פיטורי מרצה באמצע שנה

התובע: א, מרצה במדרשה לבנות

הנתבע: ב, מדרשה לבנות

התביעה

התובע הועסק על ידי המדרשה בהיקף של שבע שעות שבועיות, בתחילת חודש כסלו משרתו צומצמה בחמש שעות לשעתיים בלבד.

התובע טוען שהמעסיק אינו רשאי להפסיק את עבודתו באמצע השנה ולכן יש להמשיך להעסיקו עד לסוף שנה"ל. התביעה כוללת גם תשלום על החודש הקודם וגם תשלום הוצאות. ענין אחר הוא הוצאות הנסיעה, שצומצמו מהוצאות נסיעה ברכב להוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית.

תשובת הנתבע

הנתבע טען שלא היתה התחייבות להעסקה לשנה שלמה, מראש נאמר לתובע שעבודתו אינה מובטחת לכל השנה. הנתבע הסביר שעבודת התובע הופסקה בגלל חוסר התענינות מצד הבנות וממילא שאין אפשרות להעסיק מרצה שהבנות אינן באות לשיעורים שלו. לדבריו דבר זה מקובל בכל המדרשות, מרצה שאינו מצליח להביא את הבנות לשיעורים אינו ממשיך את עבודתו במדרשה.

בירור הדין

בשלב ראשון נתיחס לאפשרות הפיטורין כשלעצמה, האם המדרשה רשאית לפטר מרצה באמצע השנה? לאחר מכן נעסוק בשאלה מה קורה כאשר נוצרת בעיה והבנות אינן באות לשיעורים.

פיטורין של מרצה באמצע השנה

א. ראשית דברינו יש לציין את המובן מאליו שאין לפטר עובד באמצע השכירות ללא סיבה אפ' אם מדובר על מלמד ומצא מלמד טוב הימנו, וז"ל הרא"ש בתשובה כלל ק"ד ס' ד':

"ששאלת, מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו, דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב, והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו" עכ"ל.

מפורש בדברי הרא"ש שאין לפטר מלמד ללא פשיעה. דברי הרא"ש הובאו להלכה בכמה פוסקים ובהם בפסקי ב"ד הרבני דלהלן ובמנחת יצחק ח"ד ס' ע"ה ועוד.

גם במקרה שלא קבעו זמן מראש ואפ' אם קבעו זמן ועבר הזמן פוסק האג"מ שאין לפטר עובד ללא סיבה וז"ל בחלק חו"מ א סימן עו:

"הנה בלא טענה כלל אין יכולין לסלק אף אם נימא כמו שכתב כתר"ה שהיו צריכין למנותו בכל שנה מכיון שעצם הדין בארתי באורך בתשובה אחת ששוכר פועל סתם הוא לכל הזמן שצריך השוכרו כגון בפעקטארי וכן הוא בישיבה שהוא לכל זמן שיתקיימו. אף שרוצים לבטל זה מצד המנהג שמחדשין המינוי בכל שנה להוכיח מזה שמינוהו רק לשנה, ואין זה הוכחה של כלום כי ידוע שלא אירע שיסלקו בלא טענה וא"כ שוברו עמו ובטלה ההוכחה ונשאר כעצם הדין דהוא שכור לעולם. וממילא אף שמנהג בתי ספר של הנכרים שהם מסלקין גם בלא טענה, אינו כלום דיש למיזל בתר מנהג של מקום זה יותר ממנהג המדינה".

אומנם בחזו"א ב"ק ס' כ"ג משמע שחולק על כך ואכמ"ל.

בנידון דידן אומנם לא היה הסכם מפורש לשנה אולם בכל מוסד חינוכי גם אם לא קובעים את הזמן מראש יש לראות זאת כהסכם לשנה וכך נאמר בפסקי הדין הרבניים חלק ג עמוד 284:

"לפי הנוהג כשמתקבל מלמד או מורה לבית הספר, על אף שלא נערך הסכם מפורש שמתקבל לשנת הלימודים עד תומה, אין בית הספר רשאי לפטרו תוך השנה, כי במקרה זה סתמא דינו כמפורש הואיל ומקובל שהמועד להחלפת מורים ולקבל מורים הוא התחלת שנת הלימודים. ואם כי מלשון הרא"ש בתשובה ק"ד שעליו הסתמך ב"כ התובע משמע שקבל את המלמד והמדובר היה במפורש לשנה אחת, אבל אין צורך להרבות בדברים: וכאמור הרי הנוהג המקובל במדינה הוא הקובע וכפי הידוע לא נהוג לפטר מורה באמצע שנת הלימודים (כמובן אם המורה מתאים לתפקידו)".

