הלכות אבידה ומציאה - תשס"ו

נענו על ידי חברי כולל הדיינות בישיבת בית אל

סימן רנט

שאלה 1 – סעיפים ב, ה

א. מהם התנאים שצריכים להיות כדי שיחייבו להשיב אבידה. פרט הטעמים והמקורות. ב. באיזה מקרים חייבים להשיב אבידה לפנים מישורת הדין.

 

תשובה:

הערה: השו"ע בסימן רנט' סעיף ב' נותן מעין הקדמה של התנאים לחיוב השבת אבידה והתשובה (בסעיף א') נכתבה על פיו.

א. 1. צריך שתהיה האבידה במקום שהוא חייב להשיב משם:

ברייתא כד,א – 'וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר... המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם'. נפסק כרשב"א ברוב כנענים שפטור מלהחזיר שם, כדברי הגמרא (כד,ב) 'אמר רב אסי המוצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה...' וכן הגמרא בהמשך העמוד 'רבא אזיל בתרי לרב נחמן בשוקא אמר ליה מצא כן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן אמר ליה הרי אלו שלו' וכן נפסק בשו"ע (רנט, ג) שפטור להחזיר ברוב כנענים וחייב לפנים משורת הדין במקרה שנתן ישראל סימן והטעם כפי שהובא בברייתא לעיל והביא טעם זה בשו"ע מפני שהבעלים מתייאשים.

 

2. צריך שתהיה האבידה במקום שראוי להסתפק בה באבידה:

כפי שאומרת המשנה ל,ב 'מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה' ומסיקה הגמרא שביום אין זו אבידה אף פעם ובלילה זו אבידה תמיד אלא שבבוקר מוקדם ובערב מאוחר אם רואה אותה ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז, וכן נפסק בשו"ע (רסא, א).

 

3. שתהא בעניין שמוכח שהיא אבידה:

כפי שאומר רבא בדף לא,א 'פרה רצה בדרך אם פניה לכיון השדה הרי זו אבידה אם פניה לכיון העיר אין זו אבידה' וכן נפסק בשו"ע (רסא, ב). (לגבי ספק הינוח אומרת הגמרא כה,ב 'ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול' והיינו במקום המשתמר קצת ואם המקום משתמר לגמרי לא ייגע ואפילו אם יש סימן).

 

4. ושלא תהא מדעת:

כפי שאומרת הגמרא במספר מקומות שפטור באבידה מדעת: כא,ב 'במכנשתא דבי דרי עסקינן שאבידה מדעת היא', כה,ב 'אשפה העשויה ליפנות אבידה מדעת היא', כד: 'אי במציף אבידה מדעת היא', לא,א 'אי אתרו בה ולא אזדהרו בה וודאי אבידה מדעת היא' וכן נפסק בשו"ע (רסא, ד) והטעם הוא שאין זו אבידה אלא נעשה בידיעת הבעלים.

 

5. ושיהיה בה שווה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה:

כפי שאומרת הברייתא כז,א 'תנו רבנן אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה' ומסיקה הגמרא שצריך שתהא שווה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה וכן נפסק בשו"ע (רסב', א') וטעם הלימוד הוא שאין זה ממון חשוב כאשר אין בה שווה פרוטה.

 

6. ושיהיה סימן בגופה או במקומה[1]:

כדברי המשנה כז,א 'מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים. . . חייב להחזיר, אף כל דבר שיש לו סימנים. . .חייב להחזיר' ולגבי סימן מקום נחלקו כב: רבה ורבא אם הוי סימן ונפסק כרבא שהוי סימן דהגמרא כה: לגבי גוזלות מקושרים מקשה 'וליהווי מקום סימן' וכן נפסק בשו"ע (רסב',ג) שאם אין סימן בגוף או במקום פטור והטעם דאם אין סימן הבעלים מתייאשים כשיודעים שנאבד.

 

7. שהיה מטפל בה אם הייתה שלו:

משנה כט,ב 'מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול' גמרא ל: 'אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר' ונלמד (ל.) מהפסוק 'והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם'.

