הלכות נזקי שכנים - תשס"ט
נענו על ידי חברי כולל הדיינות בישיבת בית אל
שאלה 1 - סעיפים יד,יח:
א.בבית משותף שתי
מרפסות של שני דיירים סמוכות זו לזו וכותל מפסיק בינהם ורוצה אחד לתקוע קורה בכותל
הנ"ל לעשות סוכה האם רשאי?
ב.מרפסת ראובן סמוכה
לדירת שמעון כך שכותל דירת שמעון הוא גם הכותל של המרפסת של ראובן ובכותל זה תקע
מעקה המרפסת האם רשאי ראובן בעל המרפסת לתקוע קורה בכותל הנ"ל לעשות סוכה?
תשובה: (הרב ברוך פז)
א.
כיוון ששניהם שותפים
בכותל אף על פי שהאחד לא השתמש זמן מרובה לא הפסיד וכשירצה יכול לנעוץ קורותיו על
הכותל ובלבד שלא יכביד אלא יעשה כפי המנהג.
דבר זה מבואר מן הרשב"א
בתשובה (סימן תתקלא; מובאת בב"י
מחודש ו): "שאלת ראובן ושמעון שכנים וכותל מפסיק בניהם והאחד
היה סומך על הכותל קורות העליה והמעזיבה וראשי הקורות באים בראש הכותל ובחוריו
והאחד לא סמך שם רק ראשי קורות המעזיבה ועכשיו נפל הכותל ורוצה השני לסמוך בכותל
זה תקרות רבות כמו האחר והאחר מונע אותו? תשובה: לא ביארת מאיזה טעם מונעו ואומר
אני שאם טענתו שאין לו במקום הכותל כלום אין שומעין לו דקימ"ל בגמרא ב"ב
ג' ע"א "היזק ראיה שמיה היזק" וסתמא דמילתא שניהם בנאוהו אא"כ
עשה אחד חזית כמו ששנינו בריש בתרא ואע"פ שזה סמך קורות ותקראות ולא השני -
אין זה ראיה שדרך השכנים כן זה צריך בניין וזה אינו צריך עכשיו כחבירו וכשיצטרך
בונה וכל שכן כאן שהיה גם זה סומך ראשי קורותיו ועוד שגם זה בנה עם שכינו עכשיו
הכותל החדש כל זה מוכיח שיש לו חלק בכותל חבירו... ואם יטען - שאין לשמעון חבירו
להכביד יותר ממה שהיה מכביד על הכותל הראשון וכדגרסינן בפרק הבית והעליה ב"מ
קי"ז ע"ב - תחתון שבא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין שומעין לו וכו'
אלמא כל שבא להכביד על הכותל אין שומעין לו - גם טענה זו בטילה שדבר זה תלוי במנהג
המדינה שבכל מקום שנהגו שלא הקפיד בזה השותפין מותר ותדע לך מדגרסינן בפרק קמא
דבתרא דף ו' - אפילו אחזיק להורדי אחזיק לכישורי אלא ההיא בשלא נהגו להקפיד וכך
תירץ הראב"ד עכ"ל".
אמנם הדבר שנוי במחלוקת.
ע' ד"מ (ח) שהביא מרדכי (פרק לא יחפור תקנא)
בשם ריב"א ומרדכי (פרק הבית והעליה תיב) בשם שו"ת מהר"ש
(ד"ק סי' רמב) שאם בכותל של שותפים
למאי דאחזיק אחזיק "ולכן אם בא אחד לסתור או לבנות או לעשות חלונות וכדומה
חבירו מעכב עליו". ומקורם ממש"כ בב"מ קיז: "תחתון שבא
לשנות בגויל שומעים לו בגזית אין שומעים לו..." שממנו משמע שא"א להכביד
גם על דבר המשותף. וגם הרשב"א הנ"ל דייק כן מן הגמ' בב"מ הנ"ל
אבל כתב שאפשר להכביד לפי המנהג. וזה על סמך הגמ' בב"ב ו,א "אחזיק
להורדי חזיק לכשורי" שסותרת הגמ' בב"מ הנ"ל. והרשב"א אימץ
תשובת הראב"ד שאפשר לכביד לפי המנהג וכ"כ ריב"א בד"מ
הנ"ל. אבל שו"ת המהר"ם סתם וכתב שא"א להכביד כלל, והד"מ
כתב שחולק על הרשב"א וס"ל שא"א להכביד בכלל. ורואים שרשב"א
וריב"א הבינו שדברי הגמ' "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי" מתייחסים
לחצר המשותפת כפשט המשנה והגמ' למעלה מסוגיא זו.
לעומת שיטות אלו, הרמב"ם
(שכנים ח,ד) כתב בפשטות "כותל שבין ראובן ושמעון אם
היו שותפים בו שניהם משתמשים בו. זה חופר מצד זה ומכניס קורותיו כל שהן וזה חופר
מצד זה ומכניס קורותיו". משמע שלפי רמב"ם כל או"א יכול לעשות בחצר
השותפים כבשל עצמו, ואינו נזקק לסברא של הראב"ד רשב"א וריב"א,
שהמנהג הוא כך. ועי' גר"א מ"ד שהביא מקור לרמב"ם ממש"כ בגמרא (ב"ב ו,א) הנ"ל "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי" וזה מתייחס
לחצר ידועה של א' וחבירו החזיק בו להורדי ועכשיו רוצה לשדרג את השימוש בכותל. אבל
בחצר של שותפים כל או"א יכול להשתמש בחופשיות כבשל עצמו.
נמצא שיש שלוש שיטות
בנדון:
א. שיטת מהר"ם בשו"ת מובאת במרדכי בבית
והעליה, שגם בכותל המשותפת כל או"א יכול להשתמש אך ורק לפי מה שהחזיק.
ב. שיטת ראב"ד רשב"א וריב"א שכל
או"א יכול להשתמש רק לפי מה שהחזיק אא"כ יש מנהג להשתמש בכתלים המשותפים
גם לשימושים אחרים.
ג. שיטת רמב"ם שכל או"א יכול לעשות
בכותל המשותפת כבשל עצמו.
מקור המחלוקת הוא בהבנת
הגמ' בב"ב ו,א "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי". לפי הרמב"ם מדובר
בכותל שידוע שהוא של א' וחבירו בא להחזיק בו, אבל בכותל המשותף מותר להשתמש
בחופשיות. ולפי ראב"ד רשב"א וריב"א מדובר בחצר משותפת אפשר להכביד
לפי המנהג ולפי מהר"ם נראה שלמד כפשט ראשון בנ"י שלא מדובר בחזקת תשמישים
בכותל אלא בראיה אם שילם על הכותל שחבירו בנה או לא.
המחבר פסק כרמב"ם (פרק ח' משכנים הלכה ד') וכך לשון המחבר (סעיף
יד) - כותל שבין ראובן ושמעון אם
היו שותפים בו שניהם משתמשים בזה חופר מצד זה ומכניס קורותיו כל שהן וזה חופר מצד
זה ומכניס קורותיו. ומוסיף הרמ"א בשם הרשב"א (תשובה תתקלא) - אף על פי שהאחד הכניס והשני לא הכניס זמן ארוך יכול
להכניס כשירצה הואיל וחצי הכותל שלו וכל אחד יכול להכביד על הכותל כפי המנהג.
ב.
במקרה זה הכותל של
שמעון לבדו ולכן ראובן שבא לנעוץ קורות על כותל חבירו - חבירו מעכב עליו כל זה לכתחילה
שיכול למחות ואם לא מיחה בחבירו שבא להניח קורה לסוכה עדיין לא איבד חזקתו ויכול
למחות כל שלושים יום אבל לאחר שלושים יום אם שתק החזיק חבירו, כדברי הגמרא בב"ב
ו,ב: "סוכת עראי כל שלושים יום אינה חזקה מכאן ואילך הוי חזקה חיברה
בטינא לאלתר הוי חזקה".
ועל פי דברי המחבר
(סעיף יח): "אם ראובן הכניס קורה בכותל שמעון
ושמעון לא מיחה בו אם הקורה סוכת עראי עד שלושים יום לא הוי חזקה אחר שלושים יום
אם שמעון לא מיחה בראובן החזיק. סוכת חג - כל שבעה לא החזיק לאחר שבעה החזיק".
וכל זה כאמור כאשר בא
לנעוץ קורה בכותל חבירו מלכתחילה. אבל בנידון דידן בעל המרפסת כבר תקע את מעקה
המרפסת תוך הכותל של שמעון. ויש לעיין אם זה נותן לו יתרון כאשר בא עכשיו לתקוע
קורה נוספת לסוכתו בתוך הכותל. ויש לדון בשאלה זו בשתי פנים:
א. האם זה שתקע את מעקה המרפסת בכותל נותן לו
חזקה לתקוע דברים נוספים לתוך הכותל?
ב. האם זה שתקע את מעקה המרפסת לתוך הכותל מצביע
על כך שהכותל הזה שייך לשניהם וראובן בנה הכותל עם שמעון ביחד או שקנה חלקו בכותל
אחרי הבניה ולכן מותר להכביד?!
נדון בשאלות אלו:
א. האם מוחזקתו בכותל,
בזה שתקע מעקה של המרפסת, מאפשרת לו לתקוע קורות נוספות בכותל?
מוקד הדיון בשאלה זו
בסוגיא בב"ב ו,א: "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי". מה הפשט
בקביעה זו של הגמ'? האם כוונת הגמ' שאפשר להוסיף כל כובד שרוצה על הכותל או שיש
מגבלות למה שאפשר להוסיף וכו'? ויש בזה מחלוקת ראשונים:
א. שיטת הרא"ש (ב"ב א,יא)
מובאת בטור (כב) שאם החזיק להורדי אפשר להכביד על הכותל כל מה שרוצה והטעם
"לפי שהקונה מחבירו ליתן לו רשות לבנות בכותלו לא שכיח שיקנה לחצאין ולפי שעה
לא הוצרך אלא להורדי".
ב. שיטת הרמב"ם (מובאת במחבר סעיף טז-יז) שאם חפר והחזיק בכותל חבירו להורדי הוא יכול להחליף ההורדי
לדבר יותר כבד אבל רק בתוך החור שחפר בכותל, אבל אינו יכול לחפור או להכביד במקום
אחר. וזה בגלל שהחזיק בחור בכותל לכל שימוש אבל לא מעבר לכך.
ג. שיטת הנ"י שמדובר בסוגיא כאשר אין
תוספת הכבדה על כותלו שאפשר להחליף עשר הורדי לחמש כשורי כאשר אין תוספת משקל, יש
רק שנוי בצורת המקל. וכן הביא פשט הראב"ד הנ"ל בשאלה א' שאפשר
להכביד אם המנהג הוא כך אבל בלי זה אין אפשרות להכביד על כותלו וחזקה במקצת אינה
מאפשרת תוספת חזקה כלל.
ומחלוקת זו אם אפשר
להוסיף על מה שמוחזק כבר באה לידי ביטוי ג"כ בטור (טז)
במחלוקת אם מי שהחזיק בזיז יכול לקצרו וכך להגביר את עוצמת המים או לא. לפי העיטור
א"א להוסיף נזק ולפי רמ"ה אפשר להוסיף נזק וכ"פ שם הטור.
וזה כנראה טור לשיטתו לפסוק כרא"ש שאין קנין לחצאין. וכן לגבי צריפא דאורבני (ו.)
