מחויבות עמותה ששילמה שכר עבור עמותה אחרת

חובות משרד חינוכי שנסגר

מדרשה שנסגרה וחייבת סכום כספי לעובדת. העובדת באה בתביעה לעמותה שגיבתה את המדרשה לשלם את שכרה. השתלשלות הדין והפסק, מצורפים בהמשך.

בס”ד אב תשס”ז

פסק דין בעניין חובות עמותה שנסגרה

תובעת – גברת כ’

נתבע – מנהל עמותת א’

עובדות מוסכמות

א. בין השנים 2004-2006 למניינם פעלה מדרשה בתחום החינוך בדרום הארץ, ונוהלה ע”י גב' כ’. למדרשה אין נכסים משלה, היא שוכרת דירות ושירותי קייטרינג.

למדרשה לא היה מעמד של עמותה ולכן היא ביקשה חסות מעמותת "צ'" אשר יש לה רשת של מוסדות חינוך שונים. העמותה סיפקה שירותי משרד וכן שימשה “צינור” להעברת תקציבים ממשלתיים למדרשה.

מצד אחד העמותה נתנה יד חופשית לגברת כ’ לנהל את המדרשה כטוב בעינה ומנגד הוסכם שהתקציב ינוהל רק לפי ההכנסות שגברת כ’ תשיג.

בפועל, ההתנהלות הכספית של גברת כ’ לא הייתה מאוזנת והמדרשה נכנסה לחובות. היו הבטחות לתקציבים עתידיים אבל הניהול השוטף נכנס לקשיים. לכן היא חיפשה גוף חדש שייקח אחריות כלכלית על המדרשה.

ב. בתאריך 11.4.2007 נחתם הסכם בין גב’ כ’ לנציג עמותת א' המעביר את הניהול המדרשה לידי עמותת א’ כאשר ידוע כי ישנם עדיין חובות כספיים.

טענות התובעת

גברת כ’ תובעת מעמותת א’ 15,000 ₪ המגיעים לה בזכות עבודתה בשנת 2006.

"לפני שנה וחצי נולדה לי בת, עוד לפני הלידה סוכם בשיחה עם גב’ לוי, רואת חשבון של עמותת “צ’”, שאקבל משכורת בזמן חופשת הלידה, בלא קשר ל”דמי לידה".

לפני חתימת החוזה מסרתי לנתבע דף ובו פירוט כל החובות של המדרשה, כולל חובות של שנת 2006 ועל דעת כן הוא נכנס לתפקיד. חתימת ההסכם הייתה על דעת שכל חובות המדרשה יכוסו. אומנם הוא הסתייג מהחוב הנ”ל בטענה שאינו חוקי, אולם השבתי לו שההנהלה דהיינו גברת לוי ואדם נוסף המשמש כחבר הנהלה אישרו אותו".

טענות הנתבע: [1]

אני מנהל עמותת א’ אשר מפעילה שתי מדרשות ברחבי הארץ, גברת כ’ פנתה אלי לעזרה וסיוע למדרשה, בחנתי את הדבר והתייעצתי עם אנשי ציבור שונים. לבסוף מתוך הכרה בחשיבות המפעל החשוב שהקימה גברת כ’ הסכמתי לסייע למדרשה.

לא הסכמתי לקבל את האחריות המעשית עד שיחתם חוזה אשר בו יפורט תחום האחריות הכלכלית של עמותת א'.

אכן לפני החוזה קיבלתי רשימת חובות, רובם חובות קטנים, סברתי שכדי לבנות אמון עם העובדים כדאי לשלם אותם, אף שלא התחייבתי לכך.

לגבי החוב של 3 חודשי העבודה בזמן חופשת הלידה, אמרתי, מהרגע הראשון שראיתי אותו, שאיני מתחייב לשלמו בגלל שהוא אינו חוקי, מה גם שהוא חוב ישן וזה שהוא לא שולם עד היום מוכיח שעמותת “צ’” לא התייחסה אליו ברצינות. רק עכשיו שישנו גורם חדש שנכנס לתמונה נזכרו להעלות את החוב.