 

8. שתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו:

ב"ק קיג,ב - 'דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מניין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר 'לכל אבידת אחיך' – לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכנעני', ואפילו אם כבר הגיע לידו פטור כפי שאומרת שם הגמרא 'אמר רבינא ומצאתה – דאתא לידיה משמע' (וכשיש חילול ה' בדבר אבידתו אסורה – עיין שם). כן נפסק בשו"ע (רסו, א). דין אפיקורס עובד ע"ז ומחלל שבת הוא כזה כפי הגמרא בע"ז כו,ב 'לכל אבידת אחיך – לרבות את המומר' ומסיקה הגמרא דהיינו דווקא באוכל נבלות לתיאבון אבל לא להכעיס, וכן נפסק בשו"ע רסו', ב' שלהם אסור להחזיר.

 

ב. המקרים שחייב להשיב אבידה לפנים משורת הדין:

1. גמרא ב"מ כד,ב - רב יהודה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה חייב להחזיר. תרתי? אמר ליה לפנים משורת הדין'.

שמואל אומר שאע"פ שלא צריך להכריז ברוב עכו"ם אם בא ישראל ונותן סימן מחזירים לו לפנים משורת הדין וכן נפסק בשו"ע רנט', ה'. הרמ"א ע"פ המרדכי מסייג זאת 'ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין'.

האם כופים להחזיר לפנים משורת הדין? הד"מ מביא שהרא"ש (ומשמע שכך דעת הטור) אומר שלא כופים על כך ואילו המרדכי ע"פ ראב"ן וראבי"ה אומר שכופים וכן פסק הש"ך. הפת"ש כתב שכפייה זו הוי בדברים.

עוד כתב הד"מ ע"פ המרדכי ונפסק ברמ"א (רנט', ז) שגם בזוטו של ים כופים לעשות לפנים משורת הדין (וכבר תמהו באחרונים שלא נמצא כך במרדכי לגבי זוטו של ים ובית הלוי אומר שצריך לומר שכך הייתה גרסת הד"מ במרדכי). הפת"ש (ס"ק ג) הביא את הבית אפרים שלמד מהרמ"א הנ"ל שמי שקנה מהמכס סחורה שנלקחה מיהודי אחר יש לו להחזירה לראשון לפנים משורת הדין דאפילו אם הוי כזוטו של ים יש לעשות לפנים משורת הדין.

2. משנה ב"מ לג,א 'אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת, אבידתו ואבידת רבו שלו קודם'. בגמרא שם לומד זאת רב יהודה בשם רב מהמילים 'אפס כי לא יהיה בך אביון' וממשיכה הגמרא 'ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך'. רש"י מסביר ש'אע"פ שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לומר שלי קודם אם לא בהפסד דמוכח' וכן נפסק בשו"ע רסד', א'.

3. משנה כט,ב - 'מצא שק או קופה או כל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול' ובגמרא ל: ' אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חברו נמי פורק וטוען'. הגמרא מספרת שרבי ישמעאל ברבי יוסי שילם מחיר המסע לאדם שרצה שרבי ישמעאל יטעין לו מסעו. שואלת הגמרא 'והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה' ועונה 'רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד'.

הרמב"ם והשו"ע (רסג', ג) למדו מכאן שראוי לזקן ואינה לפי כבודו להשיב אבידה לפנים משורת הדין גם כאשר אינה לפי כבודו. הרא"ש והרמ"א סוברים שאסור לו לזלזל בכבודו ולהחזיר ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין יעשה כפי רבי ישמעאל ברבי יוסי על ידי תשלום כסף.

 

סימן רסב

שאלה 1

אם מישהו רואה אדם שעולה לרכב ונופל ממנו שטר כסף והרכב נסע האם מותר יהיה לו לקחת ולהשתמש בכסף הזה? מה דעתך באם נפל השטר לחצרו של אדם האם יהיה מותר לו לקחתו לעצמו?

תשובה:

ב"מ כו,א – 'ואמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני ייאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן... המתין עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם' ורש"י שם 'נטלה לפני ייאוש – שלא שהה זה כדי למשמש בכיסו, המתין לה וכו' – בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה'. וכן נפסק בשו"ע רנט, א.

