חזרה מהודאה ותשלום על נזק שנעשה בשבת
הרב פז ברוך
הנידון: א' וחבר פרצו למטבח של בית כנסת בישוב וגנבו ערק.
הפריצה היתה ע"י עקירת דלת המטבח עם המשקוף ממקומו ע"י דחיפה חזקה במוצ"ש
באה משטרה וא' התקשר לב' לומר לו שהוא גרם לנזק. למחרת המשטרה העירה את א' ולקחה
אותו לחקירה. ובערב ב' הגיע לבית א' ובסוף הערב ההורים של א' כתבו לבית הכנסת שיק
ע"ס 2500 ₪, 1500 ש"ח לדלת חדשה, 500 ש"ח התקנה ועוד 500 ש"ח
קנס בשביל הטרחה וכו'. אחרי זמן אבא של א' זימן דין תורה לערער על התשלום הזה מכמה
טעמים:
א. אע"פ שא'
הודה בהתחלה שהוא עשה הנזק מתברר שהשותף של א' הוא זה ששבר הדלת וא' לקח הכל על
עצמו להגן עליו.
ב. הדלת היתה במצב
גרוע מלכתחילה.
ג. ההסכמה של א'
לשלם הייתה על ידי איום של ב' בתלונה למשטרה ופתיחת תיק וא' הוסיף שהיה שם גם רמז
לפרשייה קודמת שא' היה מעורב בה והוא חשש שמא גם על זה ב' יתלונן.
ב' טען שמי אמר שא'
הוא לא זה שהזיק?! והדלת הייתה במצב טוב, ואחרי הכל א' הסכים ובגלל זה הוא לא
התלונן למשטרה וא"א לחזור בו מהסכמה זו.
הפסק:
יש כאן כמה שאלות
שצריכים לדון בהם:
א. מה היה הנזק
האמתי לדלת?
ב. מה ההשפעה על
הדין אם א' הוא לא זה ששבר הדלת אלא חברו?
ג. האם א' נאמן
לחזור בו אחרי שהודה שהוא שבר הדלת?
ד. מה תוקף ההסכמה
של א' לשלם כאשר ההסכמה הייתה על ידי איום?
ה. האם חל על נזק
זה הכלל קים ליה בדרבה מיניה, וא"כ א' וחברו פטורים מלשלם?
נדון בשאלות אלו
בעז"ה.
א. מה היה הנזק
האמיתי לדלת?
אחרי חקירה קצרה במצב הדלת התברר שהדלת לא היתה במצב טוב כאשר הילדים פרצו אותה. שבוע לפני הפריצה שלהם
היה ניסיון פריצה אחר שזעזע הדלת וגם הדלת פעם נתקעה והיו צריכים לפתוח אותה ע"י
מברג דבר שגרם לחתכים במשקוף וכו' וגם ראינו פתק תלוי בבית הכנסת בבקשה לתרומות
להחלפת הדלת מלפני הפריצה. זאת אומרת שהגבאים של בית הכנסת החליטו להחליף הדלת
לפני הפריצה בגלל שמצב הדלת לא היה טוב. אם כן יוצא שהילדים שברו דלת שהיתה מיועדת
להחלפה בכל אופן ורק הקדימו הביצוע של ההחלפה.
ב. מה התשלום על נזק לדבר שעומד להחלפה?
ונשאלת השאלה מה
התשלום על נזק לדבר שעומד להחלפה? וזו סוגיא בב"ק נה: :
"אמר מר הפורץ גדר בפני בהמת חברו (פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים) היכי דמי? אילימא בכותל בריא, בדיני אדם נמי ניחייב? אלא בכותל רעוע... מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי מה עביד? בדיני שמים נמי לא ליחייב?! קמ"ל".
ויש מחלוקת ראשונים
גדולה בהבנת הסוגיא אם נושא החיובים כאן הוא הכותל או הבהמה. לא ניכנס לכל הסוגיא
רק נתמקד בהתייחסות לפריצת כותל רעוע אם חייב בדיני שמים או שחייב אף בדיני אדם או
שאינו חייב כלל?
תוספות (ד"ה
אילימא) כתבו שפטור אפילו על הכותל:
"אע"ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמיים על הכותל שהוא רעוע כ"כ שיפול ברוח מצויה או אפילו ברוח שאינה מצויה".
והרא"ש כתב
שאולי יש חיוב על הכותל:
"א"נ אף על הכותל חייב (בדיני) שמים לפי שהיה ראוי לעמוד יום או יומיים עד שימצא פועלים וצרכי בנין".
ובפלפולא חריפתא (ב)
פירש:
"ועכשיו צריך להוציא יותר ולשכרם ביותר".
ובסמ"ע (שצט,
ט) משמע שבעל הכותל היה יכול לתקן הכותל וכך לחסוך ההחלפה. הרמב"ם בשו"ת
מובא בדרישה שם שצז, ד כתב:
"ואם על הכותל אמר וכי פורץ גדר רעוע למה פטור מדיני אדם? וכי יעלה על לב אדם בעולם שהשובר כלי שלם חייב והשובר כלי רעוע פטור?! אלא כך הדין השובר כלי שלם והוזק משלם דמי שלם והשובר כלי רעוע משלם כלי רעוע..."
