פיצוי על נזקי רעש משיפוץ דירה סמוכה

תיק מספר 72095

 פסק דין

א.      רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובע והנתבע הינם בעלי דירות בבנין מסויים בירושלים. התובע משכיר את הדירה שבבעלותו. במהלך שנת 2011 ביצע הנתבע שיפוץ נרחב בדירתו, שיפוץ שנמשך כשמונה חדשים שבמהלכו הופרעה שגרת החיים בבניין. עקב השיפוץ הנרחב, איכות החיים של השוכרים בדירתו של התובע ירדה בצורה משמעותית. הדבר התבטא, לטענת השוכרים (אשר הגישו על כך תצהיר, וגם העידו על כך בעצמם בפני בית הדין), ברעש חזק שהפריע לעבודת השוכרת (שמבוצעת מהבית) ובחוסר יכולת של השוכר, שהנו רופא במקצועו, לנוח כיאות לאחר ביצוע תורנות לילית. בנוסף לכך הם סבלו, לטענתם, מלכלוך ואבק שנכנסו אליהם הביתה בתקופת השיפוצים, פיגומים בצמוד לדירתם שחסמו את האוויר והפחיתו את תחושת הביטחון האישי, ומעוד מטרדים שפגעו קשות באיכות חייהם בדירה. לטענתם הם ידעו שיהיה שיפוץ, אך אילו היו יודעים שהוא יפגע בהם בצורה כה משמעותית ויימשך כל כך הרבה זמן, היו עוזבים את הדירה קודם לכן.

לאור זאת, בקשו השוכרים מהתובע שייתן להם הנחה למפרע על דמי השכירות. התובע, שביקר בדירה בתקופת העבודות וסבר שטענתם מוצדקת, הפחית רבע מדמי השכירות על תקופת השכירות בה נערכו שיפוצים בדירת הנתבע, סה"כ 6,750 ₪, אותם הוא תובע מהנתבע. כמו כן, נאלץ התובע לתת הנחה לשוכרים החדשים עד לסיום השיפוצים, הנחה המסתכמת ב600 ₪. בנוסף,התובע שילם 500 ₪ לעו"ד על מנת שיכין את התצהיר אותו הגישו השוכרים, והוא תובע גם סכום זה.

סה"כ סכום התביעה: 7,850 ₪.

הנתבע הביא בתור עד את המפקח על השיפוצים שהעיד שאכן בשיפוץ מסוג זה ישנה פגיעה מסוימת באיכות החיים של הדיירים האחרים עקב הרעש והלכלוך, אולם הכל נעשה במסגרת החוק וההיתרים המוקדמים, ולא מדובר בשיפוץ חריג משיפוצים אחרים מהסוג הזה.

הנתבע טען שהיות ומדובר בבית משותף, הרי שמי שקנה בו דירה 'סבר וקיבל' שמידי פעם יש שיפוץ בבניין עם כל אי הנעימות שנלווית לכך. בנוסף לכך, במסגרת הגשת הבקשה לעיריה להיתר בניה, הם הודיעו לדיירים על השיפוץ המתוכנן ולא הוגשו התנגדויות.

מעבר לכך הנתבע טען, שהתובע החליט על דעת עצמו לתת את ההנחה לשוכרים, ולא ייתכן שאחר כך יוכל לגלגל אותה על הנתבע, בלי שקיבל את רשותו להנחה קודם לכן. וכי אם היה מוחל לגמרי על דמי השכירות, האם גם היה יכול לתבוע אותם בחזרה מהנתבע?

הנתבע אף טען שהשוכרים אינם היחידים מבין דיירי הבניין שסבלו, ובכל זאת אף אחד אחר מהדיירים לא הגיש נגדו תביעה. בתור מחווה של רצון טוב לכלל הדיירים, ואף על פי שלדבריו הוא אינו מחויב בכך, הנתבע החליף על חשבונו את תיבות הדואר של הדיירים, וכן את מערכת התאורה בחדר המדרגות. לדבריו, עבודות אלו עלו לו כמה אלפי שקלים.