אנו רואים כאן שאע"פ שבדרך כלל בכסף אין בעיה של ייאוש שלא מדעת משום שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה (כב,ב), אם רואה הכסף לפני זמן של כדי משמוש בכיסו מחויב להשיבו לבעלים ולאחר הנטילה להשיבו לא פוקע חיוב ההשבה גם לאחר הייאוש שהרי אם התכוון לגוזלה לאחר ייאוש עובר משום השב תשיבם. וכיון שמחוייב להשיב לכאורה אסור לו להשתמש בכסף, שהרי הגמרא אומרת לגבי שימוש בדמי אבידה 'אמר רבי חלבו אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה, אבל מעות אבידה דלא טרח בהו לא' ונפסק בשו"ע רסז', כה'.

אלא שהרמב"ם והמחבר (רסט) פסקו לגבי ספק הינוח דבדיעבד אם נטלו זכה ותמהו כולם על הרמב"ם מדוע זכה, ונחלקו האחרונים בדבר:

 

·         הב"י והש"ך הסבירו שכיון שאינו יודע למי להשיבו לאחר ייאוש יכול לעשות בו כרצונו ואע"פ שנפסק כאביי שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש מסביר הש"ך שזהו דווקא לעניין שאם יבוא הבעלים יצטרך להשיב לו, אבל להשתמש יכול. הב"י מסביר שזה לעניין שלכתחילה אסור לקחתו. לכן גם במקרה של השאלה לכתחילה לא ייטול עד זמן ייאוש כדברי הב"י ואם נטל לאחר ייאוש יכול להשתמש.

·         הסמ"ע, הגר"א ור,א אומרים שכיון שנטלו על מנת להשיב אין בעיה של גזל אלא של 'השב תשיבם' ובדבר שאין בו סימן ואין לו יכולת להשיב אין מצווה. בדברי אביי שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש זה כשנטל כדי לזכות לעצמו ולא כדי להשיב ולפי זה גם במקרה שבשאלה לכתחילה לא ייטול כדברי הב"י.

במקרה שנטל: אם נטל כדי להשיב יזכה לעצמו ואם נטל כדי לזכות הווי ייאוש שלא מדעת ואסור.

 

לשיטת הרמב"ם צריך להסביר את הגמרא בדף כו (שרואים בה שחייב להשיב מטבע גם אחרי ייאוש) או כשיודע מי הבעלים או שכיש סימן כגון מטבע בכיס.

אמנם הרמ"א חלק על השו"ע ופסק כרש"י ותוספות שאינו זוכה בחפץ ולשיטתם גם כשאין דרך להשיב אין זוכה בחפץ ואם כן גם במקרה שבשאלה אסור לו להשתמש בכסף לעצמו.

ויש להוסיף שאפילו לאחר זמן של כדי שימשמש בכיסו עדיין יש מקום לחשוב שהבעלים לא התייאשו במקרה שנסע איתם ברכב עוד אדם או שניים, שהרי הגמרא אומרת 'אמר רב נחמן ראה סלע שנפלה משניים חייב להחזיר. מאי טעמא? שההוא דנפל מיניה לא מייאש' כיון שרק שניהם היו שם אומר המאבד אתבע אותו עד שייתן לי 'בשלושה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא? דההוא דנפל מיניה וודאי מייאש' כיון שכל אחד מהשניים האחרים יאמר שלא הוא לקחה'. מסייג זאת רבא שם ע"פ איכא דאמרי ב' שהוא הנפסק שזה דווקא כאשר אין בה שתי פרוטות אבל כשיש שווה שתי פרוטות חוששים שמא היו שניים שותפים, אחד מחל לחברו על חלקו וחייב להחזיר (ונראה שביותר משלושה לא חוששים לשותפים) אבל למרות הנ"ל אולי כיון שרק עכשיו עלה לרכב ועד עכשיו לא שהה עם שאר הנוסעים כן מתייאש הבעלים דאינו יכול להיות בטוח שלא נאבד השטר לפני שנסע עם שאר הנוסעים.