בנוסף שוחחתי עם גברת לוי רואת החשבון של עמותת “צ’” והבנתי ממנה שלא הייתה התחייבות מפורשת מצד ההנהלה לחוב זה.

לא היה דיון על כך בהנהלה, פשוט, הגברת כ’ הודיעה על כוונתה להמשיך לעבוד בחופשת הלידה ולקבל שכר, וחברי ההנהלה שתקו.

לטעמי, במקרה הזה שתיקה אינה כהודאה, עמדה על הפרק החלטה משמעותית אשר נוגעת למנהלת באופן אישי. לכן לא מספיק שהמשתתפים שתקו , ראיה לדבריי שחוב זה לא שולם עד היום!

טענותי מבוססת על דברים המפורשים בחוזה שם כתוב שהאחריות שלי היא רק על חובות מהתאריך 1/1/07 ולא לפני כן. החוב המדובר מתייחס לתחילת שנת 2006 ולכן אינו מוטל עלי.

בירור הדין

א. חובות המוסד על מי?

ב. האם יש אחריות אישית?

ג. התוקף של התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

ד. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

ה. התחשבות בשיקולים מוסרים

1. חובות המוסד על מי?

ראשית יש לברר מה מעמדה המשפטי של עמותת צ'?

רואת החשבון של עמותת “צ’” טוענת שאין להם אחריות על הסכמי השכר שחתמה גברת כ’. לטענתה, הם היו רק צינור להעברת הכספים והאחריות לתקציב מוטלת רק על גברת כ כפי שסוכם עימה. יש לקבל טענה זו לחצאין. מצד אחד האחריות הראשונית מוטלת על כספי המדרשה כפי שסוכם עם גברת כ. אולם כאשר אין כספים למדרשה אזי עמותת “צ’” מחויבת.

נראה שמהבחינה המשפטית אין מושג של ‘עמותת קש’ וברגע שתלושי השכר יוצאים מטעם עמותת צ' הרי הם ממחישים לעין כל שעובדי המדרשה הם עובדים של עמותת צ' לכל דבר ועניין. המדרשה היא רק פרויקט בתוך עמותת “צ”'

גברת כ’ מועסקת על ידי העמותה כראש פרויקט וממילא כשליחה של העמותה [2].

אף שהעובדים של המדרשה חשבו שהיא גוף עצמאי ומעולם לא נאמר להם שהם עובדי עמותת צ', אולם משקבלו תלושי שכר הם נוכחו לדעת מי הוא הגורם המממן.

עמותת צ' אשר נתנה יד חופשית לגברת כ' לחתום הסכמי שכר, מחויבת לכבד את כל ההסכמים שנחתמו, ואף השכירים לא ידעו על המעורבות של העמותה במדרשה [3].

סיכום  – האחריות על החובות מוטלים בראש וראשונה על המדרשה, במידה ואין לה כסף אזי עמותת “צ’” מחויבת לפרוע חובות אלו.

2.  האם לגברת כ’ יש אחריות אישית על חובות המדרשה?

עמותת צ' טוענת שאף אם יוחלט שיש לה אחריות לחובות אין זה אלא במעמד של ערב. וראשית יש לגבות מכספה הפרטי של גברת כ'.

לטענה זו יש להתייחס בשני כיוונים. מכוח זה שגברת כ’ היא חברת הנהלה של המדרשה ואף מכוח הסיכום בעל פה בין גברת כ' לנציגת עמותת צ', ובו נאמר שיש מחויבות אישית של גברת כ'.

עמותה היא גוף ללא מטרת רווח. חברי העמותה אינם שותפים כלכליים ברכוש העמותה. נראה כי יש לדמות את חברי העמותה לגזברים של הקדש[4]. הם מוסמכים להחליט על דרך הניהול והתקציב הכולל אך אינם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם בכספי המוסד. לכן אין להם מחויבות אישית לחובות העמותה[5].