לסיכום, הנתבע דוחה את טענות התובע וטוען לפטור מוחלט.

כפי שנראה היה במהלך הדיון, רוב העובדות החשובות מוסכמות על התובע והנתבע, ועיקר הנידון היה בשאלה האם הפגיעה באיכות החיים נחשבת לנזק, והאם יש מקום לשלם על פגיעה זו, כאשר התובע הפסיד הכנסות עקב הפגיעה באיכות החיים.

בית הדין הציע לצדדים להגיע לפשרה בכוחות עצמם. הצדדים נכונו לדון על פשרה, אולם לא הגיעו לעמק השווה בעניין הסכום.

ב.      השאלות לדיון

1. ההיבט העובדתי – האם היתה פגיעה משמעותית באיכות החיים בדירה המושכרת.
   
2. האם הפחתת שכר הדירה לשוכרים הייתה מוצדקת?
   
3. האם יש לגלגל הפחתה זו על הנתבע?
   
4. האם מוטל על הנתבע לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו עקב השיפוץ?
   

ג.       הפגיעה באיכות החיים בדירה המושכרת

אין חולק שמדובר בשיפוצים שהתפרסו על פני תקופה ארוכה של כשמונה חודשים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת עד כמה חמורה היתה הפגיעה באיכות החיים של השוכרים. בפני בית הדין העידו השוכרים שגרו בדירה. בעדותם, ציירו השוכרים תמונה קשה של רעש חמור, לכלוך החודר לביתם, ושימוש של הקבלן בשטחי ציבור (גינה וחניות). התובע העיד, שהוא הגיע לביקור וגם הוא חווה רעש רב.

לטובת הנתבע העיד מנהל העבודה, שטען, שלא הייתה חריגה משעות העבודה המותרות על פי החוק (תקנות). כמו כן, לטענתו, תקופת ההריסה היא קצובה וקצרה ורק בה יש רעש חמור. הוא טען שכל הפעולות נעשו תוך זהירות מקסימאלית והתחשבות, אך אכן בסופו של יום יש עבודה שצריך לעשות והיא אכן מהווה פגיעה מסוימת בשכנים.

הנתבע העיד על כך שהגיע להסדרים וניסה להפחית את הפגיעה גם בשאר השכנים, אך הוא אינו נתבע על ידי מי מהם תביעה כספית.

השוכרים לא חלקו על כך שהעבודה היתה בשעות העבודה על פי התקנות.

גם אם נקבל את עמדת הנתבע לגבי דרך התנהלותם, אין ספק שהשיפוץ היווה פגיעה משמעותית באיכות החיים של השוכרים. כאמור, השוכרים ציפו לעשות שימוש 'שקט' בדירה גם בשעות היום, שכן האישה עובדת מן הבית, ובעלה רופא שעושה משמרות ומצפה להניח את ראשו על מיטתו לאחר שהוא חוזר ממשמרת לילה. מסתבר גם, שלאור העובדה שדירת התובע בה גרו השוכרים היא בקומה שמתחת לנתבע, דיירי דירה זו סבלו יותר משאר השכנים מרעש ומלכלוך.

ד.      הפחתת שכר הדירה

שאלת השיפוץ עוסקת במישור של יחסי שכנים, אולם על מנת להזדקק לתביעה זו, עלינו לדון בשאלת השכירות בין הבעלים שהוא התובע לבין השוכרים. אם לשוכרים לא הייתה עילה ממשית לדרוש את הפחתת דמי השכירות, הרי שמדובר במתנה שנתן להם התובע, ובמצב כזה יש לקבל את טענת הנתבע, שאין להגדיר זאת כנזק שמוטל עליו לשלם.

