חוב לרשויות שהופחת בגלל התעסקות שני גופים

בס"ד

                        פסק דין - שכרו של מתווך להפחתת שיעור חוב

 בעניין שבין...                להלן: התובע.

 לבין:....                         להלן: הנתבעת.

 רקע:

בשנת תשמ"ט החל בישוב... פרוייקט בנית בתים בעידוד משרד השיכון, ולצורך כך לוותה אגודת הישוב כספים מהבנק. עקב פשיטת רגל של קבלן הבנייה, חלק מהבתים לא נבנו, אף שנלקחו כבר הלוואות לצורך בנייתם. אגודת הישוב שנדרשה לשלם חוב זה, שילמה חלקו, וחלק אחר שלא שולם הלך וגדל עם השנים, לסכום של שני מיליון וארבע מאות אלף שקל בערך. בשלב זה, החל הבנק בהליכי גבייה ופנה ל'הוצאה לפועל' כנגד הישוב. אגודת הישוב שעמדה בפני מצב לא נעים של איום בעיקול של נכסים, פנתה לגורמים המיישבים...להלן "אירגון א'", בבקשה לסייע לה להגיע להסכם למחיקת החוב או חלקו, מול משרד האוצר. [באוצר יש ועדה בין משרדית שעושה הסכמים במשק עם תאגידים שנקלעו לקשיים, כדי לחלץ את התאגיד מפני פשיטת רגל]. אנשי אירגון א' ניסו את כוחם בהקטנת החוב למליון-מליון ומאתיים אלף שקל, ולבסוף, הסכם זה לא יצא אל הפועל. אחרי שאירגון א לא הצליח במחיקת החוב, פנתה מזכירות האגודה ל... [להלן 'התובע'], בבקשת עזרה במחיקת החוב, זאת משום שהיה מזכיר הישוב בזמן לקיחת ההלוואות, והיה לו יידע בתחום זה. וכן בגלל שהייתה לו הצעה כיצד להביא להפחתת החוב. התובע נענה לפנייתם והתנה את הסכמתו בקבלת אחוזים מהסכום שיימחק.

ההסכם בין מזכירות הישוב [להלן 'הנתבעת'] לבין התובע נערך ב-17/11/09, ובו נכתב:'המזכירות מקבלת את הצעתו של... לקדם מחיקת משכנתאות האגודה כפרילנסר... התשלום עבור העבודה יהיה על בסיס הצלחה. במידה ופעולותיו של ... יובילו למחיקה, יקבל ... את העמלה הבאה: מחיקת חוב עד 500,000 שקל-8%. כל שקל מעל 500,000- 12%. 1000 שקל החזרי הוצאות'. ובהמשך נכתב שם:'במידה ולא יתבצעו מחיקות, לא יחוייב ... בסכום החזרי הוצאות, וזאת כאמור עד 1000 שקל'.

אחרי תהליך אשר היו מעורבים בו מספר גורמים, ואשר נמשך זמן ארוך, החוב נמחק בחלקו והוא הועמד על מיליון שקל.

טענות התובע

התובע דורש לשלם לו את עמלתו כמוסכם, שכן, פעילותו מול הגורמים המוסמכים הביאה למחיקת החוב. לראייה, הוא המציא קלסר ובו תכתובות דו-צדדיות שנערכו בינו לבין הגורמים באוצר שבעקבותיהם החוב נמחק. זאת בנוסף, לשיחות בעל פה שהתקיימו בין הצדדים, לטענתו. לדבריו הוא יצר מתווה שהביא למחיקה בכך שהוא יצר איום מרומז על משרד השיכון, אשר פעל שלא כחוק בכך שהוא התעלם משעבוד המגרשים לבנק טפחות בעקבות החוב, וכעבור זמן, בנה עליהם בתים ושיווקם לאנשים פרטיים. הוא נתן להם להבין שהתעקשות על החוב עלולה להביא לחשיפת נתונים אלו ולהסתבכות של גורמים במשרד השיכון. מדובר, לדבריו, בפעילות מקצוענית ללא תחליף, שהיא שעוררה את הגורמים באוצר לחשוב פעם נוספת ולמחוק חלק מהחוב, והיא אף זכתה למחמאות גם ממנכ"ל אירגון א, כפי שנמסר לו ממזכיר הישוב.

לביסוס דבריו, טען התובע, שהעובדה שכל מכתבי הגורמים באוצר ממוענים אליו, ובכללם המכתב שבו מתקבלת המחיקה החלקית של החוב (בתאריך-20/2/11), עובדה זו מוכיחה שמדובר במענה לפעילותו.

בנוסף, טוען התובע, שהעובדה שאירגון א נכשל בניסיונותיו להביא למחיקה, ורק לאחר שהוא פעל החוב נמחק, מוכיחה שפעילותו הביאה למחיקה. לדבריו הוא היה הגורם הבלעדי שהביא למחיקה, ועד אחרי אישור המחיקה ב-20/2/11 "אין כל 'עסקת חבילה' של אירגון א על הלוואות של אירגון א וגופים נוספים ואין התנייה איתם".

לגבי פרשנות ההסכם שבין הצדדים כותב התובע לבית הדין (מסמך תגובה לתגובת הישוב לקלסר התובע): 'התובע יקדם את התהליך = ידחוף את תהליך השרשרת לקראת הבשלה. ברור לצדדים שבזירה מסתורית זו הינה רבת משתתפים והתובע יקדם אותה להבשלה'.

סכום העמלה אותה הוא תובע: 147,691 שקל. [תחשיב: סכום החוב:2,396,343 שקל. נמחק-1,396,343 שקל. לפיכך, יש לשלם לו בהתאם להסכם: 8% מ-500,000=40,000. 12% מ-896,343=107,561, סך הכל:147,561 שקל].

טענות הנתבעת

בתגובה טוענת הנתבעת, שאין להכחיש שהתובע ניסה את כוחו בדרכים שונות להביא למחיקה, אך, הוא צריך להוכיח שפעילות זו היא שהביאה למחיקה. לדעתם, מי שהוביל למחיקה היה מזכ"ל אירגון א והגזבר, שניהלו משא ומתן עם החשב הכללי למחיקת חוב זה כחלק ממחיקה כוללת של חובות אחרים של ישובים נוספים. לטענתם, העובדה שמכתבי האוצר מופנים לתובע, אין בה ראייה, כיון שהתובע קיבל אישור מהמזכירות לפעול בשם האגודה. על כן, הם דורשים שהתובע יוכיח זיקה ברורה בין פעולותיו להסדר שהושג בפועל, כדין המוציא מחבירו, שעליו חובת הראיה.

ראיות שהובאו בדין זה

התובע הציג בפני בית הדין קלסר ובו תכתובות שהיו לו עם גורמים שונים במשרד האוצר.

בהמשך, הוא נדרש להמציא מסמכים נוספים, והם הועברו על ידו באמצעות מייל.

בית הדין זימן לעדות את מזכיר הישוב בשעתו שהיה מיוזמי וחותמי ההסכם בין התובע לאגודה. וכן את מזכ"ל אירגון א.

לבקשת בית הדין התקבל מייל ממזכ"ל אירגון א ובו מסמכים הנוגעים לתביעה זו.

תמצית פסק הדין

התובע יקבל על דרך הפשרה חמישית מתביעתו, העולה לסך: 29,512 שקל.

פסק הדין

השאלות לדיון:

א. על מי מוטלת חובת הראייה.

ב. מה היתה משקלה של פעילותו של התובע במחיקת החוב, על פי הראיות שהובאו בפני בית הדין.

ג. דין מתווך שפעל להשלמת עיסקת תיווך ולא הצליח להשלימה, ובא אחר והשלימה, האם מגיע לו שכר.

ד. פרשנות לשון ההסכם: 'המזכירות מקבלת את הצעתו של ... לקדם מחיקת משכנתאות...' ובהמשך: 'התשלום עבור העבודה יהיה על בסיס הצלחה. במידה ופעולותיו של ... יובילו למחיקה, יקבל ... את העמלה הבאה...'.