האם לגברת כ’ מחויבות נוספת עקב המעורבות שלה בחתימת החוזים עם השכירים, האם יש לה מחויבות אישית לשכר?

נראה שישנה אומדנה ברורה בזמן חתימת החוזה לכך שהאחריות אינה אישית.

כאשר גברת כ’ חתמה אתם הסכם שכר על מה הם סמכו? האם הם חותמים הסכם עבודה פרטי מול הגברת כ’? האם ישנה ציפייה ממנה לקחת אחריות אישית? יותר נראה שהם מבינים שהאחריות היא על המדרשה בלבד. הם יודעים שגברת כ’ היא מגייסת הכספים של המדרשה ועל דעת כן הם מסכימים לעבוד. כאשר היא לא הצליחה בגיוס הכספים אין לה חובה אישית לשלם.

סיכום  – ניתן לגבות את החובות מנכסי המדרשה ולא מנכסיה הפרטיים של גברת כ'.

3. התוקף של התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

א. מתנה על מה שכתוב בחוק

האם יש מניעה חוקית להתחייב על שכר עבודה בזמן חופשת לידה?

מבחינה חוקי המדינה לנשים אין איסור לעבוד בזמן חופשת הלידה. המגבלה היחידה באה מצד הביטוח לאומי בעניין תביעת דמי לידה. על פי הכללים של המוסד לביטוח לאומי, אין אפשרות לקבל דמי לידה ובמקביל לקבל משכורת “דמי הלידה נועדו לפצות את היולדת על אובדן שכרה או הכנסתה בפרק הזמן שאין היא עובדת לרגל ההיריון והלידה.” [המוסד לביטוח לאומי בהגדרתו דמי לידה]. אולם, אין מניעה לשלם משכורת לאשה בזמן חופשת לידה במקום השכר מביטוח לאומי.

נוסיף ונאמר, אף אם היה איסור עפ”י חוקי המדינה להעסיק יולדת, אין בכך לגרוע מהזכות לקבל תשלום מהמוסד שבו עבדה, למרות שהיא בניגוד לחוקי המדינה.

הגמרא דנה לגבי מקח הנעשה בשבת ויש במכר חילול שבת, הגמרא שם מזכירה את הביטוי:

“אתנן אסרה תורה אפילו בא על אימו” [בבא קמא דף ע].

מסביר הראב”ד [בבא מציעא דף צא] ניתן לתבוע בבית הדין שכר על מעשה הנעשה באיסור כגון אתנן שהובטח לאשה שהיא ערווה על האדם. למדנו שהתחייבות הנעשית בדרך אסורה מחייבת. וכן מובא בשולחן ערוך:

“מקח שנעשה באיסור המקח קיים” [חושן משפט סימן ר”ח].

ובודאי נכון הדבר לגבי חוקי המדינה.

ההלכה אינה מקבלת את מה שמופיע בחוק החוזים סעיף 30: ”חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור – בטל”.

נכון הדבר שגם לפי ההלכה ישנם מקרים חריגים בהם חכמים העמידו דבריהם אף בדיני ממונות ולא אפשרו לשני הצדדים לחרוג מהתקנה על אף שמדובר בהסכמה של שני הצדדים. למרות שבתחום הממון “כל דבר שבממון תנאו קיים”, טובת הציבור גוברת על כך, אף כאשר שני הצדדים רוצים לפעול בניגוד לתקנה:

"רשאין בני העיר להתנות על המידות והשערים ולהסיע על קיצותם" [בבא בתרא, ח].

ולכן מותר לציבור להכריח את המוכר לשמור על מחיר השוק גם אם הוא הגיע להסכמה על מחיר מוזל יותר [פתחי תשובה חו”מ קנו,ח. וכן בפסקי דין רבניים מבית הדין הגדול עמוד ס”ג “דבר שנאסר על פי חוק והוא לתקנת הציבור… אין אנו רשאים להזדקק לעניין זה[6]"].