לאחר עיון בפרטי המקרה, נראה שאכן צדק התובע בכך שהחליט לפצות את השוכרים בהפחתת דמי השכירות, ואין מדובר במתנה ללא הצדקה. שכן, דמי השכירות ניתנים עבור קבלת דירה הנותנת מענה לאיכות חיים מסוימת – סטנדרטית. בפועל קיבלו השוכרים דירה שאיכות החיים במגורים בה הייתה נמוכה ממה שציפו לקבל וגם נמוכה ממה שציפה התובע לתת להם. ביטוי לכך ניתן לראות בעובדה שכאשר נחתם חוזה חדש עם שוכרים חדשים, קיבלו השוכרים הנחה מוסכמת מראש בשכר הדירה עד לסיום השיפוץ (אף שבשלהי תקופת השיפוצים כבר לא היה רעש מסיבי, ומדובר בסכום אחר עקב עליית מחירי השכירות).

בעניין זה יש לדון האם שימוש ששוויו קטן יותר בדירה שכורה אכן מהווה הצדקה להפחתת דמי השכירות למפרע. דיון על כך מצוי בשולחן ערוך חושן משפט (סימן שיב סעיף יז), ממנו עולה לכאורה שנזק שנגרם לדירה תוך כדי השכירות איננו מהווה הצדקה להפחתת התשלומים, שכן 'מזלו של השוכר גרם'. אף על פי כן, בפסק דין שניתן בתיק 70068 (טרם פורסם) הראה בית הדין שדבר זה איננו מוסכם להלכה. יתירה מכך, במצב שהפגם היה קיים כבר בשעה שנכנס השוכר לגור בדירה, לכל הדעות לא אומרים שמזלו של השוכר גרם, ועל המשכיר לפצותו מדין מקח טעות או אונאה. במקרה הנידון כאן, אמנם השיפוץ החל לאחר חידוש השכירות, אך כבר היה ידוע בזמן הזה. אמנם לכאורה ניתן לומר שהשוכרים "סברו וקיבלו", אך לאידך – נראה מן הנסיבות, שהם וגם המשכירים לא היו מודעים לחומרת הפגיעה באיכות חייהם ולהתמשכות השיפוצים. יתכן, שאילו היו מודעים למשמעות השיפוצים, היו השוכרים עוזבים את הדירה, או דורשים הפחתה משמעותית במחיר ועל כן יש מקום לומר שעדיין יש כאן טעות.

אלא שיש לדון מן הבחינה ההלכתית, האם יש כאן טענת מקח טעות, מכמה סיבות: שמא יש לומר שאולי טעו בהערכת המציאות, אך כיוון שידעו את העובדות לא ניתן לטעון טענת מקח טעות. ועוד, שבמהלך השנה לא ביקשו לעזוב את הדירה למרות שכבר הבינו את רמת הפגיעה בהם, ושמא בכך עצמו יש לראות כמחילה (ראו שו"ע חו"מ סימן רלב סעיף ג'). בעניין זה שמא יש לומר, שהם התלוננו על המום המתמשך, ועל כן לא הפסיקו את זכות התביעה שלהם. עוד יש להסתפק, האם רעש במהלך היום אכן מהווה מום עבור כל שוכר, או שמא רק עבור שוכרים אלו הדבר מהווה פגיעה משמעותית, ושמא אין בכך טענת מקח טעות.

אלא שיש לומר, שבכל אופן המחיר שנקבע הוא גבוה ביחס למצב בו יש רעש משמעותי למשך תקופה ארוכה. טענה על טעות במחיר, נידונת בגדרי דין אונאה. אלא שבדין זה קיימא לן (שולחן ערוך סימן רכז סעיף לה) שאין אונאה בשכירות קרקעות, ועל כן גם אם המשכיר והשוכרים סיכמו ביניהם על סכום גבוה של שכירות מהערך האמיתי של הדירה, אין צורך להחזיר את הסכום (לפחות לא עד מחצית הסכום, ראה בשולחן ערוך שם סעיף כט במחלוקת המחבר והרמ"א).