לפי הרמב"ם
משמע שמשלם שווי הכלי ששבר אע"פ שעומד להחלפה. והסמ"ע הנ"ל מביא
דעות אלו.
מיהו בנידון דידן נראה שא"א לחייב על הדלת עצמה גם לצאת ידי שמים בגלל שהדלת עצמה היתה במצב
טוב, גם אחרי הפריצה ביחס למצבה הקודם, ואע"פ שהעקירה גרמה לה עוד כמה שריטות
וכו' סו"ס הדלת הוחזרה למקומה והמשיכה לתפקד כלפני הפריצה. זאת אומרת שלא
נעשה נזק משמעותי לדלת. והואיל ובכל זאת הדלת עמדה להחלפה - בנידון זה יש לחייב על
ההתקנה המיותרת של הדלת, שהרי א"א להשאיר המטבח בלי דלת, אבל לא על הדלת עצמה.
א' טען שההתקנה נעשית בחינם ולכן אין עליו תשלום. אבל נראה שאע"פ שהגבאי המסור של בית הכנסת
עושה תיקונים בבית הכנסת בחינם, פירוש הדבר שהוא מוכן לוותר ולמחול לבית הכנסת על
התשלום אבל אינו מוכן לוותר ולמחול למזיק! ולכן אין בטענה זו ממש.
סיכום פרק זה:
אין חיוב על הדלת אבל יש חיוב על ההתקנה.
ג. מה הדין כאשר שנים הזיקו, זה אחר זה והשני גרם לנזק בפועל?
נראה שבנידון שלנו
כאשר הראשון נתן לדלת מכה והיא לא נפרצה והשני נתן עוד מכה ונפרצה, שהשני חייב
בנזק ולא הראשון. וזה מסוגיא ב"ק (י. – י(: שיש שם כמה דוגמאות כאלו ונפסק שהשני חייב. נאמר שם
שאם יש אש והאש לא יכלה להזיק ובא שני והוסיף עליה חבילה והלכה והזיקה שהשני חייב.
ונאמר גם שאם צריך כמה אנשים לשמור שור ורק כולם ביחד יכולים לשמור, ואחד מסתלק,
הוא חייב בכל הנזק, שהרי הוא גרם. ונאמר שם גם שאם ה' ישבו על ספסל ובא אחר וישב
ושבר שאם הספסל לא היה נשבר בלעדיו הוא חייב. ונאמר ג"כ בסנהדרין עח. שאם
הכוהו כמה ולא מת ובא אחר והכהו ומת, אם לא היו בראשונים להמית – האחרון חייב.
אמנם יש לומר שאינו דומה נידון דידן למקרים הנ"ל, שבמקרים הנ"ל מעשה הראשון לא עשה כלום, היינו
אם הראשון עשה אש שלא היתה פורצת החוצה ושורפת ובא השני והגביהה אין במעשה הראשון
שום נזק כמש"כ רש"י שם (י: ד"ה פשיטא) : "... הרי הראשון לא
סייע כלום דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל" וכן במי שמכה חברו מכה שאינה ממיתה
ובא אחר והכהו מכה הממיתה הראשון לא המית אותו שאין במעשיו כדי להמית! וכן אם
חמישה ישבו על הספסל ולא היה נשבר ובא האחרון ושברו אין במעשה הראשונים כלום. משא"כ
בנידון דידן יכול להיות שהמכה של הראשון זעזעה את הדלת וכך אפשרה לשני לשבור אותה
ובלעדי הראשון לא היה במעשה השני כלום?! וזה דומה לראשון שחפר בור של שמונה טפחים
ובא אחר והוסיף עוד טפח ששניהם חייבים (ה"ה נזקי ממון יב, יב שו"ע חו"מ
תי, ס"ג) בגלל שמעשה הראשון נשאר ותרם לנזק וזה דומה למש"כ ב"ק נג.
שאם שור דוחף שור אחר לבור שניהם חייבים ואם א"א ליפרע מזה נפרע מזה. וה"ה
בנידון דידן התוצאות של המכה של הראשון נשארו בדלת ולכן שני המעשים מצטרפים להפיל
הדלת?!
מיהו נראה שבכל זאת השני חייב ולא הראשון ואינו דומה למקרים הנ"ל של הבור ששניהם חייבים. ונראה
ראיה מפסיקת הרמב"ם בסוגיא הנ"ל של ה' שישבו על הספסל (ב"ק י:)
שפסק שרק האחרון חייב גם במקרה שהראשונים ישבו והיו עתידים לשבור הספסל בעוד
שעתיים ובא האחרון והקדים שבירתו בשעה "הואיל וקירב שבירתו האחרון חייב"
(נז"מ ו, טו) (כפירוש הגר"א שם שפא, א-ב) והרי כאן זה ברור שמעשה
הראשונים ותרומתם קיימים בעת שבירת הספסל ובכ"ז האחרון חייב בלבד הואיל והוא
סו"ס גרם לשבירתו. וגם לשיטת רש"י (לפי פירוש הגר"א הנ"ל)
שסובר הפוך מן הרמב"ם שגם אם הראשונים לא היו שוברים הספסל והאחרון
ישב וגרם לשבירתו, כולם חייבים כלשון הגמרא לפי גירסתו ז"ל: "אי
לאו אתון, בדידי לא הוה מתבר" וא"כ רואים שהואיל ותרמו לשבירה – חייבים!