ה. דין מתווך שהתחיל בפעולתו ובעוד הוא עסוק במלאכתו, הושלמה מלאכתו על ידי אחרים, האם זכאי לשכר.

א.על מי מוטלת חובת הראיה

נחלקו הצדדים על מי מוטלת חובת הראייה. התובע טוען בטענת ברי שהוא ביצע את מלאכתו ומגיע לו מלוא שכרו, ואילו הנתבעת דורשת הוכחות לכך, וטענתה כטענת 'איני יודע אם נתחייבתי'. בדין ברי וכנגדו איני יודע אם נתחייבתי, פוסק השו"ע (חו"מ סימן עה, ט) שאין לחייב את הנתבע לשלם, אלא עליו להשבע שאינו יודע, כיון שהמוציא מחברו עליו הראיה. אך, אם רוצה הנתבע לצאת ידי שמים- עליו לשלם. ברם, בנדוננו התובע טוען טענתו על סמך פרשנות ההסכם שבין הצדדים, ועל סמך הערכת המציאות העובדתית. במקרה זה, באה הדרישה הבסיסית מהתובע לברר דבריו תחילה, וכפי שפוסק השו"ע (שם, סעיף א):

"התובע את חבירו בבית דין: מנה לי בידך, בית דין אומרים לו: ברר דבריך ממה חייב לך, הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך, שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו".

כללים אלו חלים גם בדיני תיווך ושדכנות, כמבואר ברמ"א (שם סימן פז, לט). וכן עולה מספר ערך לחם למהריק"ש (חו"מ סימן קפה,א) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ה סימן מא), שבכל ויכוח שבין לקוח למתווך, חל הכלל המוציא מחברו עליו הראייה.

על כן על התובע נדרש להמציא הוכחות לטענתו, ויש לבחון את משקלן.

ב. משקלה של פעילותו של התובע במחיקת החוב

1.המכתבים של האוצר לתובע-בחינה ראשונה

בקלסר שהגיש התובע מובאים העתקים של מכתבים ומיילים שהיו בין התובע לגורמים במשרד האוצר, במהלך כשנתיים וחצי. לאורך כל הדרך תכתובות אלו ממוענות לתובע ('מר ...-מזכיר היישוב...'), והעתקים מהם נשלחו לגורמים נוספים וביניהם ז' מזכ"ל אירגון א.

בנוסף, ראוי לשים לב לפתיח של המכתבים:

בתאריך 19/10/10 קיבל התובע מכתב ממשרד האוצר ובו תשובה שלילית לבקשתם למחוק את החוב. בפתיח של מכתב זה כתוב: 'בהמשך לדיונים ולתכתובות בחודשים האחרונים שעסקו בבקשתכם להסדיר את חובות האגודה. הצעתכם נידונה בוועדה לבחינת הסדרי חובות...'.

בתאריך 20/2/11 הוא קיבל מכתב נוסף ובו הסכמת הוועדה למחוק חלק מהחוב ולהותיר לתשלום מיליון שקל. בפתיח של מכתב זה כתוב: 'בהמשך למכתבנו ביום 19/10/10 ובמענה למכתבכם שבסימוכין (מיום 13/1/11), בקשתכם נידונה בוועדה לבחינת הסדרי חוב ופרעונות מוקדמים בחשב הכללי ולהלן החלטתה: 1 .האגודה תפרע מליון שקל...'

הסכמה זו של הוועדה לבסוף בוצעה ועל בסיסה תביעתו של התובע, לשלם לו עמלתו עבור הסכום שנמחק.

מן האמור נראה, שיש כאן התייחסות מפורשת של האוצר לבקשת המכותבים, שעל בסיסה נתקבלה ההחלטה למחוק את החוב. היות ומכתב זה מופנה אל התובע, הרי שיש לראות זאת כאישור לטענתו היסודית, שהוא פעל למחוק את החוב והאוצר מאשר זאת במכתבו.

2. בחינת פעילותו של התובע כפי שמשתקף מתכתובות שונות והפעילות שנעשתה באותה תקופה

מעקב אחרי הפעילות שנעשתה בתקופה זו ותכתובות מייל, מעלה נתונים נוספים.

א) התובע פנה ל...- מנהל תחום שיכון ומקרקעין באגף החשב הכללי במשרד האוצר, בבקשה למחיקת החוב (תכתובת ראשונה שהובאה בפני בית הדין ב-24/1/10). על פי דברי התובע (בכתב תגובתו לתגובת אגודת יצהר עמוד 5 סעיף ה), הנ"ל הפנה אותו ל...- מנהלת מחלקת הלוואות וגביה בחשבות מטה חשב כללי, להמשך טיפול בבקשה.

ב) בתאריך 11/7/10 שלח התובע מייל למנהלת הנ"ל ובו הוא פורש את השתלשלות הענינים, תוך שהוא מציין את פעילותו הבעייתית של משרד השיכון, אשר התעלם מהשעבודים של המגרשים לבנק טפחות, עקב החוב, וכעבור זמן, בנה עליהם ושיווק אותם לאנשים פרטיים. ומוסיף איום מרומז ש'אם יתממשו הליכי הגבייה הרי שמצב הדברים יצוץ בכל חריפותו. הלכך הננו מוצאים לפנות אליכם למחיקת החוב'. כלומר, כאן הוא משתמש ב'נשק' שלו כנגד הגורמים, כדי לשכנע אותם להסכים למחיקה.

למחרת השיבה לו הנ"ל במייל: 'קיבלתי בקשתך. אני מעוניינת לשוחח איתך בנושא להבהרות (לא הצלחתי במספרים ששלחת)'.

ג) בתאריך 6/9/10 שלח התובע מייל למנהל הנ"ל ובו הוא כותב: 'לאחר פנייתנו אליך בנושא הלוואות אגודת הישוב _ העברנו את החומר לרכזת הוועדה הגב' .... לדבריה לאחר שבדקה ואימתה את הנתונים עם גורמי משרד השיכון, הוועדה לא הצליחה לסיים את הטיפול, והוא חוזר אליכם. בהתאם לכך אנו מבקשים כי תדונו במציאת פתרון לבעיה ותיידעונו'.

בתגובה כותב לו המנהל הנ"ל למחרת: '... שלום, שוחחנו עם ז' מזכ"ל אירגון א, מ... ומ... גם בעניין הלוואות ...(הנתבעת). האם אינך מודע לכך? אתם מדברים בשני קולות ואינכם מתואמים'.

ד) בחודש שלאחריו ב-18/10/10 קיבל התובע מייל מהמנהלת הנ"ל ובו בקשה להעביר דו"ח כספי לשנת 2009, 'לצורך קבלת החלטה', כלשונה. כלומר, אחרי שהתובע הגיע למבוי סתום עימה כחודש וחצי לפני כן, המנהלת הנ"ל בשם הוועדה מודיעה שעומדים לקבל החלטה חדשה בעניין, כשברקע שיחה או שיחות עם ז' מזכ"ל אירגון א מ'... ומ'....

ה) ביום שלאחריו ב-19/10/10 מוציאה הוועדה 'לבחינת הסדרי חוב ופרעונות מוקדמים בחשב הכללי' מכתב לנתבעת שהוזכר לעיל, ובו היא מותירה את החוב על כנו. אך אין מדובר בסתימת הגולל אלא שהיא באה בדרישות נוספות.