 

לגבי שטר שנפל לחצר:

הנ"י (יב,ב בדפי הרי"ף) הביא את הר"ן לגבי 'ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא' (כג:) שמסביר מדוע לא זכתה חצרו של בעל הגת בכופרא בשביל בעליה 'ולא עדיפא חצרו מידו דכל היכא דבאיסורא אתא לידיה לא זכי בה לעולם' וכן כתב הרא"ש סימן ט' שמטעם זה לא זוכה חצרו של בעל הגל באבידה בשביל בעליה אלא הוי של מוצאה (משנה כה:), וכן פסק הש"ך רסח', ס"ק ב' שחצר יוצרת מצב של באיסורא אתא לידיה ואין הבעלים יכול אח"כ לזכות באבידה[2]. אולם מהתוספות (כו. ד"ה 'דשתיך') מבואר שחולקים על כך שהרי לא תירצו כרא"ש, אלא הסבירו שחצר לא קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם ומשמע שאין בעיה של באיסורא אתא לידיה, ועל פיהם פסק המהרש"ל שאין דין באיסורא אתא לידיה בחצר. המהרש"א חלק גם הוא על המהרש"ל.

ויש להעיר שלכו"ע הקניין של החצר לא ימנע מאדם אחר לזכות באבידה, כמו במקרה של מעצרתא ובגל שאדם אחר יכול לזכות.

הנתיבות (רסב, א) מקשה על הש"ך שהרי התוספות והרא"ש עצמו כתבו לגבי הלוקח מחברו פירות ומצא בהם מעות (כו:) שגם התגר עצמו יכול לזכות בפירות אם שהו בידו כדי שיערבם עם פירותיו וכן נפסק בשו"ע רסב', יז', והרי לכאורה באיסורא אתא לידיה. הנתיבות מסביר שדווקא כאשר רוצה לזכות מטעם חצר (כגון שבא אחר לזכות ואמר לו בעל החצר חצרי זכתה לי) יש באיסורא אתא לידיה, אבל כאשר אינו רוצה לזכות מטעם חצר יכול לעשות קניין ולזכות בעצמו.

 

שאלה 2 – סעיף ד

ראובן שראה שנפל חפץ משלושה אנשים ומצאו ואין בו סימן, באוזה אופן חייב להכריז ובאיזה אופן אינו חייב.

תשובה:

ב"מ כו ,ב "ואזדא רב נחמן לטעמיה רב נחמן לטעמיה ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה בשלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה".

מדברי רב נחמן עולה שדווקא כשנפל משלושה וחושד בחבירו שידחוהו מאחד לשני הריהו מתייאש, אבל כשנפל משנים אינו מתייאש וצריך להכריז.

רבא חולק על רב נחמן: "אמר רבא האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו ולא מיאשו איכא דאמרי אמר רבא אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה".

לשיטת רבא, אפילו נפל מ-3 לא מייאש אם שוה פרוטה לכל אחד ואחד, שאולי הם שותפים. ומסביר רש"י :

"אימור שותפי נינהו - בסלע זו, ונאמנים זה על זה, ואין האחד חושד את חבירו בחלקו, ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש, מימר אמר אחד מן השותפים מצאה, ולצערני הוא שותק, ונמצא, כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו, והא אוקמיה כאביי, הלכך אף על גב דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר, אבל כי אין בו שלש פרוטות, מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה, ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא, והרי משמט ואמר לא לקחתיו, אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו.

אימור שותפי נינהו - ומהימני אהדדי, ואין חושדין זה את זה, ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:

ראה סלע שנפלה - ולא גרסינן משנים".

כלומר, אם שוה 3 פרוטות אפשר לומר שהם שותפים, ואז אין יאוש. אם לא שוה 3 פרוטות אם הם שותפים אין כאן השבת אבידה, ואם אינם שותפים אז בשלושה בני אדם, מסתמא יכולין לדחותו מאחד לשני ומייאש.

ובהמשך אומר רבא די לי שיהא שוב 2 פרוטות ואפשר לומר שהם שותפים ואחד מהם מחל לחבירו ואז לא מייאש וצריך להכריז.

וז"ל השו"ע "ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה צריך להחזיר אפילו אין בו סימן, שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו, ואם לא ראה ממי מהם נפל: אם יש בו סימן יכריז ביניהם, ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו" והוסיף הרמ"א "ודוקא ששוה שתי פרוטות כמו שנתבאר ס"ב".