וזה דומה לנידון דידן?! אבל נראה שגם לפי רש"י נידון שלנו שונה ורק האחרון
חייב. ע"ש ברש"י בד"ה:
"ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחוד לא הוה מיתבר - ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם! וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי דמאי הוה ליה לקמא למיעבד".
רש"י פירש כאן
שכאשר האחרון ישב הראשונים היו צריכים לעמוד כדי למנוע שבירת הספסל. ומדלא עמדו הם
תרמו לשבירת הספסל זאת אומרת כאשר כולם יושבים והספסל קורס - כולם היו שותפים
באופן פעיל בעת שבירת הספסל, ולכן כולם חייבים משא"כ בנידון דידן מעשה הראשון
הסתיים באי - שבירת הדלת, ומעשה שלו לא היה קיים בעת השבירה ולכן רק האחרון חייב.
וזה דומה למה שרש"י
הנ"ל כתב בסופו: "וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי דמאי הוה ליה
לקמא למיעבד" זאת אומרת שבחפירת הראשון ט' ואחרון הוסיף עוד טפח והשלימו לעשרה
שהאחרון חייב על הכל, לפי רבנן שם שהלכה כמותם (רמב"ם נז"מ יב, יב שו"ע
תי, טו) שם המקרה שונה מספסל "דמאי הוה ליה לקמא למיעבד" פירוש לפירושו
שמעשה החופר הראשון הסתיים לפני שהשור נפל שם ולכן הוא אינו משתתף פעיל בעת הנזק
כדי שנאמר לו שהוא לא היה צריך להיות שם אלא לעמוד! הרי הוא לא היה שם כלל ולכן
פטור! וזה דומה לנידון דידן שמעשה הראשון כבר הסתיים כאשר הנזק נגרם ולכן א"א
לומר לראשון שהוא היה צריך להסתלק אז!
וזה שונה מאחד חופר
שמונה והאחרון הוסיף לתשעה ששניהם חייבים ששם מעשי שניהם קיימים בבור בעת הנזק וכל
או"א לבד היה יכול להזיק נזק זה ולכן שניהם חייבים משא"כ בנידון דידן
שעובדה ברורה שלא היה במעשה הראשון כדי להפיל הדלת.
אמנם יש לעיין שהרי הנזק הזה נעשה כאשר הם היו שותפים לפשע ועבדו ביחד. א"כ נשאלת השאלה אם אפשר
לחייב אותם כמו שותפים שגנבו? שהרי בב"מ ח. כתוב: "שותפין שגנבו חייבין"
ורש"י פירש שם אם שותף א' גנב בשבילו ובשביל שותפו שניהם חייבים ולא נאמר על
כך אין שליח לדבר עבירה א"כ אולי נאמר כן ג"כ בנידון דידן? ואמנם תוספות
שם ד"ה ושותפין חלקו על רש"י וכתבו שרק חייבים אם הרימו הגניבה ביחד אבל
אם אחד הוציא בשביל חברו, רק הוא חייב בגלל שאין שליח לדבר עבירה, מיהו נראה שפוסקים
כרש"י. עיין חו"מ קעו יב פסיקת המחבר בעקבות הרמב"ם שאם שותף קונה
טריפות ונבילות לטובת השותפות, שזה אסור, השותף השני זוכה בהם! אמנם עיין מחנה
אפרים שותפים ח שכתב שזה רק בגלל שחלקו בכסף השותפות, קנה חלקו בטריפות. אבל לא
נראה כן ברמ"א שפסק שאם שותף גנב או גזל לטובת השותפות השותף השני זוכה
בחלקו! ורואים שלא שייך אין שליח לדבר עבירה בשותפים. וא"כ אולי ה"ה
בנידון דידן וא"כ שניהם חייבים מן הדין אע"פ שרק אחד שבר בפועל?
אבל נראה שלא כך פני הדברים ואע"פ שבזכיה השותף זוכה בקניין של איסור של חברו כנ"ל אבל
בשותפים שהזיקו לא נחיל החיוב על שניהם. כן נראה ממש"כ בב"ק נא. שהגמרא
מחפשת למצוא מציאות של "בור של שותפים" שכתוב במשנה. הגמרא שואלת:
"אמרי בור של שני שותפין היכי משכחת לה?..." ואחרי כמה הצעות הגמרא
אומרת: "כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה" ולא אמרה ששותף
אחד כרה הבור בשביל שניהם וכן נאמר שם במשנה: "אחד הביא את האור ואחד הביא את
העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור
חייב. בא אחד ליבה, המלבה חייב..." מזה שכתוב: "אחד הביא.. אחד
הביא..." משמע שעשו את זה בשיתוף ובכ"ז רק האחרון חייב.