ג"כ מצאנו מחלוקת בזה. לפי הנ"י מדבור שם בשנוי שאינו גורם
לתוספת נזק כלל אבל אם יש תוספת נזק אסור וכ"כ בשם רשב"א ורמב"ן
ורנב"ר. אבל לפי פירוש רש"י בצריפא דאורבני משמע שיש תוספת נזק
ובכ"ז מותר שפירש שבצריפא שאורבני "מתוך שהטיפין סמוכין מאוד אין בעל
החצר יכול להשתמש תחתיו". וכ"כ גר"א (לט-מ) שהמחלוקת
הנ"ל תלוי בפשטים רש"י ונ"י בצריפא דאורבני.
לפי"ז יוצא
בנידון דידן שלפי הרא"ש רמ"ה טור הואיל ויש לבעל החצר חזקה בכותל
המשותפת לתקוע שם מעקה יש לו חזקה ג"כ להוסיף ולקבוע שם קורה של סוכה. אבל
לפי הרמב"ם ונ"י רמב"ן רשב"א וכו' א"א להוסיף על מה
שהוחזק, ולכן א"א לתקוע שם קורה לסוכה.
וע' ב"י (כה)
שתלה מחלוקת הנ"ל בשיטות אם חזקת
תשמישים צריכה ג' שנים וטענה או שהוא מוחזק מיד בשתיקה ומחילה. שלפי רא"ש
שצריך ג' שנים וטענה, י"ל שאין קנין למחצה ולכן יכול להוסיף ולהכביד על
הכותל. אבל לפי רמב"ם שחזקת תשמישים היא מיד ובמחילה, א"א להכביד שלְמה
שמחל מחל ולא יותר ולא שייך כאן סברא שאין קנין למחצה. אבל כבר כתבנו במקום אחר
שנראה שאינו מוכרח.
המחבר בסעיף יא כתב סתם שא"א להוסיף על חזקתו
ולְמה שהחזיק החזיק, וכתב י"א שאפשר להוסיף, ובסעיפים טז ויח הביא פשט
רמב"ם לגבי הורדי וכשורי שאפשר להוסיף כובד רק בחור שחפר אבל לא במקום אחר,
ולפי"ז יוצא שאין חזקת המעקה נותנת לבעל המרפסת יתרון להוסיף עוד קורות לכותל
של שמעון.
עכשיו נדון בשאלה אם
יש לבעל המרפסת טענה שקנה שותפות בכותל של שמעון:
ב. האם נעיצת המעקה
בכותלו של שמעון מצביע על כך שהוא שותף בכותל זה?
הטור בסעיף כו הביא דעות
בשאלה זו.
כתב בשם הרמב"ם
(שכנים ח,ז-ח): אם טען - כותל זה אני שותף בו - הואיל ונשתמש
בקורה אחת נאמן בו ומשתמש בכולו אחר שישבע היסת שהוא שותף בכל הכותל.
וכתב בשם ר"ת
ורא"ש שצריך חזקת ג' שנים וטענה ומועיל החזקה לחלוק באבני הכותל אבל לא
על מקום הכותל.
ר"י ברצלוני - גם חזקת ג' שנים וטענה אינה מועלת על מקום
הכותל והאבנים - שאין הקורה שנעץ הוכחה על כל הכותל .
ר' יונה - אם נתן תקרה ומעזיבה על הקורה - החזיק
בכל הכותל לנעוץ בו בכל מקום שירצה אבל אין זה הוכחה על מקום הכותל אלא רק על אבני
הכותל,לא נתן תקרה ומעזיבה - אין חזקה לאבני הכותל ומקום הכותל ולא לנעוץ במקומות
אחרים או להרחיב אע"פ שאינו מכביד אינו רשאי.
רמב"ן - אם יש לו חזקת ג' שנים וטענה יש לו חזקה
לגוף הכותל ומקומו "שאין לך אכילת פירות גדול מזו", היינו נעיצת קורות,
אבל אם החזיק בפחות אינו נאמן לטעון שהוא שותף בכותל.
זאת אומרת יש כאן
מחלוקת ראשונים אם נאמן לטעון שהוא שותף בכותל ו/או במקום הכותל ע"י נעיצת
קורה או קורות.
לפי ר"י ברצלוני
ורבנו יונה אין חזקת נעיצת קורות עילה לטעון שהוא שותף בכותל עצמו. ולפי
רמב"ם רא"ש ור"ת ע"י נעיצת קורות נאמן לטעון שהוא שותף באבני
הכותל, אבל הם חולקים במשך הזמן שצריך לנעוץ שם קורותיו ובטעם הנאמנות. לפי
הרמב"ם אם נעץ קורות והשני ראה ושתק, נאמן לטעון שהוא שותף בכותל מיד. אבל
לפי ר"ת ורא"ש צריך חזקת ג' שנים וטענה שקנה או שנתן לו במתנה. ולפי
הרמב"ן לא החזיק ג' שנים נאמן רק לטעון שיש לו חזקת תשמישים לקורה זו שנעץ
וא"א להכביד או להוסיף (כ"כ נ"י בשמו עי' למעלה), אבל אם החזיק ג'
שנים נאמן לטעון שקנה או שנתן לו לא רק את אבני הכותל אלא גם את גוף הקרקע. לפי
רבינו יונה נעיצת קורות אינה ראיה כמש"כ למעלה אבל ס"ל שאם בנה מעזיבה
על הקורות וצירף הכותל לתוך ביתו יש חזקה על הכותל ועל הקרקע.
מוקד המחלוקת הוא בפשט
הגמ' "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי". הנ"י הביא פשט שסוגיא זו מתיחסת
למש"כ במשנה ב"ב (ה.) "כותל חצר שנפל... מד' אמות ולמעלן אין
מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן את התקרה, מגלגלים עליו את הכל.
בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן". ונאמר בסוגיא אחזיק להורדי, שאם הניח
הורדי או כשורי בין הכותל שסמך לכותל חבירו, היא בחזקת שנתן ושילם על הכותל. לפי
פשט זה בנ"י יוצא שנאמן לטעון שיש לו שותפות בכותל של חבירו, ושהוא שילם
בעבור הכותל, אם הניח הורדי או כשורי על הכותל. וזה כשיטת רמב"ם ורמב"ן
הנ"ל. מיהו לפי השיטות מובא בחלק הראשון של השאלה שאחזיק להורדי אחזיק לכשורי
אינו קאי על המשנה כלל אלא בא ללמד דין חדש כמש"כ שאם החזיק להורדי בכותל
חבירו אפשר להחליף לכשורי, אין כאן אמירה שנעיצת קורות מהוה ראיה על זה שהוא שותף
בכותל. וזה כשיטות שאין בנעיצת קורות ראיה. מיהו נראה שלפי רא"ש ור"ת
אע"פ שפרשו בסוגיא כפירוש השני הזה, שבא להחזיק בשימוש בכותל, באו למסקנה
שנאמן ג"כ על עצם שיתוף בכותל, וזה לשיטתם שמדובר בחזקת ג' שנים עם טענה ולפי
מה שהרא"ש כתב שאין קנין למחצה. ולכן אם ג' שנים וטענה מועיל לטעון שקנה את
כל השמימושים, בגלל שאין קנין וחזקה למחצה, ה"ה שיהיה נאמן לטעון שקנה את גוף
האבנים ג"כ.
הרמב"ם כנראה
קיבל את שני הפשטים בסוגיא ולכן כתב אחזיק להורדי יכול להיות חזקה לשימוש בחור
שחפר בכותב בלבד, אם טוען כך, ויכול להיות ג"כ חזקה לשיתוף בכל הכותל אם יטעון כן. ושניהם בחזקה מידית.
ולכן נראה שרמב"ם קיבל את שני הפירושים בסוגיא. הרמב"ן ג"כ קיבל את
שני הפירושים אבל חילק בין חזקה מידית שנאמן רק לשימושים לבין ג' שנים שנאמן ג"כ
לגוף הכותל.
ולכן בנידון דידן, לפי
הרמב"ם אם בעל המרפסת יטעון שקנה חלק בכותב נאמן ויהיה מותר לו לנעוץ עוד
קורות לכותל. לפי הרא"ש ורמב"ן אם יש לו חזקת ג' שנים ויטעון שקנה חלק
בכותל ג"כ יהיה נאמן. לפי הר"י ברצולוני ורבינו יונה לא יהיה נאמן.
המחבר בסעיף י"ח
מביא בשם הרמב"ם מהלכות שכנים פרק ח' הלכה ח' - מי שהחזיק בכותל זה בקורה אחת
אינו יכול להחזיק בקורה שניה שהרי לא מחל לו אלא על אחת,במה דברים אמורים כשהודה
שאין כותל זה שלו אלא של חבירו והוא מחל לו על הכנסת קורה זו,אבל אם טען כותל זה
אי שותף בו הואיל ונשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולה אחר שישבע היסת שהוא שותף
בכל הכותל. הרמ"א מביא בשם הריב"ש סימן ר"י - נאמן דווקא אם אמר
שמתחילה הכותל היה בשותפות בין שניהם אבל אם מודה שמתחילה הייתה של חבירו אין
נעיצת הקורות ראיה על הכותל עצמה אא"כ עשה תקרה עליהם. וי"א (רא"ש
ב"ב פרק א' סימו י"ב) שאין לחלק ויש חזקה לחלוק באבני הכותל ולא למקום
הכותל .
שאלה 2 – סעיף כ:
ראובן החזיק בנעיצת
קורות בכותל הידוע שהוא של שמעון ונפל אותו הכותל וחזר שמעון ובנה הכותל מחדש,האם
רשאי ראובן לשוב ולנעוץ קורות בכותל?
תשובה: (חגי כדורי)
המחבר הביא תשובת רשב"א: "אם היה
הכותל של אחד וחבירו החזיק בנעיצת קורות על אותו כותל חזקתו מועלת דווקא לאותו
כותל ולא לכותל אחר לכן אם נפל הכותל ובנה האחד כותל חדש - אין חבירו יכול לנעוץ
שוב על כותל חדש זה כי כל חזקתו מועלת לכותל הקודם ובכותל זה "פנים חדשות באו
לכאן".
המקור לכך הוא מכתובות
כ,א. אומרת המשנה: "אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית אביך", ובגמרא:
"ת"ר משתמשת במדור שנשתמשת בו בחיי בעלה בכרים וכסתות שנשתמשת בחיי בעלה
וכו' בעי אביי שיפוצא מאי? תיקו!" ופסק הרי"ף (סא,ב)
שהלכך לא תשפץ.
בית יוסף - מביא תשובת
הרשב"א (ח"ג סימן קפה): "שאלת ראובן סמך קורותיו על כותל שמעון
והחזיק בו כמה שנים ונפל אם המקום והכותל ידוע לשמעון אלא שראובן סומך בו קורותיו –
הדבר פשוט שאם נפל אזד השעבוד שלא נתן לו שמעון ולא זיכה אותו בסמיכת קורות אלא
בכותל זה בלבד וכותל זה שחזר ובנה "פנים חדשות באו לכאן" ואותה שאמרו
בריש בתרא דף ו' ע"א "אחזיק להורדי אחזיק לכישורי" למי שמפרשה
במחזיק בהורדי וכישורי בכותל חבירו אין אותה חזקה אלא באותו כותל כל שהוא קיים ולא
בכותל אחר שחזר ובנה וכיון שכן אם היה רעוע לא די שאין ראובן יכול לכוף לשמעון
לתקנו אלא שאם בא ראובן לשפצו ולתקנו אין שמעון מניח לו דניחא ליה דליסתור כדי לסלק
שעבודו.ודומה למה שאמרו בפרק הנושא כתובות קג' גבי מדור אלמנה".
המחבר בסעיף כ פסק כתשובה זו: "ראובן החזיק
בנעיצת קורות בכותל הידוע לחבירו ונפל אותו הכותל וחזר הבעל ובנאו אין לו לנעוץ על
אותו כותל חדש וכיון שכן אם היה רעוע ובא לשפצו ולתקנו חבירו יכול לעכב על ידו".