אף על פי כן, נראה שאין לראות את החזרת חלק מסכום השכירות על ידי התובע כמתנה בעלמא, שכן הסמ"ע (סימן רכז ס"ק נא) כתב בשם המהרש"ל שאף שאין בקרקעות דין אונאה, ישנו איסור להונות את חברו בדמי הקרקע, וכן נכתב במפורש בפירוש הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, יד), הובא גם בפתחי תשובה (סימן רכז ס"ק כא), עיין שם. אם כן צדק התובע בכך שבחר להחזיר חלק מתשלום השכירות לשוכרים. אמנם ברמב"ן ובסמ"ע שם נכתב שכאשר גם מוכר הקרקע לא ידע מהאונאה אין כאן איסור, אך עדיין נראה שבבא לצאת ידי שמיים יש עניין להחזיר, וכן מביא פתחי חושן, אונאה פ"י הערה ו מאור החיים הקדוש.

בנוסף לכך, הסיבה שבקרקע אין אונאה היא משום שקיים בכך דין מחילה גם בפער גדול של המחירים עקב ייחודה של הקרקע (שאיננה מיטלטלת ולכן לכל אחד היא שווה באופן אחר, תלוי בצרכים שלו ביחס למיקום הקרקע), ואילו כאן מדובר בסוג של פגם שעשוי להיחשב כעין מום, שלגביו נפסק שיש דין מקח טעות גם בקרקעות (ראה סימן רלב), וכאן שלא ניתן להחזיר את המקח (שכן תקופת השכירות כבר עברה) יש מקום לפצות על כך בכסף מן הדין עצמו.

אמנם יש מקום לדון על סכום ההנחה והאם הוא היה מוצדק, אך כפי שנראה לקמן, הסכום המדויק של ההנחה הראויה על פי דין אינו משפיע באופן מכריע על הפיצוי, ובכל מקרה בית הדין רואה את ההנחה שניתנה (כרבע מדמי השכירות לתקופת השיפוצים) כמצויה בגבולות הסביר.

לסיכום, הפחתת דמי השכירות היתה ראויה, למרות שיש לדון האם ניתן היה לתבוע הפחתה זו בדין תורה מעיקר הדין. בכל אופן, בית הדין אינו רואה אותה כמתנה בעלמא, ללא הצדקה.

שיעור ההפחתה, היה בגדר הסביר.

ה.     אחריות התובע לנזקי הנתבע

כאמור בסעיף הקודם, ניתן להחשיב את ההנחה אותה נתן התובע לשוכרים כהנחה מוצדקת, וממילא מדובר כאן בנזק, או לפחות במניעת רווח לתובע[1], אולם יש לדון האם על הנתבע לשאת בנזקים הללו.

שתי טענות עיקריות טען הנתבע על מנת להיפטר מאחריות לנזקי התובע:

1. כל הגר בבית משותף עושה זאת על דעת שייתכן ומידי פעם ישפץ אחד מהדיירים את דירתו, על כל עגמת הנפש הכרוכה בכך.
2. באופן ספציפי לגבי השיפוץ הנוכחי, התובע יכול היה להתנגד לשיפוץ זה ולא עשה זאת, ממילא ברור שהוא אפשר את השיפוץ על כל הנזקים שיכולים להיגרם לו מכך.

לכאורה, לשתי הטענות הללו ישנו גם ביסוס הלכתי.

באשר לטענה הראשונה, שעל דעת כן השתתפו, נפסק להלכה שגם בעניין חזקות בנזקי שכנים הולכים לפי מנהג המדינה (שולחן ערוך סימן קנז סעיף ט ועוד).

היות ואכן נהוג במקומותינו שמידי פעם אנשים משפצים את דירתם, ממילא מנהג המדינה הוא שאדם שקונה דירה בבית משותף צריך לקחת בחשבון את העובדה שמידי פעם אחד השכנים עשוי לשפץ את דירתו. בית משותף מבוסס על מערכת יחסים בין כמה דיירים – בו כל אחד מן הצדדים בעלים ייחודי על דירתו, ולצד זה הדיירים שותפים בבעלות על נכסים מסוימים. כמו כן, מתקיימת בין הצדדים מערכת יחסים בה כל אחד זכאי לממש את בעלותו בנכס שלו, תוך התחשבות בהשלכות של השימוש על שכניו.