וכן עיין
רמב"ם חובל (א, יג) "שנים שחבלו באחד כאחת שניהם חייבים..." ויש
לעיין מה כוונת הרמב"ם במש"כ "כאחת" והיה נראה שמתיחס
למש"כ רוצח (ד,ו) מסנהדרין (עח.): "הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת
בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורים ממיתת בית דין
שנאמר..." הרי כאן "כאחת" בא מול "בזה אחר זה". ונראה
שזו כוונת הרמב"ם הנ"ל בהלכות חובל שלעומת חיוב מיתה יש חיוב על נזק
שנגרם "כאחת" היינו שהכוהו במקלות בבת אחת שאז כולם עשו בבת אחת ולכן
כולם חייבים דומה למש"כ למעלה כאשר עקרו שניהם חוליא בבת אחת או שישבו על
ספסל אחד שכולם עשו הנזק ביחד בבת אחת. אבל אם הכו בזה אחר זה, אין הדין כן. וכולם
אינם חייבים ביחד, רק זה שעשה הנזק, אם ראשון ראשון אם אחרון אחרון. מיהו אם לא
ידוע שם מי ראשון, לכאורה כולם חייבים כמו שהרמב"ם פסק (חובל ו, יד) כאשר
חמישה הניחו חבילה על בהמה ואח"כ בא שישי והניח חבילה והבהמה מתה, שאם לא
ידוע מי גרם למוות, כולם חייבים. אבל אם ידוע מי הגורם, רק הוא חייב, אם ראשון
ראשון אם אחרון אחרון.
מכל הנ"ל
רואים שגם שותפים למעשה נזק, לא שותפים אוטומטית בתשלום, אלא מי שגרם לנזק בפועל, חייב,
והאחרים פטורים אא"כ עשו המעשה ביחד. ובנידון דידן ברור שא' לא הפיל הדלת
ולכן רק החבר שלו חייב וא' פטור.
מיהו נראה שבנידון דידן א' חייב לצי"ש, בגלל השותפות בנזק. ונראה שזה ברור לפי הש"ך
(חו"מ לב, ג) שפוסק שכל משלח לדבר עבירה, חייב לצי"ש במעשה השליח, על פי
הריטב"א קידושין מב. אלא שגם לפי הרמ"א (לב, ב) שפוסק כתוספות ב"ק
נו. (ד"ה אלא) שרק השוכר שליח חייב לצי"ש אבל האומר לשליח פטור, נראה
ששני שותפים שמזיקים ביחד חייבים, שדינם כשוכר זה את זה, שהרי הם שומרי שכר זה לזה,
כמו "שמור לי ואשמור לך שומרי שכר" (ב"מ פא:, צא, ב).
סיכום פרק זה:
במקרה שאחד בעט
בדלת ולא שברה ובא חברו ובעט בה ושברה האחרון בלבד חייב בגלל שלא ברור שאכן הראשון
תרם לשבירת הדלת ואפילו אם כן, הסתלקו מעשיו הואיל ואחרי הבעיטה שלו הדלת עדיין
עמדה על תילה ולכן רק השני חייב בנזק. אבל הראשון חייב לצי"ש בזה שהשתתף בנזק
וגרם להזיק.
דא עקא, בנידון דידן יש הודאה של א' שהוא הוא ששבר את הדלת. כך אמר לב' ולהורים ורק אח"כ
גילה שאכן השני שבר הדלת בפועל ולכן צריכים לדון בתוקף ההלכתי של ההודאה של א' והאם
יכול לחזור בו כאשר נותן הסבר למה הודה בדבר שלא ביצע?
נדון בשאלות אלו
בעז"ה.
ד. האם הודאת א'
שהוא שבר את הדלת מחייבת אותו?
ההלכה היא שמי שמודה בחיוב מחוץ לבי"ד אפילו לפני עדים צריך לומר להם אתם עדי (סנהדרין מט.
חו"מ פא, ז) כדי ליתן תוקף להודאתו ובלעדי זה הוא יכול לטעון "משטה
הייתי בך" ואין משמעות להודאתי. ולכן נשאלת השאלה אם הודאת א' מחייבת או לא?
ונראה שהודאת א'
מחייבת משתי סיבות:
א. לפי שיטת הרמב"ם (טוען ז, א) וכן נפסק בשו"ע (חו"מ פא, ח) הודאה שניתנת דרך הודאה מחייבת
גם בלי אתם עדי וכאן הייתה הודאה מסודרת וברורה ולכן ל"צ כאן אתם עדי.
ב. א' נתן הוראה להורים לשלם הכסף לב' ולכן יש כאן הודאה ותשלום והודאה עם תשלום מחייבת שזה כמו
הודאה וקנין שחייב בכל ענין כמש"כ פא, יז.
סיכום פרק זה:
ההודאה של א'
מחייבת.
ה. האם אפשר לחזור בו מהודאה על ידי אמתלא והסבר למה הודה מלכתחילה?
אחרי ההודאה א'
הסביר שהודה כדי לחפות על חברו וכוונתו הייתה לגבות הכסף ממנו אח"כ האם חזרה
זו מתקבלת ובזה מנטרלת את הודאתו הראשונה?
