תלונות מזמין על האולם בו ערך חתונה

הנידון: משפחת ס' ערכה חתונה באולם ובסוף האירוע נשאר חוב של 2590 ₪.למשפחת ס' יש כמה טענות נגד האולם ובעקבותיהן לא שולמה היתרה הנ״ל.

להלן הטענות:

א. הזמינו קוקה קולה במקום R.C. בתוספת שקל למנה - לא קבלו קוקה קולה וגם לא חויבו בשקל, אבל דורשים פיצוי על זה שלא נעשתה בקשתם.

ב. בקשו לארוז 100 מנות בסוף האירוע לשימוש לשבת חתן - דבר שלא נעשה.

ג. הזמינו ׳׳בופה׳׳ של 50 מנות משמחים, בעלות 15 ₪ למנה, שלא הוצאו לטובת המוזמנים.

ד. השירות לא היה טוב, המלצרים היו צעירים ולא מנוסים, האוכל היה קר, האוכל לא יצא לפי התזמון שנקבע מראש.

ה. משפחת ה', שהם קרובים למשפחת ס', אמרו להם שיש 10% הנחה למשפחה שעושה באולם 3 אירועים. לא קבלו הנחה זו ונאמר להם בתחילת האירוע לבוא בסוף האירוע, ובסוף האירוע נאמר להם למה לא קבעו בתחילת האירוע?!

ו. נאמר להם כמה ימים לפני האירוע שהמיזוג יספיק, ולא הספיק.

ז. הזמינו קינוח בקלווה וגלידה, ובסוף רק קיבלו גלידה.

נציגי האולם הודו לטענות (ג) ו-(ז). בקשר לטענה (ג) טענו שהיו בקשר עם אנשי הקשר של המשפחה, ולא אמרו להם להוציא המנות. נציג האולם טען שבשעה 21:30 שנקבעה כזמן הגעת המשמחים הם לא הגיעו, ונאמר לו שכשיבואו יגידו לו מתי להוציא, ולא אמרו לו. היה ויכוח על אמיתות אמירה זו. לגבי שאר הטענות הוצגה הזמנה חתומה בין הצדדים שבה לא מופיעות כל הדרישות הנ׳׳ל. לגבי המיזוג נאמר שזו הרמה של האולם וידעו מכך, ולא הסכימו להביא מזגנים ניידים וכו׳.

נעבור על הטענות אחת אחת בעז׳׳ה:

א. הזמנת קוקה קולה

ההזמנה החתומה היא הקובעת ולא נאמנים לומר שהיה הסכם בעל פה שסותר החתימה. ונראה שאפילו לדעת שסוברים שעדים נאמנים לומר שהיה תנאי בשטר אפילו מקוים, ע׳ כתובות יט: ושו״ע חו״מ מו,יז פב,יב וש״ך מו,קטז, כאן שאני שסותר מש׳׳כ בהסכם, משא״כ תנאי אינו סותר הכתוב אלא הוא השמטה.

וגם אם היה הסכם בין הצדדים לספק קוקה קולה, והאולם לא עמד בזה ולא הביא קוקה קולה, בדיעבד אין חיוב ממוני על האולם הואיל ואין כאן הפסד ממון למזמין, שהרי לא חייבו המשפחה על הקוקה קולה, ויש רק אי נעימות ועגמת נפש. ואע׳׳פ שדבר זה במחלוקת שנוי בב׳׳ב צג:

״המוליך חיטין לטחון, ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ואפאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה, חייב מפני שהוא כנושא שכר. רשב״ג אומר נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו, וכן היה רשב״ג אומר מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחברו וקלקלה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו״.

הרי לת״ק אין חיוב על בושתו היינו עגמת נפש שנגרם עי״ז שלא סופק לו האוכל שהזמין ולפי רשב״ג יש תביעה כזו. הלכה כת״ק כמ״ש רמב״ם שכירות י׳,ה׳ וכמו שהעידה שם הגמ׳ ו׳, ונפסק בשו״ע חו״מ שו,ד.

