הלכות חלוקת שותפות - תשס"ט
נענו על ידי חברי כולל הדיינות בישיבת בית אל
שאלה
1א - סעיפים א,ט:
בדין גוד או אגוד האם יש חילוק בין
יורשים, קנו בשותפות, שכרו בשותפות, קבלו במתנה?
תשובה:
(ישי ואדעי)
זו לשון הרא"ש פ"ק דבבא
בתרא בסימן נ"א- "כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל (נראה שיש כאן
ט"ס וצ"ל רבינו יונה עיין הגהות חדשות על הטור אות נ"ד)
דגוד או אגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה , אבל אם לקחו... אין אחד מהן
יכול לומר גוד או אגוד שהרי לדעת שיהו ב' שותפין לקחוהו שניהם ולא למכרו
איש אל אחיו עכ"ל (וכן
כתב הנמוקי יוסף בשם הרא"ה ח. מדפי הרי"ף).
הרא"ש מקבל את דברי הר"י מיגאש להלכה באופן חלקי- "ונראין
דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחוהו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחוהו
להשכיר לאחר (שאז שייך לומר את סברת הר"י מיגאש שעל דעת כן נשתתפו) אבל אם
היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהם או הוצרך למכור מחמת דחקו יכול
לומר לחברו גוד או אגוד כיוון שצריך לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר"
עכ"ל
מדברי הרמב"ם
בפ"א מהלכות שכנים בהלכה ב' משמע שיש דין גוד או אגוד בקניה ובהלכה ג' כתב
ששניים ששכרו בית בשותפות יכולים לומר גוד או אגוד והראב"ד השיג עליו
שלא שייך כאן גוד או אגוד שהרי "על מנת כן שכרו וקרוב אני לומר אף במקח כן
ולא אמרו גוד או אגוד אלא בירושה או במתנה" עכ"ל (מדברי הראב"ד
משמע שיותר פשוט לו שאין דין גוד או אגוד בשכירות מאשר במקח וצריך להבין למה ונראה
ששכירות מטבע הדברים היא לזמן קצוב ולכן קבלו על עצמם לגור ביחד לזמן זה אבל מקח
הוא דבר קבוע לעולם ולכן יכול לומר שחשב שיכול לסבול ואינו יכול לסבול, הרי יש
בעולם גם גירושין מסיבה זו ואיך יהיה קנין בית יותר מנשואין?!)
נמצא שנחלקו הראשונים בדבר-
שיטת הרמב"ם שאמרינן גוד או אגוד אף במקח ושכירות, שיטת הר"י
מיגאש והראב"ד שלא אמרינן, והרא"ש הוא שיטה אמצעית- הוא
מסכים עקרונית לכך שלא אמרינן אבל בכפוף לסברה שעל מנת כן נשתתפו ולכן במצבים
מסויימים שבהם לא שייכת הסברה, נאמר דין גוד או אגוד אף במקח (כגון שלקחוהו על מנת
להשכיר לאחר ועתה הוצרכו לגור בו ביחד).
שורש
המחלוקת
סברת הר"י מיגאש
וסיעתו שעל מנת כן נשתתפו. הרשב"א בתשובה (הובאה בב"י) מערער על כך ואומר
שיתכן והשותף יכול לטעון אמנם כן על מנת כן נשתתפתי אבל סבור הייתי לקבל ולדור
ועכשיו איני יכול לסבול. המקור לכך נמצא בבבלי בכתובות עז.
לגבי מומים ששיטת ר' מאיר שאע"פ שהבעל התנה עמה שעל מנת כן נשאת לו
(שיש לו מומין) יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה ובירושלמי
מצינו זאת לגבי שכנים ששיטת רשב"ג שאע"פ שראובן הסכים לשכנו
לפתוח חנות בחצר יכול לחזור בו והיינו כר' מאיר שיכול לומר סבור הייתי לקבל ועכשיו
איני יכול.
הרשב"א מסביר שאע"פ
שלהלכה לא קיי"ל כר"מ וכרשב"ג היינו כשקבלו עליהם בפרוש אבל
בסתם לכו"ע יכול לומר סבור הייתי לקבל וכו' ולכן בנידון דידן
שנשתתפו במקח או שכירות בסתם יכול לומר סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול
וזו לדעתו סברת הרמב"ם שפסק שאף בשכירות או מקח יש דין גוד או אגוד. אמנם לפי
מה שכתב הרי"ף שגוד או אגוד הוא דין, היינו שבתור שותף חלק מזכויות הבעלות
שלו על החפץ הוא לתבוע גוד או אגוד ואינו בנוי על הסברא שאי אפשי בשותפותך כפי
שכתב רש"י, אין קשר בין גוד או אגוד לבין מחלוקת ר"מ ורשב"ג במשנה
הנ"ל שהרי שם דנים מתי אדם יכול לטעון שהוא כבר לא יכול לסבול את המום וכו'
וכאן יש לו זכות לתבוע גוד או אגוד ללא כל קשר לשאלה האם הוא יכול לסבול את חבירו
ולכן יש דין גוד או אגוד בכל אופן (גם במקח ושכירות).
פסיקת ההלכה
השו"ע בסעיף א' הביא את דברי
הרמב"ם לענין קניה ובסעיף ט' הביא את
דברי הרמב"ם לענין שכירות. הש"ך
בסק"א הביא את דעת החולקים שאין גוד או אגוד במקח ושכירות ובכסף
הקדשים בסעיף ו' מבין שכוונת הש"ך לפסוק כן מצד מחלוקת הפוסקים
והמוציא מחבירו עליו הראיה וכתב עוד שכן דן מורו חמו שכל אחד מהשותפים יכול
לומר קים לי כהר"י מיגאש.