חשוב לציין, שלהחלטת הוועדה ביום 19/10/10 יש חשיבות רבה. משום שממעקב אחר מכתבי האוצר נראה, שאף שהחלטת הוועדה מ-19/10/10 דוחה את מחיקת החוב, ורק ב-20/2/11 נתקבלה הודעת מחיקה. ההחלטה מיום ה-19/10/10 היוותה הקדמה להחלטת הוועדה ב-20/2/11, כפי שעולה מהפתיח של מכתב האוצר ב-20/2/11: 'בהמשך למכתבנו מיום 19/10/10...בקשתכם נידונה...האגודה תפרע מיליון ₪...' ובאופן מפורש יותר במכתב בתאריך-2/11/11 שם כתוב:על האגודה לבצע את החלטת הוועדה מיום 19/10/10 כפי שהובאה לידיעתכם במכתב מיום 20/2/11'. משמע שכבר ב-19/10/10 התקבלה החלטה עקרונית למחיקה. ולכן לשאלה מי עמד מאחורי הארועים שקדמו ליום זה, היא בעלת חשיבות גדולה לנדוננו.

ו) הפעילות שלאחר קבלת ההחלטה ב-20/2/11 למחיקת החוב:

על פי מה שסיפרו התובע ונציגי הנתבעת, אגודת הישוב לא הזדרזה לקבל את ההסכם המוצע, וזאת משום שהתובע לא הסתפק במחיקה שהתקבלה והוא ניסה את כוחו למחוק גם את יתרת החוב. בנוסף, על פי עדותו של מזכיר הישוב, אגודת הישוב ניסתה לברר את תנאי ההחזר של מיליון השקל מול אירגון א. ענינים אלו יצרו עיכוב ארוך בהסכמתם לקבל את החלטת הוועדה ואף סיכנו את עמידתה של ההחלטה לאורך זמן, כפי שמוכח ממכתב שנשלח מהאוצר בתאריך 24/10/11.

לבסוף, במכתב מ- 1/4/12 למנהל מטה משכנתאות, כותבת המנהלת הנ"ל, שהאגודה פרעה עבור הלוואות שניתנו בבנק מזרחי, סך של מיליון שקל.

סיכום ביניים

מניתוח העולה עד כה נראה, שבמסלול מול המנהלת הנ"ל שבו השתמש התובע במתווה שהוא יצר להשפיע על הגורמים למחיקת החוב, קרי, איום כנגד משרד השיכון, הוא לא הגיע לתוצאות. כפי שהוא עצמו מודה במייל למנהל הנ"ל, ולפיכך הוא מבקש ממנו מחדש סיוע. תגובתו של המנהל הנ"ל שהם שוחחו 'עם ז מזכ"ל אירגון א, מ'...ומ'... גם בעניין הלוואות הישוב, האם אינך מודע לכך? אתם מדברים בשני קולות ואינכם מתואמים'. משמעה שבשלב זה, עוד קודם המחיקה, אירגון א חזר לפעול. יתירה מכך, אם לשפוט מתגובתו של המנהל הנ"ל, נראה שהוא סבור שפעילותו של התובע בשלב זה מיותרת ואולי גם בעייתית.

כחודש וחצי לאחר מכן, התחולל שינוי, והוועדה מתחילה בתהליך של מחיקה שהסתיים בעיקרו ב-20/2/11. כשאין לפנינו מידע על פעילות נוספת של התובע בתקופה זו, שבין הזמן שבו הוא מודה שפעילותו לא נשאה פרי, לזמן שהוועדה מתחילה במחיקה. לעומת זאת, יש פעילות של אירגון א, וכפי שנראה להלן נוכל למצוא את עקבותיה בהתרחשויות נוספות שקרו באותה תקופה.

3.הפניית מכתבי האוצר לתובע - בחינה שניה

כאמור לעיל, מכתב הוועדה מה-19/10/10 מופנה לתובע, ובפתיח מוזכר שמכתב זה הוא מענה לדיונים ותכתובות בחודשים האחרונים, ובהמשך גם במכתבים נוספים, ועל גבי מכתבים אלו בנה התובע את טיעונו שפעילותו נשאה פרי.

ברם, ממסמכים שהמציא ז' מזכ"ל אירגון א על פי בקשת בית הדין, מתברר שביום קודם לכן(18/10/10), הוצא מכתב דומה מאד המופנה ל... ראש המועצה האזורית ..., בעניין חובות חברה _, ושם אותו פתיח מילה במילה, ונראה שהפתיח למכתב המופנה לתובע, ביום שלמחרת, הועתק מהמכתב שהוצא יום קודם.

זאת ועוד, שב-25/10/10 מוציאה אותה וועדה מכתב דומה מאד למזכיר אגודת ישוב אחר, שאף במכתב זה אותו פתיח. הדימיון בין שלוש המכתבים בא לידי ביטוי גם בהעתק מדוייק של שני הסעיפים האחרונים בכל שלוש המכתבים (בסעיף שלפני האחרון הם אפילו לא טרחו לשנות את התאריך מהמכתב שהוצא לראש המועצה האזורית מ-18/10 למרות שהמכתבים אל התובע ומזכירות הישוב הנוסף, הוצאו במועד מאוחר יותר, מה שמלמד שהם השתמשו במכתב הראשון כבסיס למכתבים האחרים, ורק שינו את הפרטים הנוגעים לנתבעת ולישוב הנוסף).

בנוסף, רשימת האנשים שאליהם נשלחו ההעתקים בכל שלוש המכתבים זהה לחלוטין (למעט שמו של נציג בנק טפחות).

מעדותו של מזכ"ל אירגון א בפני בית הדין עלה שהם עמדו מאחורי הפעילות למחיקת חובות שלוש האגודות כאחת.

עדות זו מקבלת את אישורה מדבריו של המנהל הנ"ל שהובאו לעיל, אשר מיידע את התובע שהם שוחחו עם ז מזכ"ל אירגון א, ומ... ומ... גם בעניין הלוואות הנתבעת.

במייל ששלח ז מזכ"ל אירגון א (ב ניסן תשע"ג) על פי בקשת בית הדין הוא כותב בפתיח של דבריו, שלגבי חובות חברה -- והישוב הנוסף, לא הייתה פעילות עצמאית של הישובים למחיקת חובות אלו, ואף על פי כן המכתבים מופנים לראשי הישובים, ובאותו נוסח. מה שמלמד שמדובר בהוצאה פורמלית של מכתבים הממוענים לישובים הנוגעים בדבר, וללא קשר לפעילותם, וזאת למרות שבפתיח למכתב כתוב 'בהמשך לדיונים ולתכתובות בחודשים האחרונים שעסקו בבקשתכם...הצעתכם נדונה...' מכל זה נראה שגם הפנייה לתובע באותה לשון שהועתקה ממכתב הנזכר, היא פורמלית בלבד, ונטולת חשיבות ענינית.

יתירה מכך, העובדה ששליחת המכתבים הינה אקט פורמלי, קיבלה חיזוק מדברי התובע עצמו, כפי שיוסבר. במכתב מ-20/2/11 שבו מודיעה הוועדה על המחיקה, נכתב שהמכתב הוא במענה למכתב אגודת ... מ-13/1/11. מכתב זה לא הומצא בפני בית הדין, ובית הדין ביקש מהתובע להמציאו. בתגובתו במייל (6/2/13) כותב התובע שהמכתב לא נמצא, ומוסיף: 'לזכרוני המדובר הוא שלאחר שהגענו למיצוי הדיונים ולהסכמה שהסכום יועמד על 1 מיליון ₪, האוצר ביקש מכתב בקשה פורמלי של ... שמבקש זאת'. כלומר, השדה העיקרי שבו התרחשו הדברים היה בדיונים בעל פה.

מכל זה נראה, שטענתו של התובע שהעובדה שהמכתבים הופנו אליו, וכן העובדה שבמכתבים אלה נכתב שהמכתבים הם תגובה לפעילותו, אין לה משקל ראייתי משמעותי.

