הלכות נזקי שכנים - תשס"ט-תשע"ו
נענו על ידי חברי כולל הדיינות בישיבת בית אל
1. ראובן
החזיק בנעיצת קורות בכותל הידוע שהוא של שמעון, ונפל אותו כותל, וחזר שמעון ובנה
את הכותל מחדש. האם רשאי ראובן לשוב ולנעוץ קורות בכותל?
הב"י
הביא בשם תש' הרשב"א (ח"א
אלף קל"ג)
חילוק בין היכא שהדבר שנשתעבד נמצא עדיין בעולם ורק השימוש של המחזיק התבטל, כגון
שהחזיק בנעיצת קורות בכותל חברו ונשברה הקורה, שאז פשיטא שרשאי לנעוץ קורה חדשה.
לבין מקרה שהדבר שנשתעבד נפל, שאז נסתלק השעבוד, כגון שנפל הכותל, באופן זה אף אם
יבנה כותל חדש אינו רשאי לנעוץ בו, שבכותל החדש אין לו שום חזקה שלא נשתעבד לו אלא
הכותל הקודם והוא נפל. אבל היכא שהדבר שנשתעבד עדיין קיים אומרים שלא נשתעבד הכותל
לנעיצת קורה זו דוקא אלא נשתעבד לנעיצת קורות בעלמא.
ולפי
זה פסק שו"ע (יט) שאם נפל הכותל ובנה הבעלים כותל
חדש אין המחזיק יכול לנעוץ בו קורות, ולא עוד אלא שאפי' אם הוא רעוע אינו רשאי
לתקנו שלא מדעת הבעלים, שיכולים הבעלים לומר שאינם רוצים לתקנו, שמוטב להם שיפול
ויבנו חדש, שבכך תסתלק חזקת השכן מכותלם.
אמנם
העיר הסמ"ע (ל"ז) בשם הנ"י (ב"ב ג: דפי הרי"ף) שאם החזיק בעל הקורות בתקרה
ומעזיבה, בזה מועילה חזקתו אפילו אם ייפול הכותל, ויוכל לנעוץ מחדש אם יבנהו
הבעלים.
והטעם
ביאר הנ"י מפני שע"י תקרה ומעזיבה יש לו חזקה אף בגוף הכותל
לחלוק עימו באבנים, ולא רק בזכות השימוש בכותל, א"כ אפי' יפול הכותל לא תסתלק
חזקתו.
וביאר
הנה"מ (י"ח) שהנ"י הביא כן בשם
הר' יונה שסובר שע"י תקרה ומעזיבה יש לו חזקה לחלוק גם במקום הכותל,
ולכן אף שנפל הכותל עדיין שעבודו על המקום קיים. אבל לשי' הרא"ש שסובר
שחזקת קורות מועילה לחלוק באבני הכותל אבל לא במקומו, ולשיטתו אין חילוק בין תקרה
ומעזיבה לבין סתם נעיצת קורות, לא מועיל אם נפל הכותל, כיוון שאין לו חזקה אלא
באבנים והרי הם נפלו, ובמקום אין לו שום חזקה.
ולי
צ"ע שאע"פ שלפי הרא"ש אינו חולק במקום הכותל מ"מ הרי
המקום משועבד לו לבנות בו כותל בשיתוף עם חברו שהרי כשקנה חצי הכותל ודאי קנאו על
דעת שיעמוד במקום זה א"כ המקום נשתעבד לו, ונאמר שהמקום לא השתעבד לכותל זה
דוקא אלא לכל כותל שיבנו יחד, כמו שהבאנו בשם הרשב"א לעיל, וצ"ע.
ומ"מ
החילוק של הנה"מ נכון במקרה שבעל המקום בנה מחדש את הכותל שנפל לבד,
שאז לפי הרא"ש אין השכן יכול לנעוץ בכותל זה קורות כיוון שכותל זה לא השתעבד
לו ורק יכול לדרוש לקנות חצי מהכותל הואיל והמקום משועבד לו לבנות בו כותלו. אבל
לפי ר' יונה כיוון שהמקום קנוי לשכן, הרי הוא קונה מיד חצי מהכותל הואיל
ובנאו ברשותו, ורשאי לנעוץ בו קורות.
יוחאי פרלמן
1.
א. מי שיש לו חלון לחצר חבירו והוא סתום כמה שנים, האם יש לו רשות לפותחו?
ב.
ואיך הדין אם בעל החצר אומר אני סתמתי החלון ובעל החלון בזמנו שתק, ובעל החלון
טוען אני סתמתי, מי מוחזק?
א.
צריך לומר
ששאלה זו מדברת כשיש לבעל החלון ראיה שהיה מוחזק בחלון זה דאי לאו הכי ודאי דאינו
יכול לפתוח החלון.
בגמרא
בב''ב דף ס.
איתא דלסתום לאלתר הווה חזקה דאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק וביאר רשב''ם
דאף שמדובר בחלון המוחזק ג''ש מ''מ כששתק זה בזמן שחבירו סתם בפניו הפסיד
חזקתו וסתימה זו בעינן שתהיה סתימה בטיט וכדו' (כ''כ הנ''י בשם הריטב''א) ולא מהני
אם סתמו בנסרים בעלמא.
בטעם
הדבר נחלקו הרא''ש והרמב''ם דלרא''ש שהצריך ג''ש וטענה לחזקת החלון יש לומר
שלא מחה כיון שבאמת שלא כדין החזיק ואין טענה לחזקתו ולרמב''ם שפסק שחזקה
מהני מייד אף ללא טענה הכא בשתיקתו מוכח שמחל.
מכאן
נראה שכל שלא סתמו באופן מוחלט רשאי בעל החלון לפותחו שוב אפ' אחר כמה שנים וברמ''א
(יב) כתב וז"ל: "יש אומרים שצריך
טענה שאם בעל החלון יש לו שטר או ראיה על החלון צריך שיטעון זה שקנאו וסתימתו
(בפניו) הוא ראיה לדבריו ואם אין לו ראיה על החלון אלא החזקה שהחזיק לבד אין זה
צריך טענה אחרת רק שיאמר שחזקתו טעות היתה וכו''' ומקור דבריו בר''ת וברא''ש.
ואם
בעל החלון סתם בעצמו את החלון
כתב המרדכי (ב''ב תקה) דכל שלא פרץ פצימיו או שבנה בנין גמור לפניו וכיוצא
בו לא איבד חזקתו והביאו ברמ''א.
ב.
כאשר בעל
החלון אומר אני סתמתיו ובעל החצר אומר אני סתמתיו כתב הב''י ע''פ הריטב''א דבעל
החלון מוחזק ועל בעל החצר להביא ראיה לדבריו והביא דבריו ברמ''א בסע' יב. ובשו''ע בסע' כ
פסק באדם שהיה לו חלון פתוח לחצר הגוי וסתמו ואח''כ מכר הגוי חצרו לישראל ורוצה
בעל החלון לפותחו שוב דאינו רשאי ולכאורה ע''פ דברינו מדוע אינו רשאי הרי טוען אני
סתמתיה ועל בעל החצר להביא ראיה ובעל החלון מוחזק?
ובסמ''ע
(מח) כתב דהכא שאני דכיון שאין הגוי לפנינו
יש לומר שהיה מביא ראיה לדבריו שהוא סתמה ויותר נראה לסמ''ע לומר שבסע' יב מייירי
שהיו עדיין פצימים בחלון ומוכח שלא רצה לסתום לגמרי מה שאין כן בסע' כ דלא ניכר אם
היו שם פצימין מעולם ובט''ז חלק על דברי הסמ''ע שהרי כתוב להדיא בסע' כ
שהחלון ניכר לצד פנים ותירץ דבסע' יב מיירי שהיה לבעל החלון חזקה גמורה ובסע' כ
מיירי שאין לו חזקה כלל ובקצות ביאר כט"ז וכתב שבסע' יב בעל החלון הוא
מרא קמא והכא הבא מחמת הגוי לא מקריה מרא קמא משום דאיכא תרי ריעותות והם דהשתא
החלון סתום (ולא כסע' יח דהשתא הוא פתוח) ומעיקרא שמא הגוי סתמא והיינו דליכא חזקה
דהשתא וליכא חזקה דמעיקרא (משא"כ בסעיף יח יש חזקה דהשתא ובסעיף יב יש חזקה
דמעיקרא) ומ"מ אם יש חזקה דמעיקרא וידוע בודאי שחלונו קדם לגוי אין הקונה
יכול לומר שמא הגוי סתמא. ובנתיבות כתב שבסע' יב מיירי בישראל וישראל והכא
בגוי וישראל ובגוי כשפותח ישראל כנגדו חלון אין לישראל קניין לאוירו רק שכיון שאין
לגויים היזק ראיה שרי וגזל כגון זה מותר בגוי אך כשסתם את החלון וק"ו אם הגוי
סתמו הווה כלוקח את שלו בחזרה וכשמוכרו לישראל הרי קנה הישראל את האויר ולכן אם
רוצה לפתוח החלון בשנית הווה כפותח מחדש ועוד סיים שם דאפשר לומר דדינא דמלכותא
הוא וכגון זה מתייאש בעל החלון והווה כפותח מחדש.
ישי שריג
2.
האם בהיזק ראיה מהני חזקה, מחילה או קניין, והאם יכולים לפתוח חלון מול חלון כשבני
העיר נהגו כן?
ישנם
שני סוגים של היזק ראיה כדאיתא בתחילת ב''ב, הראשון שמונע מחבירו מלעשות מלאכתו
בחצר או שמזיקו כשעושה שם מלאכתו ובזה פסקה הגמרא דהיזק ראיה שמיה היזק וכופה אותו
לבנות כותל וכו' והיזק שני הוא האמור בגינה שאומר לחבירו שכיון שרואה את גינתו
בקמותיה מזיק לו בעין הרע. ובזה פסק שו''ע ע''פ הרמב''ם דהיזק ראיה לאו
שמיה היזק והביאו בנ''י (ב''ב
ב.).