ולענין שאלת י' שאפשר להזמין אירוע והאולם יכול למאן לעשות את שלו, ואין עליו שום סנקציה? בהלכה יש אפשרות לכוף את בעל האולם לעשות את שלו, שהרי אסור לחזור בו בדבר האבד כמש״כ חו״מ של״ג ה' ובפרט אם עשו קנין או שולם מראש כמשכ״ש שלג, א' ובכל ענין יש אופציה של ״שוכר עליהם או מטען״ כמש״כ במשנה ב״מ עה: ונפסק בשלג, ה. כל זה מלכתחילה, אבל אם האולם לא עשה האירוע א״א להטיל עליו קנס או תביעת עגמת נפש, כמו שמופיע בציטוט הקודם שהלכה כת״ק ולא כרשב״ג שאין בזה תביעה על בושת, אא״כ יש הפסד ממוני עי׳ רמב״ם סוף פרק ו׳ מזכיה, ובהשגות שם ובשו״ע אה״ע נ',ג׳. ולכן בנידון דידן אין על האולם לשלם על עגמת נפש אפילו אם לא בוצע מה שנקבע, וכאמור נראה שההזמנה החתומה קובעת בין הצדדים.

ב. בקשו לארוז מאה מנות

בהזמנה לא מופיע איזכור של הבקשה הזו ורק הוצג מייל מחדשיים אחרי החתימה שבקשו מן האולם לארוז מה שנשאר. לא היה התחייבות מפורשת של האולם לעשות כן, רק אמירה שהמזכירה תעביר את הבקשה הלאה. בקשה מצד המזמין אינה מחייבת את האולם אא״כ התקבלה בקשה זו באופן חד משמעי ע״י התחייבות שמחייבת על פי דין. כאן לא בוצעה כזו התחייבות, ואפילו אם הייתה הסכמה בעל פה ספק אם היא מחייבת את האולם, אבל כאמור גם לפי דברי התובע לא היתה אפילו הסכמה ברורה בעל פה בנידון.

עד כאן לעניין התביעה הזאת, מיהו יש לעיין כאן בשאלה עקרונית שאינה רלוונטית לתביעה זו בגלל שהתובע לא העלה טענה כזו, ואסור לב״ד להעלות טענות שלא הועלו ע״י הצדדים שלא להיות מעורכי הדיינים. בכל זאת נידון כאן בשאלה עקרונית והיינו האם מזמין אירוע באולם וכו׳ יכול לדרוש לקבל המנות הנשארות לידיו א״ד המנות שייכות לבעל האולם, ובעל האולם יכול לסרב ליתן לידיו את הנשאר? על הצד שהמזמין יכול לדרוש את המנות שנשארות, מה שנאמר למעלה, שבעל האולם צריך להתחייב להחזיר המנות באופן מפורש ואין די בבקשת המזמין, אינו נכון. שהרי המנות שייכות למזמין ודי בבקשתו כדי לחייב את האולם, ואדרבה צריך מחילה מצדו כדי שהאולם יוכל להחזיק המנות בידיו! ואין בזה שהשמיטו בקשה כזו מטופס ההזמנה כדי להצביע על מחילת המזמין, שהרי זה מגיע לו מן הדין, ולכן אין לו צורך לכתוב את זה מפורש בטופס ההזמנה.

דיון בשאלה העקרונית למי שייכות המנות

ונראה ששאלה זו תלויה בניתוח ההסכם בין הצדדים, האם מי שמזמין אירוע מזמין בעל האולם בתור קבלן להכין לו אירוע שכולל אולם, נקיון, חשמל, שולחנות, מפות, כסאות, חופה, אוכל, וכו׳ וכו׳ א״ד שהמזמין שוכר האולם ושוכר השולחנות, וקונה המנות וכו׳ ובעל האולם הוא שליח של המזמין לבצע לו מלאכות אלו במילים אחרות האם בעל האולם מארח המזמין ואורחיו בתוך שלו, ומדובר בשכירת פועל לבצע לו עבודה של אירוח א״ד המזמין שוכר את האולם ואת השולחנות ועושה בעל האולם שליח להכין לו המנות וכו'? לפי הצד הראשון הכל שייך לבעל האולם, כולל האוכל, ועליו לארח אורחי המזמין ולפי הצד השני האוכל שייך למזמין ובעל האולם הוא שליח שלו להכין אותו?