(הערה- הרמ"א בסעיף ט' כתב שיש
חולקין על דברי המחבר אך ההבנה הפשוטה היא שאין זה שייך לענייננו
אלא דברי הרמ"א מוסבים על סוף דברי המחבר והרמב"ם שכתבו ששניים ששכרו
מקום בשותפות ויש בו דין חלוקה, חולקים, ותמה
על זה הטור היאך יחלקו במחיצה דבר שאינו שלהם אלא בשכירות וכתב הדרכי משה
שדעת הרא"ש בסימן שט"ז כטור, ולכן העיר הרמ"א שיש חולקים על
דברי המחבר. לעומת זאת מדברי הגר"א כאן נראה דבר חדש.
הגר"א בסקל"ט מעיר על דברי הרמ"א שס"ל שכיוון ששכרו הוי
כאילו קבל ולפי זה הגר"א למד בכוונת הרמ"א כאן שזו שיטת הר"י מיגאש
והראב"ד שלא רק שאין דין גוד או אגוד בשכירות הואיל וסבר וקבל אלא גם לא
מחלקים שכירות אע"פ שיש דין חלוקה בגלל הסברא שסבר וקבל. דברי הגר"א
בהבנת הרמ"א הם חידוש גדול וגם מצד הסברא לכאורה אין להם הכרח שהרי בדבר שיש
בו דין חלוקה אפשר לומר שלא שייכת הסברה שעל מנת כן נשתתפו שהרי כל אחד מהם יכול
לומר סמכתי על כך שאחר כך נוכל לחלוק.)
שאלה
1ב - סעיפים ו,יג:
הוריש האב דבר שעשה לשמושו הפרטי, האם יש
דין גוד או אגוד?
תשובה:
(ישי ואדעי)
ב"ב
יג. ת"ש שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח
להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לעצמו עשאן לעצמו
הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ וכו'
בגמרא
שם נחלקו האמוראים שלרב יהודה יש דין גוד או אגוד ולרב נחמן אין
והגמרא מדייקת מכך שהעני לא יכול להכריח את העשיר לקנות את המרחץ שאין דין גוד או
אגוד (כרב נחמן) ומתרצת (לרב יהודה שקיי"ל כותיה) שכאן הואיל והוא עני , גוד
איכא, אגוד ליכא (דהיינו שהעני לא יכול להכריח את העשיר ולומר גוד הואיל ואין לו
כסף לומר אגוד).
מכאן
נלמד לנידון דידן שהרי מדובר שם כשעשאן לעצמו ואעפ"כ יש דין גוד או אגוד
(אלמלי הסיבה המיוחדת שאגוד ליכא, הא בעלמא יש דין גוד או אגוד).
לכאורה
יש לכך סתירה מהגמרא שם לגבי ב' השפחות שהגמ' אומרת שאין דין גוד או אגוד
הואיל ולמר מיבעי ליה תרויהו ולמר מיבעי ליה תרויהו ומכאן אפשר ללמוד שבדבר הנצרך
לשמושו הפרטי של אדם אין דין גוד או אגוד.
התשובה
לכך נמצאת בדברי רש"י בד"ה לאו גוד או אגוד הוא- אי לאו אמר ליה
או קח שתיהם או אקח שתיהם דכל אחת אין בה כדי לאחד וכו' (וכן כתב בעל המאור)
ומדבריו למדנו שגם בדבר הנצרך לשמושו הפרטי יש דין גוד או אגוד אלא שצריך שיאמר לו
גוד או אגוד על הכל (באופן שמי שיקנה לא יחסר שמושו מבתחלה).
לעומת
זאת בטור הובאו דברי הרמ"ה שכתב שאף אם יאמר לו גוד או אגוד על הכל
אין שומעין לו שיכול הלה לומר לו באחד מספיק לי.מכל מקום גם לרמ"ה יש כאן דין
גוד או אגוד באופן שיאמר גוד או אגוד על האחד והשני ישאר בשותפות, או יאמר לו גוד
או אגוד על כל אחד מהם בזה אחר זה. (על
פי זה אפשר להסביר לשיטת הרמ"ה את הגמרא לעיל לגבי מרחץ ובית הבד שמשמע שיש
דין גוד או אגוד והיינו בשני האופנים הנזכרים-
או שהאחד ישאר בשותפות או שיאמר לו גוד או אגוד בזה אחר זה)
השולחן
ערוך בסעיף י"ג פסק כרמ"ה.
סיכום
בדבר
הנעשה לשמושו הפרטי יש דין גוד או אגוד והיינו בחפץ אחד
אך בשני חפצים היא מחלוקת רש"י והרמ"ה האם יכול לומר על
שניהם בבת אחת גוד או אגוד והשו"ע פסק כרמ"ה שאינו יכול
ומכל מקום יכול לומר גוד או אגוד על האחד והשני ישאר בשותפות, או שיאמר גוד
או אגוד על שניהם בזה אחר זה .
שאלה
1ג - סעיף ו:
היש
זכות לאחד היורשים להשכיר חלקו?
תשובה:
(ישי ואדעי)
במשנה הנ"ל: עשאן לשכר השכר
לאמצע וכתבו התוספות (יג:)
שלאו דווקא עשאן לשכר דהוא הדין אפילו עשאן לעצמו אלא שמוצא להשכיר
ומדברי התוספות מתבאר שהעני יכול להכריח את העשיר להשכיר אע"פ שהאב עשאן
לעצמו. לעומת זאת הרמב"ם כתב (שכנים
פ"א ה"ב) שאם עשאן לעצמו אינו
יכול לכוף את אחיו להשכירם וכן נפסק בשו"ע בסעיף ו'.
(הערה: כשעשאן לשכירות פשוט שהאח העני
יכול לכוף העשיר להשכירם וכתב הרמ"א שאין העשיר יכול לומר לעני השכר
חלקך כיוון שאין דרך לשכור דברים כאלו לחצאין)
כשעשאן לעצמו שנפסק להלכה
שאינו יכול לכופו להשכירם האם יכול להשכיר חלקו
המרדכי בסימן תק"ט
הביא פירוש שלפיו יוצא שבעשאן לעצמו אינו יכול להשכיר חלקו והמרדכי תמיה
על זה שהואיל וזה שלו מאיזו סיבה נאמר שלא יוכל למכור או להשכיר חלקו והביאו הנתיבות
להלכה בסק"ט (ואמנם יש סתירה בהמשך דברי המרדכי אך הנתיבות מבין שהעיקר
במרדכי שכוונתו לומר שודאי יכול למכור ולהשכיר חלקו).