בשאלתינו
נתייחס להיזק הראשון דקיי''ל שמיה היזק וממנו נלמדים דינים רבים מנזקי שכנים
ונחלקו הראשונים בדין חזקה להיזק זה:
איתא
בריש ב''ב השותפין שרצו לעשות מחיצה וכו' וממשנה זו למד הרי''ף בתשו' שאין
חזקה להיזק ראיה שאם יש חזקה למה לא מחזיקין אלו שגרו כך בלי מחיצה?! והווה ליה
כקוטרא ובית הכיסא וכן פסק הרמב''ן, והקשה על דברי עצמו ממשנה בב''ב נח:
גבי חלון המצרי שם מוכח שיש חזקה מחלון ויישב שבחלון הפתוח לשדה יש לו חזקה אך לא
כשפתוח לחצר (הכל בנ''י א:, ובנ''י
לא:) ולרמב"ם
(ע"פ ב"י, טור הבין
ברמב"ם כרי"ף) כל
שראה החלון ושתק יש לו חזקה, ולרא"ש וסיעתו יש לחלון חזקה אחר ג"ש (ב''ב פ''א ה''ב) וברמ"ה כתב דבפתח כנגד פתח אין חזקה להיזק ראיה
אך בחלון כנגד חלון לא מקפידים כ"כ ויש חזקה להיזק ראיה ולריטב"א
ולרשב''ם גם בחלון כנגד חלון אין חזקה.
בשו''ת
צ''א (ח''ג סי' לא) התקשה בדברי הרא''ש במה שאמר
שאין חזקה בהיזק ראיה בחצר כשלא עשו מחיצה אך אם מחל מהני וז''ל: ...ונתקשתי בדברי
הרא"ש בביאורו דנהי דהכא איכא תביעת ממון אבל במאי מסולק החיוב במחילתו כיון
שעיקר סבת החיוב משום היזק ראיה ואיך יוכל למחול על היזק ראיה דלהבא, וזה דמיא
למחילה על דבר שלא בא לעולם דלא מהני, וזה דמיא למה שכ' תוס' בכתובות מ"ז
ע"ב דאינה יכולה למימר אינה נזונת ואינה עושה על עולם, דאינה יכולה לסלק נפשה
כ"א ממזונות דהיום אבל לא מדלהבא, וטעמא של דבר דלא מהני כמו שכ' משום דלא
מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם ואף סלוק בכזה לא מהני וכמו שמבואר בר"ן פ'
הכותב דגם בסלוק לא מהני בדבר שלא בא לעולם כ"א היכא שהסבה המחייבת איכא, אבל
לא היכא דליכא כלל, ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה, אבל קודם ארוסין אינו יכול לסלק
עצמו, ובמזונות נמי דכל שעה ושעה איכא סבת מחייבת חדשה לכן לא מהני.
סיכום
חזקה להיזק ראיה:
בחצר שלא עשו בה מחיצה - לכו''ע אינה חזקה, ובחלון- לרי"ף
לריטב"א ולריב"ש אין חזקה, לרמב"ם יש, וכן לרא"ש
יש חזקה להיזק ראיה אך צריך ג"ש. לרמ"ה יש חזקה להיזק ראיה בחלון
ולא בפתח.
אם
לא גדרו השותפים בניהם אפ' עברו שנים רבות יכול האחד לכוף חבירו לבנות כותל ובטעם
הדבר כתב הרי''ף בתשובה (הביאו
הנ''י ב''ב א:) דכיון
דכל שעתא ושעתא מיתזק הוי ליה כקוטרא וכבית הכסא דאין להם חזקה וטעם נוסף הוא
דכיון ששניהם ניזוקים ומזיקים אין בו חזקה. הרא"ש (א, ב) כתב שני הטעמים והביאו הסמ"ע (קנד, ב) וביאר הרא"ש דהכא שניהם מזיקים זה
לזה ויכול כל אחד מהם לומר לא תבעתי אותך כי חשבתי שאתה תתבעני ראשון. ובקצות (ג) כתב נפק"מ בין הטעמים בהיזק ראיה שבין גג לחצר דלטעם
השני כיון שהמזיק אינו ניזק יש חזקה ולטעם הראשון גם בין חצר לגג לא מהני חזקה
כיון דדמי לקוטרא. ובנתיבות (יב)
פקפק בדבר זה וכתב
דגג לא קביע תשמישו ואולי לא דמי לקוטרא והוסיף דברי הר"י מגאש
והרמב"ם דכיון דממילא אפילו בין גג לחצר לא הוי חזקה. ומ''מ אם יש עדים
שמחלו זה לזה מהני חזקה בכל מקום (סמ"ע
כד).
הרמ''א (קנז, א) פסק דאפ' יש מנהג
בעיר שלא לעשות המחיצה אין הולכין אחריו וכופין על כך ומקורו ברא''ש (פ, ו ובנ''י בשם רשב''א).
הרב
פז העיר דגם לרמב''ם
וגם לרא''ש לעולם אין חזקה בהיזק ראיה כשלא עשו מחיצה בחצר ויש חזקה בהיזק
ראיה של חלון אלא שטעמיהם שונים דלרא''ש בחצר ההיזק גדול ולכן אין חזקה מה שאין כן
בחלון שהיזקו אינו גדול כל כך ואילו לרמב''ם גם בחצר היה צריך להיות הדין דיש חזקה
להיזק ראיה אלא שאין זמן שנעשה בו מעשה שנוכל לומר בזמן זה מחלו ונראה לפי זה שהרמב''ם
יחלוק על דברי הרמ''א (קנז,
א).
היזק
ראיה בחלון:
איתא במשנה וגמרא ב''ב נח: חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה
וכו'. ובגמרא שם: ור' זירא אמר דחלון למטה מד' אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה
מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ולרבי אילעא אפילו למעלה מארבע אמות
אע"פ שאין לו חזקה יכול למחות. ושורש מחלוקתם היא, האם השכן כ"כ חצוף
שיעלה על שרפרף ויסתכל לחצר חבירו או לא. הגמרא מביאה מעשה שעשו כרב אילעא. ומכאן
כתב רשב"ם דהכי הלכתא וכ"פ הרי"ף והרא"ש
והרמב"ם. בתוס' (ד"ה
למטה) כתב
דלר"ת מחלוקתם בחלון מצרי אבל בחלון צורי (שהוא גדול יותר ועשוי לקביעות)
יש חזקה אפ' למעלה מארבע אמות וכן בחלון העשוי לאורה. ובנ"י כתב בשם
הרשב"א דנהגו המקומות כר"ת ולא כרשב"ם שפירש מחלוקתם בחלון
צורי ואף הרשב"ם חזר בו בסוף ימיו וכדברים אלו של ר"ת פסקו הרא"ש
והרמב"ם והר"ר יוסף ור' יונה וכ''פ שו''ע (י).
ופסק
השו''ע (ז): כאשר פתח חלון על חצר והחזיק
בו יש חזקה להיזק ראיה (לפי מסקנת הפוסקים הנ''ל) ולא יכול חבירו למחות בו יותר.
וכתב הרמ"א הלכה כשו"ע אף שיש הרבה חולקים והם הרי"ף
וסיעתו. ואף לרמב"ם וסיעתו כאשר יש חזקה על חלון מ"מ אסור לאדם
לעמוד ולהסתכל לחצר חבירו דהווה איסורא ולא מהני חזקה לעשות איסור. כל עוד אין
חזקה יכול בעל החצר למחות בו. יש חולקים ומצריכים חזקה ג"ש (ישנו דיון ארוך באחרונים האם הרמ''א פסק
דבעינן ג''ש או לא ואינו עניין לכאן).
כתב בסמ"ע
(יט) שלרמב"ם ושו"ע שנינו לא זו אף זו והיינו שאם
ידענו שמחל בפירוש מהני ואפי' לא מחל בפירוש רק סייעו ג"כ מהני ואפ' לא סייעו
רק ידע ושתק ג"כ מהני וסיים בסמ"ע דאף לי"א שהצריכו ג"ש אם
מחל לו בפירוש מהני מיד. ובט"ז כתב דה"ה אם סייע עמו דלכו"ע
מהני חזקתו לאלתר ובנתיבות דחאו שהרי כתוב בסי' קמב, ג
להדיא דבסייעו לא מקריה חזקה לאלתר להני דמצריכי ג"ש.
בדין
פתיחת חלון כנגד חלון:
איתא במשנה ב''ב ס. ובגמרא שם: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח
כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא
לרה''ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול ואחד עושה אותו
שנים": גמ' "מנהני מילי א''ר יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את
ישראל שוכן לשבטיו מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו
שתשרה עליהם שכינה".
ופסק
בשו''ע דאם נתן אדם לחבירו רשות לפתוח חלון או פתח לחצרם המשותפת הרשות בידו
אך לא בפתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון וברמ''א (ג)
כתב דאף דבפתח כנגד פתח לא מהני חזקה, ובחלון כנגד חלון איכא פלוגתא: דלריטב''א
ורשב''ם לא מהני ולרמ''ה מהני (הביאם בשם סתם וי''א ונראה מלשונו עיקר
דלא מהני).