ונראה ששאלה זו הוכרעה ע״י הנודע ביהודה בחו׳׳מ תנינא סי׳ כ״ד. בשו"ת שם מישהו הזמין מבעל דפוס להדפיס לו סדר נזיקין וקודשים עם הערות שלו למטה. ובזמנם היו למדפיסים טבלאות שהיו עורכים עליהן האותיות, ואח״כ היו מפרקים האותיות ובונים הטבלא הבאה. בעל הדפוס היה לו הרבה אותיות מיותרות ושמר את הטבלאות, לשימוש חוזר, ורק פירק את ההערות של המזמין. כאשר נודע למזמין על דבר הטבלאות, תבע מן המדפיס לשלם לו על הטבלאות שטען שהן שלו. הנ״ב ענה שהכל תלוי באופן ההתקשרות בין הצדדים. אם המזמין הזמין מבית הדפוס ההדפסה בלי להיכנס לפירוט העלות של כל מרכיב ומרכיב, הכל שייך לדפוס, שיש כאן הזמנת עבודה ולא קניית כל חלק וחלק ממנה. אבל אם כאשר ישבו העלו העלויות של כל פריט ופריט, הטבלאות שייכות למזמין. ונ״ב המשיך לדון שם על הצד שהכל שייך למזמין אם הוא יכול לתבוע מבית הדפוס פיצוי על שימוש בטבלאות.

ונראה שהדמיון בין נדון דידן לבין הנידון בשאלה הנ״ל הוא רב, שהרי בשני המקרים מדובר בדבר ״שנשאר״ אחרי השימוש בו, במקרה שלנו האוכל נשאר ושם הטבלאות נשארו ולא פורקו, והשאלה של מי הנשאר. ולכן נראה שבנידון דידן שההתקשרות היא כללית יוצא שהזמינו מן האולם ״עבודה״ ולא קנו כל פריט ופריט ולכן הכל שייך לאולם, ורק התחייב לעשות ״עבודה״ ולארח האורחים, וכאשר הם לא באו, יש כאן ״כשלון״ מצד המזמין, והנידון דומה לפועל שבא לעבודה בבוקר כמו שנקבע ומצא שדה רטוב וכו' שנותן לפועל שכרו משלם כמש״כ ב״מ עו: ונפסק בחו׳׳מ שלג א׳ הואיל ובעל הבית פשע בזה שלא הודיעו אותם שלא לבוא וכו', ודומה לספינה סתם ויין זה, שבעל היין צריך ליתן לבעל הספינה השכירות שלו כמש״כ ב״מ עט. ונפסק בחו״מ שי״א,ג׳ שבעל האולם יכול לומר שהוא הכין מה שמוטל עליו, והמזמין לא מספק את האפשרות לעשות את המוטל עליו, ובכה״ג המזמין צריך לשלם הכל.

מיהו יש עדיין לעיין שהרי נאמר בב״מ עו: שם:

״נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה לפועל בטל״.

זאת אומרת שהפועל צריך לקזז את ההנאה שיש לו מביטול העבודה שהרי סו׳׳ס לא עבד. וא״כ ה״ה בנידון דידן בעל האולם צריך לקזז את ההנאה שיש לו מזה שהמנות נשארו בידיו. מיהו ע״ש בנ׳׳ב שכתב שאין על בית הדפוס לשלם את ההנאה שיש לו מן הטבלאות שבית הדפוס יכול לטעון שהוא הפחית מן המחיר מראש, ביודעו שישתמש בטבלאות אח"כ לעצמו. וא״כ ה״ה בנידון דידן יש לאולם טענה כזאת ואכן בעל האולם טען לפנינו שאם היו מבקשים לארוז מנות היה מבקש תשלום נוסף שהרי הכין יותר מן המנות הדרושות וכו'. זאת אומרת יש טענה של הפחתת המחיר בהסתמך שהנותר נשאר אצלו.

ולכן יצאנו למדים שאין חובה הלכתית לבעל האולם ליתן את המנות הנותרות למזמין, שהרי הם שלו והוא קבלן לספק אירוח והמזמין לא קנה המנות לעצמו.

