גביית ריבית על ידי אגודה שיתופית

‏יום  ד ז בתשרי ה'תשע"ה

תיק מס' עד / 04

פסק דין

התובע

אגודה שיתופית , על ידי באי כוחה:

1. מזכיר האגודה....,

2. נציג מזכירות היישוב.....

הנתבע

משפחת ......

עובדות וטענות

עובדות מוסכמות

לנתבע חוב, בגין אי עמידה בתשלום חובות לתובע....

טענות התובע

על הנתבע לשלם את החוב לאגודה. החוב כולל קרן וריבית ועומד כעת על סך .....

טענות הנתבע

הנתבע אינו מכחיש את עצם החוב. הנתבע אינו מוכן לשלם את הריבית משני נימוקים:

הנימוק הראשון – אסור מהתורה לשלם ריבית.

הנימוק השני –גובה הריבית - התובע טוען ששמע כי גובה הריבית שגובה האגודה, העומד על שני אחוזים לחודש, גבוה מהמותר בחוק.

דיון הלכתי

בפנינו תלויה תביעה של מזכירות היישוב נגד המשפחה הנתבעת לתשלום חובותיה ליישוב . חלק מהסך קרן , חלק מהסך ריבית.

1. היתר גביית הריבית

בית הדין ביקש הבהרה מצד התובעים כי הם גובים את הריבית על פי ההלכה, ואכן הגיע ליד בית הדין מכתב מאת חברי המזכירות התובעת, ובנוסף מכתב מרב היישוב שליט"א, בו הרב מסביר את הנימוקים ההלכתיים המתירים לגבות פיצוי על החובות .

עיקר הדיון בקצרה

השולחן ערוך יורה דעה סימן רעז סעיף יד דן בריבית דרך קנס. הוא מחלק בין ריבית מצטברת לשאינה מצטברת. הנושאי כלים במקום, הש"ך והפתחי תשובה, דנו האם זה אסור מדאורייתא או מדרבנן. למעשה בפתחי תשובה הובא שהר"א ששון התיר דרך קנס מצטבר בריבית יתומים. על פי זה הובא בתחומין בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל להתיר לעירייה לגבות ריבית דרך קנס. זה מצטרף לקולא נוספת, כפי שפסק השולחן ערוך על פי תשובת הרשב"א, להלוות בריבית דרבנן להקדש עניים. (אף על פי שיש לדון האם אגודה שיתופית נחשבת כגוף ציבורי כעירייה וכו'). בהצטרף לכך שייתכן שכאן הריבית נחשבת דרך מקח, שאסורה רק מדרבנן, ובהצטרף לכך שיש היתר עיסקא, אף על פי שיש כמה דחוקים בו.

מסקנת הדיון

לאחר קבלת מכתב מאת הרב מרא דאתרא שליט"א, היות שהנידון שבית הדין דן בו, הוא נושא הלכתי (שיסודו באיסור והיתר) ציבורי של היישוב, וכמו בשאר ענייני הלכה של הצבור הדברים נעשים על פי המרא דאתרא. על כן בית הדין פוסק, בעקבות הרב מרא דאתרא, כי אין כאן חשש ריבית.

2. גובה הריבית

לגבי טענת גובה הריבית. עד כמה שבית הדין יודע – לא נמצאה קביעה בחוק המאששת את דברי הנתבע. גם הנתבע לא המציא לידי בית הדין ממצאים המאששים את טענתו.

בשולי הדברים

בית הדן דן בטענתו של הנתבע לגבי איסור ריבית. אולם צריכים אנו להעיר לנתבע כי המצווה והחיוב לשלם את חובותיו כלפי היישוב ברורים הרבה יותר. כל מי שאינו משלם את חובותיו עובר על מצוות התורה בוודאי.

החלטה

מכל האמור לעיל בית הדין פוסק לחייב את הנתבע בכל סכום התביעה. על הנתבע לשלם גם את הקרן וגם את הפיצוי הנוסף.

ועל כך באנו על החתום