שאלה 1 - סעיף ג:
מה הדין באדם שפתח חלון לרשות הרבים,
האם חבירו שכנגדו יכול לפתוח חלון כנגד אותו חלון, ומה הדין אם רצה להגביה את
כותלו?
תשובה: (אריה הלברשטט)
משנה ס,א: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון
...אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון".
ובגמרא הטעם משום שסוף סוף הא בעית
אצטנועי מבני רה"ר.
על פי זה כתב הרא"ש הובא
בטור שבעליה גם ברה"ר אסור לפתוח חלון כנגד חלון.
לגבי חלונות שרק הרוכבים יכולים
להסתכל דרכם נחלקו הראשונים:
לרשב"ם והרא"ש רשאי לפתוח כנגדם שהוי כרה"ר,
לרמב"ן הובא בטור אסור לפתוח שאין זה תדיר-וכן נפסק בשו"ע
(קנד,ג) שכל שאינו
גבוה ד' אמות מותר לפתוח כנגדו.
נחלק הסמ"ע עם הש"ך
והנתיבות בדין חלון שקצתו תוך ד' אמות:
לסמ"ע דינו כחלון שלמטה מד' אמות ומותר לפתוח כנגדו כיון שבני
רה"ר יכולים לראות דרכו.
לש"ך והנתיבות אסור לפתוח כנגדו – ומבאר הנתיבות כיון שהחלק העליון של החלון
אינו נראה על ידי בני רה"ר.
לגבי הגבהת הכותל כנגד החלון: כתב הרשב"א
בתשובה (אלף פה בקצרה, אלף קלב-הובא
בב"י קנה מחודש א ובסמ"ע קנד,סקל"ה)
שיש לחלק בין מי שמשעבד את נכסי חבירו כגון שמוציא זיזיו וכיו"ב שחבירו יכול
למחות בו ולעכב בעדו,שיכול לומר לו שאינו רשאי להשתמש בקרקע ולהזיקו לבין מי שאינו
משתמש בשל חבירו כלל אלא משתמש בשל עצמו כגון שעושה אוצר בתוך שלו
ובזה מונע מחבירו לעשות חנות של
נחתומין שיכול לומר שהאוצר בשלו ואינו משתמש בשל חבירו כלל ומה שאתה צריך להרחיק
חנות של נחתומין אינו מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני.
מזה לומד הרשב"א, לגבי מי שפתח
חלון על רה"ר שאין חבירו רשאי לפתוח חלון כנגד אותו חלון, כיון שפותח
לרה"ר ולא לרשותו יכול לומר לו אל תזיקני בהיזק ראיה –כמו שבעל אוצר בעליה
מונע מלעשות רפת בקר או חנות של נחתומין תחתיו, אבל אם בא להגביה כותלו מגביה
ואינו נמנע שאומר לו שאינו רשאי להשתמש באויר רשותו שלא מדעתו. ואין לפותח חזקה על
רשותו בגלל שפתח לרה"ר לכן לא היה יכול לעכב
בעדו בגלל שמשתמש בשל רה"ר ואם אין אפשרות למחות אין חזקה, משא"כ
כאשר פותח חלון על רשות חבירו יכול למחות בעדו בגלל שמשתמש באויר ובאור שלו.
וכן נפסק כרשב"א בשו"ע
(קנד,לא):בפותח חלון
לרה"ר אין חבירו שכנגדו רשאי לפתוח חלון כנגד אותו חלון אבל אם בא להגביה
כותלו מגביה ואינו נמנע אף שאין ביניהם ד"א ובלבד שיגביה ד' כדי שלא יציץ
ויראה.
שאלה 2 - סעיף ז:
האם מהני חזקה בהיזק ראיה, ואת"ל דמהני,
האם בעינן שלש שנים?
ומה הדין אם הניזק סייע ממש למזיק?
תשובה: (יונתן סרור)
1.
בעניין החזקה בהיזק ראיה מצאנו ארבע מקומות שדנים בנושא:
א.
הגמ' בב"ב דף ב: דנה בשאלה האם היזק ראיה שמיה היזק או לא, ומביאה שתי
לשונות: ללישנא קמא לא שמיה היזק, ומביאים ראיה מכך שכתוב במשנה: השותפין שרצו
לעשות מחיצה, ומדייקת הגמ'- טעמא דרצו, הא לא רצו, אין האחד יכול לכוף את חברו
להשתתף עמו בבנין כותל מחיצה שבניהם כדי שלא יראו זה בתוך חצרו של זה, אלא יכול
לומר די לי לחלק במחיצה קלה של יתדות של עצים תקועים בארץ ונמוכים, אלמא היזק ראיה
לאו שמיה היזק.
וללישנא בתרא, שמיה היזק, ולכן בחצר השותפין
שיש בה דין חלוקה, או אע"פ שאין בה דין חלוקה, אם שניהם נתרצו לחלקה, כופים
זה את זה לעשות מחיצה גמורה, שלא יוכל כל אחד לראות את חברו בשעה שמשתמש בחלקו.
והקשה הרי"ף (בתשובה, מובאת
בנימוקי יוסף דף א:, ובטור בסימן קנ"ד) אליבא דלישנא קמא, מנא ליה מזה שכתוב
"רצו" במשנה, הא לא רצו לא בונה דהיזק ראיה לאו שמיה היזק, דלמא לעולם
אימא לך שמיה היזק ושאני הכא דאיירי דהחזיק בהיזק ראיה ג' שנים בלא מחיצה, וכיוון
דהחזיק מחלו; ומשו"ה אמרינן טעמא דרצו, הא אם לא רצו, דהיינו שמחלו, לא שמיה
היזק!?
אלא ע"כ שאין חזקה להיזק ראיה, ומשום דדמי
לקוטרא ובית הכסא, שהיזקם תדיר, דבכל שעה ושעה ניזוקים מהם, ואע"פ שלא מחה
אין חזקה. והרמב"ן (לט.) מובא בהמשך כתב הטעם שאין חזקה לנזקי הגוף
כאשר אדם עצמו סובל כגון, היזק ראיה. ורק בנזקי ממונו יש חזקה.
נמצאנו למדים מסוגיה זו, שישנה ראיה מפורשת שאין
חזקה להיזק ראיה.
ב.
במשנה בב"ב נח: כתוב, שהחלון המצרי אין לו חזקה, אבל החלון הצורי יש לו חזקה.
א"כ משמע מכאן שמי שהחזיק בהיזק ראיה
בפתיחת חלון על חברו עולה לו החזקה, וע"כ שיש חזקה להיזק ראיה.
ג.
בגמרא בב"ב דף נט: מובאת ברייתא:
מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפים, ובא
לפני רבי ישמעאל ב"ר יוסי, ואמר לו החזקת בני החזקת, ובא לפני רבי חייא ואמר
לו יגעת ופתחת, לך יגע וסתום. ונחלקו הראשונים, האם נחלקו התנאים בשאלה האם חזקה
מועילה בהיזק ראיה שהחזיק בו אחד וחברו לא מיחה בו, לעניין זה שחברו לא יוכל עוד
למחות. וא"כ לפי רבי חייא רואים שאין חזקה להיזק ראיה א"ד חולקים בענין
אחר?!
ד.
במשנה ב"ב נט. "הזיז עד טפח יש לו חזקה" ואם כן מוכח שאע"פ
שיש היזק ראיה בזיז, יש לו חזקה.
ונחלקו הראשונים בהסבר הגמ' האלו ולהלכה:
(א) לרי"ף (בתשובה דלעיל סעיף א,
מובא גם ברמב"ן דף נט שהסכים לו, ובנמ"י א:, ובטור)
רבי ישמעאל ורבי חייא נחלקו בזה: רבי ישמעאל סבירא ליה שחזקה מועילה להיזק
ראיה, ורבי חייא סבירא ליה שאין חזקה מועילה להיזק ראיה, לפי שכשם
שאין חזקה מועילה לנזיקין, כגון לעשן ולבית הכסא, כך אין חזקה להיזק ראיה, ומה
שחזקה מועילה אין זה אלא בנזקי ממון כאמת המים וסיד בפרק שני, שאין נזקם אלא בכותלו
של חברו, ואדם מוחל על כותלו, אפילו אם יפיל אותו ממש, אבל דבר שהוא עצמו ניזק
כמו היזק ראיה, שיש בו משום עין רעה, ומשום צניעות, אין לו חזקה.
והרמב"ן הוסיף עוד טעם לדבר, דכיוון שאינו יודע כמה יגיע לו היזק
שיוכל למחול עליו, ואפילו אם ידע שיש נזק ומחל עליו, כיוון שאסור להזיקו בראיה
ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול להזהר בכך ולעמוד כל היום בעצימת עיניים, על כורחו
נאמר לו סתום חלונך ואל תחטא תדיר [ע"פ הפרישה, קנ"ד, י"ז].
ומוסיף הרמב"ן חידוש נוסף בשם הירושלמי,
אפילו אם סייע ממש למזיק בבנין, יכול לומר לו אח"כ משטה הייתי בך וכופה עליו
לסתום את חלונו, מפני אותו טעם, שאין חזקה להיזק ראיה.
אלא שלפי זה, קשה על הרי"ף והרמב"ן
מהמשנה בדף נח:, דמשמע מהתם שיש חזקה להיזק ראיה?! ותירץ הרמב"ן (מובא גם בנמ"י דף א:)
שאותם דיני חזקה השנויים במשנה, עוסקים במצב שאין לאותם חלונות היזק ראיה, כלומר
שלא מדובר בחלון שפתוח לחצר חברו שמזיק לו בראיה, שכאמור אין להיזק ראיה חזקה, אלא
בחלון שהוא פתוח על מקום שאינו עשוי לתשמיש כלל, כגון על תקרה של רעפים,
שבכה"ג יש לו חזקה לאורו ואסור לבנות לפני החלון ולהאפיל עליו. אבל אם היה
מזיקו בהיזק ראיה מן החלון לעולם יכול למחול בו לסתום.
ולענין זיז נט. שיש לו חזקה, כתב נ"י (לא: בדפי הרי"ף) שהרי"ף מודה בזיז מפני שהזיקו אינו תדיר
בגלל שאין תשמישו תדיר. אבל נ"י כתב שרמב"ן חולק גם על הזיז ומעמיד
שמדובר כאשר אין היזק ראיה כנ"ל לגבי חלון. ונראה שהלכו לשיטתם שלפי
הרי"ף הנ"ל שחלון, קוטרא ובית הכסא אין להם חזקה בגלל שהם קבועים, זיז
יש לו חזקה בגלל שהוא אינו קבוע. אבל לפי הרמב"ן שאין לחלון חזקה בגלל שהוא
היזק הגוף ה"ה לזיז, ואעפ"י שאינו קבוע סו"ס יש ממנו היזק הגוף שלא
שייך בו חזקה.
(ב) לעומתם, הרמב"ם, ס"ל, שכל
שהניזק רואה שעושין מעשה שמזיק לו ושותק, יש חזקה להיזק ראיה מחלון לחצר
לכו"ע, בין לרבי ישמעאל ובין לרבי חייא, לא נחלקו אלא כשפתח החלון כשלא התברר
עדיין היזקו, שלרבי ישמעאל אפילו בכה"ג מועילה חזקה, למרות שלא יודע כמה היזק
יגיע לו מזה, שיוכל למחול עליו, ולרבי חייא אין זו חזקה, אבל כאמור, אם פתח כשכבר
התברר לחברו שיש כאן היזק ולא מיחה, לכו"ע חזקתו חזקה [ועיין עוד לקמן הסבר
הרמב"ם]. לפ"ז המשנה בדף נח: כפשטה, שיש חזקה בחלון שיש בו היזק ראיה.
