חובות שוכר למשכיר

התביעה:

התביעה מתחלקת לארבע חלקים:

א. תשלום על צביעה: א' תובע מב' 7000 ₪ על צביעת הבית (700 ₪ * 10 חדרים). הוא טוען שלא צבעו הבית כאשר עזבו את הבית כמו שהתחייבו בהסכם והוא נאלץ לצבוע לבד עם הילדים שלו.

ב. חדשים שלא שולמו: המשפחה עזבה את הבית באמצע יולי 2007 בלי לשלם על חודשים מאי יוני וחצי יולי.

ג. פיגורים: לפי ההסכם על השוכר לשלם 5 $ לכל יום של פיגור מעבר ל-5 בחודש. סה״כ 5684 ₪.

ד. הפרשים: שכירות שלא היתה מדויקת 3119 ₪.

טענות הנתבעת:

א. טענה שצבעו הבית כאשר יצאו חוץ מן המקומות שהיה שם עובש וטענו שלא קיבלו הבית צבוע וההסכם עם הדיירים הקודמים לקבל התקרה שבנו בתמורה לצביעה נכפתה עליה כאשר החפצים שלה היו בחצר הבית ולא היה לה שום מקום אחר לגור בו.

ב. הודתה שחייבים יוני וחצי יולי והציגה קבלה על תשלום שכר דירה של מאי. התובע טען שתשלומי השכירות התבצעו בסוף החודש ולכן התשלום שמוצג ע״י הקבלה היה לחודש אפריל ולא לחודש מאי.

ג. הנתבעת טענה שסוכם על פה לשלם בעשירי לחודש ולכן רוב התשלומים היו סביב העשירי לחודש.

ד. טענה שנערכו קיזוזים על עבודות ותיקונים שביצעו בבית ולכן היו כמה חודשים שהשכירות היתה חסרה. התובע טען שלא ראה שום קבלה על עבודה זו ולכן לא מקובל עליו שאכן ביצעו עבודות כאלו והממע״ה.

מעבר לכל זה הנתבעת תובעת פיצויים על כך שנאלצו לגור בבית עם הרבה פגמים שלא תוקנו.

הפסק

נדון בטענות אלו אחת אחת בעז״ה.

א.      תשלום על הצביעה

התובע טען שב' לא צבעה כלל הבית כאשר יצאה ממנו. גברת ב' טענה שצבעה והביאה עדה ואמרה שהיו עוד עדים על כך. נקבל את דברי הגברת לעניין עצם הצביעה בגלל שיש לה עדים על כך, מיהו יש כאן טענה נוספת. אולי צבעו אבל לא צבעו כדבעי ולכן א' היה צריך לצבוע שוב? בטענה על טיב עבודה שנעשתה נפסק שהמוציא מחברו עליו הראיה על פי ב״מ נו: ונפסק בחו״מ רכ״ז,ל״ד, ולכן על א' מוטלת חובת הראיה שאכן לא צבעו כדבעי. נוסף על כך גם בנידון דידן לא ברור כלל איזה טיב עבודה היתה צריכה להעשות שהרי הנתבעת לא קיבלה את הבית צבוע אלא התחייבה לצובעו בתמורה להנמכת התקרה על ידי משפחת ד'. ואע״פ שנראה שהסכם זה בין ב' ומשפחת ד' מאפשר לא' לתבוע צביעה מן הנתבעת, מדינא דרבי נתן, עי' חו״מ פ״ו,א, מיהו החיוב של הנתבעת הוא לצבוע הבית כמו שמשפחת ד' היו צריכים לצבוע אותו. והרי לא ברור לנו טיב הצביעה שמשפחת ד' קיבלה כאשר נכנסה לבית! האם הבית היה צבוע באופן מקצועי או באופן חובבני? ולכן לא ברור טיב העבודה שהנתבעת היתה צריכה לבצע. יתר על כן הנתבעת התחייבה לצובעו כמו שמשפחת ד' היו צובעים. והרי אחרי שמשפחת ד' יצאה מן הבית נוסף לבית עוד שלוש שנות דיור של משפחת ב' עם כל המשתמע מכך. ולכן יש לומר שהצביעה של משפחת ב' אכן ענתה על ההתחייבות שלה לצבוע כמו שמשפחת ד' היתה צובעת, ומ׳׳מ אינה עונה על הדרישות של א', שהרי אפילו היו צובעים כמשפחת ד' לא היו מסלקים את השימוש הנוסף של השלוש שנים הנותרות של משפחת ב'. וכל זה בגלל שהחיוב של משפחת ב' אינו כתוצאה מן הסעיף בחוזה להשאיר הבית נקי כמו שמצאו אותו, שהרי קיבלו אותו בלתי צבוע, ההתחייבות שלהם היא כתוצאה מהתחייבות למשפחת ד' לצבוע במקומם. וכאמור לא ברור איזה טיב צביעה כלול בהתחייבות זו.