דרך קבלת ההחלטה על תשלום המשכורת

יש להעיר שדרך קבלת ההחלטה לשלם משכורת בזמן לידה לוקה בחסר. ישנו טעם לפגם שהנהלת עצמה יוזמת את הדבר וללא דיון ענייני אלא בשתיקה בעלמא הדבר מתקבל. ייתכן שטובת המדרשה אכן להמשיך ולשלם למנהלת אף בזמן החופשה אולם צריכים להזהר מלזות שפתיים^[7] "והייתם נקיים מה' ומישראל” [במדבר לב, גמרא פסחים יג]. ראוי היה לדון על כך בלא השתתפות המנהלת.

בדיעבד, השתיקה של חברי ההנהלה בוודאי משמעותית כאשר הם יודעים שבעקבות כך גברת כ’ תמשיך לעבוד, הם נתנו למציאות להיווצר וממילא החוב תקף. “שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” [שולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף א [8].

השתיקה של ההנהלה כמוה כהתחייבות של המוסד לשכר בזמן חופשת הלידה, אם כך היות והמנהלת עבדה בזמן חופשת הלידה, הרי מגיע לה שכר.

 ב. איסור מסייע ידי עוברי עבירה, כלפי בית הדין

התשלום אינו יכול להתבצע במסגרת תלושי שכר היות ועבר זמן רב מתאריך העבודה.

בנוסף, ידוע לנו שהמנהלת תבעה את דמי הלידה מביטוח לאומי ושם הצהירה שהיא לא קיבלה שכר בזמן חופשת הלידה. נשאלת השאלה האם אנו כבית דין יכולים לפסוק לטובת המנהלת שכר עבודה, כאשר ידוע לנו שהיא הצהירה על כך שאין לה שכר! האם אנו מסייעים לדבר עבירה - גזל מביטוח לאומי?

נראה, כי אין בית הדין מסייע לעברה, החוב עליו אנו דנים הוא בוודאי אינו עבירה שהרי הוא תקף על פי הדין. אין קשר בין החיוב של המעביד אשר קיבל תפוקה לגנבה מביטוח הלאומי. משל למה הדבר דומה לאדם שלא מוכן לשלם את חובו משום שהוא ראה את המלוה גונב חפץ מהמכולת. אנו דנים על חוב אחר מקביל שהוא כשר. פסק הדין יכול להשפיע בעקיפין על התביעה מהביטוח לאומי, מתברר למפרע שההצהרה, כי אין ליולדת הכנסות בזמן חופשת הלידה, אינה נכונה וממילא יש לה מצווה להשיב את הכסף שלקחה [9].

 ג. בית הדין מופקד על העמדת הדת על תילה

לבית הדין, מעבר לתפקיד שלו לשפוט צדק, יש לו אחריות לדאוג לקיום המצוות על ידי הציבור ולשם כך הוא יכול לתקן תקנות, או לכפות על המצוות. “שציונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם” [ספר המצוות, מצווה קע”ו].

לכאורה, נוצר מצב אשר לבית הדין שלנו יש יכולת להפריש אותה מאיסור[10] היות והצדדים חתמו על שטר בוררות ואין למנהלת אפשרות אחרת לגבות את החוב ללא פסק בית הדין. אנו יכולים להודיע לה כי אין אפשרות לגבות את החוב עד שתמציא לבית הדין אישור מביטוח לאומי שהכסף הוחזר ובכך נמנע ממנה איסור. ישנם דוגמאות שונות לכך: “הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן” (כתובות פו, א), בסימן כו פסק הרמ”א שההולך לדון בערכאות והפסיד, ובא לתבוע חברו בבית דין אין נזקקין לו. בשו”ת חושן האפוד הורה לדיינים לעכב את הדין עד אשר התובע ”יתקן את אשר עיוות” [סימן י”ח, עסק בכך בהרחבה אליאב שוחטמן בספר “מעשה הבא בעבירה” פרק חמישי].