וטעם
הדבר כתב הטור דאיסורא הוא והיינו שבפתח כנגד פתח חוץ מהיזק ראיה ישנו גם
איסור של צניעות ומנגד למתירים יש פה רק היזק ראיה. ובסמ''ע הוסיף דנראה
דאפ' כאשר יש עדים שמחל לו או שנתן לו שטר וקניין על זה לא מהני כיון דיש איסור
בדבר והוסיף עוד דלי''א שהתירו בחלון כנגד חלון נראה שהדבר תלוי בקפידא ולכן אף
בפתח כנגד פתח מהני מחילה גמורה או שטר כדין קוטרא ובית הכסא אך דברים אלו של
הסמ''ע תמוהים כי הרמ''ה שפסק להתיר בחלון כנגד חלון כתב להדיא דיש איסור בדבר.
חלון
כנגד חלון ורה''ר ביניהם:
כתב השו"ע דשרי לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון כשרשות הרבים
ביניהם וזאת כשהחלון תוך ד' אמות וביאר בסמ"ע דמיירי שתחילת החלון תוך
ד' אמות של החלון שכנגדו ואפ' חלקו העליון מעל ד' אמות ובש"ך חלק על
דבריו ולא התיר רק כשכל החלון תוך ד' אמות ובנתיבות כתב דעיקר כש"ך
משום שיכול לומר לו כשאשתמש בחלק עליון של חלוני בני רשה"ר לא יראוני ואתה
תראני ודמי לפתח אחד ועשאו שתיים.
כאשר
יש מנהג ידוע בעיר
כתב הרא''ש (א, ו) פלוגתא דיש אומרים שאם
נהגו שלא לגדור בחצר אין מחייבין אותו וי''א שאפ' יש מנהג בעיר שלא לגדור
מחייבין אותו, וכן הכריע ברמ''א בתחילת
סימן קנז. וכתב בסמ''ע
שם דבמקום דברי היזקו תדיר כמו זה אין
הולכין אחר המנהג.
בפתחי
חושן תמה על
המנהג היום לפתוח חלון כנגד חלון ובכסף הקודשים כתב שבמקום שלא עושים
תשמישים צנועים שרי לפתוח אף פתח כנגד פתח ומזה למד הפתחי חושן דשרי לעשות פתח
כנגד פתח בחדרי מדרגות והיינו שבפתחי הבתים היום יש סלון או מטבח ולא חדר שינה
ואפ' אם הפתח יהיה פתוח אין אדם מזיק את שכנו.
אך
מנגד פסק המהריט''ץ (סי'
רנג) שאם יש מנהג
בעיר המנהג קובע אף בפתח כנגד פתח וכן פסק בתוס' יו''ט (במשנה הנ"ל) וכ''פ בשו''ת מנחת צבי לרב שפיץ,
והוסיף שם שכך הם חוקי המדינה.
והגרי''ש
אלישיב הורה
דאף בחלון כנגד חלון חייבים לסתום החלון רק שהתיר לסתום בוילון.
ישי שריג
1.
למה אין בדיני הרחקת שכנים משום מזיק ממש, בור או אש?
הטור
הביא מח' ראשונים האם בכל דיני ההרחקות המוזכרים בפרק לא יחפור, אם הזיק האם חייב
לשלם. הראב"ד כתב דאפי' לא הרחיק פטור, דלא הוי אלא גרמא, וראייתו מדין
הרחקת שובך שאמרה הגמ' דהוי גירי ואפי' לר' יוסי צריך להרחיק, והקשתה הגמ' והא גרמא
הוא ותירצה גרמא בניזקין אסור, א"כ מוכח דגם גירי דר' יוסי אינו אלא גרמא
ופטור מלשלם אע"פ שכופהו להרחיק.
אבל בעל
העיטור סובר שאפי' אם הרחיק אם הזיק חייב לשלם, והביא ראיה מתנור שאומרים
שאע"פ שהרחיק כדינו אם הזיק חייב לשלם, וסובר בעל העיטור שה"ה לשאר
הרחקות. וכתב הטור שכן הסכים הרא"ש, ותירצו ראיית הראב"ד דהתם
שאני בנמיה דהוי גרמא שהנמיה הולכת מעצמה.
שיטה
שלישית היא דעת הנ"י (יב.
בדפי הרי"ף) שחילק
הנזיקים לג' חלוקים. האחד, גיריה, שבאלה חייב להרחיק, ואם לא הרחיק והזיק חייב
לשלם. השני, גרמא דגיריה, כגון הרחקת סולם משובך ונזק הגורן, שצריך להרחיק מפני
שזה נזק ישיר, אבל אפילו לא הרחיק פטור מלשלם כיוון שזה גרמא. והשלישי, גרמא, כגון
הרחקת אילן מבור שבזה מותר לסמוך אפילו לכתחילה.
השו"ע
(ל"ג) הביא להלכה את שתי הדעות ולא
הכריע, אבל דיבר במקרה שלא הרחיק כדינו, ודייק הנה"מ (י"ז) שאם הרחיק כדינו סובר המחבר שפטור, ולא
כבעל העיטור.
הנה"מ
(י"ח) הקשה שאע"פ שיש לדון בכל ההרחקות
של הנזיקין שהם רק גרמא מצד מעשה האדם, מ"מ למה שלא יתחייב מדין נזקי ממונו,
שהיזק מתונתא שהמים הולכים ומזיקים יש להם דין בור המתגלגל, והיונים והדבורים
המזיקות הוא כשורו המזיק, וכן בשאר נזיקים אפשר ללמוד מהצד השוה שמובא בב"ק
שכל שדרכו להזיק ושמירתו עליך חייב בנזקו.
ותירץ
הנה"מ שדיני נזקי ממון לא שייכים בשכנים שכיוון שכל אחד עושה בשלו
והשני ממילא ניזוק, ואם תאמר למזיק שלא יזיק כלל הרי אתה מונעו מלהשתמש ברשותו
לגמרי ואין זה בדין שנבטל מאחד תשמיש רשותו, ורק בהרחקה חייבו חכמים ולא בביטול
רשות.
ולא
דמי לנזקי ממון ששם יכול המזיק לשמור שלא יזיק ממונו לחברו, אבל בשכנים אתה דורש
ממנו לבטל שימושו לגמרי וזה אינו חייב.
עיין
בדברי התוספות רי"ד
(כו.) שמאריך
בהסבר החילוק שבין נזקי ממון והלכות שכנים כעין דברי הנתיבות. ויסוד הדברים הוא
שאם ישנם שלושה תנאים על הניזק להרחיק עצמו: א. עושה בתוך שלו. ב. השני יכול להנצל
מלהנזק. ג. זה ממון המזיק ולא אדם המזיק.
הנתיבות
מעיר שמדברי הרמב"ן (במלחמות) (שכתב שלא חייב בנזקי הדבטרים
כיוון שזוכה בהם רק מפני דרכי שלום) ותוספות (שהקשו על רקתה שהיא אש) מוכח שלא
כמותו.
יוחאי פרלמן
2. אדם
שכר חדרים לצורך משרד בבנין רב קומות והתקין שם מערכות מחשבים עם מתקן קירור לאחר כמה
שנים בא אחר ושכר חדרים מלמטה ופתח חנות של חפצים, והקור גרם להפסדים, ותובע את
העליון לסגור את מערכת הקירור וכן לשלם עבור הנזק, האם צודק בטענותיו?
כתוב
במשנה ב"ב כ: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו
של חברו ולא רפת בקר. ותני עלה בברייתא אם הייתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר.
וביארה
הגמ' (יח.) שאפי' לדעת רבא שסובר שאסור
לסמוך דבר המזיק אפי' אין שם דבר הניזק, כאן מודה כמו שכתוב בברייתא, כיוון
ש"דירה שאני", שאין לנו לאסור לאדם להשתמש בדירתו אם אין היזק עכשיו.
א"כ
בנידון דידן כיוון שהשוכר הראשון שפתח חדר מחשבים קדם, א"כ לא היה לשני לפתוח
חנות של חפצים מתחתיו, ולכן אינו צריך לסלק היזקו וכ"ש שאינו צריך לשלם על
נזקיו.
יוחאי פרלמן
3. בישוב
כפרי, שאחד רוצה לבנות תנור עצים בביתו, והעשן יגיע לבית חבירו האם יכול למנוע
זאת? ומה הדין אם ראה ושתק? והאם בעשן
רגיל יכול למנוע משכנו?
הגמ'
אומרת ב"ב כג. שבקוטרא (עשן) ובית הכסא אין חזקה.
והובא בתוס' מח' אם קניין מועיל, שר"ת טוען שאפי' עשו קניין
יכול לטעון סבור הייתי לקבל ואיני יכול, אבל תוס' חלקו עליו וכתבו שקניין ודאי
מועיל ורק חזקה אין, וכן פסק הרא"ש, וביאר הסברא שחזקה לא מועילה,
משום שיכול לומר שלא מחה משום שאמר בדעתו שוודאי כולם יודעים שאין אדם מוחל על נזק
כזה, אבל אם עשה קניין ודאי מועיל, וכן הסכמת הפוסקים.
וכתבו
עוד התוס' שעשן שאמרו דוקא שהוא גדול ומזיק ביותר, כעשן הכבשונות, אבל עשן
רגיל אין לו דין קוטרא.
והביא
הטור בשם הרמ"ה שאם העשן נמצא רוב היום דינו כקוטרא שאין לו חזקה.
ודקדק
הב"י מדבריו שאם יש עשן רוב היום הוי כקוטרא אע"פ שאין העשן רב
ומזיק ביותר ככבשונות.
והוסיף
הרמ"ה שגם בעשן של תנור ביתי ודאי לכתחילה יכול למחות, שאע"פ
שאינו כקוטרא מ"מ אינו שונה משאר נזיקין שאע"פ שיש להם חזקה מ"מ
לכתחילה יכול למחות.