אנו מקבלים את הטענה, ששיפוץ בדירה בבית משותף, אומנם פוגע בשכנים האחרים פגיעה מסוימת, אך כל שהדברים נעשים במסגרת החוק, התקנות וההסכמים שבין הצדדים (תקנון וכד'), השיפוץ לגיטימי ולא ניתן למונעו. על כן, לכאורה אין חובה מן הדין לפצות את השכנים על המטרד הכלול בשיפוץ.

לכאורה, ניתן היה לסיים את הדיון בתביעה בטענה זו. אך לדעת בית הדין כפי שנבהיר להלן, יש בנדון דידן יותר מקום לפיצוי כספי, כפי שנבהיר להלן.

האם הסכמה לבניה – דינה כמחילה

לטענת הנתבע, אף אם התובע היה יכול למחות, הרי שבפועל הוא לא מחה, וממילא מוכח שמחל על נזקיו. בעניין דברים שעושה אדם בשלו, הגורמים לפגיעה בשכניו, פסקו השולחן ערוך והרמ"א כאחד[2] (סימן קנה סעיף לה):

"כל הרחקות שאמרנו, אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק, הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיק, והוא שראו ממנו שמחל, כגון שסייע עמו מיד, או שאמר לו לעשות, או שראוהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה, זכה. הגה: ועיין לעיל סימן קנ"ד סעיף י"ב. וכן ראוי להורות, אע"ג די"א דבעינן חזקה שלש שנים וטענה (טור בשם הרא"ש)".

במקרה דנן הנתבע תלה מודעות בבניין על השיפוץ המיועד, ויתירה מכך – התובע הודה במפורש שידע על השיפוץ העתידי ולא מחה על כך, וממילא לכאורה יש כאן מחילה.

אמנם עדיין יש מקום לדון בדבר, כיוון שבסעיף הבא (סעיף לו) כתב השולחן ערוך:

"במה דברים אמורים, בשאר נזקים, חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק".

בנזקים כאלו, רק קניין מפורש על מחילה מועיל.

בנידון דידן, הרי שחלק מהקושי בשיפוץ הוא האבק והלכלוך שנגרמים בעטיו, דבר המוגדר בהלכה כנזק שאין לו חזקה. גם לגבי רעש, מופיע בסימן קנז (סעיף ד), שרמה מסוימת של רעש, כדוגמת אומן המוכר בביתו, וכל שעות היממה שיש נכנסים ויוצאים עקב כך, מוגדרת כהיזק שאין לו חזקה, ויכולים לעכב בכל עת. אמנם שם מודגש שמדובר רק כשאי אפשר לישון מחמת הרעש, ונראה שהכוונה לכך שישנו רעש בשעה שבני אדם נוהגים לישון, מה שלא קיים בשיפוץ דנן.

בכל אופן, נראה שאין להיתלות בעניין זה, שכן השולחן ערוך (בסימן קנה סעיף לו שם) כתב מהי הסיבה שאין חזקה לנזקים הללו:

"ולמה שינו נזיקין אלו משאר נזיקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזיקין אלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהזיקו היזק קבוע".

כאן לא מדובר בהיזק לזמן קבוע, אלא היזק זמני, ומנהג העולם הינו דווקא שהדבר ידוע שדברים כאלו נעשים, וממילא חוזר דינו לשאר נזקים שיש עליהם מחילה.

אמנם בסעיף מא כתב השולחן ערוך:

"כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו, אף על פי ששאר בני אדם סובלים אותו, אין לו חזקה כנגד מערער זה".

וכפי שהובהר במהלך הדיון (והנתבע לא הכחיש זאת), לשוכרים היו צרכים מיוחדים שבעטיים נגרמה להם פגיעה מעבר לאדם רגיל, אך ראשית – הדיון כאן הינו בין הנתבע לבעלים ולא לשוכרים, לו אין צרכים מיוחדים, ומלבד זאת – עדיין מדובר בפגיעה זמנית ולא קבועה.