הקצות (חו"מ
פ, א) מביא דעות באחרונים בשאלה זו היינו אם אדם נאמן לחזור בו מהודאה מחייבת על
ידי אמתלא. מהר"ש הלוי ומהרשד"ם ס"ל שמועילה אמתלא ומהר"א
חסון סובר שלא מועילה אמתלא. וראיית הסוברים שמועילה אמתלא מסוגיא ב"ב לא. שניתן
לחזור מטענה לטענה ע"י אמתלא והסבר לדבריו הראשונים. וקצות שם הסכים עם
הסוברים שלא מועילה שום אמתלא לחזור בו מהודאה מחייבת. וכבר כתבתי במקומות אחרים
שנראה שזה תלוי בהבנת הראשונים בסוגיא של טוען וחוזר וטוען אם יש לטענת פטור בבי"ד,
דין של הודאת בעל דין או לא. ולסוברים שכן (נ"י שם וכ"פ הרמ"א)
מועילה אמתלא ולסבורים שלא (תרומות, וכן פסיקת המחבר עט, ט) לא מועילה אמתלא. אבל הקצות
שם מחלק בין הסבר כוונת טענה ראשונה, שמתקבל, לבין אמתלא לבטל הודאתו כליל שלא
מתקבלת. ולכן לא יצאנו ידי ספק בשאלה זו.
ועיין בקצות הנ"ל שנראה שהמחלוקת הנ"ל היא בין בהודאה לפני ב"ד ובין בהודאה
מחוץ לב"ד שהרי הביאו ראיה שטענת "השטאה" וטענת "השבעה"
שמתקבלות. והרי הן אמתלא – ושם מדובר מחוץ לב"ד ומאידך הביאו ראיה מטוען
וחוזר וטוען שמדובר בב"ד. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שאמתלא מתקבלת בהודאה
מחוץ לב"ד, כמו שראינו שטענת "השטאה" וטענת "השבעה"
מתקבלות מחוץ לב"ד. אבל בבי"ד לא מתקבלת אמתלא שהודאה שבבית דין היא
כמאה עדים וכ"כ ש"ך (פא, נו) ובעדים נאמר אינו חוזר ומגיד גם אם נותן
אמתלא גמורה. אבל יש מחלוקת גדולה אם חל הכלל הודאת בעל דין כמאה עדים דמי בהודאה מחוץ
לבית דין. ממחבר עט, ורמ"א פא, כג משמע שכן. וצ"ע בזה.
מיהו בנידון דידן שהיה קנין עם ההודאה נראה שלכולי עלמא לא מועילה אמתלא. וראיה לכך "מהנהו
גינאי" בגיטין יד. שעשו חשבון והתברר שגנן אחד היה חייב לאחרים וקנו על כך
ואח"כ הלך הביתה וחזר ואמר שטעה בחשבון ור"נ אמר שהיה קנין בטעות ופטור
ותוספות שם ד"ה ולא בשם ר"ח ור"ת כתבו שהוא צריך להוכיח הטעות
לב"ד בצורה ברורה ולפי הרי"ף צריך עדים ולרשב"א מספיק מיגו אבל לכל
הדעות לא נאמן לומר שטעה! והרי טעות היא גם סוג של אמתלא אלא אומרים שאדם אינו
מודה ומתחייב ע"י קנין אא"כ ברור לו שחייב. ונראה ק"ו בנידון דידן
שהודה ושילם בפועל! כאן ודאי לא נאמן בטענת אמתלא לעשות קנין לקנין בטעות אלא בראיה
ברורה ואפילו אם נאמר ששם שונה שאין אדם משלם אם אינו ברור לו שאכן חייב על פי
חשבון ועל פי דין, מיהו מ"מ ברור שא"א לומר שהיה קנין בטעות בלי ראיה
וק"ו שא"א לומר ששילם בטעות, ולכן לא מתקבלת הטענה ששילם בטעות, בלי
ראיה.
מיהו נראה שאפילו אם נאמין לא' שאכן הוא לא ביצע השבירה של הדלת, זה לא יפטור אותו מתשלום הנ"ל,
שהרי מעבר להודאה ששבר הדלת, יש בנידון דידן גם התחייבות לשלם הכסף! הרי לפי טענתו
הוא לקח על עצמו שבירת הדלת וגם התשלום ואפילו הסכים לתשלום מידי של הכסף לב'! זאת
אומרת שהיתה כאן התחייבות לשלם מה שלא היה חייב בו, שבא לידי ביטוי בקניין ותשלום
בפועל! וא"כ אפילו אם נאמר שאפשר לחזור בו מההודאה ע"י אמתלא, ונאמן
לומר שלא הוא שבר הדלת, מ"מ הוא אינו יכול לחזור בו מההתחייבות שלקח על עצמו
לשלם הכסף, והתשלום בפועל שהוא עשה, למרות שידע שאינו חייב בו מן הדין! ובזה אמתלא
לא מועילה אא"כ הוא יסביר לנו שההתחייבות עצמה הייתה בטעות!