אומנם החתימה על שטר בוררות לא הסמיכה אותנו לכפות על המצוות אבל סמכות זו קיימת לבית דין מכוח ציווי התורה. נראה כי תפקיד מיוחד זה מוטל רק על בית הדין שקיבלו אותו רבים עליהם [בסמ”ע סימן ב סק”ט מוזכר המעמד המיוחד של בית דין של רבים]. אם כך בית הדין לממונות בשדרות אינו נחשב לבית דין של העיר. אנו לא הוסמכנו על ידי שום גורם ציבורי בעיר להקים את בית הדין, לאור זאת נראה שאין לנו סמכות להפעיל שיקולים שאינם נובעים מהתביעה עצמה.

4. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

עיקר הדיון הוא ביחס לחובות שלפני 1/1/07. האם הנתבע התחייב לשלם חוב זה?

נוסח החוזה:

“האחריות הכספיות של עמותת ”א” הן כלפי חובות מינואר 2007 בלבד. כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת א’. שונות: גברת כ’ וצוות העובדים יקבלו משכורתיהם מעמותת “א'” החל מ-2007".

גברת כ’ מצביעה על כך שישנה סתירה פנימית בתוך החוזה. המשפט השני כולל יותר מהתאריך המוזכר. "כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת א". האם האחריות היא רק מ1/1/07 או לפני כן?

לדעתה הסבר הדברים הוא: התאריך כיחידת זמן אינו משמעותי הוא מופיע רק כדי לייצג את החובות שדובר עליהם מראש. התאריך רק בא למעט תביעות חוב ישנות אשר לא דובר עליהם ועליהם לא הייתה התחייבות.

הפרשנות שאותה אנו מעדיפים - לקבל את קביעת התאריך כפשטו. רק מתאריך זה ואילך מתחלה האחריות של העמותה. כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות לבאר את הכתוב, נעדיף את האפשרות המיישבת את הדברים בצורה הפשוטה ביותר:

"היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא הולכים אחר התחתון” [שולחן ערוך חושן משפט סימן מב].

לאור זה נסביר שאין סתירה בתוך החוזה אלא כוונת המשפט הבא “חובות שהצטברו עד כה” כנגד התאריך 1/1/07 ועד לתאריך 11/4/07 יום כתיבת החוזה.

לאחר שביררנו את כוונת החוזה שהאחריות היא רק מתחילת 1/1/07, יש לבדוק האם ישנה משמעות לדברים שנאמרו על פה. יש בפנינו עדויות על כך שלאורך כל המשא ומתן היה ברור שלקיחת המדרשה כוללת את כל החובות שלה. רשימת החובות שהוצגה בפני הנתבע כללה תאריכים שונים אף לפני 2007. כל ההסתייגות של הנתבע הייתה מצד שהחוב אינו חוקי, לא הייתה שום התייחסות לכך שהחוב שייך לשנת 2006 !

ידוע לנו שהסעיף בחוזה הוכנס ברגע האחרון. גברת כ’ הייתה בלחץ להסיר ממנה את העול ובנוסף לא יחסה לסעיף הנ”ל את המשמעות הרחבה שיש לו. יש בפנינו דיבורים בכיוון אחד וכתיבה בכיוון אחר, מי גובר? אנו מוצאים בהלכה עדיפות למילה הכתובה על פני הדיבור [11]:

"מדקדקין לשון השטר ולא אמרינן האי גברא היה סבור שהדין בענין אחר" )חושן משפט סימן ס”א).

 מסקנה - החוזה מחייב את הנתבע רק בחובות מתאריך 1/1/2007.

 5. התחשבות בשיקולים מוסריים

כפי שנתבאר מעיקר הדין הנתבע פטור מאחריות על חובות הקודמים לתאריך 1/1/2007.