כעין דברי המרדכי כתוב בבעל
המאור ב"ב עט: מדפי הרי"ף שהעני יכול לדרוש חלוקה לימים ויכול
להשכיר אותם לאחר והמלחמות שם מבין שלפי בעל המאור יכול להשכיר את
חלקו גם בלי חלוקה לימים והמלחמות עצמו חולק על זה כיוון שפשט המשנה שהעני
מפסיד וגם לשון הרי"ף אכיל הלה וחדי משמע שהעני מפסיד ועוד מפורש בתוספתא
וז"ל האחים שהניח להם אביהם מרחץ אחד עני ואחד עשיר לא יאמר עני לעשיר
הריני לוקח כנגדך מן השוק ומרחיץ אלא אומר לו אם יש לך בוא והרחץ והוצאה מן
האמצע עכ"ל התוספתא הרי מפורש שהעני לא יכול להשכיר חלקו.
שאלה
1ד - סעיף ו:
אחד מהשותפים שאין לו מעות מזומנים לקנות
חלק חברו, היש לו זכות לטעון גוד או אגוד שימכור לאחרים ?
תשובה:
(ישי ואדעי)
הגמרא ב"ב יג.
מביאה משנה שני אחים אחד עשיר ואחד עני וכו' עשאן לעצמו הרי העשיר אומר
לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ והגמרא מנסה להוכיח מכאן שאין דין גוד או אגוד
והגמרא מתרצת שאני הכא דגוד איכא אגוד ליכא ופרש"י שאין העני אומר לו
אף אני אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אינו יכול לכופו וכתב הרמב"ם
שמ"מ העני יכול לומר לעשיר גוד או אגוד על ידי שילוה מאחרים או שימכור
לאחרים (וישלם לעשיר בכסף שיתנו לו אותם אחרים) .
הב"י
העלה שתי אפשרויות בהבנת הדברים. בתחלה כתב שהרמב"ס והרא"ש חולקים
דלרמב"ם אפשר לומר גוד או אגוד ע"י שימכרנו לאחרים ולרא"ש אי אפשר,
אבל אח"כ כתב די,ל שאינם חולקים כלל שהרמב"ס דבר באופן שהעשיר
אינו רוצה לקנות אלא רוצה להשתמש וכך העני יפסיד וכה"ג העני יכול לומר גוד או
אגוד ע"י שימכור לאחרים והרא"ש יודה בזה. מאידך הרא"ש דבר
במקרה של אלמנה שרצתה להמשיך לגור בבית שיש על גביו חנות ומתחתיו מרתף והבן רוצה
למכור את כל הקומפלקס וכך להשיג מחיר יותר גבוה, ועל זה כתב הרא"ש דגוד או
אגוד אינו מיועד להרויח מחיר יותר גבוה אלא לאפשר לאדם להשתמש בנחלתו ולכן הוא לא
יכול לנשל אותה מנחלתה ע"י מכירה לאחרים והרמב"ס יודה לזה.
פסיקת ההלכה:
המחבר הביא את לשון הרמב"ם והרמ"א הביא את הרא"ש כיש אומרים והכריע
כמו ההבנה הראשונה של הב"י שיש בזה מחלוקת. גם
להבנת הרמ"א הרא"ש חלק על הרמב"ם רק במכירה לאחרים אבל אם
אחד מהשותפים רוצה ללוות ולהציע גוד או אגוד יכול וכן כתב הסמ"ע
בסקט"ו ועיין נתיבות שכתב שהרא"ש יודה לרמב"ם אם העשיר מציע
גוד או אגוד בשוויו , שהעני יכול להציע הצעה נגדית ביותר ע"י שימכרנו
לאחרים.
שאלה
1ה - סעיף ח:
מה הדין בדירת מגורים משותפת לאיש ואשתו?
נמק!
תשובה:
(ישי ואדעי)
קיי"ל כרב יהודה
(בבא בתרא יג.) שבדבר שאין בו דין חלוקה
אמרינן גוד או אגוד ומכל מקום כשאינם רוצים בכך(כגון ששניהם רוצים לקנות או שניהם
אינם רוצים לקנות) כתב הר"י מיגאש שכה"ג אנו מקבלים את הפתרון של
רב נחמן "שאני אומר עובד לזה
יום אחד ולזה שני ימים" (שם בגמרא ודוקא בדבר שאי אפשר להשתמש בו ביחד כגון
בית או חצר שיש היזק ראיה אבל בדבר שאפשר להשתמש ביחד ישתמשו ביחד) ועל דרך זה
נפסק בסעיף ח' שבחצר ובית שוכנים בה שנה שנה. זהו הדין בשותפים רגילים.
אמנם באיש ואשה שהם שותפים בדירה
(או איש ואשתו שהתגרשו) כתב הפתחי תשובה בסק"ז בשם ספר שער משפט
דבר חדש שיסודו בגמרא כתובות כח. בענין המגרש את אשתו שלא תנשא בשכונתו
והגמרא שם מסתפקת מי נדחה מפני מי ומסקנתה שהאשה נדחית משום שטלטולי דגברא
קשין מדאתתא ועל פי זה הוא למד לנידון דידן שאם שניהם רוצים לקנות, האשה נדחית
מפני האיש.
מכל מקום הוא מסייג את דבריו שאם האשה
אומרת גוד או אגוד והאיש אינו רוצה לא למכור ולא לקנות (אלא רוצה להשאר בשותפות)
לא נאמר שמשום טלטולי דגברא האשה תאבד את זכותה לקנות את הבית.
שאלה
1ו - סעיף יב:
דבר שאינו ראוי אפילו לאחד, כגון בית שאין
בו ד"א על ד"א, האם יש בו דין גוד או אגוד?