מיהו אחרי שקבענו למעלה שא' לא היה חייב על שבירת הדלת, אם אכן חברו לפשע שבר הדלת בפועל, א' יכול
לטעון שכל התשלום הנ"ל היה בטעות שהרי חשב שהוא חייב על הנזק ולכן שילם
ומתברר שאינו חייב כלל, לפי דבריו שלא הוא הוא השובר. וזה דומה למש"כ תוספות
סנהדרין עט. ד"ה לא, שרבא לא רצה לקבל תשלום כאשר המשלם חשב שהוא חייב בידי
אדם ובאמת היה חייב רק לצי"ש. א"כ ה"ה בנידון דידן הואיל והבסיס של
ההתחייבות של א' היה בגלל שחשב שחייב בידי אדם ומתברר, לפי דבריו, שלא הוא ששבר,
ולכן חייב רק לצי"ש! א"כ יש לו לטעון שהיה כאן תשלום בטעות?!
אבל נראה שיש לחלק בין הנדון של התוספות הנ"ל לנידון שלנו שהרי במקרה של התוספות חשב שהוא חייב
הכל בידי אדם והתברר שהיה חייב רק לצי"ש ולכן י"ל שיש לו לטעון שלא
ע"מ כן שילם אבל בנידון דידן גם לפי הגירסא של א' שלא שבר, הרי א' ידע שהוא
לא חייב הכל אלא לכל היותר חצי, שהרי לא הוא שבר בפועל, ובכל זאת א' חייב עצמו
לשלם הכל! א"כ הייתה כאן התחייבות לשלם חלק שהיה ברור לו שאינו חייב בו,
א"כ מי אמר שלא היה לוקח על עצמו לשלם הכל בעבור חברו אפילו במקרה שלא היה
חייב כלום, כנדון דידן, לפי גירסתו?! הרי מאותה מוטיבציה שהיה עליו לשלם חצי יהיה
עליו לשלם הכל ובפרט לפי מש"כ למעלה שחייב לצי"ש?! א"כ אין
כאן טענה ברורה על קנין בטעות, ומספק א"א לבטל קנין! ומעבר לכך בית הכנסת
מוחזק ולכן הם יכולים לטעון שעל א' להביא ראיה שלולא ידע שאינו חייב חצי, לא היה משלם
כלל.
ולכן ההתחייבות של א'
לשלם הכסף לבית הכנסת שרירה וקיימת!
סיכום פרק זה:
אין הכרעה ברורה בשאלה אם אמתלא מועילה לבטל הודאה אבל בנידון דידן שא' כבר שילם, לכל הדעות,
א"א לבטל ההודאה, שא"א לבטל קנין בלי ראיה ברורה. בנוסף לכך בנידון דידן
שהיתה התחייבות לשלם הכסף לבית הכנסת אפילו אם הוא עצמו לא היה חייב בו, לא מועילה
הטענה שהוא לא שבר, שהרי הוא חייב עצמו ביודעין שהוא לא שבר הדלת. מעבר לכך הרי
בית הכנסת מוחזק בכסף ולכן יכולים לטעון קים ליה שלא מועילה חזרה מהודאת בעל דין ע"י
אמתלא, ולכן הודאת א' תקפה ומחייבת.
אחרי שקבענו שהודאת
א' תקפה. צריכים לעיין אם הודאה שבאה על ידי איום לפנות למשטרה תקיפה או לא.
ו. האם הודאה ע"י
איום לפנות למשטרה לפתוח תיק תקיפה או לא?
אנחנו פוסקים "תליוהו וזבין זביניה זביני" (ב"ב מח:) אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה. זאת אומרת
אם כופין על אדם למכור שדה שלו ומוכר על ידי כפיה שכופים אותו או ע"י איום
שייסרו אותו ויש בידם לבצע איום זה – המכר קיים והטעם שעל ידי האיום והממון שהוא
מקבל הוא גומר בדעתו שכדאי לו למכור והוא גומר בדעתו בסופו של דבר למכור. אבל אם
כופים אדם ליתן מתנה והוא נותן – אין מתנתו מתנה. וכן נאמר שם (מז.) שאם אדם מודה
לחברו ע"י אונס ואיום אין ההודאה הזאת תקפה כמשכ"ש "דאמר רב כהנא
אי לאו דאודי ליה הוה ממטיה ליה ולחמריה לשחוור" א"כ נראה שאין ההודאה
תקיפה בנידון דידן בגלל שהיתה מלווה באיום לפנות למשטרה לפתוח תיק ובאה כתוצאה
מלחץ של ההורים להסכים בגלל הצד החינוכי בנידון.
אבל אחרי העיון נראה שנידון דידן אינו דומה לנידון בגמרא. בגמרא מדובר באדם שמיסר חברו או מאיים לייסר
אותו ויש בידו לקיים כגון למסור אותו לגויים וכו' דברים אלו הם נגד הדין והם כפיה
אסורה ופסולה ולכן הגמרא דנה אם כפיה כזאת יכול להביא לידי גמירות דעת או לא ומתי.
אבל האיום להתלונן במשטרה אינו איום לעשות דבר נגד ההלכה וכך להכריח חברו לעשות
דבר נגד רצונו אלא זו זכות שיש לכל אזרח לערב המשטרה כדי להגיע לחקר האמת וכדי
לגבות מה שמגיע לו, אפילו אם זה גורם לסנקציות על העבריין כתוצאה מפתיחת התיק.