דיון בכל הנ"ל לאור פסיקת הרמ"א את דברי תרומת הדשן

מיהו יש לעיין בפסיקה זו לאור פסיקת הרמ״א חו״מ רכז,ל״ג את דברי התרומת הדשן שי״ח. מדובר שם על מי שהזמין פועל להעלות עצים מן הנהר עם סוסו, והמזמין אינה את הפועל ושילם לו משכורת פחותה מן המשכורת המקובלת בשוק, וכידוע יש דיני אונאה בתורה שאוסרת לרמות פועל ולשלם לו משכורת מופחתת. מיהו נפסק שאין אונאה לשכירת פועלים בגלל שדומה לעבד ואין אונאה בקרקעות (חו"מ רכז,לג) אבל יש אונאה לשכירת סוסים. ועכשיו הת״ה דן בשכירת פועל עם סוסו ומסקנתו שמפרידים בין השכרת הפועל לבין השכרת הסוס אע׳׳פ שההתקשרות בין הצדדים היתה כללית בלי פירוט, ויש אונאה על מה שמגיע מצד השכרת הסוס ואין אונאה על מה שמגיע מצד השכרת הפועל. וז׳׳ל הרמ׳׳א רכז,לג:

״שכר פועל עם סוס או חמור, אע׳׳פ שמצד עצמו אין בו אונאה, מצד הבהמה יש בו אונאה, ומשערין מה בא לשכר הסוס ומה שנתאנה בזה צריך להחזיר לו׳׳.

והנה בנידון של הת״ה הנ״ל המזמין הזמין הפועל והסוס באופן כללי וגורף, ולא הצביע על המחיר של כל גורם ובכל זאת אנו מפרטים העסקה לגורמים ודנים בשכר פועל לחוד ושכר סוס לחוד. ומקורו מגיטין ח:

״איבעיא להו כל נכסיי קנויין לך מהו... אמר רבא אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה״.

שם מדובר שנתן לעבדו כל נכסיו, שכוללים את העבד וכל שאר נכסיו, ואע״פ שהעבד אינו קונה שאר הנכסים, ע״ש בגמ׳ הטעם, מ״מ העבד קונה עצמו מפני שפלגינן דיבורא, ואע״פ שנתן הכל במתנה גורפת, אנו מפרטים כל גורם לעצמו ורואים כאילו נתן העבד והנכסים לעבד בנפרד כדי לקיים השחרור של העבד. וה״ה לגבי סוס ופועל אע״פ שהשכירם ביחד ולא פירט כמה מגיע לכל דבר, אנו פלגינן דיבורא ומפרטים הכל לגורמים! וא״כ ה״ה בנידון דידן אע״פ שהשכיר האולם וכו׳ באופן גורף, למה לא פלגינן דיבורא, ומפרטים הכל לגורמים, וא״כ נחשב כאילו שילם לאוכל לחוד, והאוכל יהיה של המזמין על פי הכלל שקבע הנ״ב לעיל?! וע׳ מחנה אפרים גזילה יא, שחולק על הת״ה הזה, וכתב שהכל נחשב שכירת האדם ואין בזה אונאה ע״ש. ולפי דבריו א״ש פסיקת הנ״ב הנ״ל. אבל לת״ה שנפסק ברמ״א הנ״ל קשה.

ונראה לדחוק ולתרץ כדי שלא לאפושי מחלוקת שהת״ה מודה שהואיל וכלל כל השכירות ביחד, יש כאן עיסקה אחת של שכירת פועל, מ״מ הואיל ואפשר לפרט הכל לגורמים, ואפשר כך לקבוע כמה מן התשלום הכולל מגיע לסוס וכמה לפועל אפשר להחשיב כאן את האונאה שהפועל ספג מחלק השכרת הסוס. ובכ׳׳ז הת״ה מודה שאין כאן השכרת סוס לחוד, שהרי ברור שהמזמין אינו אחראי על הסוס שהרי לא עשה עליו שום קנין! ובכ׳׳ז אפשר להחשיב השכירות שלו לחוד. ולכן אינו חולק על הנ״ב.

מ״מ ק״ק שהרי סו״ס אם מדובר בהשכרת פועל בלבד והפועל מביא את הסוס לא אמור להיות כאן אונאה, שסו״ס לא שכר את הסוס אלא הפועל בלבד, והפועל הביא את הסוס! ואם יש אונאה ע״כ ששכר הסוס. וא״כ ה״ה בנידון דידן?!

ואחרי עוד עיון נראה לומר שאיסור אונאה, היינו האיסור לגבות יותר על שירות או עסקה, נקבע לפי הערכה אמיתית של המחיר, ואע״פ שעל פי גדרי ההלכה מדובר בשכירות הפועל, מ״מ אם אפשר להבין שיש תשלום יתר על דבר אחד, אנו לא הולכים אחרי הגדר ההלכתי היבש אלא אחרי המציאות בפועל. ולכן גם בשכירת אולם, אע״פ שקבענו על פי הנ״ב שמדובר בשכירת האדם, מ״מ אם אפשר להבחין במחיר מופרז למנות היינו מפעילים דיני אונאה. ואין שני הדברים סותרים. וצע״ע בזה.