תשובה:
(ישי ואדעי)
הטור בסעיף י"ז כתב בשם הרמב"ן
שבחצר שאין בה אלא ג' אמות יש דין גוד או אגוד והטור חלק עליו שהלה
יכול לטעון איני רוצה לקנות דבר שאין בו כדי תשמישי (ונראה בביאור כוונתו שאין כאן
גוד או אגוד אלא אגוד בלבד, שהרי השותף שמציע גוד או אגוד אע"פ שהוא
מסכים לקנות דהיינו אגוד מכל מקום אינו מציע לחבירו הצעה הוגנת לקנות דהיינו גוד
שהרי אין בכך כדי תשמישו).
הטור מוסיף להביא את דברי הרמ"ה
שבדבר שאינו ראוי לאחד כגון חצר שיש בה פחות מד' אמות, הרי מלכתחילה היעוד של מקום
כזה אינו להיות חצר אלא למשטח ביה פירי, ומצד זה יש בו דין חלוקה שהרי אף לאחר
שיחלקוהו יהיה ראוי למשטח ביה פירי ואם כן נקרא שמו עליו וחולקים.
הטור מביא בשם הרא"ש
(ב"ב
פרק קמא בסימן נ) שבחצר אין דין גוד או אגוד כלל מפני שהחצר
אינה עומדת לעצמה אלא משמשת לבתים וכיון שכן אינו יכול לתבעו בדין גוד או אגוד שאין
בית בלא חצר.
הבית יוסף מביא שגם הרמב"ן
כתב כן להדיא בחדושיו וכתב שלעולם אין דין גוד או אגוד בחצר אלא אם כן היא מוקצה
שאחורי הבתים. על פי זה מבאר הב"י שמה שכתב הרמב"ן שבחצר
שאין בה אלא ג' אמות יש דין גוד או אגוד על כרחך כוונתו למוקצה שאחורי הבתים (הב"י
בא לאפוקי מהטור שמדבריו משמע שהרמב"ן חולק על הרא"ש
וס"ל שיש דין גוד או אגוד בחצר).
לפי הרא"ש והרמב"ן
רואים שאין דין גוד או אגוד כלל בחצר שלפני הבתים, לא בד' אמות של פירוק משאו וגם
לא בשאר החצר שהרי הרמב"ן כתב במפורש שהברייתא של גוד או אגוד אינה מתייחסת
לרישא של המשנה שעוסקת בחצר אלא לגבי המשך המשנה שם לגבי שדה וטרקלין וכו' ולכן
כתב הרמב"ן שיש דין גוד או אגוד רק במוקצה שאחורי הבתים.
לעומתם יש את שיטת הרשב"א ורבינו
יונה שכתבו שהסיבה שאין בחצר דין גוד או אגוד אינה משום שהחצר בטל לבית אלא
מכיוון שאם נעשה גוד או אגוד בחצר זה יקלקל את הבית, שהבית צריך חצר לפירוק משאו
ולכניסה ויציאה. לפי זה כתב הרשב"א שרק בד' אמות של פירוק משאו אין
דין גוד או אגוד אבל בד' אמות של שימוש שמעבר להן יש גוד או אגוד ולפי זה הברייתא
של גוד או אגוד מתייחסת גם לרישא של המשנה שעוסקת בחצר (כל זה מבואר בגר"א סקל"ב וסקל"ג).
אמנם מהרמב"ם שסתם ולא חילק
בכל זה נראה לכאורה שסובר שיש דין גוד או אגוד גם על ד' אמות של פירוק משאו, אלא שמדברי
הב"י נראה שלא למד כך ברמב"ם שהרי הוא הביא את דברי הרשב"א
בתשובה ולא ציין שמדברי הרמב"ם משמע שהוא חולק בזה וצ"ע.
פסיקת ההלכה:
לגבי
הנידון האם יש גוד או אגוד בדבר שאינו ראוי אפילו לאחד - המחבר
פסק כרמב"ן שיש בזה דין גוד או אגוד והרמ"א הביא את דברי הטור שאין
בזה דין גוד או אגוד. מסתימת לשונם משמע שדחו את שיטת הרמ"ה שס"ל
שכה"ג חשיב דבר שיש בו דין חלוקה וחולקים. אמנם הסמ"ע בסקכ"ט
כתב שהמחבר והרמ"א התייחסו לחצר בלבד והואיל ובחצר אין דין גוד או אגוד משום
שכל אחד זקוק לתשמיש החצר גם אין בו דין חלוקה אבל בדבר אחר שאינו ראוי לאחד כולם
יסכימו לדברי הרמ"ה שחולקים.
לגבי הנידון האם יש בחצר דין גוד או אגוד
- המחבר בסעיף י"ז והרמ"א בסעיף ח' פסקו
כרשב"א שאין דין גוד או אגוד בד' אמות של פירוק משאו, ובשאר החצר יש דין
גוד או אגוד.
שאלה
2א - סעיפים א,ט:
שניים שקנו שדה ואחד מהשותפים רוצה לחלוק
את השותפות, האם יכול לכופו לחלוק? האם יש הבדל בין יש בו דין חלוקה לאין בו דין
חלוקה?
תשובה:
(ישי ואדעי)
האם יכול לכופו לחלוק -
משנה ב"ב יא.- אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ולא
את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר עד שיהא בה תשעת
חציי קבין לזה ותשעת חציי קבין לזה וכו' זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם
לאו אין חולקין אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות
מכאן יחלוקו וכו'
כשיש בה דין חלוקה
- למדנו מכאן שכשיש בה כדי לזה וכדי לזה (והוא הנקרא בגמ' ג. יש בה דין חלוקה)
יכול שותף לכוף את חבירו לחלוק ובנידון דידן שאיירי בשדה היינו כשיש בה י"ח
קבין.
בענין מחלוקת ר' יהודה ות"ק הגמ'
(יב.) אומרת ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה בבבל מאי וכו' ולמדנו מכאן שגדר
שדה שיש בה דין חלוקה משתנה לפי המקומות וכתבו התוספות שאע"פ שבכל דהו מיקרי
שדה מ"מ אינו חשוב לטרוח לחרוש ולזרוע בפחות מט' קבין עכ"ל והוא הדין
לכל מקום לפי הענין.