הב"י
הביא בשם מהרא"י (בעל
תרוה"ד) שחלק
עליו והוכיח שתנור ביתי הוא שימוש רגיל ואינו בכלל נזק כלל, ואפי' לכתחילה אינו
יכול לעכב עליו.
השו"ע
(לז) פסק כהרמ"ה, והרמ"א
הגיה עליו את דברי מהרא"י שבעשן שאינו תדיר אפי' לכתחילה אינו
יכול למחות.
הש"ך
דחה את דברי מהרא"י והרמ"א, והוכיח שדקדוקיו של מהרא"י
מהראשונים אינם נכונים, וע"כ הכריע כהשו"ע, וכתב שכן מוכח גם
מסברא שאפי' בעשן שאינו תדיר יש היזק ואיך אפשר שיזיק אדם לחברו ע"כ.
וסברת
מהרא"י נראה ששימוש בתנור ביתי זהו שימוש בסיסי ביותר ואין אדם יכול
למנוע חברו משימושים בסיסיים שכאלו כיוון שהנזק הוא מינורי.
עוד
כתב מהרא"י שאע"פ שהרמ"ה חלוק בדין זה מ"מ אפי' יהיה
ספיקא דדינא על הניזק להביא ראיה. והש"ך דחה דבריו דדוקא אם היה בעל
התנור מוחזק כבר היינו פוסקים שעל הניזק להביא ראיה, אבל השתא כיוון שבעל התנור בא
לשנות ולעשות תנור יכול הניזק למונעו לכתחילה אפי' נחשיב דין זה כספיקא דדינא.
הגרע"א
הובא בפת"ש הסכים להלכה לדעת הרמ"א שכיוון שזה מח'
ראשונים, מספק אין הניזק יכול למנוע מבעל התנור להשתמש בביתו, ואע"פ שבעל
התנור בא עכשיו לשנות מ"מ כיוון שהוא ספק אם יש כאן נזק אין הניזק יכול
למונעו מספק. ואינו דומה למה שקיי"ל בשאר מקומות שהניזק יכול למונעו לכתחילה
מספק כגון באדם שבנה עליה על גבי ביתו וגילה דעתו שרוצה לעשות אוצר, ולפני שהספיק
לעשות פתח בעה"ב רפת בקר תחתיו, שדין זה הוא ספיקא דדינא והכריע הרמב"ם
ושו"ע שלכתחילה יכול בעל האוצר למונעו, התם שאני שהוא ודאי נזק אלא שיש ספק
אם מותר לו להזיקו מפני שנחשב שהקדימו או לא. אבל הכא שיש ספק אם יש כלל נזק ודאי
אינו יכול למונעו מספק.
ונראה
לי דהש"ך סובר שגם הכא הוי ודאי נזק שהרי העשן מזיקו, וסובר שסברת
מהרא"י היא שבזה חכמים לא חייבו להרחיק וכמו שכתבתי קודם. ויש לעיין.
יש
להעיר שהחילוק של רע"א בין ספק נזק לבין ספק אם מותר להזיק אינו מוסכם, שמהגר"א
(ח') מוכח שהבין שלרמב"ם אפי' ספק
אם מזיק אסור משום אסור להזיק מן התורה וא"כ ספק דאורייתא לחומרא, והרא"ש
סובר שמותר כיוון שהספק הוא בדיני ממונות א"כ מספק אין למנוע המזיק מלהשתמש
בחצרו.
ובנידון
דידן נראה
שתנור עצים יש לו דין קוטרא כיוון שבימות החורף הוא דולק רובא דיומא וכיוון שהעשן
מגיע לבית חברו ברוח מצויה הוי כקוטרא דאין לו חזקא ואפי' ראה ושתק לא מהני עד שיקנה
ממנו בקניין.
אבל
בעשן של תנור ביתי רגיל אם ראה ושתק ודאי מהני כשאר דיני נזיקין, אבל בא למחות
מתחילה תליא בפלוגתא דהשו"ע והרמ"א, ולפי הכרעת הפת"ש
בשם רע"א אין הניזק יכול למונעו.
יוחאי פרלמן
4.
א. ראובן חפר גומא בחצרו שמי גשמים יקלחו
לתוכה והמים עברו למרתף של שמעון דרך הקירות, האם ראובן צריך לסלק ומהו שיעור
ההרחקה ?
ב.
האם בכל מקום שווה שיעור ההרחקה? או שיש דברים הצריכים הרחקה מיוחדת? (שתי
דוגמאות)
א.
הב"י הביא
בשם תש' הרא"ש שבנידון זה צריך להרחיק ושיעור ההרחקה לא סגי בשלושה
טפחים אלא בכדי שלא יזיק לפי עיני הבקיאים, ופסקו השו"ע.
ב.
עוד דוגמא לזה
שיש דברים שיש להם שיעור הרחקה שונה, הדין של קרקע המתכתשת מאליה שהביא הטור בשם
הגאונים שבית הכסא במקום כזה צריך להרחיק חמישים אמה מבור חברו, כיוון שהמים
מסריחים ומחלחלים ומזיקים למרחק רב.
דוגמא
נוספת זה הדין של כותשי הריפות שהם מזיקים בידיים וצריכים להרחיק בכדי שלא יזיקו.
וכן
בנברכת הכובסין הקרויה נדיין שבה משפשפים את הבגדים והמים ניתזים למרחוק צריך
להרחיק ד' אמות ולא סגי בג' טפחים.
יוחאי פרלמן
5. חזקת
תשמישים וחזקת נזיקין.
א. מהן
החזקות הנ"ל, ובמה הן שונות מחזקת קרקעות, מהו משך החזקה, והאם בעינן טענה?
יש לפרט את שיטות הראשונים ואת טעמי מחלוקתם, ומה נפסק להלכה. ולמ"ד מיד מה
הכוונה?
ב. אם
אדם אומר לחבירו קרע את כסותי הוא רשאי לחזור בו, למה בחזקת נזיקין אין הניזק יכול
לחזור בו מהסכמתו? ענה גם מסברא.
ג. באיזה
מקרה אדם זוכה בקרקע שהוא מחזיק בה גם אם לא הייתה לו כוונה לקנות?
א. הגמ' ב"ב ו. מביאה מקרה שאדם החזיק לנעוץ קורות
בכותל חברו והגמ' דנה במקרה שהחזיק לנעוץ קורות דקות האם רשאי להחליפם בקורות
עבות, ומסקנת הגמ' שרשאי.
ודנו
הראשונים בגדרי חזקה זו ודומיה שאין כאן חזקה בגוף הקרקע אלא רק חזקת שימוש בשל
חברו.
וכן
בסוף פרק חזקת הבתים דף נח: איתא חזקות מעין אלו שהחזיק
במרזב ובסולם בחצר חברו או שפתח חלון לחצר חברו, שבכל אלו משתמש בשל חברו.
עוד
סוג חזקה נקראת חזקת נזיקין ומובאת בפרק לא יחפור באריכות, שאדם משתמש בשל עצמו ומעשיו
מזיקים ברשות חברו, שהדין הוא שהמזיק צריך להרחיק על מנת שלא יזיק, אמנם אם החזיק
בנזקים מועילה חזקתו ואינו צריך להרחיק (למעט נזקים חריגים שלא מועילה בהם חזקה).
וכתב
הרא"ש (י"א) שחזקות אלו יש להם כל דיני חזקת
קרקע ובעינן שיחזיק ג' שנים והלה לא ימחה בו, וכן בעינן טענה, שכל חזקה שאין עמה טענה
אינה חזקה, ולכן צריך שיטען שקנה ממנו, או שנתן לו הזכות להשתמש או להזיק.
אמנם
הגאונים והרמב"ם (שכנים
ח'-ז') כתבו שאין
חזקה זו דומה לחזקת קרקע, דכיוון שאינו קונה גוף הקרקע אלא רק השימוש, אם ראה
הניזק ולא מחה הוי חזקה לאלתר, ולא בעינן ג' שנים, וכן לא בעינן טענה, שכיוון שראה
ולא מיחה מחל לו על שימוש זה או על נזק זה.
וראייתם
של ראשונים אלו היא הגמ' ב"ב ו: שאומרת שלסוכה הוי חזקה לאחר ל' יום
ואם חברה בטיט לאלתר הוי חזקה, א"כ מוכח דלא בעינן ג' שנים.
אמנם
בתוס' שם בשם ר"ת כבר תירצו ראיה זו, שהם ביארו הגמ' שלא מדובר
באדם שמשתמש בכותל חברו, אלא מיירי בכותל שבין שני שותפים, שהאחד בנאו לבדו מעל
ארבע אמות וחברו לא רצה להשתתף עימו, ופסקה המשנה שאם אח"כ טוען שבסוף כן
שילם לו עבור הכותל אינו נאמן בלא ראיה, ועל זה אמרה הגמ' שאם חיבר סוכה בטיט,
נאמן להגיד שכבר שילם כיוון שעכשיו ברור לכו"ע שצריך להשתתף בהוצאות הכותל
כיוון שמשתמש בו תשמיש קבוע.
הראיה
החזקה לשיטת הרא"ש, היא מהגמ'
ב"ב נט: דאיתא התם דאחד פתח חלון על חצר
חברו, ובאו לפני ר' ישמעאל בר' יוסי, ופסק להם שכיוון שהחזיק בחלון מהני ואינו
צריך לסותמו, ור' חייא פליג וס"ל דלא החזיק כדבעי, ואח"כ אמרה הגמ'
שדוקא בפתיחת חלון אמרינן דלא מהני אבל אדם שסתם חלון חברו מהני לאלתר אם חברו לא
מחה, שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק.