השו"ע פסק כרבא שאם נפל משנים או משלושה בנ"א חייב להכריז שמא הם שותפים ושמא אחד מחל לחבירו אם שוה פחות מ-3 פרוטות, וברמ"א הוסיף ודווקא שתהא האבידה שווה 2 פרוטות.

אם ברור שאינם שותפים והוי 3 בנ"א פטור מלהחזיר שמייאשו עצמן. וכן אף אם ייתכן והוי שותפים אך המציאה שווה פחות משתי פרוטות פטור מלהשיב.

וכן אם שלושתם גויים!!! (ודוק, ואכמ"ל).

אמנם הגר"א (ס"ק ג, י) כתב שלרי"ף היתה גרסא אחרת שלא גרס שצריך שוה 2 פרוטות, ולכן המחבר בסעיף ד לא נקט שצריך שיהא שוה 2 פרוטות, וכן הרמב"ם לא הצריך שצריך שוה שתי פרוטות.

סימן רסד

שאלה 1 – סעיף ז

האם במקרים הבאים יכול נותן ההנאה לחזור בו?

א.      ראובן עצר מונית בסביבה שוממת, ונהג המונית דרש ממנו סכום גבוה יותר מן התעריף המקובל.

ב.       ראובן נזקק לרופא באמצע הלילה, והרופא דרש סכום מופרז בשכרו.

ג.        אדם שהיה במצוקה בבריחה מפני השלטון, או מחמת מחלה, והבטיח למצילו שכר עבור טרחתו. האם יוכל לטעון משטה הייתי בך?

ד.       אם הבטיחו לשדכן או למתווך סכום כסף גדול לכשיגמור את הענין האם חייבים לתת לו כל מה שהבטיחו?

 

תשובה: בב"ק קטז ,א "אם אמר לו אציל את שלך וכו' - אמאי ונימא ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר ליה משטה אני בך הכא נמי לימא ליה משטה אני בך! הא לא דמי אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים וא"ל אפסדתני כוורי בזוזא".

מבואר כאן שכאשר אדם מסייע לחבירו אינו יכול לנצל את מצוקת חבירו ואין הוא יכול לדרוש תשלום מופרז בעבור עבודתו, ואין לו אלא שכרו, אולם אם בכך שמסייע מפסיד סכום רב שהיה יכול להשתכר (כגון במעבורת שאם היה דייג יכול לדרוש תשלום גבוה) רשאי לדרוש סכום גבוה ומחוייב לשלם, שאין המסייע צריך להפסיד ואינו יכול לשטות בו. ולכן במקרה בגמרא רשאי הדייג לדרוש סכום גבוה.

יש להעיר שבגמרא מדובר שמי שמציע את הסכום הגבוה הוא הבורח, ומסברא יתכן שדוקא באופן זה יכול לטעון משטה אך לא אם נהג המונית דורש את הסכום הגבוה, כמקרה המתואר בשאלה. ולא מצאנו לכך התייחסות בפוסקים.

הרמ"א מביא בשם התוספות (יבמות קו.) והרא"ש שאם זהו דבר שמשלמים הרבה בעבורו כגון השבעת שדים ורפואות - רשאי לדרוש תשלום גבוה, וחייב ליתן כל מה שהתנה עימו. וא"כ בשאלה לגבי רופא שנראה שמדובר ברופא פרטי חייב לשלם מה שהתנה עימו.

צריך להעיר שרופא רשאי לדרוש סכום מופרז בעבור חכמת הרפואה, אך לא בעבור התרופות (ע' קצות א וכן באה"ג).

 

לגבי אם זו עבודתו שהיה יכול להרוויח במקום אחר כמו הנהג מונית שבשאלה, כתב הסמ"ע שברא"ש וברמב"ם משמע שאפ' אם לא בטוח שאכן ירוויח הרבה אלא שיש סיכוי מסויים אפ"ה צריך לשלם כל מה שהתנה עימו. ודייק הקצות מהסמ"ע שאם ודאי לא ירויח – אין לו אלא שכרו, אך כתב שמהרא"ש משמע שאפילו אם ברור שלא ירוויח הרבה, מאחר שיש לו הפסד מועט מגלגלין עליו הכל, כמו בדין 'זה נהנה וזה חסר' שאפ' חסרון מועט מגלגלין עליו הכל.