וי"א שהמחלוקת היא עם מיד הוי חזקה או רק
לאחר ג' שנים ולמסקנה רק לאחר ג' שנים (רא"ש).
ובההיא דחצר השותפין בדף ב:, שמשמע שאין חזקה
להיזק ראיה, שאני התם, דממילא הם מזיקים זה את זה בלא עשיית שום מעשה, ולכן אין
להם חזקה כאשר עומדים כך, ואפילו אם יעמדו כך שלש שנים או יותר, משא"כ אם עשו
מעשה כגון הפותח חלון על חצר חברו, שבזה יש חזקה [המ"מ, פרק ב' דשכנים, הלכה
י"ד].
לענין הלכה:
המחבר פסק בסימן קמ"ב- ג', בלשון י"א, כדעת הרי"ף
בתשובה וכרמב"ן, שאין חזקה להיזק ראיה, ולכן אע"פ שלא מחה בו חברו במשך
שלש שנים או יותר, אין זה ראיה שמחל ויוכל למחות עכשיו, והוסיף שלרמב"ם יש
חזקה. ובסימן קנ"ד ז', סתם כמותו שיש חזקה להיזק ראיה. והרמ"א
כתב שם "וכן ראוי להורות (כרמב"ם) מאחר שכבר החזיק זה בחלון אע"פ שרבים חולקים
וס"ל דאין חזקה מהני בהיזק ראיה.
2.
למ"ד שיש חזקה להיזק ראיה, ממתי הוי חזקה?
נחלקו הראשונים אם חזקת תשמישים דינה כחזקת
קרקעות דבעינן בזה שלש שנים וטענה או שתשמישים ושעבודים נקנים מדין סובלנות,
דהיינו בשתיקה, ומכיוון שדין חזקה בהיזק ראיה, דינה כשאר תשמישים, נמצא שאותה
מחלוקת שייכת גם כאן:
לגאונים [מובאים בנמ"י ב"ב
ד.], ולרמב"ם, ולרמב"ן, חזקה בהיזק ראיה אינה צריכה שלש
שנים כדרך שאמרו בחזקת קרקעות, שלא אמרו שלש שנים אלא כשבא לטעון על גוף הקרקע,
אבל בשעבודין, כל שראה ונודע לו הנזק, ואעפ"כ שתק, לאלתר הויא חזקה, משום ששעבודין
נקנים בשתיקה מדין סובלנות, כלומר שאין כאן קניין בגוף הקרקע, אלא מחילה
ונתינת רשות מצד הניזק או קנין של השימוש בלבד.
לעומתם, לרבותינו הצרפתים, לרשב"א
ולריטב"א חזקת תשמישים, דינה כחזקה דעלמא, דבעינן שלש שנים וטענת מכר
או מחילה, שאין שום חזקה מועילה אלא בהכי. אמנם יש סוברים [הריב"ם,
מובא בתוס' ב"ב כג.] שסגי בחזקת שלש שנים בלא טענה. ויש שיטה שצריך טענה אבל
מועיל מיד (תוס'
כג. ד"ה והא) ושיטת
רשב"ש שמחלק בין הורדי שהוי מיד לבין חלונות וזיז שהוי ג' שנים (עי' בטור) ששם מתדין בקרקע של חבירו.
הרשב"ש שס"ל שיש חזקה מחלון לחצר
פירש המחלוקת הנ"ל (נט:) בין רבי ישמעאל בר' יוסי ורבי חייא, לענין
אופן החזקה. לר' ישמעאל בר' יוסי חזקה היא מידית ורבי חייא אמר יגעת ופתחת לך יגע
וסתום בגלל שס"K
שחזקה היא בג' שנים ופסק כבי חייא.
ובהסבר שיטתם, של מ"ד זה שמצריך ג' שנים,
כתב הפרישה [לא מצאתי] (אות
כ"ד בטור) שכיוון שעל חזקת
תשמישים כמו פתיחת חלונות, רגילים לכתוב עליהם שטר, לכן חשובה חזקה זו כדבר שיש בו
חסרון קרקע, כיוון שמעכשיו לא יוכל הניזק להשתמש בקרקעו מפני היזק ראיה של חברו,
לכן צריך חזקה של ג' שנים.
3.
אם הניזק סייע ממש למזיק.
• נחלקו האחרונים, למ"ד שס"ל שבהיזק
ראיה בעינן ג' שנים וטענה, האם יודו, בכה"ג שהניזק יסייע למזיק בפתיחת
החלונות, שסיוע זה יתפרש כמחילה, וממילא לאלתר תהיה חזקה:
לב"ח [בסימן קנ"ה- נ"א]
סיוע מצד הניזק מתפרש כמחילה ולאלתר החזיק. ולעומתו, לסמ"ע [קנ"ד-
י"ט] ולנתיבות [בחידושים סע"ק כ"ד] מסייע אין בו ממש, ולכן
אפילו בסייע הניזק ס"ל למ"ד זה שבעינן עדיין ג' שנים, אבל אם מחל
בפירוש, ודאי שמיד סגי.
• לרמב"ם ולמחבר, לא זו אף
זו קתני, דלא מבעיא אם מחל לו בפירוש דמהני חזקה, אלא אפילו אם לא מחל לו אלא רק
גילה דעתו שמוחל בכך שסייעו מהני חזקה. וה"ה אלא אפילו אם ראה ושתק הוי חזקה
לענין הלכה:
המחבר פסק בכמה מקומות כרמב"ם שלאלתר הוי חזקה;
בסימן קנ"ג- ב', וכן בסימן קנ"ד- ז', קנ"ד- י"ב, ובסימן
קנ"ה- ל"ה.
לעומ"ז, ברמ"א ישנה מחלוקת
באחרונים האם ס"ל כמחבר, או שס"ל כרא"ש, דבעינן ג' שנים וטענה:
לע"ש, לט"ז ולגר"א
(מובאים בסימן קנ"ח-
ל"ה), ס"ל שדעת הרמ"א
כדעת המחבר, כפי שהכריע בקנ"ה- ל"ה, וכן בקנ"ד- ז' שכך ראוי
להורות, ולכן שתיקה זו נידונית כמחילת הזכות מידית להתנגד למעשה זה בעתיד, ולנתינת
הזכות במתנה לשכנו שיוכל להמשיך במעשיו, וכן הדין בהיזק ראיה.
לעומ"ז, לסמ"ע ולנתיבות
צריך לחלק בין חזקת נזיקין לחזקת תשמישים:
דווקא בחזקת נזיקין מודה הרמ"א
שהחזקה היא לאלתר, משום שהמזיק משתמש ברשות עצמו, משא"כ בחזקת תשמישים,
דכיוון שעושה השימוש ברשות שכנו, יש חסרון קרקע לשכנו ולכן נידונית חזקתו כחזקת
קרקעות בג' שנים ובטענה, וזה כעין שיטת רשב"ש הנ"ל.
לסיכום:
א.
נחלקו הראשונים האם יש חזקה להיזק ראיה:
לרי"ף
ולרמב"ן, כשם שאין חזקה מועילה לקוטרא ובית הכסא כך אין מועילה להיזק
ראיה, וראייתם מסוגית השותפים שרצו לחלוק [ב:], ומרבי חייא [נט:].
לרמב"ם יש חזקה כמו בשאר תשמישים,
וראייתו מסוגית חלון צורי [נח:], ואין ראייה מרבי חייא, דשם איירי שעדיין לא התברר
היזקו, ולכן אין חזקה.
לפ"ז, לרי"ף ולרמב"ן,
בסוגיה של חלון צורי מיירי כגון שאין היזק ראיה, היינו שהחלון פתוח על גג של רעפים
וכדומה, ולכן יש שם חזקה.
ולרמב"ם שאני היזק ראיה של שני
שותפים בחצר, שמזיקים זה את זה ממילא בלא מעשה, ומוחלים זה לזה, ולכן אין שם חזקה.
להלכה, המחבר פסק כרמב"ם, והרמ"א
הסכים עמו וכתב שכן ראוי להורות.
ב.
בעניין זמן החזקה, נחלקו בזה הראשונים כמו בשאר חזקת תשמישים:
לגאונים ולרמב"ם כל
השעבודים נקנים בשתיקה ומדין סבלנות לאלתר, כלומר במחילה ובנתינת רשות.
לרבותינו הצרפתים ולרשב"א
וריטב"א כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, כלומר שלמדו מזה כלל לכל החזקות,
כולל חזקת תשמישים, דבעינן ג' שנים וטענה, אע""פ שאין בה חסרון קרקע יש
שימוש בשל חבירו, וכ"ש כאן שע"י פתיחת חלון מונע מחברו להשתמש בקרקעו
ומחסיר ממנו קרקעו מפני היזק הראיה שלו, דבעינן ג' שנים וטענה.
להלכה, המחבר פסק כרמב"ם, והרמ"א,
נחלקו האחרונים בדעתו האם מסכים למחבר או שחולק עליו.
ג.
בעניין סיוע הניזק בפתיחת החלון:
בדעת הרמב"ם לא מבעיא אם נותן לו
הסכמה מפורשת שמוחל לו, שמהני ולא יכול יותר לחזור בו,אלא אפילו בלא הסכמה מפורשת
אלא בגילוי דעתו, כגון שסייעו וגם אם ראה ושתק, לאלתר הוי חזקה.
ובדעת הרא"ש נחלקו, לב"ח
דווקא אם ידע הניזק על הנזק ולא ערער בעינן ג' שנים, אבל אם סייע עמו, מודה
הרא"ש דלאלתר הוי חזקה, ולסמ"ע מסייע אין בו ממש, ולכן אפילו אם
הניזק סייע לו, עדיין בעינן ג' שנים, אבל אם מחל לו בפירוש, בזה מודה דלאלתר הוי
חזקה.
שאלה 3 - סעיפים
ז,ח,יא:
האם בהיזק ראיה מהני חזקה האם צריך ג' שנים ואם סייע ניזק
למזיק ממש?
תשובה: (חגי כדורי)
נאמר במשנה בבבא
בתרא נח,ב: "חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש חזקה ", ובגמרא:
"אמר ר' זירא למטה מד' אמות יש לה חזקה ויכול למחות ולמעלה מד' אמות אין לו
חזקה ואינו יכול למחות ור' אלעה אמר אפ' מד' אמות אין לו חזקה".
אם יש חזקה להיזק ראיה
מחלון לחצר חבירו כמה דעות בראשונים נחלקו בזה:
רמב"ם, רא"ש
ור"י מגא"ש -
הסוגייא מדברת כשיש היזק ראיה ובכל אופן יש חזקה לחלון צורי כמו שראינו במשנה ולכן
יש חזקה להיזק ראיה. ולדעת הרמב"ם ברגע שראה ושתק או שסייע עמו החזיק ולכן לא
יכול לערער עליו אח"כ לסתום את החלון.
רי"ף,
רמב"ן, רשב"א, ריטב"א וריב"ש - המשנה והגמרא עוסקים רק בחזקת חלון שאינו מזיק
בראיה כגון שפתוח על מקום שאין בו היזק ראיה כגון על גג חבירו. ואין מכאן הוכחה
שיש חזקה להיזק ראיה אלא רק לחלון עצמו לענין זה שאסור להאפיל עליו ולבנות קרוב
לחלון. מוכח שלא שייך חזקה להיזק ראיה מכך שבב"ב,ב הגמ' מביאה ראיה
שהיזק ראיה לאו שמיה היזק ממש"כ במשנה "השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר
רצו אין לא רצו לא!" והרי"ף הקשה בשו"ת (מובא בנ"י שם א: בדפי הרי"ף) כיצד מוכיחים מכאן שהיזק ראיה שמיה היזק? אולי
מדובר שהחזיק ג' שנים בלי מחיצה, וכבר החזיק לראות את חבירו?! אלא מכאן שלא מועילה
חזקה להיזק ראיה. והנ"י הביא רמב"ן, המנמק שטעם הדבר הוא שרק לנזק ממון
שייך חזקה משא"כ להיזק גוף, וכאן האדם עצמו ניזק בו ע"י ראית חבירו, והי
כמו קוטרא ובית הכסא.