אף על פי כן אנו רואים צורך להתערב בדין ולהטיל על הנתבע אחריות.

אם המדרשה לא הייתה עוברת לעמותה חדשה הרי ברור שהחובות היו נגבים מהכספים של המדרשה. היה הסכם ברור בין המנהלת של המדרשה הגברת כ’ לבין מנהלת עמותת “צ’” שהחובות מוטלים רק על המדרשה.

בקופת המדרשה יש היום כספים שיכולים לשמש לפרעון החובות, אלא שהמדרשה עברה לידי עמותת א’. עמותת “צ’” הסכימה להעביר את המדרשה לידי עמותת א’ רק אם הם לוקחים על עצמם את המשמעות הכספית של המדרשה. כך דובר על פה וזה היה הסיכום עד לרגע חתימת החוזה. מבחינה מוסרית להכניס סעיף לחוזה הנוגד את הסיכומים על פה זה עיוות. לאורך כל הדרך דובר על כך שהמדרשה עם כל חובותיה עוברת לאחריות עמותת א’. היו כמה וכמה טיוטות לחוזה ובאף אחד מהם לא הוזכר הרעיון של לקיחת חובות בצורה חלקית.

בזמן חתימת החוזה לא היה נציג של עמותת “צ’” משום שהם היו בטוחים שהדברים שסוכמו על פה יופיעו בכתב. למעשה רק גברת כ’ חתמה על החוזה. כאשר היא לא מייחסת חשיבות לסעיף הנ”ל היא בטוחה שרוח הדברים שדוברו מחייב.

גם המחשבה שעמותת א’ תהנה מגיוס הכספים של גברת כ’ [גם הנתבע מודע לתקציבים, המיועדים להגיע למדרשה אשר הם פרי עמלה של גברת כ’] ולא תשלם לה משכורת עבור עבודה זו אינה נכונה. גברת כ’ עשתה טעות בהסכמה שלה לתנאי החוזה המשאיר את בעלי החוב ללא פירעון ובאותה מידה עמותת א’ נהגה שלא כדין.

לכן המדרשה אמורה להפנות תקציבים לכיסוי כל החובות. החלוקה ביו סוגי החובות השונים אינה מוצדקת. כל בעלי החוב זכאים לקבל את המגיע להם, דווקא לחוב ישן ישנה עדיפות הלכתית על פני חוב חדש.

ישנה תחושה לא טובה ממוסד שנפטר מחובות על יד החלפת עמותה, במקרה שלנו הכל נשאר אותו דבר כולל הצוות, הדבר היחיד שהשתנה זו העמותה. האם יש כאן פנים חדשות שאינם מחויבות לחובות המדרשה?[12]

סיוע לדברים אלו יש מההוראה המופיעה בחוק העמותות סעיף 88 “אסיפה כללית לפירוק העמותה, לא תכונס אלא לאחר שהוגש תצהיר של רוב חברי הוועד שהם בדקו את מצב עסקי העמותה ונוכחו שתוכל לפרוע חובותיה במלואם תוך שנה מתחילת הפירוק” . הגבלה הזו באה בדיוק למנוע מצב שחובות של עמותות “ייעלמו” על ידי החלפת בעלים. [במקרה שלנו לא מדובר על סגירת עמותה שהרי עמותת “צ’” ממשיכה לתפקד] בחוק החוזים סעיף 30 ”חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור –בטל”.

אנו נשענים גם על כך שהנתבע הודה ששילם מעל 14000 ₪ בעבור חובות לפני 1/1/07 .

זהו סכום גדול המחזק את הסברה שהנתבע הבין שיש לו אחריות מוסרית לחובות קודמים. הטענה שלו לגבי חוקיות החוב שבו אנו עוסקים לא מתקבלת ולכן עליו להתייחס אליו כמו ליתר החובות. נוסיף שהנתבע עצמו אמר לאחר חתימת ההסכם לגבי החוב המדובר “נסתדר”, גם זה מוכיח שהוא מודה שיש לו מחוייבות כלפיו. בנוסף יש עניין מיוחד לשלם לתובעת את שכרה בהיותה מקימת המדרשה, כעין מענק פיצויים המקובל היום ביחסי עובד מעביד.