4.בחינת פעילותה של 'אירגון א' במחיקת החוב של אגודת יצהר

מהאמור לעיל עלה, שהייתה פעילות של 'אירגון א' למחיקת חובה של הנתבעת ביחד עם חובם של חברה -- והישוב הנוסף, וזאת על פי דברי המנהל הנ"ל, הכותב לתובע (6/9/10): 'שוחחנו עם ז... ומ...ומ... גם בעניין הלוואות ...', וכן מעדותו של ז בפני בית הדין. בעדותו העיד ז שלא הייתה הבחנה בטיפול בשלושת החובות, וגם בתוצאות הטיפול. כן מוכח גם מכך שהוועדה ישבה על כל שלושת החובות באותם ימים, כפי שעלה מהמכתבים שהומצאו על ידי ז, והוזכרו לעיל. העובדה שחובות חל"פ והישוב הנוסף, נמחקו מבלי שהיה צורך בתיווך נוסף, מלמדת שגם מחיקת חובה של הנתבעת היא תוצאה של פעילותם, ללא צורך בתיווכו של התובע, כך לדבריו של ז.

[העד הוסיף, שבכל הפעמים, האוצר לבסוף מגיע להסדרי מחיקה, כיון שאין לו כלים לממש את איומיו לגבות מישוב שאין לו אפשרות לשלם. ולכן, אף שמתחילה הם לא הצליחו להגיע למחיקה, היה ברור להם שבשלב מאוחר יותר הם יצליחו בכך].

עקבותיה של פעילות 'אירגון א' במחיקת חובה של הנתבעת, עולה גם ממכתבי הוועדה שנשלחו לשלוש האגודות, כפי שיוסבר. הוועדה שלחה העתקים של שלושת המכתבים שנשלחו לשלוש האגודות, בין התאריכים 18-25/10/10, לשבעה גורמים נוספים. בין שבעת המכותבים יש שלושה שעל פניו נראה שאינם קשורים לעניין. שכן, בעוד שארבעה מתוך השבעה הם מכותבים בעלי תפקידים הנוגעים לעניין ההלוואה, השלושה-ז' מ'...ומ'..., אינם נושאים תפקידים רשמיים הנוגעים לחוב זה. (אחד מהם הוא בדימוס לפי העולה מהתכתובת).

יתכן מאד, שעל רקע מה שהוזכר לעיל, שהם היו הגורמים ששוחחו עם המנהל הנ"ל מהחשבות הכללית, ראתה וועדת המחיקה של החשבות הכללית, צורך לעדכן אותם.

יתירה מכך, ממה שכתב ז לבית הדין וכן מעדותו של מזכיר הישוב עלה, שלוועדה היה גם אינטרס בסגירת הנושא מול 'אירגון א', שכן 'אירגון א' היה הגוף שהעמיד את המשאבים הכספיים לעמידה בהסדרי החוב. כלומר, כחלק מהטיפול במחיקת החוב, 'אירגון א' לא רק פעל כגוף שתדלני, אלא גם כגוף המעמיד פתרונות כספיים, ומסתבר שגורם זה היווה מנוע למחיקת החובות.

ניתוח זה, מסתייע מכך שלגבי חובות חברה--- והישוב הנוסף, מי שנשא ונתן בשמם היה 'אירגון א', כפי שעלה מעדותו של ז, ואם כן, הפניית העתקי המכתבים אליהם לא נעשתה בדרך אגב, אלא בגלל היותם ונושאים בשם הישובים (ובאופן פורמלי המכתב לראשי הישובים כפי שנתבאר). מסתבר שבאותה עיסקה התייחסו באותו אופן גם לחובות הנתבעת, והפניית ההעתקים אליהם הייתה בהיותם נושאים ונותנים בשם הנתבעת.

כלומר, התמונה המתקבלת היא שאירגון א היה הגורם שטיפל בשלושת החובות, ומכך שהוועדה מפנה מכתביה אליהם, נראה שהוועדה ראתה בהם הגורם שמולו נעשה ההסכם.

5. בחינת עדותו של מזכיר הישוב לשעבר, אשר חתם על ההסכם

העד אישר שהפנייה לתובע היתה לאחר שנסיונותיה של 'אירגון א' וגורם נוסף לחתום על הסכם למחיקת החוב כשלו.

על כך הוא הוסיף, שרק לאחר שהתובע פעל מספר חודשים למחוק את החוב, אירגון א חזר לפעול למחיקת חובות של מספר גופים ובכללם החוב של אגודת הישוב. בשלב שהיא חזרה לפעול, כבר היה ביד אגודת הישוב מכתב שבו הסכמת האוצר למחוק חלק מהחוב ולהותירו על מיליון שקל.

בתקופה האחרונה, עד להסכמה הסופית למחיקה, היו עיכובים בביצוע ההסכם שהסכים עליו האוצר, מצידה של אגודת יצהר, ויתכן שהאוצר היה חוזר בו. בתקופה זו, 'אירגון א' פעל לבדו מול האוצר, ללא מעורבות של התובע, ולכן התעורר לו ספק מי בסוף סגר את העסקה והאם מגיע לתובע שכר. העיכוב בביצוע ההסכם נבע מכך שהתובע רצה להגדיל את המחיקה ולא לקבל את ההסכם המוצע, וכן מכך שלמזכירות הישוב לא היה ברור כיצד הם יעמדו בהחזר של מיליון השקל שנותרו והם רצו להגיע בעניין זה, לתנאי החזר נוחים עם אירגון א.

העד חידד דבריו באומרו, שאם הישוב היה פועל ליישם לאלתר את ההסכמה של האוצר למחיקה ב-20/2/11, היה צריך לשלם לתובע את שכרו.

לשאלת בית הדין, העד חיווה דעתו, שיתכן ואירגון א היה יכול למחוק את החוב לבדו, גם בלי סיועו של התובע, כיון שיש לה יכולת למחוק חובות גדולים ויש לה ממון להעמיד לצורך עמידה בהסכמים, וכן גם לאוצר וגם לבנק היה עניין לבוא לקראתם במחיקת החובות. אך אין לדעת אם היו מצליחים.

העד הוסיף, שעל פי דרישת האוצר, אירגון א לא יכול היה שלא להיזקק לחוב של הנתבעת, כיון שהם דרשו עיסקת חבילה. מדבריו משמע, שלאירגון א היה עניין במחיקת החוב, והוא אכן פעל למחיקתו.

מסקנות מהעדות:

בעדותו של העד יש אי דיוקים, ויש לעמוד על משמעותם:

א.הנחת היסוד של העד שבשעה שאירגון א נכנס לתמונה היה לישוב מכתב מהאוצר שבו הסכמה להעמיד את החוב על מיליון שקל, אינה נכונה עובדתית. אירגון א' היה פעיל במחיקת החוב כבר בספטמבר 2010, קודם הודעת המחיקה, כפי שנאמר.

כיון שמבחינה עובדתית דבריו אינם נכונים, הרי שגם מסקנתו שאילו היו מבצעים את ההסכם מיד לאחר ה-20/2/11 היה מגיע לתובע שכרו, אינה הכרחית.

ב.יש חוסר התאמה בין דברי העד לטענות התובע במספר נקודות משמעותיות. כגון:

1.המתווה היחיד שפעל התובע, לדעת העד, היה אך ורק מול --, עובדה שהתובע שלל אותה.

2.תוכנו של האיום שהפעיל התובע כנגד האוצר, נוסח באופן שונה על ידי העד.

3.לדברי התובע האיום מול האוצר, הלחיץ את אירגון א. זאת בשונה מדברי התובע שהאיום כלפי האוצר היה קודם פעילותה של אירגון א.

ג.כללית העד לא זכר תאריכים, ולא זכר כמה נמחק במדוייק, וכן מי מחק.

מכל זה נראה, שזכרונו של העד אינו מחודד ביחס לשלבים השונים של מחיקת החוב. אך, אין לשלול שהוא זוכר היטב את המסקנה שהוא הסיק מכל העניין, שרק בגלל התקופה האחרונה שבה התובע לא פעל, לא מגיע לו שכרו, ואילו היה הכל נגמר מייד לאחר קבלת הסכמת האוצר היה מגיע לתובע שכרו. על כל פנים מידי ספק לא יצאנו.