ולכאורה
נחלקו ר' ישמעאל ור' חייא בחזקה לאלתר שלר' ישמעאל מהני ולר' חייא לא מהני,
א"כ מוכח שלר' חייא שקיי"ל כוותיה בעינן ג' שנים ורק בסתימת אורה מהני
חזקה לאלתר.
וזו
קושיא עצומה על הרמב"ם דגם הוא פסק כר' חייא, וכתב שבסתימת אורה מהני
חזקה לאלתר, א"כ מה החילוק בין פתיחת חלון לסתימתו, כיוון שגם בפתיחה אמר
שכיוון שראה ולא מיחה הוי חזקה.
כתב
הסמ"ע (קנג-ג) שהרמב"ם סובר שאע"פ
שלא בעינן ג' שנים מ"מ בעינן שיעור שיתברר ההיזק לניזק, ורק בסתימת האורה
אמרינן שלאלתר הנזק מבורר, וצ"ע כוונתו, מה פירוש שיתברר הנזק הרי כיוון
שרואה הנזק מבורר.
וביאר
הנה"מ (קנג-ג) שבי"ד נותנים לו זמן לעכל
את משמעות הנזק, שאע"פ שראה ולא מיחה, יכול לומר שלא חשב שזה יפריע לו, ורק
לאחר שניזק כמה פעמים מבין את משמעות הנזק, ולכן בי"ד נותנים לו זמן זה
עפ"י האומדנא.
שיטה
שלישית בסוגיא זו היא שיטת הרשב"ם בדף ו. שלגבי
נעיצת קורות כתב שלאלתר הוי חזקה ולא דמי לחזקת קרקע, אבל בסוף פרק חזקת (נח.), לגבי חזקת חלונות ומרזב כתב דבעינן ג' שנים, וביאר הטור
דעתו, שס"ל שרק היכא שיש חסרון קרקע כמו חלונות ומרזב שבעל החצר לא יכול
לבנות במקום שהחזיק, אז בעינן ג' שנים, דכיוון שיש חסרון קרקע נוהגים לכתוב
ע"ז שטר, אבל בנעיצת קורות שאין חסרון קרקע לאלתר הוי חזקה. מיהו כתב דודאי
בעינן שיטען שקנה, שבלא טענה פשיטא שאינו מועיל ובזה פליג על הרמב"ם.
מ"מ
לשיטתו אתי שפיר הקושיות שהקשנו שבאמת מחלק בין קורות לחלונות, ולכן לא קשה כלל.
השו"ע
פסק לגמרי כדעת הרמב"ם ולא הזכיר כלל דעת החולקים, אבל הרמ"א
הגיה בהרבה מקומות (קנג-ב,ו,טז. קנד-ז) שיש חולקים וסוברים דבעינן ג'
שנים וטענה. ורק בסי' קנ"ה שעוסק בחזקת נזיקין הכריע הרמ"א כרמב"ם.
ותמהו
האחרונים שמאחר שפוסק כרמב"ם מפני מה הגיה בההרבה מקומות את דעת הרא"ש.
העיר
שושן (קנה-לה) והט"ז (שם) כתבו ששמר עד לסוף ושם הכריע כרמב"ם בכל המחלוקות.
אבל
הסמ"ע (קנג-לב) לא ניחא בתירוץ זה, לכן חילק
בין חזקת נזיקין שבהם עוסק סי' קנ"ה, לבין חזקת תשמישים שבהם עוסק סי'
קנ"ג, ויסוד החילוק הוא עפ"י מה שכתב בדרכ"מ שהכריע
כרמב"ם מפני שכתב הנ"י שכיוון שיש מח' והוי ספק א"כ המע"ה
ואין הניזק יכול למנוע מהמזיק להשתמש מספק.
וכתב
הסמ"ע שסברא זו נכונה רק בחזקת נזיקין, שכיוון שהמזיק משתמש בשל עצמו
אין הניזק יכול למונעו מספק, אבל בחזקת תשמישים הרי משתמש בשל חברו, וכיוון שיש
ספק אם הועילה חזקתו לא שייך לומר שהוא מוחזק בהשתמשותו, ולכן אין כאן את הסברא של
המע"ה, ולכן השאיר הרמ"א דינים אלו בספק.
הש"ך
(קנג-יא) כתב שעפ"י דברי הסמ"ע
שחזקת תשמישים הוא ספיקא דדינא, א"כ הדין הוא כל דאלים גבר כיוון שאף אחד מהם
אינו מוחזק.
הנה"מ
(קנג-יג) כתב שהרמ"א פסק בחזקת תשמישים
לגמרי כרא"ש ולא מכח ספק אלא שהיכא שבא להחזיק בשימוש אצל חברו צריך חזקה
מעולה של ג' שנים, ורק בחזקת נזיקין שמשתמש בשל עצמו מהני חזקה לאלתר, כמו קרע
כסותי והפטר.
ב.
מסברא נראה
לומר שחזקת נזיקין הרי אדם משתמש בשל עצמו אלא שיש הגבלה בזכות השימוש של כל אדם
בשל עצמו שלא ישתמש בצורה הפוגעת בחברו, אבל ברגע שהניזק מוחל, א"כ זכה המזיק
בחפציו להשתמש בהם ללא הגבלה, ולא דמי לקרע כסותי שאדם מזיק בהדיא ממון חברו שאין
לו בו שום זכות, ורק מחמת אמירת חברו נפטר מלשלם, ופשוט שהניזק יכול לחזור בו
כיוון שלא הקנה למזיק שום דבר בגוף החפץ.
הקצוה"ח
(קנ"ה-טז) ביאר הטעם שהכי הוי דינא דשכנים
שכיוון שעשה בהיתר אין צריך להרחיק אח"כ, דומיא דאילן ובור שאם עשה בהיתר
אינו צריך לסלק היזקו.
וכוונתו
שהיכא שיש שכנים ואדם בהשתמשותו מזיק לשכנו יש כאן מורכבות שמצד אחד המזיק לא
מאפשר לניזק להשתמש אבל מצד שני אם נמנע מהמזיק להשתמש הרי פגענו בו, ומאי אולמיה.
ולכן אע"פ שאמרו חכמים שהמזיק צריך להרחיק ולהגביל עצמו כדי שלא להזיק לחברו,
היכא שעמד בהיתר וכש"כ היכא שעשה ברשות אין הניזק יכול השתא לסלקו כיוון שגם
למזיק יש זכות להשתמש בחצרו ובכה"ג לא חייבוהו חכמים להרחיק, ואדרבא נאמר
לניזק שכיוון שהרשה לשכנו להזיקו עליו להרחיק עצמו, ואם לא עושה כן הרי הוא מזיק
את עצמו.
ג.
הקצוה"ח
(קפ"ג-ט') כתב שאע"פ שקיי"ל
העודר בנכסי הגר וחשב שהם שלו- לא קנה כיוון שלא נתכוון לזכות בהם בחזקתו, היינו
דוקא בנכסי הגר שהם הפקר, אבל אם דעת אחרת מקנה אותו זוכה שלא מדעתו אפי' שלא
נתכוון לקנות.
יוחאי פרלמן
6. ענפי
אילנו של ראובן עברו לשדהו של שמעון או רשות הרבים, מתי מותר לקצוץ אותם? מי חייב לקצוץ
אותם? למי הענפים והפירות?
כתוב
במשנה ב"ב כז: אילן הנוטה לשדה חברו קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה
ובחרוב ובשקמה קוצץ את כל הענפים הנוטים, וכן בבית השלחין קוצץ הכל והראשונים
הוסיפו שגם בשדה אילן.
ובאילן
הנוטה לרה"ר קוצץ בכדי שיהא גמל ורוכבו יכולים לעבור.
לגבי
מי חייב לקצוץ יש לדון, שהטור (מא)
כתב בשם תש'
לגאון שהתורה נתנה רשות לניזק לקצוץ כדי היזקו, משמע שהניזק צריך לקצוץ, אבל
בדף ס: כתוב שר' ינאי אמר לההוא גברא שאילנו נטה לרה"ר שמחוייב לקצוץ אילנו
משמע שהחיוב הוא על המזיק.
ונראה
שיש לחלק בין היזק רבים ליחיד, שיחיד קוצץ מה שמפריע לו, אבל רבים כיוון שזה קידרא
דבי שותפי, מוטל על המזיק לקצוץ כדי שלא יזיק את הרבים.
וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב חושן משפט סימן י, וז"ל:
"על מי לקצוץ, על ראובן בעל האילן המזיק או בעל השדה? פשטות הסוגיא בלא יחפור וברמב"ם ושו"ע חו"מ קנ"ה משמע דאם נטע שלא ברשות החיוב עליו להרחיק הנזק, ואם נטע ברשות ונצמח אח"כ נזק לשמעון יכול הניזק להרחיק הנזק אבל לא על המזיק להרחיק הנזק, ומשה"כ במתני' כ"ו הי' חופר בור שיח קוצץ ומשמע הניזק, וכן בדף כ"ז קוצץ מלא מרדע וברש"י שם שלא יעכבוהו מלהוליך מחרשתו ומשמע ג"כ דקאי על הניזק, וכן בהאי דסי' קנ"ה סעיף כ"ח אם הנוף מעכבו להטיח גגו יכול לוי הניזק לקצצו והכל משום דקי"ל כר"י כ"ה שם דזה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו... רק באילן הנוטה לר"ה במתני' כ"ז שם ובסי' קנ"ה סעיף כ"ז וכן בב"ב ס' דר' ינאי הוה לי' אילן נוטה לר"ה... זיל קוץ, בר"ה שאני אף על גב דברשות נטע, רק אח"כ נצמח הנזק שהענפים מזיקים לר"ה, אפה"כ על המזיק להסיר נזקו - והטעם כמבואר להדיא בב"ב שם כ"ד ב' אי משום דקידרא דבי שותפא לא חמימא ולא קרירא או הזיקא דרבים שאני..."
