הבטחה בעל פה על מחיר הדירה לנרשמים לפרויקט בנייה

תשע"א/6

בירור דברים

התובעים: גב' א', מר ג' ומר ד', רוכשי דירות.

הנתבע: מר ב' – נציג חברת הבנייה.

בנושא: מכירת הדירות.

טענות הצדדים:

התובעים: אנו היינו בין הראשונים בחברת רכישה בפרויקט ההולך ומוקם לציבור הדתי הלאומי, חתמנו על ההרשמה ושילמנו סכום 10,000 ₪ דמי פיקדון שאמורים להיהפך לאחר מכן לדמי קדימה עבור הדירה. כל הזמן שדברו אתנו נציגי החברה הבטיחו שהסכום שקצבו הוא סופי. בתחילה אמרו שכל דירה של 4 חדרים היא בסכום  620,000 ₪ ואחר כך הוסיפו עוד 50,000 ₪, הסכמנו בדיעבד כדי שלא לטרפד את כל הרכישה, ואחר כך עלו לסכום של 720,000 ₪ ואז אמרנו די, אין אנו מוכנים שידרשו מאתנו כל כך הרבה. אנו היינו הראשונים והובטח לנו, ולכן החברה צריכה לעמוד בהתחייבותה לנו. 

אנו דורשים שיתנו לנו את הדירות שבחרנו ולחילופין שיפצו אותנו בסכום שנוכל לרכוש דירה נכון להיום באותה מתכונת, שבגללם לא קנינו במקום אחר.

גב' א' תארה באריכות את עגמת הנפש הגדולה שנגרמה לה וכל הוצאות שהיו לה כתוצאה מסירוב החברה ליתן לה דירה. והחברה מצידה הוציאה אותה בכלל מהפרויקט  בגלל גישתה שהיא לפי טענת החברה הוציאה דיבה עליה, והחברה רוצה אפילו לתבוע אותה על כך.

אלה הן עיקרי טענות שלושת התובעים הם האריכו בתיאור השתלשלות האירועים כפי שזה מופיע הן בכתב התביעה והן בסיכומים, אולם זו תמצית התביעות.

הנתבע: הטענה הבסיסית שלנו היא שמה שרשום בטופס ההרשמה אינו מסמך מחייב, כי אז עוד לא היה תכנון, וגם העלות לא היתה ברורה. וישנו סעיף מפורש שם, שמה שמחייב את הצדדים זה חוזה מכר חתום, ולא דברים שנאמרו בעל פה, זה מופיע בטופס של ההרשמה בסעיפים 6,8.

אנו נתנו להם ארכה להשיב ולא היו דברים תחת לחץ כפי שטוענת א'.  

ביחס להוצאת דיבה היא פרסמה דברים שעלולים לפגע בתדמית החברה, (א': אני רק תיארתי מצב שמי שבא לרכוש שמה, שישים לב ויקפיד, ולא אמרתי שום דבר רע על החברה, זה היה פרסום רגיל).

ואני רוצה הבהרה מבית הדין במקרה שאנו חייבים ליתן דירות לתובעים, כיצד עלינו לנהוג כלפי הרוכשים החדשים.

בקיצור אנו דוחים את הטענה שהיתה הפרת חוזה בינינו בהתאם לנימוקים  שנתבארו.

ע"כ עיקרי הטענות. הצדדים חתמו על שטר בוררות.

בירור הדין

לאחר שיקול דעת של הטענות משני הצדדים בית הדין בא לכלל מסקנה זו.

החוזה מול סיכום בעל פה

בטופס ההרשמה כתוב מפורשות שאינו מחייב עד שיחתם חוזה מכר. ומה שדיברו מבחינת הדין אין זה מחייב, היות ואז הדברים היו בבחינת דבר שלא בא לעולם עדיין. וכן שהיו כמה שינויים בשטח הן מצד מוכר הקרקע והן מצד התכנון שלא ידעו מראש בדיוק.

אולם מבחינה מוסרית היות והרוכשים סמכו על דברי נציגי החברה שהמחיר שהם נקבו הוא סופי מן הראוי שהחברה תלך לקראת הרוכשים, ולכן בית הדין סבור לקבוע את סכום עלות של הדירה 700,000 כפשרה, שהחברה תספוג את היתרה.

החברה תיתן לרוכשים דירה רגילה לא "מפוארת" של ארבעה חדרים.

בנוגע לרוכשים החדשים שחתמו על טופס ההרשמה, החברה יכולה לחזור בה כמו שהיתה יכולה לחזור מהרוכשים הראשונים.

מה שטענו הרוכשים שהוציאו הוצאות על טיפולים וטלפון ונסיעות זו הוצאה שאדם הוציא לצורך עצמו ואין לחייב את הצד הנגדי.

הוצאת דיבה

בנוגע לתביעת הדיבה, בית הדין סבור שאין בפרסום הנ"ל משום הוצאת דיבה. זו קביעה עובדתית שאנשים יזהרו לפני רכישתם, ולא באו לשלול את עצם הרכישה מהחברה.

לסיכום: החברה תעמיד לרשות התובעים את שלושת הדירות במחיר 700,000 ₪.

שאר התביעות נדחות.

יש ליישם את פסק הבוררות תוך זמן שלא יעלה על חודש ימים מעת הגעת פסק הבוררות לידי הצדדים.

בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב

        הרב דוב ליאור                 הרב ישראל הירשנזון                     הרב אהרון אליהו