גם אם נקבל את דבריו, הרי שסיכום דבריו הם, שיש לו ספק האם מגיע לעד שכרו, בגלל שבתקופה האחרונה מי שפעל היתה אמנה ולא התובע. וכיון שהעיכוב היה גם מצידו של התובע שטען שהוא יכול להמשיך ולהגדיל את המחיקה, הרי שגם הוא נושא באחריות לעיכוב.

סיכום פעילותו של התובע ופעילותו של 'אירגון א'

1) טענתו של התובע שהעובדה שמכתבי האוצר מופנים אליו, וכן העובדה שבפתיח המכתבים נכתב שהם מענה לדיונים והתכתובות שהתנהלו בחודשים האחרונים, ושמכתבים אלו הם מענה להצעתכם וכו' - מכל זה מוכח שפעילותו נשאה פרי, לאור מה שנתבאר לעיל, טענה זו אינה מוכחת כלל.

2) המתווה שהוא יצר שבו יש איום מרומז על המערכת, לא נשא פרי, כפי שעולה מדבריו מהמייל ששלח למנהל הנ"ל (6/9/10).

3) אין בכתובים עדות לפעילות נוספת של התובע עד להודעה על מחיקת החוב ב-20/2/11, מעבר למייל ששלח ב-6/9/10, והמכתב הפורמלי שהוא התבקש להמציא ב-13/1/11 שלדברי התובע הוא נטול חשיבות.

בנוסף, לפי עדותו של מזכיר הישוב לא הייתה פעילות של התובע בתקופה האחרונה עד ליישום ההסכם, אלא של אירגון א. וכל עוד ההסכמה לא בוצעה, יתכן שהאוצר היה חוזר בו, ולפיכך זכות המחיקה, יתכן ומגיעה לאירגון א.

4) המעורבות של אירגון א בשלב הקריטי של השינוי, מוכחת ללא ספק, וכן גם הצלחתה במחיקת חובות חל"פ והישוב הנוסף אינה מוטלת בספק.

5) יש סבירות גבוהה שלאוצר היה עניין להביא למחיקה מול אירגון א, משום שאירגון א הציע להלוות את מיליון השקל, עבור חוב הנתבעת.

6) בעדותו של מזכיר הישוב יש אי דיוק המעורר ספק, לגבי מסקנתו שאילו היו פועלים לאלתר ליישום ההסכמה מ-20/2/11 היה מגיע לתובע שכרו. בנוסף, העד עורר ספק, לאור העובדה שבתקופה האחרונה רק אירגון א פעל, האם מגיע לתובע שכרו.

פעילותו של התובע-מסקנות:

אם נצרף את הנתונים, נוכל לקבוע בסבירות גבוהה, שכשם שהחובות האחרים נמחקו, ללא פעילות של גורמים נוספים, מלבד אירגון א, כך גם חובה של הנתבעת היה נמחק ללא צורך בפעילות של גורמים נוספים. שכן, אין סיבה להניח שהחובות האחרים היו נמחקים וחובה של הנתבעת היה נותר על כנו.

לעומת זאת אין לבית הדין ראיות בעלות משקל משמעותי לגבי האפקטיביות בפעילותו של התובע. אך, יתכן שפעילותו המקדימה ומגעיו עם הגורמים השונים באוצר, יצרה 'הבשלה' מסויימת למחיקת החוב, שהסתיימה על ידי אירגון א, לכך אין לבית הדין הוכחות ברורות.

ג. דין מתווך שפעל להשלמת עיסקה ולא הצליח להשלימה, ובא אחר והשלימה

לאור מסקנתנו, עלינו לבחון מה הדין, באופן שמתווך אחד החל בפעולת תיווך, ולא הצליח להשלימה ובא השני והשלימה, האם זכאי הוא לשכר.

מפסק הרמ"א (חו"מ סימן קפה, ו) עולה שגם באופן שפעילותו של הראשון הופסקה, אם פעולתו הושלמה על ידי אחר, יש למתווך הראשון שכר. וזה לשונו:

"ראובן היה לו בית למכור, ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי, ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו, ואחר כן מכרו ללוי ע"י אחר, חייב ליתן לשמעון סרסרותו".

ומבארו בשו"ת נודע ביהודה (חו"מ תנינא סימן לו), הובאו דבריו בפתחי תשובה (חו"מ סי' קפה סק"ג), שהתשלום לראשון הוא על פי חלקו בלבד ולא כל השכר, ו'ודאי שגם השני הוא שותף בסרסרות הזה'.

מקורו של הרמ"א בתשובת הרא"ש (כלל קה סימן א), וממנה עולה שהסיבה לחובת התשלום לסרסור הראשון היא בגלל שיש כאן רמאות מצידו של ראובן.

האם חובה זו קיימת גם באופן שאין רמאות?

הנודע ביהודה (שם) דייק מכך שהרמ"א השמיט נימוק זה, שהוא סובר שגם באופן שאין רמאות, חובה לשלם לסרסור הראשון.

ממספר אחרונים עולה שאף לתשובת הרא"ש קיימת חובה לשלם לראשון חלקו גם באופן שאין רמאות בדבר, אם פעולתו של הראשון הייתה משמעותית, על אף שלא היה בידו להשלים את משימתו. בהגדרת עניין זה כתב שו"ת שב יעקב (חו"מ סימן יג) הובאו דבריו בפתחי תשובה (חו"מ סימן קפה ס"ק ג) בביאור דעת הרא"ש, כך:

"ואף דמשמע מתשובת הרא"ש...[דדוקא בהיה רמאות, אבל] באין רמאות בדבר מה שלא נגמר על ידי המתחיל ונגמר על ידי אחר, אין להמתחיל כלום. נראה לי לחלק בענין המתחיל כאשר כבר פסקתי כמה פעמים. דאם המתחיל אף שלא היה יכול לגמור, מכל מקום הוא היה הממציא לשידוך הלז, שעל ידו נתגלה הדבר, ובאו שדכנים אחרים... בודאי דיש לו דין מתחיל, וזה הכלל באופן שאפשר לומר, אילולי שהיה זה המתחיל אשר התעורר לזה, לא היה עולה על דעת אחרים לדבר שידוך הלזה, אם כן ודאי מחויב ליתן להמתחיל כפי המנהג, מה שאין כן אם הגומרים נתעוררו מעצמם לאותו שידוך, וסוברים לפי דעתם שהם הראשונים [נראה דרצה לומר שניכר גם כן לבית דין כן, כגון שהם ממקום רחוק וכהאי גוונא], אם כן המתחיל לא עשה שום פעולה טובה בזה, הואיל שבעל דבר אינו מרוצה על ידו, ואילולי שבאו האחרים היה נשתקע הדבר, והשדכנים האחרים באו מעצמם ולא יודעים שום דבר מהמתחיל, אם כן אין שום טעם ליתן לו דבר".

בדומה לכך כתב בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק א סימן מט) בבארו את תשובת הרא"ש, ביחס לנידונו:

"דהא הכא אם ביאת הקונה בפעם השניה היתה ע"י פעולת הסרסור בראשונה הרי ברור שהמוכר נהנה מפעולה זו והא זה ודאי בהראהו בשל חברו שנוטל מה שההנהו וכן ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות שאף שלא היה שום הנאה ושום שבח בעת הפעולה ולאחר זמן נהנה ונשתבח ע"י פעולה זו שודאי יתחייב לשלם לו מה שההנהו וההוצאה וכ"כ ממש הוא בכאן דאף שבפעם הראשונה לא נגמרה המכירה ונפסק הרבה זמן כיון שעכ"פ אחר זמן בא לקנות בשביל מה שהסרסור הביאו בראשונה הרי יש למוכר עכ"פ הנאה מהפעולה ההיא דמכבר שיש לחייבו".