האם לנזיקין אלו צריך
חזקת ג' שנים:
רמב"ם - לא צריך חזקת ג' שנים אלא ראה ושתק מחל או
שסייע עמו החזיק בחלון לאלתר.
רא"ש - צריך חזקת ג' שנים וטענה כמו בחזקת קרקע
ואפילו אם סייע ניזק למזיק אין חזקה להיזק ראיה כלל.
רשב"א - כל החזקות האלו כפי המנהג - איך שנהגו
להחזיק.
המחבר בסעיף ז פסק כרמב"ם (שכנים ז,ו): "הרי פתח חלון לחצר חבירו ומחל לו בעל החצר או שגילה
דעתו שהניחו כגון שבא וסייע עימו או שידע הנזק ולא ערער הרי זה החזיק בחלון ואינו
יכול אח"כ לחזור ולערער עליו לסתום".
רמ"א – "וכן יש להורות! אע"פ שרבים
חולקים (רמב"ן, רשב"א
ורי"ף) וסוברים שאין חזקה
להיזק ראיה ואפילו למאן דאמר יש חזקה – היינו לגופו של חלון אבל לא לעמוד בחלון
ולראות בחצר חבירו ובזה איסורא קא עביד ולא מהני ליה חזקה ויכול בעל החצר למחות".
כלומר לדעת המחבר והרמ"א יש חזקה להיזק ראיה.
המחבר בסעיף ח מביא מדברי
הרמב"ם בהמשך באיזה אופן מועלת החזקה: "במה דברים אמורים שיש חזקה להיזק
ראיה בעושה מעשה כגון בפותח חלון על חצר חבירו אבל חצר השותפין אע"פ שעמדו כך
שנים רבות בלא מחיצה כיוון דממילא בלא עשיית שום מעשה הם מזיקים זה את זה בראיה – אין
להם חזקה וכופין זה את זה לעשות מחיצה". הרמב"ם חילק בין חצר, שאין
חזקה, כמש"כ הרי"ף, לבין חלון שיש חזקה.
והמחבר בסעיף יא – באיזה
אופן יש חזקה לחלון: מביא בשם הנמוקי יוסף (ב"ב
לא,ב): "יש אומרים דהא יש
חזקה לחלון דווקא שיש לה צורת הפתח או מלבן דבלאו הכי הוי כחור שחוררהו עכברים.
רמ"א בשם רשב"א בתשובה סימן צ"ד - יש אומרים שהכל לפי עניין בני
המדינה, וכן נראה לי".
שאלה 4 - סעיפים יד,לב:
שניים שזכו מההפקר
וראשון פתח חלון והשני ניזוק ממנו בהיזק ראיה ותובעו שיסיר היזקו או שהשני יפתח
חלון כנגדו - הדיו עם מי?
תשובה: (חגי כדורי)
יש מחלוקת ראשונים
גדולה בגירסא ובפשט הסוגיא של חרדל (ב"ב
יח:). לפי גירסת רש"י ודעימיה
על המזיק להרחיק את עצמו אפילו אם הדבר המזיק בא למקומו בהיתר גמור כגון אם היה לו
משרה או חרדל או כל דבר אחר המזיק בשדהו ומכר חצי מן השדה, ועכשיו בא הקונה לנטוע
ירק או לגדל דבורים בחלקו, על המזיק להרחיק את עצמו. וזה לשיטת רבא (יז:)
שהלכה כמותו, שאסור לקרב דבר המזיק לחצר חבירו גם אם הדבר הניזוק אינו נמצא עדיין
אצל שכינו. ולפי גירסת ר"ת ור"ח שם (תוס' ד"ה וסבר) הגמרא חזרה בה מכל הנאמר שם למעלה ואם השכן קירב את המזיק
לחצר חבירו בהיתר כגון שמכר לו חצי שדה אינו צריך להרחיקו וכן מותר לקרב דבר המזיק
למיצר חבירו כאשר דבר הניזוק אינו נמצא. לפי"ז היה נראה שהשאלה שלנו תלויה
במחלוקת זו. שלפי רש"י אע"פ שפתח החלונות בהיתר לתוך ההפקר, כאשר חבירו
בא לפתוח מולו צריך לסגור, משא"כ לפי ר"ת מותר.
וע' טור (ח)
שהביא דברי רבינו יונה ורא"ש שחולקים כאשר אחד פתח לרה"ר ועכשיו חבירו
רוצה לפתוח נגדו שלפי רבינו יונה אסור היה לראשון לפתוח על כל כותלו אלא היה צריך
לפתוח רק על חצי כותלו כמו הדין (ו:) : "שזה עושה מעקה על חצי גגו וזה עושה
מעקה על חצי גגו" והרא"ש חולק וס"ל שהיה מותר לפתוח, ואם השני רוצה
לפתוח עכשיו נגדו הוא צריך להרחיק כדי שלא יפתח פתח מעל פתח וכו'. וע' נ"י (ו. בדפי הרי"ף למעלה) מובא בב"י שם שמשמע שרבינו יונה
ורא"ש חולקים במחלוקת הראשונים הנ"ל כאשר רבינו יונה פוסק כשיטתו
כרש"י ורא"ש פסק כשיטתו כר"ת (ב"ב ב,ג) ולפ"ז
הב"י כתב שהלכה צ"ל כרבינו יונה שרוב ראשונים פוסקים כמותו כמש"כ
על סעיף ח"י בטור.
אמנם הב"י כתב
אח"כ שרשב"א (בשו"ת) כתב כרא"ש שמותר לפתוח אע"פ שפסק
כרש"י בסוגית חרדל ונימוקו עמו (שו"ת
מובא בב"י מחודש חי) שכאן
שאני ולכו"ע מותר לפתוח הואיל ורשות הרבים הפקר היא. ולכן יש לכל או"א
זכות לפתוח שם ולזכות מן ההפקר, ואח"כ חבירו יצטרך להרחיק. ודימה דינו, לפותח
אוצר על ביתו של חבירו (משנה כ:) שמותר אע"פ שאח"כ מונע ממנו שימוש
בביתו, ואינו יכול לפתוח שם אוצר של יין או רפת בקר. והטעם בגלל שעשה בשלו ואינו
גולש או פולש לתוך חבירו כלל. ואחרי שפתח האוצר, על חבירו להרחיק ולא להזיקו, שכבר
החזיק בשימושו אצלו. וכ"ה בנידון דידן הואיל ופתח לתוך רה"ר ולא הלך ולא
פלש לתוך של חבירו, הוא החזיק בשימושו ואח"כ חבירו צריך להרחיק ולא להזיקו.
המחבר (יד) הביא שיטת רבנו בסתם ואח"כ כתב
שרא"ש ורשב"א חולקים.
אמנם יש לעיין שהמחבר
בסעיף לב פסק דברי ריב"ש בסתם שלכאורה ס"ל כרא"ש ורשב"א ולא
הביא שיטת רבינו יונה כלל. הריב"ש (שכב) (מובא בב"י קנה, מחבר (ח))
כתב שאם שניים זכו מההפקר ובאו לפתוח ביחד חלונות ופתחים ואין אחד מהם קדם לזכות
מההפקר - אם באו שניהם יחד לפתוח פתחים וחלונות זה כנגד זה אסור להם וצריכים
להרחיק זה מזה שלא יזיקו אחד את השני בראיה כמו ששנינו ב"ב ס' ע"א
"לא יפתח אדם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון". אבל אם אחד פתח ראשון זכה
מההפקר וחבירו אינו יכול למחות בו וכן לא יכול לאיים עליו שאם לא יסיר היזקו יפתח
הוא כנגדו כי הראשון שפתח משל הפקר - זכה ונקרא מוחזק ולכן אסור לשני להזיקו בראיה
ולפתוח כנגדו, וכמו שפסק המחבר בסימן קנ"ד סעיף ל"ב בשם הריב"ש.
המחבר בסימן קנד (סעיף לב) פסק כריב"ש: "ראובן שזכה בחורבה של הפקר ובנה בה
בתים ועליות בחלונות ופתחים ובא שמעון וזכה גם כן מההפקר ובנה בתים ועליות כנגדו
ונימצא השני ניזוק מהראשון מהיזק ראיה ותובע מהראשון שיסיר היזקו – אין בדברי השני
כלום שהראשון זכה (מההפקר) ואין השני יכול למונעו ולא עוד אלא שאם בא השני להזיקו
בהיזק ראיה גם הוא כגון שרוצה לפתוח חלון כנגד חצרו של ראשון או לחצירו אינו
רשאי". ולכן ק"ק שפסק דברי הריב"ש סתם ולא הביא דברי רבינו יונה
שחלק בסעיף (יד). וע' גר"א שם שציין לסעיף יד ונראה כוונתו שאכן רבינו
יונה יחלוק על פסיקת הריב"ש. מיהו י"ל שהמחבר סבר שרבינו יונה יודה
בנידון של הריב"ש, שי"ל שמותר לפתוח על הפקר ממש כאשר אין חבירו נמצא
באיזור כלל לכו"ע, משא"כ לפתוח על רה"ר כאשר חבירו נמצא בצד השני
של רה"ר ולא הספיק לפתוח. וכך מדוייק בריב"ש שנימק את פסיקתו "מפני
שבא חבירו אח"כ וזכה מההפקר ובנה בתים בענין שיהיה ניזוק, ואע"ג דגירי
נינהו, שהרי השני הוא המביא גירי על עצמו.
שאלה 5 - סעיף טז:
פתח חלון למקום שעכשיו
אינו מזיק האם יכול למחות?
תשובה: (חגי כדורי)
מקור: בבבא בתרא דף
נט,א במחלוקת ר' זירא ור' אילעא אומרת הגמרא: "לימא בכופין על מדת סדום
קא מפליגי דמר אמר כופין ומר אמר אין כופין...". וזו שורש מחלוקת הראשונים
האם שייכת הסברא שזה נהנה וזה לא חסר ולא יכול למחות בידו כיוון שאינו מחסרו או
שהוא כן מחסרו בכך שיצטרך לרדת אח"כ עמו לדין ולכן יכול לעכב עליו מעכשיו.
הרא"ש - כיוון שאין אחד מזיק את השני עכשיו כופין
בזה על מדת סדום - זה נהנה וזה לא חסר וכיון שלא יכול למחות בו אין לו חזקה ובכל
עת שירצה מסלקו (שיבוא בטענה שמזיקו).
רשב"א ור' יונה
וריב"ש ושאר אחרונים -
לא יכול לפתוח חלון למקום שאינו מזיקו עתה והטעם - זה נהנה וזה חסר! ונחלקו בטעם
החסרון. רבינו יונה (ברא"ש ב"ב
ב,ב) כתב שהפותח יכול להחזיק
בחלונו. ורשב"א ורמב"ן (בטור) כתבו שאינו יכול להחזיק. אבל מ"מ כיוון
שמחסרו בכך שלאחר זמן שיהיה ניזוק ממנו יצטרך לבוא איתו בדין ודיינים ולהמציא עדים
שחבירו לא החזיק בהיזק זה ולא מחל לו על היזקו וכו' לכן מעכשיו יכול למחות בו כדי
שלא יגיע למצב כזה שצריך לבוא איתו בדין ודברים. והרא"ש ס"ל שא"א
להחזיק בחלון מפני שלא שייך להחזיק בדבר שא"א למחות נגדו, וגם אין טענת דינא
ודיינא.