כשאין בה דין חלוקה
– מבואר במשנה הנ"ל שאינו יכול לכופו לחלוק ובגמרא יג. נחלקו האם יכול לומר
לו גוד או אגוד שלרב יהודה אית ליה דין גוד או אגוד ולרב נחמן לית ליה,וקיי"ל
כרב יהודה.
האם יש דין גוד או אגוד בשדה
- הרא"ש בסימן נ"א מביא בשם הר"י מיגאש שבשדה אין דין גוד או
אגוד וסברתו שדווקא בדבר שמשתמשים בו בשותפות כגון בית וכיוצא בזה שאין נוח לאדם
להשתמש בשותפות עם חבירו אז יכול לומר גוד או אגוד אבל בשדה שאפשר לעבדה בשותפות
או למסרה לאריס אין דין זה והרא"ש כתב שאין דבריו נראין לו ומדברי
הרמב"ם בפ"א מהלכות שכנים (ה"ג)
מדוייק שס"ל כרא"ש וכן פסק השו"ע בסעיף ט' וזו לשונו אחד השוכר
מחבירו מקצת שדה או חצר שאין בה דין חלוקה וכו' יכול לכוף את חבירו
ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכר לי חלקך וכו
שאלה
2ב - סעיף א:
מה הדין בשותפין במטלטלין?
תשובה:
(ישי ואדעי)
השו"ע כתב בסעיף א'
שהוא הדין למטלטלין, כלומר שאם יש דין חלוקה יש כפייה לחלוק ואם לאו אין כפייה
לחלוק (אבל יש דין גוד או אגוד) וכתב באר הגולה שמקורו מהמשנה הנ"ל
שנזכרה בה טלית- ולא את הטלית וכו'
שאלה
2ג - סעיף א:
מה הדין אם עשו קניין?
תשובה:
(ישי ואדעי)
הרשב"א
בתשובה כתב שאם היה בו דין חלוקה וקבלו קניין שלא לחלוק אינם יכולים לחזור בהם
והרשב"א מסביר שאין זה קניין דברים כיוון שכל אחד הקנה לחבירו חלקו בתשמיש וכתב
הגר"א שכוונתו שהקניין חל על גוף הקרקע כפי שמצינו בגמ' ב"ב ג'
שקנו מידם ברוחות (ושם הנדון הפוך שאיירי בשאין בה דין חלוקה וקנו מידם לחלוק
והגמ' שואלת שקניין דברים בעלמא הוא ומתרצת שקנו מידם ברוחות.)
דברי הרשב"א נפסקו ברמ"א
בסעיף א' (וכתב הנתיבות בסק"א שדווקא בקניין אבל מחילה לא מהני ,
ומ"ש הש"ך שאפילו מחילה מהני אין כוונתו לענין שלא לחלוק אלא כוונתו
לדיני היזק ראייה ששם אפילו מחילה מהני)
שאלה
2ד - סעיף ו:
אם נאמר בקנו אינו יכול לכפות מה יהיה אם
מכר חלקו, האם הקונה יכול לכוף לחלוק?
תשובה:
(ישי ואדעי)
מצד הסברה היה נראה לומר שהואיל והקונה
נתרצה לאותו שותף אם כן על מנת כן השתתף ולא יוכל לומר גוד או אגוד לסברת
הר"י מיגאש הנ"ל (לעיל בשאלה לסעיפים א,ט - סעיף א בשאלה). אלא
שמדברי הרשב"א בתשובה והובאה בבית יוסף עולה שהוא יכול לומר
גוד או אגוד. הרשב"א שם מתייחס ליורש שמכר חלקו שהיורש השני שלא מכר חלקו לא
הפסיד דינו ויוכל לומר גוד או אגוד, וכיוון שכן גם הלוקח יכול לומר גוד או
אגוד שבדין גוד או אגוד לא יתכן שניתן לאחד זכות לומר גוד או אגוד ולשני לא ניתן
וכתב בכסף הקדשים (סעיף ו)
שלא מצינו חולק על הרשב"א בזה.
כסף הקדשים למד
מכאן לשניים שקנו ואחד מכר חלקו שכיוון שאותו שלא מכר יוכל לומר גוד או אגוד (שהרי לא נתרצה להשתתף עם הלוקח)
אם כן גם הלוקח יוכל לומר גוד או אגוד וכעין דברי הרשב"א.
נמצא שהקונה יוכל לכוף לחלוק.
שאלה
3 - סעיף יד:
מה הדין בשני אחים שירשו שני בתים שיש בכל
אחד כדי חלוקה, האחד אומר נחלוק כל בית בפני עצמו והשני אומר לא כי נחלוק בית כנגד
עליה?
תשובה:
(ישי ואדעי)
רב האי בתשובה (הובאה בטור בסעיף כ"ו)
כתב שכה"ג יחלקו בית כנגד בית ולא יחלקו כל בית בפני עצמו וכן נפסק בשו"ע
בסעיף י"ד.מקור הדברים מהסוגיא ב"ב יב: תרי ארעתא אתרי נגרי
שלפי פשט התוס' שם בד"ה מעלינן (וכן
הרא"ש שם) שכאשר צריכים לחלק שתי שדות שוות חצי חצי או
שדה מול שדה חולקים שדה מול שדה (לפי תוס' בגלל מידת סדום ולפי הרא"ש כיוון
שזה הדין).
לעומת זאת הרמ"א הביא מחלוקת
בזה שהריב"ש שכתב שרוב בתים אין בהם דין חלוקה לפי שאין תשמישן שווה שאין
חולקין בית כנגד חדר או נגד עליה או בית מבשלים וכו' ומאידך מדברי
הרא"ש בתשובה משמע שחולקים בית חנות ומרתף זה כנגד זה
(והרמ"א מסביר שזה נקרא תשמישו שווה). הסמ"ע חולק על הרמ"א
וס"ל שאין הוכחה מדברי הרא"ש שהוא חולק על הריב"ש ונראה שיעשו גוד
או אגוד על שני הבתים שהרי מבואר בריב"ש שאפילו באותו בית אין חולקים חדר
כנגד חדר אך הש"ך מסכים להבנת הרמ"א. נראה שלהלכה הרמ"א
אוחז כרא"ש.
