אופנוע שהתקלקל כשקונה בדק אותו

המקרה

אדם רצה לקנות אופנוע מחברו ולקח אותו לבדיקה, בנסיעות המבדק אחת מרגליות הגז נשברה, על מי חלה החובה לשלם את התיקון של האופנוע?

 דיון הלכתי

הגמ' (ב"ב פח ע"א) אומרת:

"אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו - חייב. והני מילי הוא - דקיצי דמיה".

הרשב"ם הסביר מדוע הנוטל את הכלי מהאומן חייב, וז"ל:

"והני מילי דקיצי דמיה - שדמיו קצוצים כגון רחיים של פלפלין ושאר כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט פשוט. ובנדרים מוקי לה להא דשמואל בתרעא חריפא ובדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה דהרבה ימצא קופצין ומשום דהנאתו של לוקח היא הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא. ותניא התם בברייתא כוותיה דקתני נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר, ונראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונס אלא בגניבה ואבידה, וטעמא משום דקייצי דמיה וזבינא חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו בו".

הרשב"ם הביא מחלוקת האם הלוקח כלי כדי לבודקו הוא שואל או לוקח, ועיין ברא"ש, רשב"א ורוב הראשונים שנוטים לומר שהוי לוקח.

הגמ' העמידה את דברי שמואל כשקצצו דמים, נחלקו הראשונים מהי קציצת דמים, דעת הרשב"ם היא שאיירי בכלים קטנים שיש להם מחיר קבוע, משמע שאין פסיקת המוכר משפיעה אלא כיוון שהמחיר קבוע וידוע הרי הלוקח כשהוא מגביה את הכלי הוא עושה זאת על דעת המחיר הקבוע, אבל בכל מקום שיש מחיר נייד אין לקיחת הלוקח את הכלי לבדיקה נחשבת כלקיחתו. הרשב"א לעומת זאת סובר שקציצת המחיר על ידי המוכר פעם אחת אפילו לא בפני הלוקח אלא שידוע שהוא מוכר בסך מסויים חשיב הדבר כמכר. דעת הרשב"א שדמים קצובים היינו אפילו על ידי המוכר ואילו לפי רשב"ם נראה שקציבת דמים איננה אלא בדבר שהכל יודעים את מחירו באופן קבוע. ועיין מגיד משנה (הל' מכירה פ"ד הי"ד) שהסביר שהרמב"ם ס"ל כרש"י ורשב"ם שקציבת דמים היינו בדברים קטנים שהמחיר קצוב וידוע לכל. ויש להביא ראיה שהגמ' (ב"ב פח ע"א) אומרת אותו מוכר קישואים שהיו דמים קצובים והאנשים לקחו על מנת לקנות שאיננו יכול לחזור בו ומשמע שכיוון שאיירי בקשואים שמחירם נמוך אבל בדבר שאין לו קצבה והוא נתון למו"מ אין להגדיר שהוא כקונה.

הגמ' (נדרים לא ע"ב) העמידה את דברי שמואל במקום שהלוקח יש לו הנאה בקניה זו, והרבה יקפצו על המכר הזה, ולכן הקונה רוצה לקנות את החפץ מיד עם הגבהתו, ולכן מתחייב באונסים, שהרי על דעת שהחפץ הוא יעיל ותקין עשה כן, וא"כ הרי זה מתחייב כקונה או כשואל משעת לקיחת החפץ למרות שעדיין לא גמר את בדיקתו.

הרמב"ם (הל' מכירה פ"ד הי"ד) כתב:

"הנוטל כלים מן האומן על מנת לבקרן, אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין, מעת שהגביהו נעשה ברשותו, והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח, אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק.

ברור א"כ שבמקום שהמוכר רוצה למכור אין הקונה רוצה להתחייב בקניין עד שיפסקו דמים למרות שהמקח קצוב בכו"א עליו לפסוק שוב שהרי במקרה שהמוכר רוצה למכור אין קציבת הדמים קודם המקח מועלת (עיין מאירי שחולק על הרמב"ם). כדברי הרמב"ם הכריע גם בשו"ע (סי' ר סעי' יא).

נראה שבנידון דידן אין מקום לדינו של שמואל ממספר נימוקים.

1. במכר רגיל של אופנוע אין בד"כ קציבת דמים, בודאי שלא לפי רשב"ם ורש"י שצריך שיהא מחיר קצוב בכל העולם (בדברים קטנים), אלא אפילו לדעת הרשב"א שהודעת המחיר על ידי המוכר הרי זה קציבת דמים, היינו כאשר המחיר מוחלט אבל בימנו המחיר משתנה לאחר הבדיקה של החפץ וא"כ אין כאן קציבת דמים ואין כאן קנייה של הלוקח.
2. שמואל חייב רק כשהקונה רוצה לקנות ולא המוכר, אבל במקום שהמוכר רוצה למכור אין הלקיחה לבדיקה מחשיבה את הלוקח כקונה והרי זה זבינא דרמי על אפיה, שהרי זו כמונחת על פניו ויש הנאת מוכר ולא הנאת לוקח, וא"כ אין כאן פעולת קניה ראשונית  של הלוקח. אפילו אם נגדיר שיש כאן רצון של שניהם (הקונה והמוכר) א"כ הרי הוא כשומר שכר (עיין לח"מ) שכתב שהלוקח קונה להתחייב באונסים רק כשיש לו את עיקר ההנאה אבל כשיש לשניהם הנאה הרי זה שומר שכר בלבד.
3. עוד נראה שהרמב"ם הצריך שהלוקח יגביה כדי לקנות כולו, ואילו בנידון דידן לא הייתה כל פעולת הקנאה (עיין סמ"ע סי' ר ס"ק ל). אמנם התוס' והרא"ש ס"ל שאפילו בלא הגבהה מתחייב הלוקח, היינו מכיוון שאמרינן מסתמא הקונה רצה לקנות, אבל בימינו שאין הלוקח להוט לקנות והרגילות שאין עושים מקח ברכבים עד אחר הבדיקה נראה שלכו"ע לא יתחייב באונסים.
4. עוד נראה לחלק שבנידון דידן הוא לוקח את הרכב לבדיקת מומים, אין זו הבדיקה שעליה דן שמואל, דהיינו שמואל דן האם צריך את החפץ או בדיקות התאמה של החפץ ולכן הבדיקה איננה מעכבת במקח, אבל כאשר לוקח חפץ בשביל לבדוק בו מומים והכל יודעים שאם ימצאו מומים הרי זה יבטל את המקח איננו רוצה לקנות כלל את המקח מתחילתו, וא"כ אין שייכות בנידון דידן לדברי שמואל (עיין פתוחי החושן קניינים פי"ג הערה מב).

על כן נראה שבנידון דידן אין מקום לחייב את הלוקח באונסים. אמנם נראה שהוא שומר שכר באותה הנאה שיש לו אפשרות לקנות את הרכב וכפי שהגמ' (ב"מ פא ע"א) אומרת לעניין החתן ששלח כלים ורצה להחזיר שכיוון שיש לו הנאה שיכול לקנות את הכלים הרי זה שומר שכר, א"כ גם בנידון דידן הלוקח רכב לבדיקה הרי זה שומר שכר וחייב בפשיעה ואבידה, ומכיוון שבנידון דידן לא הייתה פשיעה אלא היה אונס א"כ הלוקח פטור מלשלם עבור תיקון האופנוע.