סנקציות אלו אינם נגד ההלכה אלא כלי בידי גורמי אכיפת החוק לרסן עבריינות. אם כן איום
לפנות למשטרה הוא לגיטימי ודרישה להגיע להסכם שמבטל את הפנייה לפתיחת התיק היא
לגיטימית! ואם הנידון מסכים לדרישות המאיים הוא קונה את דינו ומשלם כסף כדי למנוע
ממנו הטירחא וההוצאה והפגיעה של פתיחת תיק. והרי מעשים בכל יום שצדדים באים לידי
פשרה וכך מונעים משפט וכו'. ועל זה נאמר בגמרא (ב"ב לא.): "עביד איניש
דזבין דיניה" שאדם מוכן לשלם כסף שאינו חייב כדי למנוע ממנו את הטירחה
וההוצאות של משפט וכן בנידון דידן.
ובבירור שעשיתי בעניין פתיחת תיק התברר שאפילו אם המשטרה תפסה כבר העבריין כמו בנידון דידן, עדיין יש
משמעות רבה לתלונה שאם אין תלונה המשטרה תסגור התיק בגלל אי עניין לצבור. אבל אם
יש תלונה, המשטרה תדרוש משפט וכו'. ולכן איום של תלונה הוא איום שיש מאחוריו
חשיבות לצדדים.
מיהו כל זה בתלונה לגיטמית אבל לפי א' היה רמז לפנות למשטרה על עניין ישן שב' ידע על א' ונראה שזה
אינו לגיטמי שהענין הישן כבר נסגר ביניהם מזמן. ואם כך היה האיום – אין בהודאה
כלום.
אבל ב' הכחיש בכל תוקף שהוא התכוון לערב עניינים ישנים בדיון וגם ההורים לא שמעו מכך כלום וגם א' אמר שזה היה ברמז בעלמא ולכן אין
ראיה שהיה איום כזה כלל.
מיהו יש לעיין עוד שא' טען שהוא חשב שהאיום לפתוח תיק אינו משמעותי בגלל שהמשטרה כבר חקרו אותו על המעשה
ודווקא האיום לפתוח הנושא הישן היה האיום המשמעותי מבחינתו. ואליבא דאמת ההיפך הוא
הנכון האיום לפנות למשטרה היה איום משמעותי, ולא ברור שהיה כלל איום לפתוח העניין
הישן. א"כ יש כאן הודאה בטעות מבחינת א'?!
מצב כזה הוא מבחינת דברים שבלב ואפשר לבטל משמעות הודאה כזאת רק אם מוסרים מודעא לפני עדים שההודאה
העתידה היא אינה תקפה בגלל שמופעלים עליו לחצים להודות. ובמודעא על הודאה העדים לא
צריכים לדעת מהות הלחץ אלא הצהרה של המודה מספיק כמש"כ בב"ב מ: "אי
דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא היא" אבל בלעדי מודעא א"א לבטל הודאה
תקפה לפנינו למפרע על ידי טענת המודה שהיה עליו לחץ, בלי ראיה. וכאמור בנידון דידן
לא מצאנו סימוכים שהיה כאן איום על עניין קודם וכמו שכתבנו. ולכן א"א להתיחס
לטענות א' בנידון.
בנוסף לכך הלחץ של ההורים להגיע להסכמה היה לגיטמי ולכן גם לדברי א' היה כאן ערבוב של לחץ לגיטמי
ולחץ לא לגיטמי וזה וזה גורם ולכן נראה שההודאה תקפה.
סיכום פרק זה:
ההודאה וההתחייבות
של א' לשלם לבית כנסת תקפה.
ז. האם יש כאן פטור של קים ליה בדרבה מיניה?
אנחנו פוסקים שמי
שעובר איסור שיש בו חיוב מיתה אפילו בשוגג פטור מתשלומים מדין קים ליה בדרבה
מיניה, כדי שלא נתמקד בטפל היינו התשלומים ולא נתייחס בחומרא הנדרשת לעיקר דהיינו
עבירה שחייבים עליה מיתה. והרי הפריצה הזאת קרתה בשבת ל"ע ולכן יש לפנינו
איסור שיש בו חיוב מיתה דהיינו חילול שבת וזה אמור לפטור מכל תשלום אחר?! העקרון
הנ"ל נכון אבל הואיל והמעשה שנעשה כאן הוא מקלקל ומקלקל פטור מן התורה וחייב
רק מדרבנן אין בזה קים ליה בדרבה מיניה ולכן חיוב התשלום במקומו עומד כמבואר
בסוגיא ב"ק לד: - לה: זו אכן שיטת תוספות בב"ק לה. ד"ה מתניתין
ורמב"ם (חובל ד, ז) אבל רש"י בסוגיא בב"ק שם ד"ה רבא פירש שגם
במלאכה ע"י קלקול יש קים ליה בדרבה מיניה ומבואר כרש"י בירושלמי שבת ב,
ה (ספר מפתח בב"ק שם). א"כ בנידון דידן לפי רש"י יש פטור גמור מכל
תשלום גם על ההתקנה?