העולה להלכה: לרמ"א יש
בזה מחלוקת, ולסמ"ע דינו כדבר שאין בו דין חלוקה ויעשו גוד או אגוד,
והש"ך הסכים עם הרמ"א.
(הערה – לכאורה המקור לשאלה
זו הוא מהגמרא ב"ב יג: בענין תרי אמהתא שאחת ידעא אפויי ובשולי ואחת ידעא
פלכא ונוולא ומדברי הגמ' שם עולה שלא יחלקו זו כנגד זו הואיל ולמר מיבעי ליה
תרויהו ולמר מיבעי ליה תרויהו ואם כן יש לומר בענין בית חנות ומרתף שהריב"ש
צודק שלא יחלקו זה כנגד זה הואיל ולמר מיבעי ליה תרויהו וכו'. לעומת זאת לגבי בית
כנגד עליה לא שייך לומר למר מיבעי ליה תרויהו שהרי שניהם משמשים למגורים ואם כו יש
לומר שהרא"ש צודק שכה"ג יחלקו זה כנגד זה אלא שהריב"ש נשמר מזה והביא ראייה מדברי
הרמב"ן שגם חלוקה שיש בה שינוי בטיב המוצר אע"פ שתשמישן שווה לא יחלוקו
ולכן אם יש שינוי בחדרים בחוזק הבנין או באור יש סיבה למנוע את החלוקה).
שאלה
1 - סעיפים א,ב:
בדין חצר לפי פתחיה מתחלקת:
בחלוקת חצר נפסק שנותנים לכל פתח ד' אמות
בחצר:
א. באיזו חצר אמרו? ב. האם דין זה נוהג באב שחילק לבניו בתים בחצרו
?
תשובה:
(ישי ואדעי)
משנה בבא בתרא יא.
אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה ובגמרא אמר רב אסי
אמר ר' יוחנן ד' אמות שאמרו חוץ משל פתחים ופירש"י שלפני הפתח ד' אמות
צורך הבית הן לפרק משאו מעל חמורו עכ"ל ומכאן רואים שיש צורך לכל פתח לד'
אמות לפירוק משאו. בגמרא שם נחלקו האמוראים דלרב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה
( ופירש"י שאם לאחד יש שני פתחים ולאחיו פתח אחד, אותו שיש לו שני פתחים נוטל
שני חלקים בחצר ואחיו נוטל חלק אחד) ולרב חסדא נותנין ד' אמות לכל פתח ופתח
והשאר חולקין בשווה וכתב הנמוקי יוסף (ז. מדפי הרי"ף) שהלכתא
כרב חסדא דתניא כוותיה.
באיזו חצר אמרו:
רש"י
מפרש שמדובר באב שחילק נכסיו על פיו דהיינו שחילק לבניו בתים בחצרו ולאחד נתן בית
עם שני פתחים ולשני נתן בית עם פתח אחד.
הר"י הלוי (הובאו דבריו ברמב"ן ובנמוקי יוסף)
מפרש שמדובר באופן שהחזיקו שניהם ברחבה של הפקר ובנה האחד בית עם שני פתחים והשני
בנה בית עם פתח אחד והטור פירש שאיירי באופן שקודם בנו הבתים ואחר כך הקיפו החצר
(וכן הוא ברמב"ן שאחר כך נמלכו וגדרו) וכתב הסמ"ע בסק"ג שהיינו
משום שאם קודם הקיפו החצר, כבר זכו בשווה ולאו כל כמיניה לזכות יותר בפתחיו שפתח.
הראשונים
כתבו (עיין רא"ש ונמוקי יוסף) שרש"י והר"י הלוי פירשו זאת באופנים
הנ"ל בדווקא,
שבאב החולק נכסיו על פיו
אפשר לומר שנתן להם כדרך שהיה הוא משתמש, וברחבה של הפקר הואיל ובנו הבתים
קודם שהקיפו החצר , דהיינו קודם שזכו בחצר, אם כן כל אחד כשבנה את ביתו והחזיק בקרקע מן ההפקר התכוון מן
הסתם להחזיק גם בד' אמות לכל פתח, אבל באופן אחר דהיינו אם ירשו החצר או
קנו בשותפות הרי זכו בה בשווה וממילא חולקין בשווה.
הרא"ש (בסימן ל"ח) מסייע לרש"י
ולר"י מיגאש (שבירשו או קנו חולקין בשווה) מהגמרא ב"ב סה. שם נחלקו
רב ושמואל בענין האחים שחלקו דלשמואל אין להם דרך וסולמות וחלונות זה על זה
ולרב יש ונפסקה הלכה בגמרא כשמואל וכתב הרא"ש שכמו שאין החלון זוכה לו
בהרחקת ד' אמות מכנגדו כך אין פתחו זוכה לו בד' אמות. הרא"ש מביא לכך מקור
נוסף מהאחים שחלקו אחד נטל כרם ואחד שדה לבן שאין לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה
הלבן אע"פ שצריכות לו ד' אמות לבעל הכרם כמו שצריכות לו לכל פתח ומכאן
הרא"ש מוציא נפקא מינה שכשם שבכרם ושדה לבן אם עלו אהדדי (עשו
שומא ואותו שנטל החלק היקר שלם לאחיו ההפרש לפי חשבון) יש לבעל הכרם ד' אמות בשדה
הלבן (כמ"ש בדף ז. בסוגיית
אספלידא), הוא הדין לחצר שאם כשחלקו הבתים עלו
אהדדי יש לכל פתח ד' אמות שמסתמא הם היו בכלל העלוי.
נמצא שלרש"י מדובר בחולק נכסיו על
פיו, לר"י מיגאש מדובר ברחבה של הפקר
ולרא"ש דין זה נכון גם בירושה או מקח ובלבד שעלו אהדדי
פסיקת ההלכה
המחבר בסעיף
א' וב' הביא דברי הר"י מיגאש וכהבנת הרא"ש שהני מילי בלא עלו אהדדי אבל
עלו אהדדי יש לו ד' אמות לכל פתח.