מצד שני, ניתן לטעון שאין לראות באי ההתנגדות לבניה כהסכמה ומחילה על הרעש שיגרם וזאת משתי סיבות: ראשית, מסתבר שהתובע לא העלה על דעתו את היקף הנזק והפגיעה בשוכרים. כמו כן, חוסר התנגדות לשיפוץ עצמו אינו מהווה בהכרח מחילה על נזקים שיקרו עקב השיפוץ. ובנוסף, טענת רעש כבסיס להתנגדות להרחבת בניה, אינה נידונת בוועדות התכנון, שעוסקות בשאלות תכנוניות ולא בשאלות של יחסי שכנים. על כן, העובדה שהתובע לא הגיש התנגדות לוועדת התכנון, אינה מוכיחה כל מחילה על הרעש.

לסיכום, יש להסתפק האם העובדה שהתובע לא מחה כנגד השיפוץ, מהווה מחילה על המטרד והנזקים שנגרמו לו ולדיירים, אך מעצם השותפות בבית יש לראות את השיפוץ כשיפוץ שנעשה כדין.

תשלום נזיקין, כשעושה כדין ושלא כדין

על פי הטענות בבית הדין עבודת השיפוצים נעשתה כדין ולא חרגה מהמסגרת המותרת על פי התוכניות הבניה הספציפיות מבחינת היקף הבניה ולא חרגו מן התקנות העירוניות בעניין שעות העבודה. לאור הטעם הראשון, שהמנהג בבתים משותפים לשפץ דירות למרות ההפרעה הנגרמת, לכאורה מעיקר הדין אין הנתבע חייב בתשלומי נזקיו של התובע. כסניף לכך יש לצרף את העובדה שלא היתה התנגדות לבניה בשל נזקי הרעש. אך עולה השאלה, האם במצב כזה אין חובה לפצות על ההפסד.

בשולחן ערוך (סימן קנה סעיף א) מתבאר שגם כשאדם מרחיק את הנזקים כשיעור הראוי, אם הזיק חייב לשלם. ולכאורה גם כאן סוף סוף גרם הנתבע לתובע נזק כספי. אך יש להבחין בין האמור בשו"ע, שם מדובר בנזק אש, שבו על בעל התנור להיזהר גם כשעושה ברשות שלא יגרום לדליקה, ואילו בנידון דידן עשה בדיוק כפי ההיתר שיש לו לעשות, ונזק הרעש כלול בדבר המותר. כך גם בעניינו, אין חולק שאילו תוך כדי פעולה של שיפוץ 'כדין', היה נשבר חלון וכד', היה הנתבע משלם לתובע את נזקיו, אך יש מקום לומר, שאין לדמות את הדברים,שכן שבירת החלון אינה חלק מן ההיתר – ועל כן אם הזיק – חייב לשלם, מה שאין כן הרעש שכלול בעצם ההיתר לשיפוץ.

גם כשעושה שלא ברשות ישנה מחלוקת האם קיים חיוב תשלומין גם על נזקים עקיפים או רק על נזקים ישירים, ראה שולחן ערוך שם (סעיף לג) וביתר הרחבה בערוך השולחן (שם סעיף כה). אלא שאם היה בית הדין מגיע למסקנה שהשיפוץ נעשה שלא ברשות, הוא היה יכול לחייב לאור הסמכות שניתנה לו בשטר הבוררות ללכת על פי דעות מחייבות, וכן לחייב על נזקים עקיפים.

לסיכום, אילו היינו מכריעים על פי שורת הדין בלבד, התובע היה פטור מתשלום הפסד דמי השכירות שנגרם לו בשל השיפוץ.

ו.        חיוב מכוח הפשרה

עד כאן הדברים אמורים, לו היינו פוסקים על פי שורת הדין בלבד, אולם "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב). הרמ"א בסימן יב (סעיף ב) הביא מחלוקת בשאלה האם ניתן לכוף על לפנים משורת הדין. אולם במקרה שלנו, הצדדים חתמו גם על האפשרות של בית הדין לפשרה, ובמסגרת זאת ניתן להכניס גם את הראוי והטוב.

