הלכות חלוקת שותפות - תשס"ט-תשע"ו

נענו על ידי חברי כולל הדיינות בישיבת בית אל

סימן קעא

1. שדה או מקום בבית הכנסת או דירת מגורים אם יכול לטעון גוד או אגוד? סעיף ו', יד'.

גוד או אגוד בשדה:

ז"ל השו"ע קע"א סע' א' ע"פ הרמב"ם: "אחד הקונה מחבירו חצי שדהו, או שנים שקנו מאחד שדה, או שירשו או שניתן להם במתנה או שהחזיקו בו מהפקר, וביקש אחד מהשותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותו קרקע דין חלוקה כופה את שאר השותפין וחולקין עמו. ואם אין בו דין חלוקה, אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק. וכן הדין במטלטלין". דין זה לקוח ממשנה וגמ' בב''ב יא.[1]

וז''ל הגמרא ב''ב יג. " אין בהן כדי לזה וכדי לזה, מהו? רב יהודה אמר: אית דינא דגוד או אגוד, רב נחמן אמר: לית דינא דגוד או אגוד." להלכה קי''ל כדברי רב יהודה. ובסעיף ו' כתב השו"ע: אחד מהשותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו, כגון שפחה או כלי: מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו.   מדבריו עולה שכל הדברים שהזכיר בסע' א' אם אין בהם דין חלוקה, ממילא יש בהם דין גוד או אגוד, ולכן דין זה קיים גם בשדה, וגם בדבר שאין בו כלל חלוקה. ולפ"ז שייך בכל שותפות, ודלא כשיטת הר''י מיגש שהביאה הרא''ש ב''ב (א, נא) הסובר שדין גוד או אגוד לא נאמר אלא ביורשים ובמקבלי מתנה ביחד אבל לא בשנים שקנו בשותפות.

גוד או אגוד בבית כנסת או דירה:

הרמ"א בסע' ו' פסק ע"פ תשובת רשב"א תתקנו, שגם בבית, וגם במקומות בית כנסת יש דין גוד או אגוד. הרשב"א מדבר על שנים שקנו מקום אחד ויש לדון מה הדין בספסל האם ניתן לעשות גוד או אגוד. המהר"ם חלוואה (צא) סובר שאומרים גם בזה גוד או אגוד, והאשל אברהם (שו"ע או"ח קנג באוצר מפרשים) כותב שלא אומרים בזה גוד או אגוד. 

[הרחבה בעניין דיני חלוקה בבית כנסת-

חלוקה במקומות בית הכנסת:

הרא"ש בתשובה כלל ה' סי' ג', נשאל בדבר זה בראובן הרוצה לעשות מחיצה, בין מקומו למקום שמעון, ושמעון מעכב עליו, שהוא אומר כי עתה הוא ראשון, וכשיהיה שם מחיצה לא יהיה ראשון, ונמצא שהוא מפסידו. והרא"ש ענה שהדין עם ראובן. שיש מקום לכל אחד בנפרד. ותנן בב"ב יא: כל שאלו יחלק ושמו עליו, חולקין וכו'. אמנם ציין שם שראובן יעמיד כל המחיצה בחלקו, כי אין לו כח למעט חלק שמעון, כיון דמן הדין אינו יכול לכופו לחלוק. ולגבי טענתו שהוא לא יהיה ראשון כתב הרא"ש שלא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את המקום. וכ"פ הרמ"א סע' א'. וכתב הנתיבות ביאו' סק"ב שאף שלמדנו שבחצר כופין לבנות מחיצה בין שניהם, מ"מ כיון שבבית הכנסת הדרך למכור מקומות רק לישיבה, אם יוסיפו מחיצה המקום יהיה דחוק.

כשעקב החלוקה מקומו פחות מכובד:

הרא"ש בתשובה שם סי' ז', לכא' סותר את עצמו שמשמע שא"א להוסיף מקום בספסלי ביה"כ, שאדם יכול למחות באומרו שעכשיו הוא שני אצל הראש ואם יוסיף יהי שלישי, ודין זה נפסק ברמ"א לעיל, שם כתב הרא"ש להיפך וז"ל "כי פעמים אמצעי משובח ופעמים אחרון משובח. לא מקומו של אדם מכבדו, אלא האדם הוא מכבד את מקומו".

הפוס' עמדו ע"ז ונחלקו ביישוב דבריו, לדעת הדגמ"ר (הוב"ד בפת"ש סק"ב), כאשר יש מחיצות בין המקומות, שאז ניכר לעין כל שהפך להיות שלישי, יכול לעכב, אך כאשר לא ניכר שהמקום עכשיו יותר רחוק מקידמת הביהכ"נ, אינו יכול לעכב. החת"ס (שם), כתב שמה שיכול לעכב זה רק כאשר יש פגיעה בכך שנפחת מחיר המקום של השכן, אך מותר לעשות דבר הגורם להפחתת כבוד מקום חברו, ובזה שכנו לספסל, אינו יכול לעכב. ובנתיבות סק"ג כתב שהרא"ש כתב להדיא בסי' ז' שידוע שכאשר יוסיף הראשון כסא, יופחת כבודו של השני, אך כאשר לא ידוע בודאות, בזה אמר הרא"ש שאין המקום של האדם מכבדו].  