אנו תופשים את עמותת א’ כמחויבת יותר מאשר עמותת “צ’” מהסיבה שהוזכרה לעיל. עמותת “צ’” עשתה מראש הסכם עם הגברת כ’ המסיר מעליה אחריות על חובות. לכן דווקא עמותת א’ שמקבלת את תקציבי המדרשה ונהנית מהעמל של גברת כ’ היא הראשונה לשאת בעול.

אנו מחייבים את הנתבע מכוח שטר הבוררות שבו נכתב “הן לדין הן לפשרה”.

אנו משתמשים בכוח הפשרה שניתן בידינו וכופים על הנתבע לשלם.

מסקנה - על פי שורת הדין אין לעמותת א’ מחויבות כלפי חובות הקודמים לתאריך 1/1/07.

בית הדין רואה צורך לכפות על עמותת א’ פשרה ובמסגרתה עמותת א’ תחויב בשני שליש מהתביעה.

שליש ראשון ישולם בטווח של חודש מהיום, שליש שני מותנה בכך שישנו מאזן חיובי בחשבון המדרשה בסוף שנת הכספים הנוכחית.

פסק דין

א. הנתבע ישלם 5000 ₪ בתוך החודש הקרוב , 5000 ₪ יהיו כחוב על הנתבע עד שמאזן הכספים יאפשר זאת.

 על החתום:

הרב שלומי בן יאיר הרב אריאל בר-אלי [אב בית דין]  הרב דוד  פנדל

__________

[1] הנתבע התנגד לכך שהבעל של גברת כ יהיה נוכח בדיון לדעתו הבעל הוא גורם מתסיס. לכאורה זכותו להוציא את הבעל כפי שנפסק בשו”ע סימן י”ז סעיף ד:

“אם (התובעים רבים) והנתבע אומר: אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, הדין עמו. (לכן) השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם, או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה, וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו”.

כתב בט”ז שם:

“כל צד יכל למנוע חבירו שלא יהיו אוהביו אצלו אפילו בשתיקה”.

בודאי אם הבעל רוצה לטעון - עליו לקבל הרשאה מאשתו. [אבן העזר סימן פ”ה]

[2] אומנם היה הסכם פנימי האומר שיש לגברת כ אחריות אישית על חובות המדרשה ובגין חובות ניתן לעכב את משכורתה, אולם אין זה משפיע על האחריות החוקית הכוללת של עמותת “צ”.

[3] גם אם היינו מקבלים את הטענה שלעמותת “צ’” אין אחריות ישירה לחובות המדרשה עדיין ניתן לחייב את העמותה מדין נהנה. נראה שיש פה את הדין של אדם השוכר פועל לעבוד בקרקע חבירו, בעל הקרקע צריך לשלם מה שנהנה:

“השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו, הגה: שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” [שולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף א]

אף כאן ישנה הנאה לעמותת “צ’”, נפח הפעילות שלה גדול וממילא היא מצטיירת כעמותה חזקה בעיני התורמים.

זו בדיוק הסיבה שעמותת “צ’” הסכימה לתת שירותי משרד ללא תשלום למדרשה. אם כן אותו שכיר שנתן שירות למדרשה, בלא יודעין השביח את נכסי עמותת “צ’” ועל כך הם צריכים לשלם את שיווי הנאתם בלבד. לגבי הסכמי שכר ששולמו בתלושי משכורת על ידי עמותת “צ’” ניתן לומר שיש פה הסכמה של עמותת “צ’” לשלם את כל הסכום. כאשר המדרשה העבירה את רשימת העובדים והעמותה הנפיקה עבורם תלושי שכר הרי היא מגלה בכך שהיא מסכימה להסכמים אלו, אם כן הדבר מקביל לפסק הרמ”א לעיל המחייב בכל התשלום ולא רק בהנאה.

