית

הנתבע: ב, ועד הבית

עובדות וטענות

המקרה:

ועד הבית פרסם מודעה ובה החלטה בדבר איסור הנחת חפצים של דיירי הבניין בשטחים המשותפים, כמו כן פורסמה התראה, שלאחר זמן וועד הבית יפנה את החפצים המונחים בשטח המשותף וישליכם לאשפה, המודעה הייתה מפורסמת זמן מספיק ובמקום בולט כך שכל דיירי הבניין היו מודעים לתוכן ההחלטה.

במועד הפינוי פנה וועד הבית למנקה בהוראה לפנות את החפצים הנ"ל ולהשליכם לאשפה, חלק מהדיירים שראה את הפינוי פנו לוועד בבקשה שלא לפנות כעת את החפצים כיון שהם חשובים ויקרים, והוועד נעתר להם, שאר חפצי הדיירים פונו והושלכו לאשפה.

אחד מהדיירים פנה לוועד בתלונה מדוע זרקו את חפציו היקרים (מזגן) ותובע את תשלום הנזק שנגרם לו, ולפיכך מעכב את תשלום חובותיו לוועד הבית כל זמן שאינו מקבל את תשלום נזקו.

נושאי הדיון:

א. סמכות וועד הבית לאסור הנחת חפצים בשטח משותף 

בשו"ע חו"מ סימן קס"א סעי' ה':

"אחד מהשותפים בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או רחיים או לגדל בה תרנגולים חברו מעכב עליו וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשות בחצרותיהם בכולם השותפים מעכבים זה על זה".

והנה הנחת חפצים בשטח מעבר, כגון בחדר המדרגות וכיו"ב אין דרך בני אדם להניח שם ומנהג ברור הוא, ובזה אין צריך החלטת רוב אלא אפילו דייר אחד יכול לעכב משאר השותפים שלא לחרוג מן המנהג.

אולם בשטחים משותפים שאינם שטחי מעבר, כגון בקומת המחסנים ושהשטח הציבורי בו גדול כך שהנחת חפצים אינה גורמת להפרעה ממשית למעבר אין בזה מנהג רווח לאסור או להתיר, ובזה צריך החלטת רוב דיירים. ועל דעת כן נשתתפו שבדברים שאין בהם מנהג ברור החלטת הרוב תחייב את השאר[1] ולפיכך וועד הבית נבחר ועיקר תפקודו הוא בניהול הבניין והחלטות בעניינים שוטפים, וקבלו עליהם הדיירים החלטות הוועד והחלטתם נחשבת כהחלטת הציבור עצמו, כל עוד אינם חורגים בהחלטותיהם מסמכויות שניתנו להם.

ועוד, כיון שהוועד פירסם מודעה בעניין זה והדיירים או רובם לא התנגדו להחלטתם, הרי זה מורה על הסכמה להחלטה והוי כהחלטת הציבור רובו או כולו שמחייבת את כלל הדיירים.

ב. פינוי חפצים והשלכתם לאשפה 

בשו"ע חו"מ סי' שי"ט סעי' א':

"מי שהכניס פירותיו לבית חברו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעה"ב למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק, ומדת חסידות הוא שיודיע לבי"ד וישכרו במקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים אע"פ שלא עשה כהוגן".

וברמ"א שם:

"וי"א שצריך להודיעו תחילה ואם נאנסו לאחר שהודיעו פטור".

מבואר, שאם הודיעו והשליכם לחוץ פטור. אולם יש מקום לדון אם רשאים להשליכו לאשפה, והנה ברמב"ם הל' חובל ומזיק פרק ו' הל' ה' כתב:

"דאם הכניס לחצר חברו כדי יין שלא מדעתו, כל שישתבר מן הכדים בכניסה וביציאה פטור, ואם שברן בכוונה חייב".

משמע מהרמב"ם דאע"פ שיש לו רשות להוציא אולם לשוברו בידיים אסור "ואם שברן חייב" ולכאורה השלכה לאשפה הוי כעין שברן בידיים.

בשו"ת חוות יאיר שאלה קס"ה דן בשאלה אם לאחר שהודיעו כראוי מותר לזורקו בחוץ לאבדן כגון לזרוק בגדים בחוץ באופן שברור שמי הגשמים יאבדו את ערכם, ונראה עיקר מסקנתו שאף בכהאי גוונא פטור, וא"כ הוא הדין בנדון דידן אע"פ שאסור לשבור בידיים אם השליכו במקום שברור שיפסידו פטור כיון שהודיעו.

ג. פינוי חפצים של חלק מהדיירים 

בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' א' ד"ה "אך" הביא דברי כנסת הגדולה סי' י"ג סעי' מ"ג:

"לא מהני רוב הבא מתוך כולו אלא בדבר שיד כולם שווה בו, אבל אם יסכימו כולם על אחד מהם לגרוע כוחו נעשו כולם נוגעים בדבר".

מבואר, שהחלטת דיירים או הוועד תקפה רק אם ההחלטה שווה כלפי כל הדיירים, ובנידון דידן אמנם ההחלטה שווה כלפי כולם אולם הפינוי היה חלקי, כיון שמי שביקש שלא לפנות חפציו נעתרו לו ובהחלטה זו יש בה משום טעם לפגם כיון שלא עמדו על התראתם כלפי אלו, ויתכן ולא היו מוסמכים לפנות כלל.