ראינו אם כן שמן הסתם במוסד חינוכי העבודה היא למשך שנה.

הכחשה בתנאי ההעסקה

במקרה שלנו טוען הנתבע שהיה תנאי מוסכם מראש שהמדרשה יכולה לפטר את התובע גם במהלך השנה. אם אכן נעשה תנאי כזה הרי שכידוע בדרך כלל תנאי בממון קיים ולכן במקרה כזה אין מקום לתביעה.

ברם התובע מכחיש קיומו של תנאי כזה לדבריו רק לאחר תחילת עבודתו נאמר לו שהעבודה אינה מובטחת לשנה שלימה, לדבריו באותו המעמד הוא אמר שתנאי זה אינו מקובל עליו. אם הדבר נעשה כדברי התובע לאחר תחילת העבודה הרי שאין לאמירה זו תוקף שהרי אי אפשר לשנות את תנאי העסקה ללא הסכמת העובד.

קיימת אם כן הכחשה בין הצדדים לגבי קיומו של תנאי כזה, מה הדין בכגון דא? בדרך כלל אנו יודעים שהכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה, ומכיון שהמוציא כאן הוא התובע הרי שלכאורה עליו להוכיח שלא היה תנאי כזה, ומאחר שאין הוכחה כזו היינו אומרים שטענת הנתבע מתקבלת. אולם בירושלמי ריש פרק ז' ב"מ מצינו:

"אמר רב אימי כל המוציא מחברו עליו להביא ראיה חוץ מזו".

מסביר שם במראה הפנים שכאשר הנתבע טוען טענה שהיא נגד המנהג עליו להוכיח אותה ואין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה. כלומר המנהג יותר חזק מחזקת הממון של הנתבע ולכן הנתבע אינו יכול לטעון טענה שהיא כנגד המנהג ללא ראיה. הלכה זו אינה מפורשת בש"ע בדיני פועלים אולם ניתן להוכיחה מהרמב"ם הל' שלוחין פ"ח הל' ה:

"אריס אומר למחצה ירדתי ובעל השדה אומר לשליש הורדתיו הולכין אחר מנהג המדינה וזה שטען שלא כמנהג עליו להביא ראיה".

כדברי הרמב"ם פסק השו"ע בחו"מ ס' ש"ל סעיף ה, גם באג"מ חו"מ ח"א ס' ע"ב פסק כדברי הירושלמי שהמתנה על המנהג עליו נטל ההוכחה. לאחר שראינו בפסקי הדין שהנוהג המקובל במוסדות חינוך הוא שסתם עובד התקבל לשנת עבודה, טענת הנתבע שהיה תנאי נגד מנהג זה אינה יכולה להתקבל ללא ראיה.

הנתבע טען עוד שבמדרשות המנהג שונה משאר מוסדות החינוך ואפשר לפטר במשך השנה, אולם גם טענה זו לא התקבלה על ידי התובע ואין לנו שום הוכחה לכך. אומנם הנתבע הוכיח דבריו ממספר מקרים ובהם גם מקרה במדרשה זו בשנה שעברה שמרצה פוטר באמצע השנה ואעפ"כ לכאורה אין בכך משום ראיה גמורה שזה המנהג והרי הרוב הגדול של המרצים ב"ה ממשיך להרצות עד סוף השנה.

מסקנת הדברים העולה עד כאן שבאופן עקרוני המדרשה אינה רשאית לפטר מרצים ללא סיבה מספקת.

פיטורי מרצה כשהבנות אינן באות לשיעוריו

ב. לאחר שביררנו שאין למדרשה זכות לפטר את המרצים ללא סיבה עלינו לבדוק מה הדין לאור הנתונים שמסר הנתבע.

לפי הנמסר לנו יש כאן מקרה של אונס דהיינו המרצה ממלא חובתו כראוי ובא ללמד אולם הבנות אינן חפצות בשיעור זה, ועל כן נוצר מצב שבפועל אין מקום להרצאה זו. כפי שהוסבר על ידי מנהל המדרשה במוסדות אחרים יש להנהלה כלים להפעיל לחץ על התלמידים ולקבוע באלו שיעורים עליהם להשתתף. במדרשה הלימוד הוא לשמה במובן זה שהבנות אינן מקבלות תעודה תואר או ציון על ההשתתפות ולכן אין שום אפשרות להכריח את התלמידות להשתתף בשיעור מסוים. יתר על כן מצב כזה עלול לפגוע בשמה הטוב של המדרשה ולהזיק לה.