מדברי אחרונים אלו עולה, שהראשון יהיה זכאי לקבל שכרו רק באופן שבלעדיו לא היה המתווך השני מגיע לתווך, כגון, שבזכות פעילותו של הראשון נתגלה העניין לשני. אך, אם השני הגיע לכך מעצמו, אין לשלם למתווך הראשון שכר.

ברם, העמקה בסיבת החיוב תאפשר לבחון מסקנה זו.

לדעת האגרות משה נראה שהחיוב הוא מעיקר הדין, כיון שההנהו, ולפיכך במקום שהראשון לא ההנהו, אין לזכותו בתשלום.

לעומתו סבור 'שב יעקב' שהחיוב הוא מכוח המנהג, כפי שציטטו בפתחי תשובה שם: "דבר זה תליא במנהג המדינות, ואני כאשר ראיתי המנהג בעיר מולדתי ק"ק פראג ליתן להמתחיל חלק שליש, כן נהגתי פה במדינה זו". כך גם משתמע בספר עטרת צבי ס"ק יז הובאו דבריו בפתחי תשובה שם, שכך הייתה התקנה בפנקס ד' ארצות שהמתחיל והגומר יחלוקו ביניהם בשווה. וכן משמע מאחרונים נוספים. להסבר זה, יש לבחון מהו המנהג הרווח.

בפד"ר (כרך יג עמוד 39 בית הדין הגדול, ישבו בדין הראשל"צ הר' ע.יוסף, והרבנים א.וולדינברג, י.קוליץ) כותב הר' וולדינברג שמה שעולה מדברי תשובת הרא"ש שאין חיוב לשלם למתחיל כלום במקום שאין רמאות, הוא במקומו של הרא"ש שתקנת הארצות לא התפשטה, אך לאחר שנתפשטה התקנה לכולי עלמא חייבים לתת למתחיל שכרו הראוי לפי המנהג. והביא מתשובת מהר"י טיאה וויל (בן הקרבן נתנאל) וכן משו"ת מהר"ש אנגיל, וספר משפט שלום (סימן קפה ס"ק ח): 'מתחיל נקרא כל שדיבר עימו ממחיר המקח', ובהמשך כתב שמהר"י טיאה כתב: 'דלענין מתחיל לא בעינן אפילו שעשה פעולה טובה כדמצריך בשו"ת שב יעקב, שם, אלא אם רק "ידוע שהוא המתחיל בדבר ינתן לו כתקנה".

מפסק זה של בית הדין הגדול נראה שהמנהג היה לשלם לראשון, שהתחיל בפעולת התיווך, גם אם לא ידוע שפעולתו שירתה את פעולתו של השני. כמסקנה זו משמע מספר הלכות מתווכים (מאת הרב יוסף גולדברג פ"ח, א).

מבירור שערך בית הדין עם שופט-בית משפט המחוזי, עולה שכיום החוק מחייב תשלום לראשון, כהגדרת ה'שב יעקב' וה'אגרות משה' שצוטטו לעיל, רק באופן שמוכח כי פעילותו של הראשון, הייתה משמעותית להשלמת העיסקה.

לנידוננו, אם נצא מהנחה שפעילותו של התובע 'הבשילה' את התנאים למחיקת החוב, כפי שהועלתה אפשרות זו בחלק הקודם, הרי שמעיקר הדין יש לזכותו בתשלום על חלקו. ברם, עניין זה צריך להיבחן לאור פרשנות לשון ההסכם שבין הצדדים.

ד.פרשנות לשון ההסכם

לשון ההסכם:

'המזכירות מקבלת את הצעתו של... לקדם מחיקת משכנתאות האגודה כפרילנסר... התשלום עבור העבודה יהיה על בסיס הצלחה. במידה ופעולותיו של... יובילו למחיקה, יקבל... את העמלה הבאה...'

בפרשנות ההסכם קיימים שני ספקות:

א) רמת הפעילות: האם התובע נדרש להיות הגורם שבעקבות פעילותו, באופן ישיר החוב יימחק. או שמספיקה פעילות שתביא להבשלת התנאים למחיקה, גם אם לבסוף, המחיקה תהיה על ידי גורם אחר.

לשון ההסכם: 'לקדם מחיקת' וכן 'יובילו למחיקה' יכולים להתפרש כאפשרות השנייה. גם הנסיבות שמדובר בזירה רבת משתתפים, שהיתה ידועה מראש, כפי שטען התובע, מובילה לפרשנות זו. בנוסף, הנתבעים וכן העד שהיה מחותמי ההסכם, ציינו שבשעה שהם חתמו על ההסכם, הם היו בלחץ מפני האפשרות של עיקולים, ויתכן שהיו מוכנים לשלם לכל מי שיניע מהלך של מחיקה.

לאידך גיסא, הלשון 'על בסיס הצלחה', מורה יותר שהם רצו לשלם באופן שהוא יביא תוצאה סופית. גם הלשון 'יובילו למחיקה' ניתנת להתפרש שמדובר בדרישה לפעילות המביאה לתוצאה ישירה. כמו כן, דבריו של העד פ', שיובאו בהמשך, שאמר שהיה מתווה ברור שרק התובע היה בו, מוביל יותר לאפשרות הראשונה.

ב) כשיש שותפים למחיקה: בהנחה שפעילותו של התובע אכן הובילה למחיקה כדרישת ההסכם, מה יהיה גובה התשלום, אם במקביל לעשייתו, פעל גורם נוסף למחוק, וההצלחה באה משני כיוונים במקביל. האם התובע יהיה זכאי למלוא שכרו, או שיהיה זכאי לשכר באופן יחסי לפעילותו.

בית הדין ביקש מהעד הבהרות בנידון.

על כך הוא השיב שבשעה שנחתם ההסכם, הם לא חשבו על האפשרות שיהיו שותפים למחיקה. אך הבהיר שלתובע היה מתווה ברור כיצד לפעול, והכוונה היתה להראות ליו"ר וועדת הכספים מר--, כיצד ניתן למצוא סעיף בתקציב למחוק את החוב. והם חשבו שהוא יפעל מולו ואם יצליח להביא למחיקה הוא יקבל שכרו. אך, העד לא ידע לומר שההסכם נעשה על דעת זה שהתובע יפעל לבדו.

מאחר ואין בידינו לפשוט את הספק בהבנת לשון השטר, הכלל במקרה זה הוא, ש'יד בעל השטר (כלומר התובע) על התחתונה', משום שהמוציא מחברו עליו הראיה. כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן מב, ה).   

יתירה מכך, נכתב בפסקי דין רבניים (כרך ח עמוד 151):

'וכבר הבהרנו - בפסק הדין שצוין לעיל (חלק ה עמוד קעז), פלוגתא בין הרשב"א והמהרי"ק שהכלל יד בעל השטר על התחתונה הוא גם כשקיימת נטייה ניכרת לצד זה יותר מאשר לצד השני, בכל זאת אין לסטות מהכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה. יתר על כן פסק עבודת הגרשוני בסי' ג' כשהרוב מסייע לבעל השטר גם כן נאמר שידו על התחתונה... וכל עוד שיש ספק כל שהוא יש להחליט שידו על התחתונה'.

עולה, אפוא, שידו של התובע על התחתונה, ועליו להוכיח שהפרשנות של ההסכם משמעה 'הבשלה' לקראת מחיקה ולא השגת מחיקה לגמרי.

אם נצרף את המסקנות מהחלקים הקודמים לחלק זה, תתקבל התמונה הבאה:

עלה ספק לבית הדין האם פעולותיו של התובע תרמו להבשלת התנאים למחיקת החוב. גם על הצד שפעולותיו אכן הבשילו את המחיקה, יש ספק האם פעילות זו עומדת בדרישת ההסכם, ולפיכך, הכלל הוא שיד בעל השטר על התחתונה.