וכן לאחר בירור עם וועד הבית, התברר שכל מטרת ההודעה היתה כדי לדעת רק האם יש חפצים ללא בעלים ואת החפצים האלו לזרוק וכל מי שיבוא ויידע את הועד שחפצים אלו ואלו שלו לא יפנו לו אותם, אך דייר זה לא הבין כך את המשמעות וגם לא היה כל כך מובן דברים אלו מתוך ההודעה שהועד פירסם ולכן יותר מתחזק הענין שלא היו צריכים לפנות רק חלק מהדברים.

ד. אחריות וועד הבית 

בשו"ע חו"מ סי' קע"ו סעי' ח':

"השותפים שומרי שכר הן... בד"א בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע".

וברמ"א שם:

"אבל אם אחד אינו מחויב להתעסק רק עושה מנדבת ליבו הוי כשומר חינם".

מבואר שאם וועד הבית מתחלף כל אחד בתורו נחשבים כשומרי שכר, אך אם וועד הבית הוא קבוע שמטפל בענייני הבניין בהתנדבות הוי שומר חינם.

ובאפוטרופוס מצאנו מחלוקת, השו"ע בחו"מ סי' ר"צ סעי' כ' סובר שחייב בפשיעה ופטור מגניבה ואבידה, ובש"ך שם בס"ק כ"ה נשאר בצ"ע על המחבר, דלדעת הרמב"ן ור' חיים ורבינו ירוחם במינהו אבי יתומים פטור אף בפשיעה.

ובפתחי תשובה חו"מ סי' ש"א ס"ק ח' דן בגבאי בית הכנסת אם חייב בפשיעה, דיתכן שיש לדמותו לאפוטרופוס שנחלקו בו הפוסקים אם חייב בפשיעה או לא, דהרי הש"ך בסי' ר"צ ס"ל דהוי ספיקא דדינא. אך יש לדון אם בנידון דידן הוי פשיעה או שמא מקרי מזיק בידים, שהרי אין לועד הבית סמכות להחליט שרק חפצי חלק מהדיירים יוצאו מהבנין, ולא לכלל הדיירים שלכך לא הוסמכו, וכאן הרי הותר לחלק מהדיירים להשאיר חפציהם, אף ששווים פחות ממזגן ומכערים את השטח יותר.

וא"כ לכאורה צריך לחייב את חברי ועד הבית אישית או את זו שעשתה הפליה זו, ואין זה בגדר פשיעה אלא מזיק ממש.

אך אחר בירור עם האשה מוועד הבית שטיפלה בנושא, הוברר כי היו כמה פעמים שבהם התבקשו הדיירים להודיע מהם חפציהם, כדי שיוכלו לפנות מה שאינו שייך לדיירים, אך הודעה שכזו לא עזרה, ועל כן נוסחה המודעה, שמפנים כל החפצים ומתוך מגמה שמי שמעונין להשאיר חפציו יבוא ויאמר זאת לוועד הבית ובאמת דבר זה פעל.

לאור זאת יש לומר שלא היתה כאן כוונת הפליה שאינה בסמכות וועד הבית, אלא טעות בשקול הדעת, שהרי מנוסח המודעה לא נשמע שאפשר לבקש להשאיר החפצים, וא"כ פשיעה יש כאן ולא מזיק בידים, וחזרנו לדברינו שמחמת ספיקא דדינא אין לחייב את הועד אישית.

ה. פינוי ע"י פועל

בגמ' בבא קמא דף נ"ה ע"ב:

"השוכר עדי שקר להעיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאין שליח לדבר עבירה והעדים חייבים לשלם ואם אינם משלמים מחויב השולח בדיני שמים".

ונראה לענייננו שאין מקום לחייב את המנקה על הפינוי, כיון שלא ידע שעושה עבירה ואינו בקי בענייני הבניין, והסתמך על המודעה ויתכן שחשב שזה רצון כולם ועשה כהוגן.

אחר הערכת הנזק ע"י קבלת הצעת מחיר למזגן משומש בסדר גודל דומה לזה שנזרק ע"י המנקה, יש לשלם לתובע חצי מערך המזגן ועל התובע לשלם חובותיו לועד הבית.

אחר שבי"ד קבל 2 הצעות מחיר למזגן משומש עם התקנה, (מה שלא היה אצל התובע) ובגודל 1.5 או 2.5 כוח סוס בעוד שלתובע היה מזגן בן 0.9 כוח סוס בלבד, שתי ההצעות הן בסך 1000 ₪ (אחת מהן אפי' 1000-800) החליט בית הדין לדון לפי הצעה זו.

לאור האמור לעיל:

א. לאחר שומת הנזק ועד הבית ישלם 500 ₪ לתובע ע"י קיזוז מחובותיו לבנין. ב. יתרת חובו לוועד הבית מחויב התובע לשלם תוך 30 יום ממועד פסק זה.

ובאנו על החתום היום יום...

הרב יעקב ורהפטיג אב"ד, הרב צבי ליפשיץ דיין, הרב יגאל צפירה דיין