לסיכום: נדחית תביעת משפחת ס' בקשר למנות, שלא הייתה הסכמה מצד האולם לספק אותם, ועל פי דין לא מגיע למזמין אירוע לקחת המנות.

ג. המנות של המשמחים שלא הוצאו

נראה שהמזמין פטור מלשלם בעבור המנות שלא הוצאו, שהרי שילם כדי לקבל אירוח לאורחים שבאו למקום והאורחים באו, ולא קיבלו את המנות ששילם בעבורם, ודבר זה מקבל יותר תוקף לפי מה שכתבנו למעלה שהמזמין אינו קונה מנות אלו אלא מזמין אירוח ולכן על האולם לטרוח ולוודא שאכן אירח את האורחים כדבעי. ונראה שאין בדברי האחראי, שקבע עם אנשי הקשר להודיעו מתי האורחים באו, ולא הודיעו, כדי לחייב המזמין. שהרי האולם מקבל כסף על עבודתם ולכן דינם כשומרי שכר שחייב בכעין גניבה ואבידה וחייב לבצע שמירה מעלייתא כמש׳׳כ ב״מ צג: ״להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא״ ורק פטור באונסים, שהיו למעלה מיכולתו למנוע. וכאן אינו אונס, והוא היה יכול לבדוק ולוודא אם באו או לא, ולכן נראה שהמזמין אינו חייב לשלם על מנות אלו.

סיכום: לקזז 50*15=750 ₪ מן החוב של המזמין בגין מנות אלו שלא הוצאו למשמחים.

ד. השירות וכו'

נראה שאין כאן טענה לפטור את המזמין מתשלום שהרי לא נאמר כאן שהאולם חרג מן הסטנדרטים המקובלים שלו בהגשת האוכל וכו׳, ולכן א״א לתבוע האולם שהרי זה הסטנדרט של המקום, והמזמין ידע על כך כאשר הזמין המקום מראש. ואדרבה יש אנשים שדווקא מעדיפים מלצרים צעירים דתיים אנשי המקום וכו׳ ממלצרים מקצועיים וכו׳ ויש מעדיפים אוירה ביתית על אוירה מקצועית וכו׳, ועל זה אפשר להתווכח אבל א״א לתבוע פיצוי.

סיכום: התביעה לא התקבלה.

ה. הנחת משפחות

האולם טען שאין כזה הסדר של נתינת 10% הנחה למשפחות והתובע גם לא טען שהאולם הסכים לכך, אלא טען שאמרו לו מראש לבקש בסוף וכו׳, ואין בזה התחייבות ליתן ההנחה, ולכן אין כאן טענה.

סיכום: אין טענה בקשר להנחה.

ו. המיזוג

כנ״ל (ד׳). 

ז. הזמנת הבקלווה

האולם מודה שלא נתן בקלווה כמו שסוכם אלא נתן יותר גלידה במקום, ולכן המזמין קיבל את שוה הערך למה שהזמין. עי׳ למעלה (א׳) שכתבנו שבמצב הזה אין טענה ממונית שהרי המזמין קיבל מה שהזמין, ואין טענת עגמת נפש. מיהו לפנים משורת הדין בתור פשרה נראה לחייב האולם 50 ₪ על זה שלא עמדו על מה שהתחייבו.

סיכום: לקזז 50 ₪ לפנים משורת הדין על זה שלא עמדו בהתחייבות.

סיכום: לקזז 50+750=800 ₪ מן החוב שהמזמין עדיין חייב לאולם 2590-800=1790₪.

המזמין חייב לשלם לאולם 1790 ₪ בתוך 30 יום מחתימת פסק דין זה.

הערה: אולי על האולם לפרט מפורש שטופס ההזמנה הוא המחייב בין הצדדים ואין לשום הסכמה על פה וכו' תוקף מול הטופס הזה.

אנחנו מברכים את החתן והכלה באושר ועושר בחייהם המשותפים בין ברוחניות ובין בגשמיות, ושיראו הטוב והשמח בחתונתם, וישכחו מכל הנ״ל אחרי התשלום הנ״ל, וכל טוב סלה.

תאריך: כ"ב כסלו תשע"א.