[4] לכאורה חברי העמותה הם שלוחים של התורמים, אולם כתב המחנה אפרים הלכות מלוה ולוה סימן ז:

“אם גבו לעניים סתם, משעה שבאו ליד הגזבר, כל אחד סילק עצמו ממה שנתן, נמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל”.

וכן כתב ה”נודע ביהודה”:

אין הגבאי נחשב שליח מנותני הצדקה, שהרי אין ביד הנותן לצוות לגבאי איך שינהג בחלוקת הצדקה” [חלק תניינא חושן משפט סימן נ].

להרחבה הרב ירון אונגר, פרשת פקודי, אתר דעת, “על הנאמן ואישיותו המשפטית של ההקדש”.

[5] יש להעיר שעל פי חוק ישנם מקרים שניתן לעשות הרמת מסך ולחייב את חברי העמותה בחיוב אישי על פי החלטת בית משפט. נראה שיש לכך מקום גם על פי ההלכה שכן כל מי שפותח עמותה מקבל על עצמו את הכללים של רשם העמותות.

[6] להרחבה: “ויתור עובד על זכויותיו”, הרב דסברג, תחומין כ'.

[7] להרחבה הרב ירון אונגר, ניגוד עניינים בדיני הנאמנות, אתר דעת פרשת חי שרה תשס”ז.

[8] בנתיבות שם סק”ה הדגיש שתיקה שיש אחריה מעשה לכו”ע מחייבת. הרחיב בכך בפתחי חושן חלק ג סעיף מא, ובשו”ת “יביע אומר” חלק ח’ סימן ג'.

[9] אם סיוע עקיף שאינו בשעת העבירה אינו בכלל האיסור [שו”ת משיב דבר ח”ב סימן לא] כל שכן כשמדובר לאחר העבירה.

[10] הרמב”ם במצוות תוכחה [ספר המצוות מצווה ר”ה] כתב שכל אדם מצווה להפריש אדם אחר מעבירה, נראה שבנידון דידן שפסיקת החוב הנידון, אינו חוב אסור אין אפרושי מאיסורא, רק מצד הכוח המיוחד של בית דין. האם אדם רשאי לעכב חוב לגזלן עד אשר יחזיר את הגזילה לחבירו?

[11] ישנם מקרים בהם הפרשנות אינה מתנגדת לכתוב אלה מוסיפה עליו ואז ניתן לתת משמעות גם לכוונה:

“יש מי שאומר שתנאי שמתנה אדם עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה".

מקור הדין הוא במסכת קידושין דף ס ע"ב “על מנת שאראך מאתים זוז” הדין הוא שחייב להראות לה כסף שלו ולא סתם מאתיים זוז של אחרים. לכאורה הוא לא הזכיר בלשונו תנאי זה? הדבר ברור שהאשה הסכימה להתקדש רק אם יש לבעל עצמו כסף, אין לה שום תועלת בכספים של אחרים. אף שזו כוונתה סוף סוף היא לא נאמרה! כוונה משפיעה כאשר היא לא סותרת את המילים אלא מוסיפה עליהן. לעומת זאת במקרה שלנו ההרחבה לחובות הקודמים לשנת 2007 היא בניגוד לכתוב ולכן אין אפשרות ללכת אחר הכוונה.

[12] אם חברי עמותה היו מוגדרים כשותפים בבעלות המדרשה [כמובן שהם במעמד חלש יותר מחברי הנהלה של חברה בע”מ שהרי אסור להם לקבל תמורה מהעמותה], אז ניתן להבין ששינוי חברי העמותה הוא מהותי. אולם אם אין בעלות אלא יש פה ממון ציבורי שאין לו תובעים כדוגמת ממון הקדש. אזי יותר קשה להבין למה המדרשה נגררת אחר העמותה.

להערות על פסק זה לחץ כאן