למי
שייכים הענפים והפירות?
בב"מ
קז. איתא מח" רב ושמואל שרב סובר שהולכים אחר מקום הענפים כל ענף להיכן
שהוא נוטה הוא שייך לבעלים של אותו שדה ושמואל אמר שחולקים כיוון שהולכים אחר
השרשים, והם נמצאים בשני השדות.
והביא
הטור בשם הגאונים שהלכה כרב ולכך במקרה שלנו הענפים והפירות שנוטים
לשדה הניזק שייכים לו.
אבל
הב"י כתב שלא קיי"ל הכי, שהראשונים פסקו כשמואל, ולכך באילן
העומד על המיצר חולקים הפירות וכן פסק שו"ע, וכמובן שזה מיירי
שהשורשים השרישו לחצאין אבל אם השורשים בשדה המזיק גם כל הפירות הם שלו.
והעיר
הנה"מ עפ"י דברי התוס', שכל זה דוקא באילן שעומד ממש על המיצר,
אבל אם עיקרו (הגזע) נמצא בשדה אחת אע"פ שהשרשים והענפים יוצאים לשדה השניה
כל הפירות שייכים למי שעיקר האילן ברשותו.
יוחאי פרלמן
7. ראובן
ושמעון גרים בבית מדורג, מרפסת ביתו של ראובן היא גג ביתו של שמעון, בחורף מי הגשמים
היורדים על המרפסת מחלחלים לביתו של שמעון, בקיץ מי שטיפת המרפסת מחלחלים לביתו של
שמעון, שמעון תובע מראובן: א. לאטום את המרפסת. ב. לשלם עבור הנזקים שנגרמו לו
בבית ממי הגשמים ומי השטיפה, הדין עם מי?
בב"מ
קיז. מסופר על מקרה כזה, שמי תשמישו של בעל העליה הזיקו לבעל הבית והסיקה הגמ'
שלפי ר' יוסי שקיי"ל כמותו אין בעל העליה צריך להימנע מהנזק כיוון שאין זה
גירי, שמדובר שהמים פסקי והדר נפלי, אבל אם המים מזיקים באופן מיידי גם ר' יוסי
מודה שעל בעל העליה לתקן כדי שלא יזיק.
וביאר
רש"י שהכוונה פסקי והדר נפלי היינו שלא רחץ ידיו מעל החור שבתקרה שאז
ודאי הוי גירי שמזיק בהדיא, אלא שהשתמש במקום אחר ומשם זרמו המים אל החור.
אבל
הרי"ף גרס "תיימי והדר נפלי", וכוונת דבריו כמבואר בשו"ע
שפסק כמותו, שהמים נבלעים בתקרה ואח"כ נוזלים על התחתון. וביאור שיטתו
שוודאי במקרה שמצייר רש"י שהמים זורמים מצד אחד לשני ונופלים על התחתון וודאי
שזה גירי, ורק באופן שנבלעו בתקרה נחשב שיש כאן הפסק בין מעשיו לבין הנזק.
א"כ
בנידון שלנו כיוון שהמים היו מחלחלים דרך התקרה א"כ הרי נבלעו בתקרה ובזה
ודאי שאין זה גיריה ואין העליון צריך לסלק היזקו וכש"כ שאינו צריך לשלם על
הנזק.
אמנם
כתב הרמ"א בשם מרדכי שהכל לפי הנזק שאם היו מי תשמישו רבים
ומזיקים תדיר חייב לסלק היזקו ולתקן, דבכה"ג הוי גיריה. וביאר הגר"א דתמו
מיא משמע שהם מעט ונבלעים, ולא שהם רבים.
מ"מ
לגבי המי גשמים כו"ע מודו שאין זה על אחריות בעל העליה כיוון שלא הוא המזיק.
אמנם
הקשה הסמ"ע (טו) הרי פסק הרמ"א בסי קס"ד סע' א' שכל צרכי הגג על בעל העליה לתקן בלי קשר
לזה שמזיק את התחתון אלא שעליו לתחזק את הגג, א"כ ה"ה הכא.
והובאו
באחרונים תירוצים שונים, אבל נראה שאינו דומה כלל לענייננו, שכאן לא מדובר על גג
אלא על רצפת מרפסת ודינה שווה לתקרת הבית המפרידה בין הבית לעלייה, ולא לגג של
העלייה, ולכן הדין הוא כמו שכתבנו קודם, שבעל העלייה פטור ואינו צריך לתקן.
יוחאי פרלמן
1. האם
אדם רשאי לפתוח מרפאה בבית משותף?
מקור
דין זה במשנה ב"ב כ: : חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול
לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול
למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול
התינוקות.
ובגמרא
כא. : אחד
מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו.... ת''ש
שנים שיושבין בחצר וביקש אחד מהן לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות חבירו מעכב
עליו....ת''ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה''ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא
לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר ארמאי וכו'.
ונחלקו
הראשונים בביאור דברי הגמרא שכתבה רופא אומן, האם מיירי ברופא שהוא אומן או שמא
בשני אנשים שונים האחד רופא והשני אומן וכן מי הוא אותו רופא ומה תפקידו בדיוק.
רש''י
ביאר שרופא
ואומן תרי מילי הם ורופא היינו מוהל ואומן הוא מקיז דם, אך ברמב''ם ובטור נראה
דרופא ואומן חד הוא ומיירי במקיז דם.
עוד
נחלקו הראשונים בגרסת הגמרא האם אחד מבני מבוי מעכב עליו או רק אחד מבני חצר מעכב
עליו. השו"ע כתב שאם אחד מבני המבוי רוצה להיות רופא או אומן וכו'
מעכבין שאר בני המבוי וזו היא גרסת הרמב"ם ובראשונים יש שגרסו אחד
מבני החצר והם רי"ף רא"ש רמב"ן רשב"א תוס' נ"י ומרדכי
וכ"פ הרמ"א.
ליתר
ביאור: ישנם
שלוש דרגות של ריבוי נכנסים ויוצאים. הדרגה הראשונה היא חצר אליה פתוחים מספר בתים
השנייה היא מבוי שאינו מפולש אליו פתוחים מספר חצירות והשלישית היא מבוי מפולש
הפתוח משני צידיו ורבים עוברים דרכו. לשו"ע מוחים בני המבוי באומן אך
לא בני מבוי המפולש ולרמ"א אף במבוי אינם מוחים בו שהרי רבים עוברים
שם ורק בחצר מוחים בו. וכאשר יש כבר ריבוי נכנסים ויוצאים השו"ע מכריע
כרמב"ם שא"א למחות באומן.
המחלוקת
השלישית בדין זה נלמדת מהגמרא שם (כא.)
דאמר רב יהודה אמר
רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל וכו'
ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן
כבן שש כבן שבע וכו' ונחלקו הראשונים האם דווקא במלמדי תינוקות א''א למחות ולמנוע
שיפתחו ת''ת או שמא א"א לעכב כל דבר מצווה וכן הם דברי הטור ור' ירוחם וכן
הבין הב''י ברמב''ם ברי''ף ובתוס' וכנגדם פסקו הרמב''ן ורש''י
דיכולים לעכב עליו בשאר מילי דמצוה.
להלכה: השו''ע פסק באחד מבני
מבוי שאינו מפולש שרוצא לעשות רופא בני מבוי מעכבין עליו בטענת ריבוי הנכנסים
ויוצאים וברמ''א כתב די''א שמעכבין רק בחצר.
פסק
זה של השו''ע נתקשו בו האחרונים מאוד כיון שפסק שם בסע' ג דאין יכולים
למחות במלמד תינוקות וה''ה לכל מילי דמצווה (כרי"ף רמב"ם טור ר"ח
ר' ירוחם בהבנת ב"י ולא כרמב"ן ורש"י) וכיצד נאמר שרופא (מוהל)
אינה מילי דמצווה ולכן כתב בסמ"ע (ג)
דצ"ל שרופא הוא רופא גופות ואומן הוא המקיז דם או כגרסת הטור שכתב שרופא אומן
כתיב והיינו דבר אחד ולא שניים ובט"ז כתב דתימא שהרי ברור שגם רופא
גופות הוא מצווה ותירץ דמצווה שהתיר בה השו"ע היינו מצוה התלויה בצירוף אנשים
כגון צדקה ותפילה בעשרה אך רופא או מוהל אע"פ שהוא מצווה מ"מ יכול הרופא
או המוהל ללכת אל התינוק והקשו על דברי הט''ז בספר ערך השולחן ובספר פעמוני
זהב והביא דבריהם בשו''ת צ''א וכתב דתינח במוהל שיכול ללכת לביתם אבל
ברופא לא יזמינו אותו לביתם שהרי יצטרכו לשלם ממון רב על זה ועוד שהט''ז ביאר
דבריו ע''פ רש''י שהבין שרופא היינו מוהל אך ברופא גופות נראה דאין ממחין בידו
ובפעמוני זהב כתב לתרץ דאף שרופא הוא מצווה המוטלת על הכלל כדאיתא בסנהדרין יז:
שהוא מחיובי העיר זה דווקא ברופא המרפא רק יהודים או לפחות שרוב המטופלים שלו
יהודים אך ודאי שטיפול בגויים אינה מצווה המוטלת על הכלל ולכן כתב בצ''א דהאידנא רופא
הגר בין היהודים ודאי שרוב מטופליו יהודים ואינם מוחים בידו עוד הביא בצ''א דברי
ערוה''ש שביאר בטור דלא דיברה הגמרא למנוע רופא אלא מלמד רפואה אך ברופא אין ממחים
בידו והביא ראיה לדבריו והוסיף גם דברי החת''ס המובאים בהמשך ומסקנת דבריו:
'לכן מכל הנ"ל נראה לענין נידוננו שהשכנים אינם יכולים לעכב בידי הרופא
מפתיחת המרפאה (הקליניקה) לריפוי חולים אשר למעשה יהיו כולם, ועכ"פ רובא
דרובא, יהודים'.