הרמ"א
הביא פירוש רש"י בשם יש אומרים והש"ך (בשם הב"ח) והגר"א
הביאו ראייה מהגמ' בסוכה שאין מי שיחלוק על רש"י בזה.
שאלה 1 - סעיפים
ז,טו,טז,מא:
מה הדין בשותפים שהתנו ביניהם שיתמידו בשותפות
זמן מסוים, ובתוך הזמן שינה אחד מהם מתנאי השותפות, האם זה יכול להיות עילה בידי
חבירו לתבוע פירוק השותפות?
תשובה: (יונתן סרור)
נדון בהתחלה בשאלה האם ניתן בכלל לחזור
מהשותפות באמצע הזמן, ואח"כ נדון בשאלה, על הצד שאין אף אחד מהשותפים יכול
לחזור בו בתוך הזמן, האם שנוי מהוה עילה לתבוע פירוק השותפות?
א) כאשר שניים משתתפים לזמן קבוע, נחלקו
הראשונים בהבנת הסוגיא בב"מ . האם ניתן לחזור מהשותפות באמצע הזמן:
לרי"ד (טור,לג) אפשר מפני שכל אחד נוטל את שלו.
לרמב"ם וכ"פ ראב"ד (בטור) ומרדכי ועוד דווקא כשלא קבעו זמן אפשר לחזור, אבל כשקבעו
א"א עד סוף הזמן.
לתוס' (ב"מ קה,א ד"ה הני) ולרא"ש שם נחלקו הב"י והד"מ בדעתם האם ס"ל
כרי"ד או כרמב"ם:
הב"י למד מדבריהם שס"ל כרי"ד שאפשר לחזור
באמצע זמן, והד"מ למד מדבריהם שס"ל כרמב"ם שא"א
לחזור. התוס' גרסו שם "הני בי תרי דקבלו עסקא בהדי הדדי..." ונאמר שם
בסוגיא שא"א לחזור בהם. ותוס' דייקו שדווקא שם שקבלו עסקא מאחר לא יכולים
לחזור בהם. אבל אחד שקיבל עיסקא מאחר יכול לחזור בו שהוא כפועל שיכול לחזור באמצע
היום, משא"כ שנים אינם פועלים ואי אפשר לחזור בהם. הב"י דייק שדווקא אם
שניים קבלו עיסקא לא יכולים לחזור בהם אבל אם הם שותפים יכולים לחזור בהם
וד"מ (יא) וסמ"ע (מד) כתבו שה"ה שותפים לא ובבדק הבית חזר בו לפרש כמו
הד"מ וסמ"ע יכולים לחזור בהם. ולפ"ז כותב הד"מ שצריך לחלק
ולומר שדווקא מי שמקבל עיסקה יכול לחזור מפני שדינו כפועל, אבל בשניים שקבלו עסקא,
דינו של כל אחד כנותן עיסקה לחברו ולא כמקבל עיסקה, וממילא לא מצי אף אחד לחזור בו
וה"ה בשותפים, וזה כרמב"ם.
השו"ע בסימן קעו (סעיפים
טו, טז) מביא את שיטת הרמב"ם
שפוסק את החילוק בין שותפות לזמן לבין שותפות סתמית:
ולכאורה ק"ק, שהרי כתבו התוס' במפורש
שבאחד שקיבל עיסקה מחבריה, הנותן אינו יכול בו יותר!
הד"מ למד שס"ל כרמב"ם שאין אף
אחד מהם יכול לחזור בו באמצע הזמן, ולפ"ז כותב הד"מ שצריך לחלק ולומר
שדווקא מי שמקבל עיסקה, יכול לחזור מפני שדינו כפועל אבל בשנים שהשתתפו, כל אחד נותן
לחברו, והוי כנותן עיסקא דלא מצי אף אחד הדר ביה כרמב"ם.
השו"ע בסימן קעו (סעיפים טו, טז)
מביא את שיטת הרמב"ם שפוסק את החילוק בין שותפות לזמן לבין שותפות סתמית:
אם התנו השותפים ביניהם שיעמדו בשותפות זמן
מסויים, ממילא כל אחד מהם מעכב על חברו שלא יוכל לחלוק עד שיגיע הזמן או עד
שיכלה ממון השותפות. וכן אין אחד מהם יכול לטול לא מהקרן ולא מהשכר עד סוף הזמן,
והסיבה לכך היא כמש"כ בב"מ קה. מפני שרווחא לקרנא משתעבד. ואם נשתתפו
סתם ולא קבעו זמן, כל שירצה אחד מהם לטול את חלקו מהסחורה חולקים. ובסעיף כ"ג
הביא את שיטת תוס' ורא"ש הנ"ל שאם אחד קיבל עיסקא מחברו יכול לחזור בו.
משמע שנים שקבלו לא יכולים לחזור בהם והרמ"א הוסיף שם שהשותפים א"א
לחזור בהם. ורואים שפסקו ששיתוף דומה לעיסקא של שנים.
ב) כעת נשאלת השאלה, כאשר השני שינה בשותפות או
פשע, האם זה יכול להיות עילה לשותף הראשון כדי לחלק את השותפות אפילו בתוך הזמן?
הב"י (סעיף לג)למד
בדעת הרמב"ם, שאפילו אם שינה אחד מהשותפים או פשע בתוך זמן השותפות, אין חברו
יכול לסלקו. והוסיף שיפרע לו הפסדו שגרם לו.
המרדכי (בכתובות פרק מי שהיה
נשוי סימן רלז-רלח) מביא מחלוקת בין יש
מי שאמר לבין המהר"ם, בגוי שביקש הלוואה משני יהודים בריבית, וביקש לוי
להשתתף עמם, ונתרצו, אלא שלפני ששמעון ולוי נתנו חלקם קדם ראובן והלוה לבד חלק
מההלוואה, ופתאום חזר בו הגוי וטוען שאינו צריך יותר כסף. בא אח"כ שמעון ונתן
את חלקו ולוי עדיין לא נתן את שלו, ומת:
ליש מי שאומר, כיוון שלוי לא נתן את חלקו,
ראובן יטול שני שליש מן החוב, שהרי נתן שני שלישים מן הכסף ולוי שלא עמד בתנאי
השיתוף אינו זכאי לחלקו.