יסוד הדין הזה הוא
בפשט מש"כ בגמ' ב"ב יז,ב. הגמ' שם מקשה על שיטת רבא שס"ל
שאסור לסמוך היזק על מיצר חבירו, אפילו אם אין שם דבר הניזוק ממש"כ במשנה
"מרחיקים את הגפת ואת הזבל... מכותלו של חבירו" משמע שרק כאשר יש כותל
אסור לסמוך המזיק. והגמ' מתרצת שאסור לסמוך גם כאשר אין כותל. ותוס' (יז: ד"ה מרחיקין) הקשו למה א"א לסמוך אפילו לרבא? יסמוך וכאשר יבנה
הכותל יסלק המזיק? ותי' שני תירוצים: א. שהגפת וכו' מזיקין הקרקע כבר בשעת
הנחתם ולכן יכול למחות. ב. שיכול למחות בטענה שיקח לו זמן לסלק הגפת
ובינתיים יפגע. הרמב"ן (מובא
בטור) כותב טענה אחרת שאינו רוצה
לעמוד איתו בדינא ודיינא. ורבינו יונה מובא ברא"ש כתב שיכול להחזיק בינתיים.
ובהתאם לפשטים הנ"ל פסיקתם בנידון דידן. הרבינו יונה כתב שאפשר למחות שמא
יחזיק ורמב"ן ורשב"א כתבו שאפשר למחות בטענת דינא ודיינא ורא"ש כתב
שטענות אלו אינן תקיפות לפשט שכתב שהטעם למחות בגפת הנ"ל הוא בגלל שמזיק
לקרקע, דבר שאינו שייך בחלון. וגם לפי הטעם שקשה לסלק הגפת י"ל שגם זה לא
שייך בחלון, ולכן אין טענה בחלון, ולכן א"א למחות ולכן אין חזקה.
הטור (טז)
מביא את דעת הרא"ש שכיוון שאינו מזיקו אינו יכול למחות ולכן אין חזקה
לבעל החלון.לפיכך אם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה אם לא שיביא עדים שהחזיק
בו שלוש שנים קודם שנעשה חורבה.
קצות החושן - הכריע כרא"ש שאין חזקה במקום שאינו
יכול למחות וראיה מפרק חזקת הבתים דף מ"ט ע"א בהא דתנן "אין לאיש
חזקה בנכסי אשתו" כלומר כיוון שאכל פירות אין לו חזקה בקרקע שאין אכילת פירות
ראיה שהקרקע שייכת לו ובמקרה שלנו כמו כן כיוון שיש רשות בפתיחת חלון אין לו חזקה
כמו הא דבעל בנכסי אשתו (כל מקום שלא יכול למחות אין לו חזקה).
נתיבות המשפט - סובר שיש חילוק בין חלון מצרית לחלון צורי כדברי
המשנה בב"ב נח,ב: "חלון מצרית אין לה חזקה וצורית יש לה חזקה".
ומוכיח מכאן שאין כלל מחלוקת בין הרא"ש לרשב"א, כלומר: הרא"ש פסק
שכיוון שאינו מזיקו עתה יכול לפתוח חלון לדברי הנתיבות דיבר הרא"ש על חלון
מיצרית שאינו קבוע ולכן ממילא אין לה חזקה ולכן לא יכול למחות כי זה נהנה וזה אינו
חסר,אבל בחלון צורי שהוא קבוע גם הרא"ש יודה לרשב"א שיכול למחות בו מעתה
אע"פ שאינו מזיקו עכשיו כיוון שהוא קבוע יש לו חזקה.
המחבר בסימן קנד (סעיף טז)
הביא שתי דעות ראשונים בנושא:
רא"ש - כיוון שאחד לא מזיק את השני עכשיו אז בזה
כופין על מדת סדום – זה נהנה וזה אינו חסר וממילא אינו יכול למחות וכיוון שכן אין
לחבירו חזקה, ויכול לפתוח החלון.
רשב"א - וכך פסקו ר' יונה וריב"ש ושאר אחרונים
שלא יוכל לפתוח חלון למקום שאינו מזיקו עכשיו כי לא שייך פה "כופין על מדת
סדום" כי זה נהנה וזה חסר! משום שלאחר שבעל החלון יחזיק ג' שנים יבוא זה
לבי"ד ויצטרך לבוא עמו בדין ודיינים ולמצוא עדים שחזקתו לא הייתה מועלת ושהוא
לא היה יכול למחות בו וכו' לכן יכול למחות בו מעכשיו כדי למנוע את הצורך לרדת איתו
לדין אח"כ (אמנם כבר כתבנו שרבינו מודה לדין אבל מטעם אחר, שמא יחזיק בחלון)
ומסיים המחבר בלשון "הכי נקטינן" כלומר כדעת הרשב"א. רמ"א -
הולכין אחר המנהג.
שאלה 6 - סעיף יז:
לוי פתח חלון לחצר
המשותפת לראובן ושמעון,שמעון איננו פה והתנה לוי עם ראובן הנמצא פה שכשיחלקו ראובן
ושמעון בניהם את החצר אם יפול חלקו של ראובן בחצר אצל החלון של לוי לא יוכל לוי
למחות בו - האם מועיל התנאי?
תשובה: (חגי כדורי)
מקור: כתובות נט,א:
"האומר לחבירו שדה זו - לכשאקחנה תהיה קנויה לך דלא קנה" וכן לגבי האחים
שחלקו הרי הם כלקוחות דין זה נלמד מגיטין מ"ח ע"א "אמר ר' יוסי אמר
ר' יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל".
טור בסימן זה סעיף
כ"ח הביא את לשון הרא"ש בתשובה: "עוד שאלה לאדוני אבי
הרא"ש ז"ל ששאלת על ראובן שפתח חלון לחצר השותפין והחזיק בו שלוש שנים
בפני האחד והשני איננו פה מי הוי חזקה אצל אותו שהוא כאן נפקא מינה לכשיחלקו ויפול
גורלו של אותו שבכאן לזה הצד דהוי חזקה או לא? תשובה - נראה לי שאינה חזקה אף אם
היה טוען קניתי ממך אורה זו או נתת לי במתנה לאחר שתחלקו את החצר אתה ושותפך ויפול
גורלך אצלי שלא תוכל למחות עליי חדא דאינה חזקה דקימ"ל בגיטין מ"ח דאמר
ר' יוסי אמר ר' יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל ,דאין ברירה
וכשיפול לו הגורל אצלו נמצא שאותו חלק שנפל לו היה עד עתה של אחיו וחלק חבירו היה
שלו והחליפו עתה נמצא שלא החזיק בשלו כלום אלא בשל חבירו ועוד אפילו אם יודה השותף
שמכר או נתן לו האורה על תנאי זה אינו כלום דדמי לאומר – שדה זו לכשאקחנה תהיה
קנויה לך דלא קנה".
לכן נראה לדון:
כיוון שעדיין לא זכה
בחצר ולא חלקו אין בתנאי בין ראובן ולוי כלום ויוכל למחות בו ודומה למה שאמרו
כתובות נ"ט ע"א "האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תהיה
קנויה לך דלא קנה".
המחבר בסימן קנד (סעיף יז)
הביא בשם תשובת הרא"ש (כלל
צט סימן ג): "ראובן שפתח חלון לחצר
השותפים והאחד איננו פה והתנה עם זה שהוא פה שכשיחלקו אם יפול חלקו אצל ראובן לא
יוכל למחות בו - אין תנאי זה כלום".
שאלה 1 - סעיפים ד,לב:
צנרת עליון דולפת מים
המזיקים לתחתון על מי חובת סילוק הנזק? נטע עץ ולאחר זמן הזיקו לבור חבירו האם
חייב לשלם?
תשובה: (חגי כדורי)
לגבי צנרת עליון
הדולפת מים ומזיקים לתחתון:
מקור: בבא מציעא
קיז,א: "הנהו בי ברי דהוו דיירי חד עלאי וחד תתאי איפחית מעזיבה כי משי
מיא עלאי אזלי ומזקי לתתאי ר' חייא בר אבא אמר העליון מתקן ור' אלעי משום ר' חייא
בר' יוסי אמר התחתון מתקן, לימא פליגי במחלוקת רבנן ור' יוסי אם על המזיק להרחיק
או על הניזק... ובמסקנת הגמרא מודה ר' יוסי בגירי דיליה ולכן אם יורד מים ישירות
על התחתון העליון צריך לתקן אבל "דפסקי מיא והדר נפלי" לא חייב לסלק
היזקו אלא תחתון מתקן.
הטור והב"י (ד) כתבו כרא"ש (פרק הבית והעליה סימן ג) והרי"ף (ע"א,ב) –
אם מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בעניין שמיד ששופך
מימיו יורדין לתחתון ומזיקין אותו – חייב לסלק היזקו ואם יש שם מעזיבה שהמים
נבלעים בתוכה ואין יורדים מייד אלא לאחר זמן יורדין ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו.
הטור פירש שמש"כ
'דפסקי מיא והדר נפלי' מתייחס לנפילת המים
למטה שאינה ישירה, אבל הד"מ (הארוך
ז) הביא מרדכי (ב"ב תי) בשם ראבי"ה שפירש שמש"כ 'דפסקי מיא והדר נפלי'
מתיחס לשפיכת המים עצמם. זאת אומרת שאם יש זרימה תדירית של מים שנופלים על התקרה,
אז הוי גירי דיליה משא"כ אם המים שנופלים על התקרה הם פסקי, אז אינו גירי
דיליה. ואין כאן הקפדה איך המים יורדים למטה אם באופן ישיר או לא (עי' כל זה בגר"א
י) והרמ"א הביא מרדכי זה להלכה.
לכן נראה לדון בעניין
הצנרת: כיוון שהצנרת דולפת מעט מעט והמים לא מזיקים ישירות לתחתון אלא "פסקי
והדר נפלי" כמו שפסקו הרי"ף והרא"ש וכדברי המחבר על התחתון לתקן
אבל לדעת הרמ"א שפסק כמרדכי שחילק בין טפטוף תדיר לטפטוף לפרקים שכלין צנרת
דולפת מדובר בטפטוף תדיר ולכן יש חיוב על העליון לתקן.
ויש להוסיף כאן דברי
שו"ת הרא"ש מובא בשלטי גבורים (ב"מ
עא,א בדפי הרי"ף) בא' שחפר בור לקבל מי
גשמים וכאשר מתמלא הבור המים דולפים לתוך מרתף של השכן וגם מסריחים והרא"ש
פסק שרבי יוסי מודה כאשר נפיש הזיקא וכאשר הניזק לא יכול להרחיק את עצמו שאין בית
בלי מרתף שעל המזיק להרחיק את עצמו, ע"ש. ולפי"ז ג"כ נראה בנידון
דידן שהעליון צריך לתקן.
המחבר בסימן קנה סעיף ד פסק לשון הטור: "היו
מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקים אותו אם אין שם מעזיבה בעניין שכששופך שם
מימיו מיד יורדים לתחתון ומזיקים אותו חייב לסלק היזקו ואם יש מעזיבה שהימים
נבלעים בתוכה ואינם יורדים מייד אלא לאחר מכאן יורדים ומזיקין אינו חייב לסלק
היזקו".
רמ"א פסק כמרדכי - הכל לפי העניין שאם המים מועטין
וכלין לאלתר אינו חייב לסלק היזקו ואם היו מטפטפים תדיר חייב לסלוקי.