עוד
יש להוסיף בדין רופא
שני דברים מהותיים בהם דנו האחרונים האחד להיתר והאחד לאיסור הלבוש חידש
דבבית החורף ובית השותפין יכול למחות בידו אף בת"ת וזאת משום שבבית משותף לא
נשתתף עמו אלא על דעת שיגור שם ולא שירעיש לו וימנע ממנו שימוש בסיסי בבית והביאו בפת''ש
(ב) וביאר הר''ר חיים פינחס שיינברג
שכל האמור דפותח ת''ת היכן שירצה וכל שכן מילי דמצווה אחרים אינו אמור אלא בבית
פרטי אך בבניין דינו כבית משותף ומוחים השכנים בידו לת''ת וכן לשאר מילי דמצווה
וכ''פ הרב יעקב יוסף ורבים חלקו עליהם והביא דבריהם בספר מנחת צבי לרב
שפיץ וכתב דבניין דינו כבית קרקע ורק בדירה משותפת אינו יכול לומר לחבירו
בחדרי אעשה כרצוני.
דין
נוסף הביא החת''ס בחידושיו על גמרא זו וכתב דכל חידושו של רבי יהושע בן
גמלא אינו אלא לחייב את הציבור בת''ת והיינו שעד אז היה אב מחוייב ללמד את בנו ואם
אין לו אב אין מי שמחוייב בו תיקן ריב''ג שהציבור מחוייב ללמד אותו אך כל זה לא
מפקיע את שאר חיובי הציבור והיינו שהציבור מחוייב בבית הכנסת ובית דין ורופא ועוד (כדאיתא בסנה' יז.) וביאר ע''פ דבריו במנחת צבי לרב
שפיץ דודאי שמרפאה היא חיוב הציבור ואין למחות בידו.
היוצא
מדברינו: ע''פ
הסמ''ע מוחים וע''פ הט''ז שכתב שבכל מילי דמצוה שצריכים להתאסף אצלו
אין מוחים בידו העידנא שרופא לא יכול ללכת עם כליו לחולה, ודאי שא''א למחות בו וכן
לפי דברי החת''ס אין מוחים בידו אך לדברי הר''ר חיים פינחס שיינברג
והר''ר יעקב יוסף בבניין מוחים בידו.
ובדברי
האחרונים למעשה ראיתי שפסק הרב שפיץ דאין מוחים בידו וכן פסק בספר עמק
המשפט וכל זה במרפאה ובבית מרקחת אך רופא שלא עושה מלאכת רפואה רק מניעת מחלה
כגון נתינת חיסונים ותרומות דם נראה דדינם כאומן המקיז דם וממחין בידו אך מנגד כתב
הרב דיכובסקי שכל רפואה היום במרפאות פרטיות אינה לסכנת נפשות ממש ויכולים
למחות ביד הרופא מלפתוח מרפאה.
כאשר
יש כבר מרפאה בבניין או עסק אחר וכבר מחלו על כך או שנעשה אומן ואין בזה ריבוי
הנכנסין והיוצאים לשו"ע ע"פ הרמב"ם אינם יכולים
למחות בו אך לרמב''ן רשב''א מרדכי וסיעתם יכולים למחות בו.
ישי שריג
2. א. בישוב שיש מכולת ובא בעל רכב שק''ם ורוצה למכור, האם יכול לעכב עליו?
ב.
כשיש שני מוכרים בישוב ואחד רוצה להוזיל בכדי שאנשים יבואו אליו, האם מותר בכל
גוונא?
ג.
אם יש ת''ת, ויש עוד אחד שרוצה לפתוח, וזה פוגע ברישום של הראשון, האם מותר לפתוח?
ד.
האם יכול בעל חנות למנוע מאחרים לפתוח חנות דומה לצידו, פרט מתי כן ומתי לא (האם
בן מבוי רשאי להקים עסק מתחרה באותו מבוי, פרט את המקרים ואת מקור הפסק)?
בשאלה
זו מספר נושאים, ואנו נביא תחילה דין רוכל המחזר בעיירות ובן עיר אחרת שבא לסחור
בעיר, ולאחר מכן דין פתיחת חנות ליד חנות חבירו, ומכח כך נדון בדין ת''ת וחפצי
שמים, ולבסוף בסחורות והוזלת מחירים בין חנויות.
א. רוכל המחזר בעיירות ובן
עיר אחרת
מקור:
בגמרא בב''ב כא:- כב. : כתוב אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא
אבר מתא אחריתי מצי מעכב וכו' ובהמשך אומרת הגמרא אמר רב נחמן בר יצחק וכו'
ברוכלין המחזרין בעיירות דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תיקן להן לישראל שיהו רוכלין
מחזירין בעיירות כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל והני מילי לאהדורי אבל
לאקבועי לא ואם הוא ת''ח אפילו לאקבועי נמי.
והיינו
שאותם רוכלין המחזירין בעיירות מותרים למכור בשמים כאשר מחזר על הפתחים ואח''כ
חוזר לעירו ולא נשאר שם בקביעות ואם הוא צורבא מרבנן יכול אף להישאר שם בקביעות.
גמרא
זו נפסקה בשו''ע (ו) ושם הרמ''א הגיה דמיירי
דווקא במוכרי בשמים וכהאי גוונא אבל בשאר דברים אין חילוק בין רוכל לאחר.
בהמשך
הגמרא מובא שרבינא התיר לבן עיר אחרת למכור בעיר זו אך דווקא ביום השוק ובמקום
השוק ולא שיחזרו על הפתחים וכן פסקו הרי''ף והרא''ש והביא דבריהם בשו''ע
(ז) וכל זה דווקא שאין הפסד ללקוחות אך אם
המוכר שהגיע מעיר אחרת מוכר יותר בזול או שמוכר סחורה אחרת שלא קיימת בישוב שרי
למכור אפי' שלא ביום השוק ובמקום השוק וכן פסקו הרא''ש ור''י הלוי והביא
דבריהם ברמ''א בשם י''א.
אם
סחורות הבאות מעיר אחרת גרועות יותר- נראה לב"י דמקרי שני מינים והעלהו בצ"ע ולרמ''א
ברור שאסור לעכב ובפת"ש כתב בשם נחלת שבעה דלדינא ודאי
א"א לעכבו דהווה ככל ספיקא דממונא שהוא חומרא לתובע וקולא לנתבע והמוכר הוא
המוחזק.
לשו"ע
גם ביום השוק
שרי לסוחר מעיר אחרת למכור על יד על יד וק"ו בבת אחת והיינו שמותר תמיד
במכירה בבת אחת וכתב הכנה''ג שלדעת הסובר שאם מוכרים בבת אחת אינם יכולים לעכב
היינו דוקא כשבני העיר מוכרין שלא בבת אחת אבל אם גם בני העיר מוכרים בבת אחת
יכולים לעכב. אבל מהר''ם מטאלון ומשפטי שמואל כתבו דלא שנא.
הבא
מעיר אחרת למכור ביום השוק למי הותר למכור? באר הגולה כתב שמשמע מהגמרא
שהותר למכור רק לבני ערים אחרות שבאים ליום השוק וכתב שכן משמע מהרי"ף
הרא"ש ומתוס' וכ"פ הב"ח וסיים דהכי נקטינן, ובסמ"ע לא
כתב כן רק חילק בין הלוואה למכירה שבהלוואה אסור להלוות לבני העיר כי עיקר רווח
הלוואה לאחר זמן השוק משא''כ למכור והביא דבריו בנתיבות. ובפת"ש כתב
שבירידים גדולים שרוב הקונים באים מחוץ לעיר שרי למכור לכולם אף לב"ח וכ"פ
בתשו' בית אפרים, ובנ''י משמע דשרי למכור לכו''ע שכתב "והוי כאילו לא מכר
לבני העיר" וכן משמע מהרמב''ם והמחבר שלא התייחסו לדבר זה כלל.
כאשר
מוזילים את המחירים:
כתב הב"י שמשמע בר"י הלוי שהדבר מועיל לאנשי העיר ושרי
למכור אף שלא ביום השוק ולא כנ"י בר''י מגא''ש שהתיר דווקא בהוזלה
גדולה (פת"ש).
כתב הרמ"א
שהנאת עובדי כוכבים לא מתירה לסוחר הבא מחוץ לעיר למכור סחורתו.
בפת"ש כתב לאסור באופן שהגוי פותח
חנות מיוזמתו ומבקש מבן עיר אחרת שיביא לו סחורה (חוט השני) ונראה טעמו משום שמערים על אנשי
העיר.
סיכום: בדין מכירה שאינה קבועה כגון
בעל שקם, יש לדון במוצר שהוא מוכר אי מיירי בבשמים ודומיו או לאו ואם לאו בעינן
שותפות בתשלום המיסים. וראיתי באחרוני דורינו שכתבו שדין שותפות במיסים הוא
דווקא כאשר יישנו סכום אחד המוטל על כולם ומניעת אדם מתשלום משפיע מיד על חבירו
ולמדו מכך שהיום דין זה לא שייך, אך אפשר לדחות דבריהם ולומר ששייכות המיסים מעידה
על שייכות לעיר אף כאשר תשלום כל אדם ואדם הוא באופן עצמי ללא השפעה על חבירו.