ולעומ"ז למהר"ם, תלוי:
אם כשראובן תבע את לוי ליתן חלקו, אמר לו לוי
שרוצה ליתן, אפילו אם התעכב יותר מדי עד שמת תוך רצון לתת חלקו, קנה את הרווח
ומוריש אותו לבניו. אבל אם כשתובעו ראובן, לוי אמר שאינו רוצה לתת חלקו, הרי זה
שנוי מתנאי השותפות, וממילא זה מהווה עילה לפרק את השותפות. יוצא שלפי מהר"ם
שנוי מתנאי השותפות מאפשר לחלק השיתוף גם בתוך הזמן.
המחבר פסק את המהר"ם הזה בסעיף מא, וכן הרמ"א
פסק כן בסעיף ז, אבל בסעיף טו הרמ"א פסק כרמב"ם לפי הבנת הב"י
דלעיל, שאפילו אם שינה או פשע אחד השותפים באמצע זמן השותפות אין חברו יכול לסלקו,
ודלא כמרדכי, וכתב "ודלא כיש חולקים בזה" דהיינו המהר"ם הנ"ל.
ונראה שגם המחבר הביא את פסיקת הרמב"ם שהרי בכל הסימן ציטט את לשון
הרמב"ם ולכן נראה שדיוקו ברמב"ם שאפילו אם אחד שינה א"א לבטל
השותפות תקף גם לגביו וא"כ יש סתירה גם במחבר?
הנתיבות (לג) כותב שהדבר תלוי במחלוקת בסימן שו סעיף ח, בין
הרמב"ם לנמ"י אם שתלא דיחיד ששינה ניתן לסלקו בלא התראה מפני שהוא
כמותרה ועומד [לרמב"ם] או שא"א לסלקו עד שיתרו בו [נמ"י], וכתב
שהרמב"ם והמרדכי דהכא מודו ששתלא ששינה ניתן לסלקו בלא התראה, מפני שמותרה
ועומד הוא, וה"ה שותף ששינה בהפסד דלא הדר דומה לשתלא ואפשר לסלקו. אלא
שהרמב"ם מיירי בשינה השותף בפסידא דהדר, דכיוון דהדר א"א לסלקו אלא יפרע
לו הפסדו ותו לא, ולמרדכי מיירי בפסידא דלא הדר, דבכה"ג עצם השנוי מתנאי
השותפות מהוה עילה לפירוק השותפות. לפ"ז יוצא שלהבנת הנתיבות, בניגוד להבנת
הרמ"א, אין בכלל מחלוקת ביניהם אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא.
ונראה ליישב את רמ"א וב"י שראו
מחלוקת בין רמב"ם ומהר"ם ובכל זאת פסקו את שניהם ולומר בפשטות שישנו
הבדל בין מצב שמראש השותף אינו רוצה לקיים את תנאו בשותפות, שבכה"ג יותר קל
לסלקו מהשותפות, ובין מצב שהשותף משנה תוך כדי השותפות, שבכה"ג כיוון שקבעו
זמן, אע"פ ששינה, אין אחד יכול לסלק את השני עד שיגיע סוף זמן השותפות.
והמרדכי הנ"ל שהרמ"א פסק בסעיף ז דן
בכה"ג שהתנו מראש להלוות בשותפות לגוי, ואחד הלוה וחברו אינו רוצה ליתן חלקו,
שכאן מראש אותו שותף אינו רוצה לקייים את תנאו בשותפות, ולכן אפשר לסלקו שהרי
השותפות הזו לא חלה באמת אף פעם. וי"ל שרמב"ם מודה בזה.
לעומ"ז הרמב"ם דן כאשר תוך כדי
השותפות שינה חברו מתנאו ופסק שאינו יכול לסלקו מהשותפות, אלא יכול רק לגבות את
ההפסד שגרם לו, בזה ס"ל לרמ"א כרמב"ם, וכך פוסק בסעיף טו, מפני שזה
פחות חמור מאשר לא לקיים את התנאי מראש, שהרי כאן השותפות חלה כבר. וצ"ע שר
הנתיבות הנ"ל התיחס לסתירה זו?
לסיכום:
כאשר שנים משתתפים לזמן קבוע, נחלקו הראשונים
האם ניתן לחזור מהשותפות באמצע הזמן:
לרי"ד – אפשר, ולרמב"ם – דווקא כשלא
קבעו זמן אפשר לחזור, אבל כשקבעו א"א עד סוף הזמן.
הש"ע פסק כשיטת הרמב"ם שלא ניתן לפרק
שותפות ללא הסכמת חברו.
כאשר אחד מהשותפים שינה מתנאי השותפות, נחלקו
הראשונים (לפי הבנת הרמ"א והב"י) האם שנוי זה יכול להוות עילה לפרוק
השותפות:
להבנת הרמ"א והב"י: למרדכי שנוי מהוה
עילה לפירוק, ולרמב"ם אין השנוי מהוה עילה לפירוק.
הרמ"א פוסק בסעיף ז' כמרדכי, ולעומ"ז
בסעיף טו דלא כמרדכי, וכן מחבר פסק כמרדכי בסעיף מא והביא לשון הרמב"ם בכל
הסימן?
בפשטות ניתן לחלק בין שנוי מתנאי השותפות מראש,
דבכה"ג השנוי מהוה עילה לפירוק, ולעומ"ז בשנוי שנעשה תוך כדי השותפות
אין זה מהוה עילה לפרק השותפות.
הנתיבות, חולק על הרמ"א והב"י ואינו רואה מחלוקת בין המרדכי לרמב"ם, אלא הרמב"ם מתיחס פסידא דהדר, ולכן א"א לסלקו מהשותפות, והמרדכי בפסידא דלא הדר, ולכן אפשר לסלקו מהשותפות.