לגבי שרשי עץ המזיק לבור חבירו לאחר זמן האם חייב לשלם:
מקור: משנה בבבא
בתרא כה,ב: "מרחיקין את האילן מהבור עשרים וחמש אמה בחרוב ובשקמה חמישים
אמה...ר' יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה
נוטע בתוך שלו" ובגמרא - "אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי".
כתב הרמב"ם
(שכנים י,ז): "מי שהיה לו בור בתוך שדהו ובא חבירו
ונטע אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שורשי
האילן נכנסים לבור שלי ומפסידין אותו שזה נזק הבא מאיליו ולאחר זמן ובעת שנטע אינו
מזיקו וכשם שזה חופר בתוך שדהו כך זה נוטע בתוך שדהו"
טור (קנה מו): "וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר לו ליטע אילן
סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מייד
אלא אחר זמן כשיגדל".
לכן נראה לדון בעניין
אילן המזיק לבור:
כיוון שאין שורשי
האילן מזיקים לבור מייד אלא לאחר זמן וקימ"ל כר' יוסי זה חופר בתוך שלו וזה
נוטע בתוך שלו אין בעל האילן צריך לקוץ או להרחיק את אילנו משום שזה נזק הבא
מאיליו לאחר זמן.
המחבר (קנה,לב) פסק כרמב"ם (שכנים י,ז): "מי
שהיה לו אילון בתוך שדהו קרוב לבור חבירו אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו
הרי שרשי אילנך ניכנסים לבור שלי ומפסידים אותו שזה נזק הבא מאיליו לאחר זמן ובעת
שנטע אינו מזיקו וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתןך שלו".
אבל ביד רמה (ב"ב כה: סי' קה) כתב שרבי יוסי רק התיר לנטוע האילן אבל ס"ל שאם האילן
יזיק, חייב לשלם נזקו שסו"ס ממונו הזיק ומאי שנא משורו וחמורו. וז"ל
"ואפילו מילי דלאו גיריה דקיימא לן כרבי יוסי... הני מילי לכתחילה, אבל אם
הזיק משלם מה שהזיק.. דכל היכא דרבנן משלם מה שהזיק לר' יוסי נמי אם הזיק משלם מה
שהזיק, דכי פליגי ר' יוסי ורבנן במידי דלאו גיריה ה"מ לענין חיוב הרחקה
לכתחילה, אבל לענין חיוב תשלומים היכא דארחיק כשיעור ואתא מינה הזיקא לאחר זמן לא
שייכא בפלוגתייהו אלא טעמא אחרינא באנפי נפשיה". ונראה שהיד רמה ס"ל
כדעת העיטור והרא"ש בטור (סי'
קנה,נ) שבכל ניזקי שכנים אם הזיק
חייב כאשר הוי גירי דיליה ודלא כהראב"ד שפוטר, וכ"כ בהערה שם.
שאלה
2 - סעיפים לג,לה:
א. בנזקי שכנים בדברים שחייב להרחיק אם לא
הרחיק ונגרם נזק האם חייב לשלם או לא.
ב. האם מועיל חזקה בדיני נזקי שכנים.
ג. האם מועיל מחילה על דין ההרחקה בנזקי
שכנים, והאם צריך עדים ע"ז.
תשובה:
(ניר סיני)
א.
המשנה בב"ב כ,ב
אומרת שצריך להרחיק תנור וכירה מהריצפה ומהתיקרה, ואם נגרם נזק למרות שהרחיק, לדעת
ת"ק חייב לשלם ולדעת ר"ש פטור. הראשונים שם (רי"ף
ורא"ש) פסקו כת"ק שחייב לשלם.
אמנם הגמרא בדף כב,ב, בדין הרחקת
סולם מכותל חברו, כותבת שהיזק נמייה הקופצת לשובך הוי גרמא דגיריה, וזאת אומרת
שגרמא בנזיקין אסור. כלומר, אסור לו לסמוך סולם לשובך, אך אם הזיק הרי זה גרמא
ופטור.
כמו כן הגמרא בדף כו,א אומרת
שבניפוץ פשתן שהרוח מוליכתו ומזיק אחרים, הרי זה כזורה ורוח מסייעתו שחשוב גיריה
וצריך להרחיק. אך הראשונים שם מביאים את הגמרא בב"ק ס,א שמחלקת בין
הלכות שבת שחייב בכה"ג כיוון שזו מלאכת מחשבת, לבין נזיקין שפטור בגלל שהוי
גרמא. ע"פ גמרא זו פוסקים הראשונים שחייב להרחיק, אך אם הזיק פטור (תוס',
רא"ש, רי"ף. דלא כרש"י).
נמצא, שבדין תנור מוסכם שחייב לשלם את
הנזק, ובסולם וברוח שמוליכה פשתן מוסכם שזה גרמא ופטור על הנזק.
הנ"י על
סוגיית הרחקת התנור מביא שנחלקו העיטור והראב"ד בשאר הנזקים. לדעת העיטור
גם בשאר הנזקים חייב אם הזיק, ולדעת הראב"ד פטור חוץ מאש. גם הטור
(קנה,
נ) הביא מחלוקת זו והוסיף שהרא"ש בתשובה כתב
כעיטור.
השו"ע (קנה, לג)
הביא את שתי הדעות.
הנתיבות (סקי"ז)
מעיר שגם מי שפוטר זה דוקא בגרמא דגיריה אבל בכותש הריפות (קנה, טו) וברחיים (קנה, ז) שזה
גירי ממש לכו"ע חייב. לעומת זאת בהרחקת סולם ובמניעת דוושא וכד' שזה גרמא
לכו"ע פטור. מחלוקתם היא בסמיכת גפת לכותל וכד' (נראה שנחלקו במקרים אלו אם
הוי גירי או גרמא דגירי).
כמו כן מעיר הנתיבות שלדעת העיטור אפילו
אם הרחיק חייב לשלם. אמנם השו"ע כתב מחלוקתם במקרה שסמך ולא הרחיק, ולדעתו אם
הרחיק פטור לכו"ע (מלבד המקרים עליהם נכתב במשנה במפורש שחייב).
יש להעיר שבפשטות החיוב בתשלומים תלוי
בהגדרת הנזק אם הוא מד' אבות נזיקין או לא, ואם הוא מהנזיקין – אם הוא גרמא או לא.
ואכן הרמב"ן מסביר בכל מקרה מדוע אינו מד' אבות נזיקין שאם לא כן
לכו"ע היה חייב לשלם, אך הנתיבות (סקי"ח)
מבאר שבשכנים אפילו אם זה מאבות הנזיקין לא חייבה אותו התורה לבטל תשמישו, ולכן
כשהניזק יכול להרחיק, עליו להרחיק עצמו, ואם ניזק - המזיק פטור.
ב.
הגמרא ב"ב כד,א אומרת:
"והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין? רב מרי אמר בקוטרא, רב זביד
אמר בבית הכסא". מבואר כאן שיש חזקה לנזקין מלבד נזקים כמו עשן וריח בית
הכסא, שאלו נזקים שאין דעתו של אדם סובלתם, והם נזקים קבועים. וכן פסק השו"ע
(קנה,
לה-לו).
לגבי נזקי קוטרא ובית הכסא, יש ראשונים
הסוברים שאפילו קניין לא יועיל, וכן דעת ר"ת. אך ר"י
והרא"ש חולקים וסוברים שאין חזקה, אך אם יש ראיה שמחל (עדים או שטר)
מועילה המחילה. וכתב הטור (סע' סא):
"וקניין גם כן צריך, שלא כדעת המפרשים שאין צריך קניין שאינו אלא מחילה, אלא
ודאי צריך קניין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל".
ג.
בחזקת תשמישים ונזקים נחלקו הראשונים אם
צריך ג' שנים וטענה (ראה בהרחבה בשאלה בסימן קנג ).
לשיטת הרמב"ם והשו"ע בכל
אלו החזקות אין צריך קניין והכל מדין מחילה, שכשראה ולא מיחה מוכח שמוחל. לכן
לשיטתם פשוט שמועילה מחילה על דין הרחקה בנזקי שכנים.
יש לדון בדעת הרא"ש ושות'
הסוברים שצריך טענה, אם מועילה טענה שמחל לו בפירוש שיוכל לקרב נזקו, או שצריך
קניין ונתינה. מלשון הטור שהבאנו למעלה משמע שמועילה מחילה אך צריך קניין,
אמנם יתכן שדוקא בקוטרא ובית הכסא, בהם עוסק הטור, יש צורך בקניין. הנתיבות
(סק"כ)
כותב שגם בשאר נזקים אין מחילה ללא קניין, וטעמו עפ"י הב"ח שכתב שמחילה
על הרחקה הוי כאומר קרע כסותי והיפטר ויכול לחזור בו כל עוד לא קרע. לטעם זה אין
חילוק בין סוגי הנזקים, וכלם זקוקים
לקניין כדי שלא יוכל לחזור בו.[1]
אמנם עיין קצות שעונה
על הקושיא מקרע כסותי (לשיטת הראשונים שהכל מדין מחילה ואעפ"י כן אינו יכול
לחזור בו), שחזקת נזיקין אינה משום מחילת הנזק אלא דין נזקי שכנים הוא, שכל שעמד
בהיתר ואינו מזיק ממש בידיים – מועיל, וצריך הניזק להרחיק עצמו. מ"מ, יתכן
שבדעת הראשונים שמצריכים טענה, יסכים לדעת הנתיבות.
הנתיבות מוסיף, שאם מחל והרשה למזיק לקרב
ניזקו קודם שהיה כאן דבר הניזק, הרי זה כאילו הבטיח שלא יעמיד את הדבר
הניזק כלל, ולזה ודאי מועילה מחילה ללא קניין, אפילו בקוטרא ובית הכסא. וכתב שכן
משמע מלשון ר' יונה המובא בטור.
האם צריך עדים על המחילה?
השו"ע (קנה,
מג-מד) פוסק ע"פ הרמב"ם שבנזקים רגילים שיש בהם
חזקה, המזיק מוחזק והניזק צריך להביא ראיה שמחה בו, ולפי"ז אי"צ עדים
ע"כ שהניזק ראה ושתק. אך בנזקים שאין בהם חזקה, הניזק הוא המוחזק והמזיק צריך
ראיה.
יש להאריך קצת בדין זה כיוון שבסימן
קנג,יז בדין הסומך קורות על כותל חברו כתבו הרמב"ם והשו"ע שצריך המזיק
להביא ראיה שהניזק ראה ולא מיחה בו, וזה סותר לדבריהם בסימן קנה, מג. הנתיבות
מחלק בין מקרה שהמזיק עושה ברשותו וגורם נזק לרשות חברו, שאז המזיק הוא המוחזק,
לבין מקרה שמשתמש בשל חברו, שאז הניזק הוא המוחזק. ישנם תירוצים נוספים על כך, ראה
בתשובה בסימן קנג.
שאלה 1 - סעיפים א,ה:
מתי בעל חנות יכול למנוע מחבירו לפתוח חנות
בסמוך לו ומתי אינו יכול למנוע. באר כל הפרטים בזה.
תשובה: (הרב ברוך פז)
צריכים לדון בשאלה זו בשתי טענות:
א.
קיפוח פרנסה.
ב.
רבוי נכנסים ויוצאים.
טענת קפוח פרנסה שייכת רק לבעל האומנות שהשני
אמור לפגוע בו. וטענת רבוי נכנסים ויוצאים שייכת לכל בני המקום.
לגבי טענת קיפוח פרנסה נאמר בב"ב כא,ב "תניא
כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי
אומנות ולשכינו אינו כופהו... אמר רב הונא בריה דרב יהושוע בר מתא אבר מתא אחריתא
מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב
ובר מבואה אבר מבואה אחריתי תיקו" וכיוון דהוי ספק לא מצי מעכב.