אמנם עיין שו"ת ציץ אליעזר א, לד שצמצם את דברי רש"י לקלקול במלאכות חובל ומבעיר בלבד
בהסתמך על רי"ד שבת קו. בגלל שהן מלאכות שגם בקלקול יש בהם תיקון שהרי רבי
אבהו סובר שמלאכות אלו חייב בקלקול גמור ע"ש. ולפי דבריו גם לפי רש"י
חייב בנידון דידן שאמנם מדובר בקלקול אבל זה קלקול במלאכת סותר שגם לפי רש"י
לא נאמר בזה קים ליה בדרבה מיניה.
בר מן דין הרי מבואר ברש"י ב"מ צא. ד"ה רבא שיש חיוב לצאת ידי שמים גם במקרה של
קים ליה שהרי הנזק נעשה אלא ב"ד לא מתעסקים בזוטות כאשר יש לפניהם איסור של
עבירה שיש בה חיוב מיתה, אבל העובר חייב לשלם. א"כ כאשר ב' בא ואמר שהוא יפנה
למשטרה אם לא ישולם הנזק, הרי בפריצת הדלת יש נזק ואע"פ שב"ד לא מתעסקים
בזוטות במצב כזה, ב' אכן בא להתעסק עם זוטות אלו ולחייב תשלום הנזק ואם לא יפנה
למשטרה, וא' הסכים לשלם, ואכן א' חייב לצאת ידי שמים בזה בגלל שסו"ס הנזק
נעשה. ולכן נראה שההתחייבות של א' לשלם הנזק תקיפה גם לפי פשט רש"י והירושלמי
שבכל מקלקל יש קים ליה בדרבה מיניה.
ויש עוד לעיין אם
אפשר לומר קים ליה כתוספות ורמב"ם נגד רש"י כאשר גם לפי רש"י חייב
לצאת ידי שמיים.
וע"ע רש"י בב"מ שם שתפיסה מועילה בקים לה בדרבה מיניה ועיין קצות (כח, א)
שכתב בשם יש"ש שאע"פ שתפיסה לא מועילה בשאר מקומות שחייב לצאת ידי שמיים,
מיהו בקים ליה זה שונה, שבקים ליה הוא חייב לצאת ידי אדם אלא שבי"ד לא
מתעסקים בזוטות כנ"ל, אבל החיוב הוא חיוב גמור גם בידי אדם ולכן תפיסה מועילה
משא"כ בשאר מקומות שחייב לצי"ש כגון בגרמא, ששם אינו חייב כלל בידי אדם.
רק בינו לבין קונו יש חיוב ולכן א"א לתפוס שזה כמו איסור ולא ממון, שאינו ענין
לתופס. אבל בקים ליה בדרבה מיניה יש חיוב גמור גם בידי אדם. ולכך נראה שההתחייבות
של א' חלה גם על זה ולא יכול לטעון שלא התכוון לצאת ידי שמים בזה, שכאן החיוב הוא
חיוב בידי אדם אבל ב"ד לא מתעסקים בזה.
סיכום פרק זה:
יש מחלוקת אם קים
ליה בדרבה מיניה נאמר גם בחילול שבת ע"י קלקול אבל בנידון דידן הואיל וחייב לשלם
אלא שב"ד לא מתעסקים בזה, ההתחייבות של א' חלה גם על חיוב כזה, וחייב.
לאור הנ"ל
צריכים לעיין מה א' חייב לשלם לבית כנסת.
ח. מה א' חייב לשלם?
לאור הנ"ל
ההודאה וההתחייבות של א' תקיפות מיהו יש לעיין איך זה בא לידי ביטוי למעשה שהרי
כבר אמרנו שלא היה חיוב לשלם על הדלת מדינא ולכן נשאלת השאלה אם ההתחייבות לשלם
הדלת תקיפה או לא? ונראה ששאלה זו תלויה בדעתו של ב' כאשר דרש כסף על הדלת. אם ב'
ידע שאין חיוב לשלם על הדלת ובכל זאת דרש תשלום על כך, ההתחייבות לשלם הייתה תקיפה
כנ"ל אבל אם ב' דרש תשלום על הדלת בטעות, שהוא חשב שהיה חיוב מדינא לשלם על
כך בגלל שמצב הדלת היה טוב וכו' ומתברר אח"כ שלא היה חיוב, ממילא ההתחייבות
לשלם על כך הייתה בטעות ולא תקיפה. ובמשך הדיון בבית הדין ואח"כ נשמע בצורה
ברורה שב' אכן חשב שהיה כאן נזק לדלת שמחייב תשלום ולכן דרש התשלום הנ"ל. עקב
כך לאור העובדה שאין חיוב על הדלת, ההתחייבות לשלם על הדלת בטילה. מיהו הקנס של
500 ש"ח וגם החיוב לשלם על ההתקנה במקומה עומדת.
סיכום פרק זה:
ההתחייבות של א'
לשלם דלת חדשה בטלה אבל ההתחייבות לשלם קנס של 500 ש"ח קיימת וכן החיוב לשלם
על ההתקנה. התקנת דלת לפי פ' עולה 300 ש"ח.
החלטה: הגבייה של 800 ש"ח הייתה מוצדקת אבל הגבייה
של השאר דהיינו 1700 ש"ח לא הייתה מוצדקת, ועל בית הכנסת להחזיר כסף זה בתוך
30 יום.