דומה, שאין חולק על כך שעקב השיפוץ ניזוק התובע בצורה מסוימת. נזק רעש קבוע נחשב כאחד מהנזקים עליהם אין חזקה ומועילה רק מחילה בקניין. אמנם הנזק נעשה באופן זמני וברשות, אך משך הזמן בו בוצע השיפוץ היה ארוך מהמקובל בשיפוץ רגיל, וכן מדובר בשיפוץ מאסיבי הכולל הריסת קירות והרחבת בניה ולא בשיפוץ קטן. מתווספת לכך העובדה שצרכיהם של השוכרים היו כאלה שהם ניזוקו מן הרעש במהלך היום, יותר מהרגיל, דבר בו מתחשבת גם פסיקת ההלכה. למרות שהשוכרים אינם התובעים, אלא בעלי הדירה, העובדה שאלו היו האנשים שהתגוררו בדירה באותה תקופה, הופכת את הנזק לדירה המסוימת, וממילא גם לבעליה, לממשי יותר. זאת ועוד, ככלל, הנזק אותו סופגים השכנים, אינו נזק ממוני. כאשר נגרם נזק ממוני ישיר, המשפץ בוודאי מפצה על הנזק שנגרם (לדוגמא, אם נשבר חלון בבית אחד השכנים), ועל כך אין חולק. אלא שבנדון דידן, התובע סבל הפסד ממוני, לאור העובדה שהוא משכיר את הנכס ונאלץ להחזיר חלק מהשכירות שגבה או שהיה אמור לגבות.

בנוסף לכך, מנהג יפה בחלק מהמקומות הוא שאדם העורך שיפוץ ממושך בדירתו ובכך גורם להפרעה באיכות החיים של שכניו, נותן להם פיצוי מסוים על מנת לפייסם. הנתבע אכן נהג כן, וביוזמתו האישית החליף את תיבות הדואר ואת התאורה בחדר המדרגות בניין.

המנהג האמור, מבטא את ההבנה שראוי שהמשפץ יפצה את שכניו, עת הוא השקיע כספים רבים בטיפוח דירתו האישית ובתוך כך גרם לאחרים הפרעות שונות. דומה שמבין כלל הדיירים, התובע הוא שסבל יותר מכל עקב הפסדיו הכספיים משיפוצו של הנתבע, ועל כן גם ביחס אליו הפיצוי הכללי איננו מספיק.

לסיכום, הפגיעה בדיירים היתה חמורה מהרגיל, והפגיעה בבעלי הדירה, הייתה פגיעה כספית ולא רק גרימת אי נוחות, על כן יש מקום גדול יותר לפיצוי כספי.

אשר על כן, ובהתחשב בעובדה שמצד אחד על פי שורת הדין אין כאן חיוב, אך מצד שני, ראוי ונכון לפצות את התובע, ולו באופן חלקי, על הנזק שנגרם לו, בית הדין קובע סכום לתשלום, באופן הבא:

הנתבע ישלם לתובע מעט פחות משליש הנזק שנגרם.

בית הדין אינו כולל בנזק את עלויות התצהיר, שכן לא היה צורך בתצהיר זה על מנת לקיים את ההליך, ומדובר בהוצאה עקיפה.

בית הדין התחשב גם בעובדה שהתובע נשא בעליות הדיון (200 ₪), וככלל, נוהג בית הדין לחלק את אגרת בית הדין בשווה.

בית הדין קובע שהנתבע ישלם לתובע סכום של – 2,500 ₪, בבחינת פשרה הקרובה לדין.

ז.       החלטה

1. הנתבע ישלם לתובע 2,500 ₪ בתוך שלושים יום ממתן פסק הדין.
2. פסק הדין ניתן ביום חמישי, כג' בחשוון תשע"ג, ‏8 בנובמבר 2012.