הרב פז העיר שדברי הקצות שייכים רק באופן שהיה מפסיד עבודה אחרת, אבל אין הם שייכים במי שעבודתו בכך, כגון נהג מונית שלוקח אותו במקום אחרים, שאז מה שהוא עוזר לאחרים אינו נקרא הפסד, אלא זוהי עבודתו. אמנם יש להעיר שאולי בסביבה שוממה שאין מוניות ובשעת לילה הוי תעריף מיוחד, ואם דורש את התעריף המיוחד הרי זהו שכרו. ואם אין תעריף מסוים אז נראה שרשאי לדרוש גם סכום גבוה, אמנם צ"ע מה הגבול כי ודאי לא יוכל לבקש פי 10 וכדו'.

הנתיבות הביא מחלוקת ראשונים לגבי מתי טוען טענת משטה: למרדכי קיימת טענת משטה דווקא במילי דמצווה אבל במילי דעלמא לא יכול לטעון משטה ומחוייב לשלם מה שהתנה עימו, לרא"ש ורשב"א תמיד יכול לטעון משטה אף במילי דעלמא. אבל אם עשו קנין - במילי דעלמא לא יוכל לטעון משטה, שהקניין מחייב, אבל במילי דמצווה אפ"ה יוכל לטעון משטה.

וא"כ לרא"ש ורשב"א באדם שבורח מבית האסורים וכשמצילו ממחלה שהוי מילי דמצווה יכול לטעון משטה אני בך. ובמילי דעלמא כגון פועל, סרסור או שדכן - אם היה קנין (או שהוי דבר ללא קצבה שאין אונאה וזהו שכרו) לא יוכל לטעון משטה אף שטוען אונאה שהשכר צריך להיות אחר

 

ביחס לרופא בלילה, אם מעיר אותו לא מקרי הפסד שהרי אינו עובד באותה שעה. ולא ברור מהו שיעור שכרו של רופא כזה, ומה התעריף שלקח שהוי מוגזם. ואולי יש שכר מקובל של רופא כונן, אך נראה שאין לדמות ביניהם.

 

הערות נוספות:

קצות ד - אם נשבע או עשה תקיעת כף שישלם הכל אזי מחוייב לשלם ולא יכול לטעון משטה.

נתיבות בשם התשב"ץ - אם אין פער מעל שתות בין שכרו הראוי לבין מה שהתנה ישלם מה שהתנה.

אם תפס או שכבר שילם לו כתב המחבר שזכה במה שבידו.

 

לסיכום, נראה לומר שהרופא רשאי לדרוש סכום מיוחד שהוי כמומחיות מיוחדת אף שלא מפסיד. ואיני יודע מה הכוונה הסכום המקובל, האם הכוונה לתעריף עבור רופא כונן בקופת חולים וכד' ובכל אופן נראה לומר שזכאי לכל מה שהתנה.

אבל לגבי נהג המונית או מי שמציל מבית האסורים – הקצות כתב שמי שיש לו טענת הפסד רשאי לדרוש שכרו, אולם הרב פז אמר שדברים אלו אמורים דוקא כשיכול להרויח מעבודה אחרת, אבל נהג מונית שזו עבודתו - אינו יכול לנצל את מצוקת האדם (אלא אם כן יטען שבלילה נוסע רק כשמסכימים לשלם לו סכום גבוה או שנוסע רק נסיעות ריווחיות במיוחד ואם אין לו אזי לא עובד, אולי טענתו מתקבלת).

 

ד. שדכן שהבטיחו לו סכום גדול: כתב הרמ"א שאין לו אלא שכרו ולא מה שהתנה עימו. הש"ך הביא את הרש"ל שכתב שנותן כל מה שהתנה עמו, והסביר שאין כאן מחלוקת אלא הדבר תלוי במנהג המקום, שאצל המהרש"ל נהגו בשדכנות שהוי כדבר שאין לו קצבה.

קצות ג - היכא שמפסיד השדכן זמן וטרחא מכיוון שיש לו הפסד מגלגלין את כל מה שהתנה. יש לציין לאור דברי הרב פז דלעיל שאם מדובר בשדכן שזהו מקצועו אין זה נחשב הפסד, אלא רק אם מתבטל ממלאכה אחרת.