ה. תשלום למתווך שהתחיל בפעולתו ובעוד הוא עסוק במלאכתו, פעולתו נעשתה על ידי אחרים:

האמור לעיל הוא באופן שהמתווך עשה פעולה ולא השלימה ובא אחר והשלימה. בנדוננו, מדובר שהתובע לא חדל מלפעול להביא למחיקת החוב, ובעוד הוא עסוק במלאכתו, נכנס אירגון א והשלים את התהליך. יטען על כך התובע: זכיתי, שהמלאכה נעשתה ולא הייתי צריך להמשיך לטרוח, ואין לגרוע משכרי.

האם זכאי הוא לשכרו באופן זה?

[יש להעיר, שאף שהתובע לא טען טענה זו במפורש, יש בכך משום 'פתח פיך לאילם', שהרי דעת התובע היא, שמגיע לו מלוא שכרו עבור פעילות שכבר נעשתה על ידו, וטענה זו אינה מוסיפה מעבר לכך].

טענה זו נידונה במספר סוגיות.

דעת רבא (בבא מציעא דף עז ע"א) שבאופן שנשכרו פועלים להשקות שדה, וירדו גשמים ולא היה צריך למלאכתם, שאין הפועלים זכאים לשכר. לעומת זאת, אם עלה הנהר והשקה את השדה, זכאים לשכרם בשיעור של פועל בטל. ומבארים שם תוספות (ד"ה עביד) את החילוק, שלגבי עליית הנהר "אין להם לידע ענין שדהו אם בא מן הנהר לתוכה", אך, ירידת הגשמים היא דבר צפוי שהפועלים יכלו לשער שקיימת אפשרות זו, ועל דעת כן נשכרו, ולפיכך אין הם זכאים לשכר.

המסקנה האחרונה, נראית כסותרת להלכה שעולה מהגמרא בגיטין (דף עד ע"ב) המביאה מחלוקת בין רב יוסף לרבה באופן שנשכר אריס להשקות שדה ולבסוף ירדו גשמים ולא היה צריך למלאכתו, דעת רבה שהאריס זכאי למלוא שכרו, וטעמו מבואר ברש"י, שמזלו גרם לכך. וכך נפסקה ההלכה.

ישוב לסתירה עולה מדברי הרי"ף (גיטין דף לה ע"ב מדפי הרי"ף) ובדומה לכך כתבו גם תוספות (שם, ד"ה 'רבה') שיש לחלק בין אריס שכל מלאכות השדה מוטלות עליו, והוא כשותף בשדה, ולפיכך התשלום אינו מותנה בביצוע מלאכת ההשקייה, לעומת פועל שנשכר לעשות מלאכה וכיון שלבסוף לא היה צריך למלאכתו, אין הוא זכאי לשכרו.

כחילוק זה פוסק גם הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ט הלכה ו):

"השוכר את הפועל ...שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו. בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן - מן השמים נסתייעו, בד"א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה... ובא המטר ולא הוצרך לדלות ולהשקות נוטל חצי הפירות כמו שפסק עמו שהאריס כשותף ואינו כפועל".

בהשגות הראב"ד (על הרי"ף שם) כתב שדין קבלנות כדין אריסות משום שבדומה לאריס, 'דאי מתרמי ליה נמי טרחא יתירא עליה דידיה רמי הלכך רווחא נמי לדידיה הוא דהוי'.

אך, הרמב"ן (בספר הזכות, שם) חלק על הראב"ד ולדעתו, יש לחלק בין קבלן לאריס הדומה לשותף. ומוכיח דבריו מהירושלמי פרק הגוזל, ששם נאמר שאם הניח חמורו כדי להציל חמור חבירו, ועלה חמור חבירו מאיליו, אינו נזקק לכלום, אף שמדובר בקבלנות.

ראייה נוספת לשיטתו, מביא הר"ן (שם ד"ה 'ההוא גברא) מבבא קמא (דף קטז ע"ב) השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין לחולה ומצאו שהבריא נותן לו שכרו משלם, וזאת משום ששם מדובר שעשה שליחותו, ומכאן שאם לא עשה שליחותו, אינו זכאי לתשלום.

לדינא, המגיד משנה (הלכות שכירות פ"ט, ו) כתב שהעיקר כרמב"ן. ובב"י (חו"מ סימן שלד) כתב שדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן.

בשו"ע לא הביא דין זה במפורש, אך כתב (בסימן שלד, ג) את ההבחנה שבין אריס לפועל כדעת הרי"ף והרמב"ם, ומשמע על פי מה שביאר בב"י שאין לחלק בין פועל לקבלן. גם בנתיבות (סימן שלה ס"ק א) כתב דלא קיימא לן כראב"ד.

לעומת זאת משמע שהסמ"ע (סימן שלה ס"ק ט) סובר כדעת הראב"ד. אך, הט"ז שם חלק על הסמ"ע, וכן נראה מדברי באר הגולה שם שסובר כדעת הט"ז.

מכל האמור עד כה עולה, שדעת רוב הפוסקים היא שיש לחלק בין קבלן לאריס, ודין הקבלן כדין הפועל שאם נעשתה מלאכתו על ידי אחרים, אין לו אלא מה שעשה בלבד. דין זה הוא גם באופן שהתחיל בעבודתו ובא אחר וסיימה, כפי שעולה מהתוספות והרמב"ן שם, וכן פסק השו"ע (סימן שלד,א), דין זה לגבי פועל. ולפיכך לא יכול התובע להוציא מיד המוחזק.

עוד יש להוסיף, את דברי שו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן שמג) שכתב שגם לדעת החולקים על הרמב"ן, אינו אלא כשנעשתה המלאכה מאיליה, שאז קיימת הסברא שמן השמים סייעוהו, אבל כשנעשתה המלאכה על ידי אחרים, לכו"ע אין לפועל כלום.

אמנם יש לדון לנדוננו, ששכרו של התובע נקבע על פי אחוזים מהרווח, האם דינו כאריס היורד לחלק מהרווח, או דינו כקבלן?

בדין זה נחלקו אחרונים.

בשו"ת בעי חיי (ח"א סימן רכד) דן במקרה של אדם נשכר לגבות חוב וסוכם שהוא יגבה אחוזים מסויימים מתוך מה שהוא יצליח להוציא מהחייב. בפסיקתו, הוא משווה דין זה לדין אריס ושותף, ולפיכך, אף שהגבייה נעשתה על ידי אחר, יש לשלם לו שכרו.

בדומה לכך כתב בתשובות 'זרע יעקב' (סימן מה) הובאו דבריו בדברי גאונים, במקרה של אדם שנגנבו לו חפצים ונודע לו שהגנב ברח לעיר אחרת ושלח את חבירו להוציא הגניבה, ולא הסתפק בכך ושלח אחריו אדם נוסף שיפעל להוציא את הגניבה, וסיכם עימו שישלם לו שליש ממה שיוציא. והלך השני והתברר שנעשה כבר הדבר על ידי הראשון. ופסק ש'כיון שהתנה עמו לשליש הוי כשותף ונוטל כמו שהתנה עימו'. וכן נראה משו"ת מאמר מרדכי סימן צ.

בפסקי דין רבניים (כרך יג עמודים 218-219) דן בית הדין ת"א (כתב את הפסק הר' נ. בן שמעון) בתשלום שכר למתווך שנשכר להשיג פיצויים מגרמניה עבור השוכר ונקבע שהוא יקבל 10 אחוז מהסכום שיצליח להוציא. בית הדין השתמש במקורות שהוזכרו ודן את המתווך כדין שותף ואריס, שעליו לקבל שכרו.

ברם, דין דומה נידון בשו"ת 'יורו משפטיך ליעקב' (לר' יעקב אבוחצירא, סימן מה), ומסקנתו שונה. השאלה עוסקת באדם שנגנבו לו נכסים והוא שכר אדם שיפעל להשיב את הגניבה תמורת שליש ממה שיוציא. השכיר הלך למקום הגזלן והתברר שהגזלן נתפס. השכיר תובע שכרו, והשוכר טוען הרי מעשיך לא הועילו.