ולפי"ז יוצא שבעל החנות יכול לעכב על בן
עיר אחרת מלפתוח אצלו חנות אבל על בן עיר זו. ואם בן העיר האחרת משלם מס מותר
לפתוח חנות על ידו. מיהו י"א שיכול לפתוח רק מחוץ למבוי, אבל בתוך המבוי אפשר
למנוע ממנו אא"כ הוא גר בעיר הזאת ממש (תוס'
כא: ד"ה ואי) וכך
הביא רמ"א (כ') בשם 'רבים אומרים' וכך פירשו מש"כ
בברייתא "כופין בני המבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא
בורסקי..." ואם לא תימא הכי אמאי קאי? (גר"א
ח') וי"א שגם בכה"ג
א"א למנוע מבן עיר אחרת אם משלם מס כאן.
לגבי טענת רבוי נכנסים ויוצאים נאמר במשנה (יט:) "חנות
שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יוכל לישון מקול הנכנסים ומקול היוצאין".
ויש מחלוקת בגרסאות הברייתא שם בהמשך הסוגיא (כ.) התוס' גורסים: "אחד מבני חצר
שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו" (תוס' ד"ה אחד), וס"ל שיש קפידא רק לבני חצר אבל בני מבוי לא יכולים
לעכב על בן חצר אחר בטענת רבוי נכנים ויוצאים. ואילו הרמב"ם גורס:
"מבוי" במקום חצר. ויוצא שבני מבוי יכולים לעכב על בן חצר אחר בטענת
רבוי נכנים ויוצאים (רמב"ם שכנים ו,יא). וזו היא מחלוקת מחבר ורמ"א בסעיף א'. מחבר
כרמב"ם ורמ"א כתוס'.
וע' תוס' (כא.
ד"ה גרדי) שתירץ לשיטתו תירה
בין הברייתא הנ"ל (מדף כ.) "אחד מבני.. שביקש לעשות הכא... בני...
מעכבים עליו" לברייתא (כא:) "עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ
בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך
ואני עושה בתוך שלי". ולמה אינו יכול לעכב עליו בטענת רבוי נכנסים ויוצאים?
ותירץ שיש להבדיל בין אותו חצר שאז יש טענת רבוי נכנסים ויוצאים לבין חצר אחר
באותו מבוי שאין טענה זו אבל כאמור רמב"ם גרס שגם בחצר אחרת באותו מבוי יש
טענת רבוי נכנסים ויוצאים. ותירץ הסתירה הנ"ל באופן אחר. הוא תירץ שאם יש כבר
חנות במבוי, א"א למנוע מלהקים חנות אחרת בטענת נכנסים ויוצאים, וזה המקרה
בברייתא בדף כא:, אבל כאשר אין חנות בחצר אפשר למנוע בטענת רבוי נכנסים ויוצאים גם
בחצר אחרת. וכך נפסק בסעיף ב' כרמב"ם ורמ"א שם כשיטתו שאין הבדל בין אם
יש חנות כבר או לא כמש"פ תוס' הנ"ל (כא,א
ד"ה גרדי).
אבל יש לעיין שהרי הרמ"א כתב "ורבים
האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכה"ג (שיש חנות אחרת במקום) יכולים למחות". ויש לעיין במש"כ הרמ"א שבני
מבוי יכולים לעכב? הרי הרמ"א פסק בסעיף א כשיטת תוס' הנ"ל שגורסים
"בני חצר" בגלל שבני מבוי לא יכולים לעכב בטענת רבוי נכנסים
ויוצאים? וכאן כתב הרמ"א שבני מבוי שאינו מפולש יכולים לעכב?! גר"א (טז)
ציין לד"מ שכתב לחלק על פי דברי הרי"ף, שהברייתא (כ,ב)
שכתב שדוקא בני חצר יש להם טענת רבוי נכנסים ויוצאים, אבל בני חצר אין להם טענה
זו, נאמר רק כאשר אחד מבני אותו מבוי רוצה לפתוח שם חנות וכו', אז בני חצר
אחרת לא יכולים למנוע ממנו בטענת רבוי נכנסים ויוצאים. אבל בן מבוי אחר שרוצה
לפתוח חנות בחצר אחר באותו מבוי, יכולים לעכב עליו גם בני חצר אחרת בטענת
רבוי נכנסים ויוצאים דומה למש"כ בב"ב יא,א "אחד מבני מבוי שרצה
להחזיר פתחו למבוי אחר בני אותו מבוי מעכבים עליו" בטענת רבוי נכנסים ויוצאים, ומש"כ (כא,א)
שבן מבוי אינו יכול למחות מבן מבוי אחר לפתוח כאן חנות מוכרחים לומר שמדובר בחצר
מפולש שאין טענת רבוי דרך ובא לחדש שגם אין טענת קיפוח פרנסה. ולכן הרמ"א
כתב (ה) שבמבוי שאינו מפולש בני מבוי זה יכולים למחות על בן מבוי
אחר בטענת רבוי נכנסים ויוצאים אבל אין טענת קיפוח פרנסה. וזה כנ"ל. שמן
הברייתא וגמ' (כא,א) לומדים שאין טענת קיפוח פרנסה מבן מבוי אחד לשני
ל"ש מבוי מפולש או לא, אבל יש טענת רבוי נכנסים ויוצאים כאשר מדובר במבוי
שאינו מפולש בבן מבוי אחר שבא לפתוח כאן חנות.
ולכן הרמב"ם (פ"ו משכנים) והשו"ע בסעיף ה' נקטו דכשאין ביניהם שום אומן
יכולים בני המבוי לעכב שלא יכנס אומן ביניהם מפני הנכנסים והיוצאים לשיטתם בסעיף
א' בשו"ע דאף במבוי יכולים לעכב מפני ריבוי הדרך ואם כבר יש ביניהם אומן אין
יכולים לעכב על אומן שבא לעשות אומנות זו כיוון שיש כבר נכנסים ויוצאים וכן האומן
אינו יכול לעכב מפני קיפוח פרנסתו רק על אחד מעיר אחרת שאינו פורע מס.
אך הרשב"א ורש"י והתוס' והטור והרמ"א
העמידו את הברייתא (כא,א) כשיש במבוי בני אומנות שיכולים למחות על בני
עיר אחרת משום קיפוח פרנסתם אפילו במבוי מפולש דאין שם טענת ריבוי הדרך דהוא
כרה"ר אך בבן העיר אין יכולים למחות מפני קיפוח פרנסתם ובמבוי שאינו מפולש
ובחצר יכולים לעכב מפני ריבוי הדרך. ואע"ג דבסעיף א' פירשו(מובא ברמ"א שם) שאין ריבוי הדרך גם במבוי שאינו מפולש היינו כלפי בני
המבוי אבל ממבוי אחר יש טענה של ריבוי דרך(הגר"א
ס"ק ט"ז).
ולדעה זו יש ארבעה חילוקי דינים:
1. בני חצר יכולים למחות בכ"ע בטענת רבוי נכנסים ויוצאים.
2. בני
מבוי שאינו מפולש אין יכולים למחות בבני אותו מבוי אך בבני מבוי אחרת יכולים למחות
מפני ריבוי הדרך.
3. בני
מבוי מפולש אין יכולים למחות אפילו על בני מבוי אחרת בטענת רבוי הדרך אך על בני
עיר אחרת יכולים למחות מפני קיפוח פרנסה וי"א שאפילו נותן מס יכולין למחות.
4.
בן מבוי אחר אין יכול למחות על בן עיר אחרת רק אם אין שייך במס. (הגר"א סק"כ).
מלמד תינוקות של בית רבן אין בני אומנותו
יכולים לעכב עליו אפילו בבא מעיר אחרת משום קנאת סופרים תרבה חכמה - גמ' ב"ב
כא,ב מימרא דרב יוסף נפסק ו. ברמ"א
סעיף ו.
י"א
שהבא לפתוח חנות באופן
שעשויה בוודאות למעט פרנסת חבירו (כגון מבוי הסתום משלושה צדדין ורק בצד אחד יכנסו
לו וראובן הדר אצל סופו הסתום פתח שם חנות ובא שמעון אח"כ לפתוח חנות כנגד צד
הפתוח ,שהקונים הדרים מחוץ למבוי מוכרחים לעבור דרך פתח שמעון) הרי חבירו יכול
לעכב עליו משום שימעט בודאות את פרנסתו.- המרדכי (ב"ב סי' תקטז) בשם האביאסף.
וכן בהגהות מיימוניות (פ"ו הל' שכנים
אות ח) הובאו בב"י. וכתב מרן הב"י דנראה
דהאביאסף פסק לא כרב הונא בריה דרב יהושוע וא"כ לדידן שקי"ל כרב הונא
בריה דרב יהושוע לא מצי מעכב עכ"ד. וכן משמע בשו"ע סעיף ה דאין הראשון יכול לעכב בעד השני בשום ענין וכן דעת
הרמ"א בדרכי משה (קצר אות ג** ואות ד) אך הרמ"א בשו"ת סי' י לא נקט כן
וכתב שבמקרה הנ"ל כו"ע מודו לרב הונא שיכול לעכב. וכנראה שחזר בו
הרמ"א ממה שכתב בדרכי משה ובשו"ת אגרות משה(חו"מ ח"א סי' לח), ובפתחי תשובה בשם המשאת בנימין (סי' כז) דהיכא דבא השני לדחות הראשון לגמרי ולבטלו
ממחיתו כו"ע מודו דיכול לעכב אפילו אבר מבואה דידיה וגם הב"י יודה לכך
והחת"ס (חו"מ עט) למד כן מן האביאסף הנ"ל (פת"ש ג).
לשו"ע נותן מס למלך חשיב נותן מס אך הרמ"א עפ"י
רש"י נקט דלא חשיב נתינת מס אא"כ נותן למושל העיר הזו.
דינים נוספים:
1.
אין חילוק בכל מה שנתבאר בין ת"ח לשאר אדם (רמ"א מן הטור).
אך י"א דאם בני העיר צריכים לתורתו אינם יכולים למחות בעדו אע"פ שיש
ת"ח אחר בעיר שקנאת סופרים תרבה חכמה (הג"א) (רמ"א).
2.
גמרא כב. רוכלים המחזרים בעיירות בבשמים
ושאר דברים קטנים לנשים אין בני העיר יכולים לעכבם מתקנת עזרא אבל אין להם רשות
לקבוע מכירתם בעיר. ואם ת"ח הוא קובע בכל מקום שירצה וכן במלמדי תינוקות (סעיף
ו בשו"ע).
3.
סוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבים מלמכור ואם מכרו ביום
השוק אין מעכבים עליהם ובלבד שלא יחזרו על הפתחים ואם יש להם מלווה בעיר מוכרים
כדי פרנסתם אפילו בלא יום השוק עד שיפרעו חובם וילכו להם (סעיף ז).
4.
י"א שבני העיר יכולים לעכב בבני עיר אחרת דווקא כשאין פסידא ללקוחות אך אם הם
מוכרים יותר בזול או שסחורתם יותר טובה אין יכולים מוכרי הסחורות למחות בעדים (ר"י מיגאש הובא
ברמ"א סעיף ו). (פת"ש
יא מביא דעת הנימו"י שדווקא בזול גדול ודלא כב"י דאפילו מוזלי פורתא). ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים אך בשניל גויים
הנהנים לא (ר' ירוחם ברמ"א הנ"ל).
[1] לכאורה זה נגד גמרא מפורשת ב"ב כג,א :
"אימא פיוסי פייסי א"נ אחולי אחיל..." וע"ש ברש"י
שז' טובי העיר לא צריכים קניין, וא"כ נראה שה"ה יחיד. אבל י"ל
שציבור שאני (הרב ברוך פז).