הפת"ש (ח) הביא בשם הב"ח שצריך ליתן כל מה שהתנה, והביא את החולקים עליו - הפמ"א והח"צ.

כאמור, אם תפס השדכן או אם כבר שילם, זכה במה שבידו.

 

שאלה 2

         א.         במדינה דמוקרטית מסויימת, אנשים הפגינו נגד מדיניות הממשלה והמשטרה עצרה אותם ואסרה אותם, ראובן ושמעון היו ביחד וטפלו עליהם האשמות שהם לא עשו, אולם ראובן היו לו קשרים עם עו"ד טוב, והלה גרם לשחרורם וזה היה כרוך בהוצאה כספית גדולה האם שמעון יכול לטעון שבין כה וכה הוצאת בשבילך ואיננו חייב לשלם. מה הדין?

          ב.         ומה הדין בכל טובה שאדם עושה לחבירו מבלי ידיעתו, האם יוכל לטעון בחינם עשית לי?

          ג.          ומה הדין אם השביח נכסיו והלה לא ניחא ליה, האם מחויב לשלם לו?

 

 

תשובה:

א. בב"ק קטו ,ב "שטף נחל חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו". ובדף קטז. "בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו אמר לו וזו שאלה, אין לו אלא שכרו".

מגמרא זו לומד המהר"ם פדאווה וכ"פ הרמ"א שאם ירד להציל ולא הציל, או לחילופין שעלה החמור הטובע מאליו, שהמשותף למקרים אלו שלא המציל עזר באופן אישי - אם התנה מקבל שכרו, ואם לא התנה אפילו שכרו אין לו.

ונראה שמגמרא זו פסק המהר"ם פאדאווה לגבי שנים שהיו בבית הסוהר, שאם יצא השני ללא השתדלות חבירו מאחר שלא התנה פטור, ואם התנה אז צריך לשלם אף שלא הועיל לו. ואם יצא ע"י השתדלות השני צריך לשלם כפי שנהנה לפי ראות הבי"ד.

לכן בשאלות אלו צריך לברר האם היה ריבוי הוצאות בעבור שהשני ישתחרר שאם לא, אז הוי באופן פשוט כמו דין זנוזל"ח שפטור.

אמנם הרמ"א בסוף הסעיף כותב שאם ירד על דעת להציל בעבור שניהם - אף שלא הוציא הוצאות צריך חבירו להשתתף עימו ולתת לו מה שנהנה. ואם הוי ריבוי הוצאות עליו לשלם לחבירו כפי מה שנהנה.

 

ב. טובה שאדם עושה לחבירו בלי ידיעתו: הרמ"א המשיך בשם הר"ן "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".

ומדייק הט"ז וכן הנתיבות שמדובר כאן כשמרבה ממונו, אך לא שמצילו מהפסד שאז הוי כמבריח ארי שפטור מלשלם. אולם התוספות (ב"ק נח. וב"מ לא:) כתבו שכששטף נהר חמורו חייב אע"פ שהוי כמבריח ארי, משום שברי היזיקא (וא"כ הוי כנגד הט"ז).

ג. השביח נכסיו והלה לא ניחא ליה: כתב הפת"ש ד בשם הבית יעקב שאם מוחה נגדו בשעה שמשביח פטור מלשלם.

 

 

סימן רסז

שאלה: בזמננו אם אדם מצא תיק או עט של חבירו האם יכול לעכבם לעצמו ולשלם תמורתם?

 

תשובה:

גמרא ב"מ כט,ב 'אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחם לאלתר', ומסבירה הגמרא מדוע אין הדין כך בספרים 'תפילין בי בר חבו משכח שכיחי ספרים לא שכיחי'.

משמע מהגמרא הנ"ל שדבר שכיח מותר לשום דמיו ולהשתמש בו.

אלא שהרמב"ם נותן טעם לגמרא משום ש'אינם עשויים אלא למצוותן בלבד' ודייקו הסמ"ע והש"ך בלשונו שהיינו דווקא בדבר שמשמש לצורך מצווה ולא בשאר דברים. ובספר פתחי חושן כתב שכן דעת הסמ"ע והש"ך להלכה, ולא נראה לי (הכותב).