נועם ד. מייזלס

סימן קעב

1. הסבר סדר החלוקה לפי הפתחים? סעיף א-ב

ז"ל הגמ' בב"ב יא. אמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחים, רב חסדא אמר נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח, והשאר חולקין בשוה. תניא נמי הכי וכו', שמע מינה כדרבי אסי שמע מינה. ע"כ. והיינו שכל פתח מקבל ד"א לפניו כדי לפרק משאו לפני הבית והשאר חולקים בשוה, והטעם לכך כתב הרשב"א בתשובה ח"ג סי' קס"ח, שאין דין גוד או אגוד בד"א של פירוק משא, שאין אדם עשוי לפרוק משאו לעין כל, ולא הצריכוהו חז"ל שיפרח באויר ונמצא מפסיד את ביתו, וכן אם אין מקום לפרוק שם משאו אינו בית וכו' ע"ש.

סדר החלוקה בפתח שאינו רחב ד"א:

הרא"ש (ב"ב א, ל"ח), סובר שאם אין הפתח רחב ד"א, משלים עליו ד"א מהצדדים, וכ"פ השו"ע סע' א', אמנם בבדק הבית כתב שלדעת הרמב"ם לא משמע כך, אלא נותנים לו ברוחב פתחו בלבד. וכתב שיש לתמוה ע"ז, שהרי הרא"ש הביא ראיה גדולה מב"ב ס. "סבר רב"ח למימר בר ארבעי לא לישוייה תרי בר תרתי דקא שקיל תמני אמות בחצר". ולכן כתב לפרש דהרמב"ם גם בסתם פתח שהוא רחב ד"א מיירי ולא חשש לפרש שאם הוא פחות משלים עליו.

מתי אומ' שלכ"א יש ד"א לכל פתח:

הראשונים התקשו מדוע נאמר בהמשך הגמ' לעיל, שמי שיש לו ב' פתחים יקבל ד"א לכל פתח. הר"י מיגש כתב דבגמ' מיירי משניים שבנו ביתם מן ההפקר, ואח"כ מכח חזקתם זכו בחצר, ובד"א של כל פתח. רש"י (יא. ד"ה חצר), כתב דמיירי באב שחילק נכסיו לבניו, וביאר הריטב"א שכוונתו היא, שכיוון שהאב נתן לזה בית עם שני פתחים ולזה בית עם פתח אחד, שמע מינה שהתכוון ליפות מנתו של זה עם שני פתחים בחצר. אולם הרא"ש כתב שאם קדמו וחלקו הבתים קודם שחלקו החצרוהגיע לחלק ראובן בית שיש לו ב' פתחים ולחלק שמעון פתח אחד, אין אומ' שזכה ראובן בד"א בחצר לכ"א מפתחיו, אלא חולקין את החצר בשווה  והרמ"ה כתב דמיירי בכל ענין, בין באחים שחלקו או שותפין שקנו ביחד וחלקו הבית ואח"כ חלקו החצר, לעולם נוטל לכל פתח ד"א בחצר. השו"ע (א) נקט כדעת הר"י מיגש, ובסע' ב' הביא את דברי הרא"ש. והרמ"א הביא בי"א את דעת רש"י[2].  כמו"כ מבואר בשו"ע  (ח) ע"פ הגמ' בסוכה ג: שבכדי לזכות לד"א בפתח צריך שלבית יהיו ד"א על ד"א.

בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו:

ז"ל הגמ' בב"ב יא. "אמר אמימר: האי פירא דסופלי - יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח. ולא אמרן אלא דלא מייחד ליה פתחא, אבל מייחד ליה פיתחא - אין לו אלא ארבע אמות לפני פתחו". רש''י פירש ש"סופלי" היינו חפירה בקרקע לצורך השלכת גרעיני תמרים. ולחפירה זו יש ד"א לכל רוח אא''כ יחד בביתו פתח הפונה לאותה חפירה דאז אין לחפירה אלא ד"א הפונים לאותו הפתח. הרמב''ם בהל' שכנים פ"ב ה"ב, כתב שבית שיש לו פתחים רבים נותנים לו ארבע אמות לכל רוח אבל אם ייחד לו פתח אחד נותנים לו ארבע אמות לפתח זה בלבד. המ"מ ביאר שמקור דבריו מדברי הר''י מיגש, הכותב שדין הסופלי כדין בית וש''מ שגם בבית אם יחד לו פתח רק לפתח זה יש ארבע אמות. הראב''ד השיג על דברי הרמב''ם שלא נאמר דין של יחוד פתח אלא בחפירה אבל בבית כל פתח נחשב כעומד לכניסה ויציאה. השו''ע (ג) פסק כדברי הרמב''ם. בסמ"ע העיר שאין להקשות מהגמ' ב"ב יב. שסתימת פתח אינו מפקיע את זכות הד"א שבחצר כל עוד לא פרץ פצימיו, דהתם מיירי שזה הפתח היחיד בבית, משא"כ הכא מיירי שיש מס' פתחים לבית, לכן ייחוד הפתח לשימוש מפקיע את זכות הד"א לשאר הפתחים.

נועם ד. מייזלס