בתשובתו מביא ר' יעקב אבוחצירא משו"ת להרב יעקב נאיים (סימן מא) שמשווה דין שכיר זה לדין אריס.

אך, ר' יעקב אבוחצירא נחלק עליו, זה לשונו:

'ואחר המחילה מכת"ר הרב הנז' לא דק בזה שפיר...אלא ודאי אע"ג דאמר לו ליטול השליש ס"ס אינו נקרא כ"א שכיר בא בשכרו. ולא דמי זה לאריס כלל דהתם גבי אריס הרי השדה שעושה עליו אריס ישנו בעולם ושייך בו שותפות ועוד האריס הרי הוא עושה כל מלאכת השדה הצריכים לו אע"ג דלא הוצרך להשקות הרי הוא עושה מלאכת אחרים ומשעה שנעשה אריס הרי הוא נכנס לשדה ומפקח בכל צרכיו לפיכך שפיר קרינן ביה שותף אבל זה שנשכר להציל הגניבה במה נקרא שותף ומה חזקה השתא יש לו בגניבה ומה עשה בה לא יקרא שותף רק אחר שיתפוש הגניבה יטול בה השליש דווקא וכל עוד שלא תפש על מי תחול השותפות הרי הגניבה בעצמה אינה בנמצא לכן בע"כ לומר דשכירות דווקא מיקרי ולא דמיא לאריס כלל'.

שתי הבחנות הוא מבחין בין אריס לאדם שנשכר להוציא גניבה. ראשית, אריס נעשה שותף בשדה שהיא בעולם, הנשכר להציל את הגניבה כל עוד הגניבה אינה מצויה אין אפשרות ליצור בה שותפות. שנית, האריס, אף שנשכר למלאכת השקייה, הוא עושה את כל מלאכות השדה, ויש לו אחריות כוללת, ולכן דינו כשותף. מה שאין כן, הנשכר להציל הגניבה, אין לו אלא פעולת ההצלה.

מעיון נוסף, נראה שניתן לתמוך שתי סברות אלו משני דיבורים בתוספות. התוספות בשני מקומות מעמת בין הגמרא בגיטין דף עד ע"ב, לגמרא בבא מציעא דף עז ע"א שהוזכרו לעיל, בהבחנה שבין אריס לפועל. מהתוספות בגיטין (דף עד ע"ב ד"ה 'רבה') ניתן ללמוד את שתי הסברות: 'דשאני התם שאינו אלא שכיר יום שלא שכרו בעל הבית אלא לדלות...אבל הכא שהוא אריס ועושה כל מלאכות שבשדה ויש לו חלק בקרקע כמו בעל השדה...' מתוספות בבא מציעא (דף עז ע"א ד"ה 'דאגר') ניתן ללמוד כחילוק השני.

לנדוננו, אף שהתובע נכנס כנציג הישוב לכל דבר ועניין, והישוב ייפה את כוחו לפעול בשמו ולהשתמש במשרד, אין אפשרות ליצור שותפות בכסף החוב, כיון שהכסף אינו בעולם, וכמו כן, נראה שמדובר במלאכה ספיציפית בלבד, בדומה להגדרת 'יורו משפטיך ליעקב'.

אם כן, דין זה שנוי במחלוקת הפוסקים, וככל מחלוקת בדיני ממונות, אין התובע יכול להוציא כסף מהנתבע, כיון שהנתבע יכול לומר קים לי כדעה הסוברת שאין אפשרות להוציא ממון. (שו"ע חו"מ סוף סימן כה בנושאי כלים וכנסת הגדולה לחו"מ סימן כה, כללי קים לי ועוד).

ו. הערכה לסיכום

1. מהראיות שהובאו בפני בית הדין נראה שפעילותו של אירגון א במחיקת החוב, היה משמעותי, וסביר שמחיקת החוב הייתה נעשית על ידו גם ללא פעילות התובע, כפי שהם הצליחו למחוק חובות נוספים. אך, יתכן שמגעיו הקודמים של התובע הביאו להבשלת התנאים למחיקה, לבית הדין לא הומצאה הוכחה ברורה בנידון.

2. לאחר הסכמת האוצר למחיקה, היה עיכוב מתמשך של קבלת ההסכם מצידה של הנתבעת, גם בגינו של התובע שהמליץ להם שלא למהר לקבלו, מאחר והוא סבר שיש סיכוי להגדיל את המחיקה. בשלב הזה עמד ההסכם בסיכון ומי שפעל בתקופה זו, על פי העדות של מזכיר הישוב, היה אירגון א ולא התובע.

3. בפרשנות ההסכם היה ספק לבית הדין, האם על פי ההסכם מספיקה פעילות התובע להבשיל את התנאים למחיקה,גם אם גורם אחר יפעל לבסוף למחיקת החוב, או שיש דרישה שהמחיקה תבוא מפעילותו הישירה. ועל כן ידו של התובע שבא להוציא, על התחתונה, מכוח הכלל-יד בעל השטר על התחתונה.

4. גם על הצד שפעילותו של התובע לא הועילה כלל, אך, הוא המשיך באופן מוכח לפעול למחיקת החוב, נחלקו האחרונים, האם יש להשוות דין זה לדין אריס שנשכר להשקות השדות ולבסוף ירדו גשמים ולא היה להשקייתו, שהדין הוא שמגיע לו שכרו. ועל כן, אין יכולת לתובע להוציא מהמוחזק, כי המוחזק טוען טענת 'קים לי'. מכל האמור נראה שידו של התובע על התחתונה.

5. ברם, מהחומר שהובא בפני בית הדין ומעדותו של מזכיר הישוב שהיה מחותמי ההסכם, ניכר בעליל שהתובע עשה מאמצים בכיוונים הנכונים להביא למחיקת החוב, שיתכן שהייתה להם השפעה. הוסף על האמור, שעל פי רוב עניני תיווך ושידוכין יש בהם גורמים רבים שיכולים להשפיע על התוצאה הסופית, ומטבע הדברים, קשה ואולי בלתי אפשרי, להגיע בנידון זה, לחקר האמת באופן מוחלט. [יעויין בשו"ת נודע ביהודה (תניינא חו"מ סימן לו) שכתב שמאחר ובשידוכין יש הרבה פרטים, לכן לאחר ששכר אדם שדכן, יכול להכניס את קרובו לסייע בגמר השידוך, בשונה מהכלל הרגיל בדיני ממונות]. לפיכך, נכון יהיה לפעול כפי שכתב בספר הלכות מתווכים (פרק א סעיף יב) שאם יש ספק באיזו מידה הועילה השתדלותו של המתווך ראוי לבית הדין לעשות פשרה ביניהם, וציין במקורותיו לשו"ת הרי בשמים (ח"ב סימן פד).  על כן, בית הדין יאחז במקרה זה בסמכותו להטיל פשרה בין הצדדים.

לגבי גובה הפשרה: הכלל בדרך כלל שפשרה הקרובה לדין היא הפחתת שליש ממה שזכאי לקבל על פי הדין (יעויין בנידון זה למשל בפד"ר ח"ב עמוד 294). ברם, בנדוננו רבו הצדדים שמחלישים את עמדתו של התובע: ספק אם פעולתו השפיעה. גם אם השפיעה, ספק אם יש בכך עמידה בתנאי ההסכם. בתקופה האחרונה, בטרם העניין נסגר, מי שפעל היה 'אירגון א'. מאידך, גם אם לא פעל,יש ספק שמא נשכר כאריס ובאופן זה, מגיע לו מלוא שכרו גם אם נעשתה מלאכתו על ידי אחרים.

מכל זה, נראה שיש לתת לתובע חמישית מתביעתו. מאחר ותביעתו היתה: 147,561 שקל, יש לשלם לו: 29,512 שקל.

על הנתבע לשלם סכום זה עד שלושים יום, מיום קבלת פסק הדין.

בזאת באנו על החתום:

הרב יצחק הלוי אב"ד                הרב ציון כהן        הרב משה רוזנבאום