הטור והשו"ע לא הזכירו הוספה זו של הרמב"ם, ולשיטתם משמע שהיינו בכל חפץ השכיח בשוק לקנותו, וכן משמע בסמ"ע שזו שיטת הטור והמחבר.

הרא"ש כתב 'דתפילין שכיחי בכל עניין בבית האומן אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר' והקשה הפלפולא חריפתא מדוע הטור לא ציין הגבלה זו.

 

הראשונים נחלקו האם יכול להשאירם לעצמו או רק למכרם לאחרים:

הרא"ש כתב שני פירושים ב'שם דמיהן ומניחן': פירוש א' הוא ששם את הכסף ומניח התפילין עליו ופירוש ב' מוכר את התפילין ומניח הכסף. לפי פירוש ב' אין ראיה שיכול להשאיר החפץ לעצמו.

הטור כתב כפירוש ב' של הרא"ש ומשמע שאין יכול להשאיר לעצמו התפילין, וכן הדין בעט ותיק. הרמב"ם והשו"ע כתבו כפירוש א' שיכול לשום הדמים ולהניחם בראשו ואם כן גם בתיק ועט יהיה הדין כן (לשיטת המחבר, דלהרמב"ם כנ"ל הדין כך רק בתשמיש מצווה) שמותר לשומם ולהשאירם לעצמו. אם מדובר בתיק מיוחד שנראה שיש לבעלים רצון דווקא בו ולא בשוויו אין יכול למכור דאין זה נחשב דבר המצוי בשוק.

פשוט שאם יודע מי הבעלים של החפץ שמחויב להשיבם לו ואינו יכול לעכבם לעצמו ולשלם תמורתם, ובספר פתחי חושן כתב שוודאי שצריך קודם כל להכריז זמן כלשהו לפני ששם דמיהן ומשתמש (ולא פשוט לומר כך, שהרי הגמרא אומרת 'שם דמיהן ומניחם לאלתר' – הכותב).

 

סימן ער

שאלה: ראובן שיש לו בנים גדולים הסמוכים על שולחנו והרוויחו סכום גדול בעסק מסחרי או בעבודה אחרת, למי שייך הרווח? ומה הדין אם מת האב, האם זכאים היורשים האחרים לרשת חלק מהרווחים האלו או לא.

תשובה:

משנה ב"מ יב,א – 'מציאת בנו וביתו הקטנים. . . הרי אלו שלו. מציאת בנו וביתו הגדולים. . . הרי אלו שלהן' ושמואל מסביר שם בגמרא שקטן זהו קטן ממש וגדול הוא גדול ממש אבל אין הלכה כמותו אלא כדעת רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ש'לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן וקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול'. מסביר רש"י שהטעם הוא משום איבה. הד"מ מביא מרדכי (ב"מ סימן תמו) ופוסקו הרמ"א שכן הדין אם הרוויחו בסחורה או במלאכה אבל אם מת אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיו.

המרדכי מסביר שחלק הבנים לפני מיתת האב ואחריו הוא אותו דבר, וכמו שאחרי מותו לא אומרים שהשביחו לאמצע אלא רק כאשר שכרו פועלים מתפוסת הבית כך לפני מות האב.

והמקור לכך ששכרם של הקטנים יש לו דין כמציאתם: הגר"א מציין לב"ק פז' שם אומרת הגמרא איזה כסף משל הקטנים מגיע לאב 'ריווחא דקא אתי להו מעלמא ולית להו צערא בגופייהו בגווה קפיד', ממון שמגיע להם בלי צער של גופם (זאת אומרת בלי שנחבלו) האב מקפיד עליו.

הש"ך מציין מקור בתוספות ב"מ צב: 'דמדרבנן הוא מציאת קטן ושכרו לאביו'.

בסוגריים ברמ"א מצויין לב"י בשם העיטור בסוף סימן קעז'.

הט"ז אומר שהטעם שאין האב מוריש מעשה בן אחד לבניו האחרים הוא שכיון שלא תבע האב סימן שמחל לאותו הבן וזה דווקא כאשר עשה הבן אוצר מאותו הממון.

הערה: המרדכי כתב שבבת אין מעשה ידיה לאביה ואין הלכה כך.