במונחים ההלכתיים ניתן לומר שזהו מצב של אונס, חוסר העבודה הוא עובדה קיימת מאחר שהבנות אינן באות לשיעור, השאלה היא האם יש לחייב את המדרשה לשלם גם ללא צורך בעבודת המרצה.

כתב השו"ע בחו"מ ס' של"ד ס"א:

"השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל. הגה: א וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב)".

פירוש דברי השו"ע, בעל בית שכר פועל כדי להשקות את השדה ובסופו של דבר הפועל מיותר משום שפסק הנהר ולכן אין אפשרות עתה להשקות את השדה ואין צורך בפועל.

באופן כללי מאחר שבעל הבית אנוס שהרי מה הוא יכול לעשות שהנהר פסק, הוא פטור מלשלם. באיזה מקרה בעל הבית חייב? במקרה שהוא ידע מראש שדבר כזה עלול לקרות והפועל לא ידע זאת. הפועל קיבל על עצמו את העבודה מתוך הנחה שהנהר אינו נוהג להפסיק ואילו בעל הבית שידע שנהר זה עלול להפסיק לא אמר זאת לפועל ובכך גרם לו נזק.

אם נשוה זאת למקרה שלנו הרי חוסר הרצון של הבנות להשתתף כמוהו כנהר שפסק, במקרה כזה המדרשה פטורה מלשלם שהרי יש לראות זאת כאונס. המדרשה אינה זקוקה לעבודת התובע משום שהבנות אינן משתתפות בשיעורים שלו.

האם ניתן לחייב את המדרשה בטענה שהמנהל ידע מראש שעלול להיות אונס והתובע לא ידע? כנראה שלא.

ראשית, התובע העיד על עצמו שהוא מלמד במדרשות כך שהוא יכל לדעת שקורים מקרים בהם אין התאמה בין המרצה לשומעים וממילא שיעורו מיותר.

שנית, מנהל המדרשה טוען שהוא מראש הודיע לתובע שיש מצבים כאלה לפיכך לדבריו המצב המתואר בשו"ע "אין הפועל יודע ובעל הבית יודע" אינו קיים כאן. אומנם היתה כאן הכחשה, לעיל אמרנו שבמקרה של הכחשה המנהג גובר על חזקת ממון של הנתבע אולם זה נאמר רק במקרה של פיטורין ללא סיבה כאשר המנהג הפשוט הוא שעובד מתקבל לשנה. לגבי מקרה של אונס טענת הנתבע אינה נגד מנהג, ולכן תב דינא שהמוציא מחברו עליו הראיה והנתבע נאמן לומר שהודיע מראש לתובע על אפשרות כזו.

עולה א"כ שאין אפשרות לחייב כאן את המדרשה מדין בעל הבית שלא הודיע לפועל על אונס שעלול להתרחש.

הלכה זו עוסקת בנהר שפסק דהיינו באונס חיצוני לחלוטין שאין לעובד שום צד בו, כך גם בנידון דידן. אנו מתיחסים לאי שביעות הרצון של הבנות כעל אונס חיצוני, על כן אין לראות בזה בשום אופן חלילה משום הטלת רבב במעלתם וחשיבותם של השיעורים שהתובע לימד במדרשה. הדיון שלנו אינו עוסק כלל בשאלה זו, מנהל המדרשה העיד על עצמו בזמן הדיון, שהוא אישית למד דברים חשובים משיעורים של התובע שהוא השתתף בהם.

פסק דין

כל מוסד חינוכי כולל מדרשה לבנות אינו רשאי לפטר מורים במהלך השנה, המנהג הפשוט הוא שמורה מתקבל לעבודה למשך כל השנה אא"כ נעשה תנאי מפורש.

א. בנידון דידן שהתלמידות להן נועדו השיעורים הפסיקו להשתתף בשיעור יש לדון זאת כאונס.

ב. מאחר שמדובר כאן באונס התביעה נדחית, המדרשה אינה חייבת להמשיך ולהעסיק את התובע.

ג. חשוב לשוב ולהדגיש את מה שנאמר במהלך הדיון, באם המדרשה תזדקק לתובע בתפקיד כלשהו במהלך שנה"ל הזו, הוא יקבל עדיפות ראשונה ויוחזר לעבודה.

ד. בה"ד מחליט לפטור את הצדדים מתשלום מחצית האגרה.