ב. פתיחת חנות על יד חנות
חבירו
עד
כאן דיברנו בדין אדם מחוץ לעיר שרוצה לבוא ולמכור בעיר, ובגמרא כתוב שלא
התירו לו אא''כ משלם מס בעיר. אבל יש מחלוקת ראשונים אם מותר למכור בשוק
אבל בני מבוי מעכבים עליו עד שיקבע בעיר ע''י קניית בית (תוס' ונ''י) וכ''כ
הרמ''א בשם הרבה מן המפרשים אבל ברמב''ם ובמחבר משמע שיכול לפתוח גם
במבוי. ומחלוקתם בהבנת הברייתא כא: "כופין בני מבוי זה את זה שלא
להושיב וכו' ". בני אומנותו מעכבים עליו עד שישכיר לו בית ויהיה כבני העיר
והביאו רמ''א בסתם ולרש''י לא סגי בנתינת מס למלך ובעינן נתינה
למושל העיר וברמ''א הביא דבריו בשם י''א ובגר''א (כג) כתב שהרמב''ם והמחבר חולקים עליו בזה.
בהסבר
דברי הרמב"ם ושו"ע
כתב הסמ"ע (א) שישנם שתי טענות שיכול אדם
לטעון כנגד מי שפותח חנות במבוי שלו; הראשונה היא שמפריע לו שעוברים שם אנשים רבים
הנצרכים לחנות וטענה זו נקראת משום הנכנסים והיוצאים, והטענה השניה היא טענת פסיק
חיותא אותה טוען בעל חנות מתחרה ואומר ירדת לחיי ועכשיו איני יכול להתפרנס בגללך. הסמ"ע
מסביר, שלרמב"ם, הגמרא בדף כא: מדברת בטענת ריבוי הנכנסים
והיוצאים ולכן צ"ל שמדובר שם במבוי שאינו מפולש שהרי במבוי מפולש כבר יש רבים
הנכנסים ויוצאים, ואילו לחולקים על הרמב"ם ולפסק הרמ"א, מיירי
בטענת פסיק חיותא והגמרא דיברה במבוי מפולש, והיינו שכאשר אדם מגיע להקים חנות
במקום שכבר יש שם חנות אחרת לא יכול בעל החנות לטעון פסיק חיותא. ונחלקו האם
יכולים בני המבוי לטעון שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים כאשר יש שם כבר בן אומנות
שלרמב"ם ולשו"ע אינם יכולים לטעון ולרמ"א טוענים שמרבה עליהם את
הנכנסים והיוצאים שהרי הגמרא לא דיברה אלא במבוי מפולש שכבר יש ריבוי אנשים אך
במבוי שאינו מפולש טוענים אע''פ שיש כבר בן אומנות שם.
במבוי
הסגור מג' רוחותיו ופתוח ברביעית ועכשיו הגיע אדם ופתח חנות בכניסה למבוי כך
שא"א להגיע לחנות הפנימית בלי לעבור דרכו כתב המרדכי (ב''ב תקטז) בשם האביאסף דיכול למונעו וב"י כתב שהאביאסף
פסק כרב הונא אך אנן קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע ולכן אינו יכול לעכבו ובפת"ש
(א) הביא דברים אלו וכתב דבהגה'
דו"פ (ג) חלק, והבין שהאביאסף דיבר אפי'
אליבא דרב הונא בריה דר''י דבהאי גוונא יכול לעכבו וכן כתב הכנה"ג בשמו.
וחת''ס כתב בדברי האביאסף שלא אמר דבריו אלא בריחים שהרעש של בעל הרחיים
בכניסה למבוי גורם לכך שהקונים בכלל לא ידעו שיש רחיים נוספות פנימה ומדבריו נראה
שבחנות שלא עושה רעש או במקרה שיכול בעל החנות הפנימית לעשות שילוט המודיע על
קיומו הוא לא יוכל למחות (וכמו שמובא בהמשך בדין חנויות חדשות שהישנות מוחות בהם).
וכתב במשאת בנימין שבמקום שמבטל פרנסתו לגמרי יכול לדחותו וכ"כ השארית
יוסף. הרש"ל חלק, ובפת"ש הבין שהרש"ל חלק דווקא
במקום שמבטלו לזמן קצוב.
גם
חת"ס כתב
לפסוק כאביאסף הנ''ל והוסיף שני דברים: מפשט דברי רש"י ג"כ אפשר ללמוד
כדברי האביאסף שכתב "אבל הכא מי שבא אצלך יקנה וכו'" והיינו מי שבא אך
אם זה מנע שיגיעו אליו לקוחות פסק חיותו לגמרי, ועוד שאפ' אם יש לזה פרנסה
נוספת כיון שירד לחיותו באומנות זו יכול לעכבו. החת"ס באחת מתשובותיו הוסיף
שדין אדם רווק לעניין זה כדין אדם מעיר אחרת וזאת משום שהנוהג באותו זמן ומקום היה
שאין חיוב מיסים אלא מנשוי ולא מרווק אך סיים שרגילים שלא למחות באותם הנערים
המחזרים על הבתים ומוכרים סחורתם ואע"פ שהם מפסידים את בעלי החנויות וזאת
כנראה משום שיש כבר סוחרים רבים מערים אחרות או גויים וכדו'. הפת"ש דן גם
בטענת בעלי חנויות ישנות של העיר שבנו לפניהם חנויות חדשות וכל מי שרוצה ללכת
לחנויות הישנות עובר דרך החדשות וכתב שהדין עם בעלי חנויות החדשות וא"א למנוע
מהם.
כאשר
מתירים אחד לשני להשיג גבולם:
כתב בפת''ש (סוס''ק ז) מעשה בחבורה של סוחרי כסות שהיו
משיגים אחד את גבול רעהו ורבתה בניהם המריבה והחליטו לעשות הסכם בניהם שימחלו אחד
לשני בהשגת גבול ובהפסדים כספיים שיגרמו אחד לשני והגיעו בשאלה לחוות יאיר
האם טוב הדבר ובשאלתם היה להם פשוט שמהני בדיני אדם ורק שאלו האם יצאו גם ידי שמים
והשיב להם החוות יאיר דחלילה לעשות כן דהווה דבר שאין לא קיצבה ודבר שלא בא לעולם
וכן אין לאדם לעשות הסכמים כאלו ולבטל דברים שאסרה תורה וחשש שמא ילמדו מהם והוסיף
שוודאי שלא תעזור תקנתם ורק תרבה המריבה
ולבסוף אמר דאפ' ידי אדם לא מהני.
יש
לציין שבפתיחת
עסק של קודש כגון מוכר ספרי קודש כתב בחת''ס דיש תקנת קדמונים מתקופת
הרמ''א שלא ישיגו גבול של כל העוסקים במלאכת שמים כדי שלא יבואו אנשים להתרשל
מלעסוק במלאכת שמים אם ידעו שייתכן ויקפחו את פרנסתם.
סיכום:
כאשר פתיחת
חנות נוספת לא יורדת לחייו אין בזה משום השגת גבול ואם יורד לחייו ומבטל פרנסתו
לגמרי גם ב''י מודה דמוחין בידו ולאביאסף יש בזה איסור אפי' במזיקו.
ונחלקו אם הלכה כמותו או לא, וכן נחלקו האם דינו דווקא כשפתיחת החנות החדשה תגרום
שלא ידעו על החנות החדשה כלל.
ג.
בדין פתיחת ת''ת נוסף: ב''ב כא:-כב. "ומודי רב הונא במקרי
דרדקי דלא מצי מעכב וכו' קנאת סופרים תרבה חכמה".
הואיל
ומעיקר הדין היו צריכים המלמדים ללמד בחינם כדאיתא בנדרים לז. מה אני בחינם אף אתם
בחינם אף שנוטלים שכר בטלה פסק שו''ע ביו''ד (רמה כב) שאין
השגת גבול בפתיחת ת''ת.
ד.
בדין הוזלת מחירים:
המשנה בב''מ ס. :
"רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן
לבא אצלו. וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב".
משום דמרווח תרעא. ובגמרא איתא טעמייהו דרבנן משום דאמר להו אנא מפליגנא אמגוזי את
פליג שסקי. וכן פסק שו''ע בסי' רכח (יח).
ובסי'
קנו הביא בפת''ש שאלה שנשאל הפנים מאירות במקום שיש חוק קבוע למחיר
היי"ש ואחד הסוחרים הוזיל את מכיר היי"ש שלו יותר מהמחיר שבחוק וחבירו
קבל נגדו ופסק דהדין איתו וחייב למכור במחיר הקבוע בחוק והוכיח דבריו מהגמרא הנ''ל
דחכמים אומרים על מוזיל השער זכור לטוב וזאת משום שיוזל כל השער עקב הורדת המחירים
שלו אך כאן שלא תהיה השפעה כללית של הורדת מחירים אינו רשאי וכתב לחלק במקום שעושה
יי"ש יותר משובח או יותר פשוט שיכול לשנות המחיר בהתאם לסחורתו.
עוד
בדין יורד לאומנות חבירו:
כאשר אדם עשה מאמצים להביא אליו לקוחות ובה חבירו והוציא ממנו את הלקוחות או שניצל
את הפרסומים והמאמץ שלו הווה השגת גבול האסורה ודין זה הובא בב''ב כא: דמרחיקים
מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכו' וזאת משום שהדייג עשה מעשה והווה כאילו כבר
זכה בדגים וכן הדין גבי עני המנקף בראש הזית המובא בגיטין נ: דהווה גזל
מפני דרכי שלום וזה דין מערופיא והביאו ברמ''א ויש שם שתי דיעות אם לחשוש
לזה, ותלוי בפשט הגמ' שם שלפשט רש''י אסור ולר''י מגא''ש מותר.
ישי שריג