סיכום פרק זה: אין על משפחת ב' לשלם עבור הצביעה.

ב.      חודשים שלא שולמו

התובע תבע חודשים מאי יוני וחצי חודש יולי 2007 שלטענתו לא שולמו. הנתבעת הודתה שלא שולם יוני וחצי יולי אבל הציגה קבלה על שכירות ששולמה בתחילת חודש מאי וטענה שזו השכירות של חודש מאי. התובע טען שמה ששולם בתחילת מאי היה השכירות של חודש אפריל, והשכירות שולמה בסוף כל חודש, ולא בתחילת החודש. ואע״פ שלפי ההסכם התשלום היה צ״ל בתחילת החודש הוא התבצע למעשה בסוף החודש.

מוקד המחלוקת הזו בתחילת השכירות. משפחת ב' נכנסה לדירה ב 12.08.04 ושילמו ב 12.09.04 סכום של 4176 ₪. לחודש אוגוסט הנ״ל היו חייבים רק 1671 ₪ בגלל שרק נכנסו ב12 לחודש כאמור. ויש מחלוקת בטיב ה־ 2354 ₪ הנותרים בתשלום חודש זה. התובע טען שכסף זה הוא החזר לשיפוצים של הבית שהזמינו אצל א.צ., ולא תשלום לשכר דירה של חודש ספטמבר. ב' טענה שזה תשלום עבור חודש אוגוסט וספטמבר ולא הייתה חייבת על שיפוצים ולא התחייבה ולא ביקשה שום שיפוצים, וכל השיפוצים שא.צ. ביצע, ביצע עבור המשכיר. לפי טענת המשכיר יוצא שהשכירות ששולמה בחודש אוקטובר הייתה שכירות לחודש ספטמבר ולפי השוכר הוא שכירות של חודש אוקטובר. ומשם נובעת המחלוקת לעניין השכירות ששולמה באפריל 2004.

ונראה שבמחלוקת זו טענת הנתבעת גוברת שהרי יש לפנינו חוב ברור ומוסכם של שכירות לחודש ספטמבר וחוב מסופק של שיפוצים בבית. המשכיר טוען שהכסף שקיבל הוא עבור השיפוצים, שהוא חוב מסופק ולא מוסכם, והשוכר טוען ששילם החוב הידוע והמוסכם. בכה״ג על המשכיר להביא ראיה שהיה עוד חוב ושהכסף הזה שולם לחוב זה. דין זה מבואר בכתובות פה. וידוע כדין סיטראי:

״אבימי בריה דרבי אבא הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי, שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו, אזל פרעינהו. אמר להו הבו לי שטרא. אמרי ליה סיטראי נינהו אתא לקמיה דרבי אבהו א״ל אית לך סהדי דפרעתינהו אמר ליה לא. אמר ליה מיגו דיכולים לומר לא היו דברים מעולם יכולין לומר סיטראי נינהו״.

זאת אומרת רק אם למלוה יש מיגו, הוא יכול לטעון שהיה עוד חוב. לולא מיגו לא יכול לטעון כן. ובנידון דידן אין למשכיר מיגו, ולכן אינו נאמן לטעון שהיה עוד חוב של שיפוצים והתשלום היה בעבורם. ולפי״ז יוצא שכל התשלומים היו בתחילת החודש וכן זה של מאי 2007 היה לטובת מאי ולא לאפריל.

אמנם בנידון דידן היתה עדות בכתב של מר א.צ. שכתוב בה:

״כמו כן ביצעתי בעבורה (ב') עבודות אקסטרה שלא היו מחויבות ע״י א', והיא כמדומני סיכמה עם א' שהיא תשלם בעבורן. כגון התקנת נקודת טלפון נוספת בחדר הסמוך לכניסה הראשית, התקנתי בעבורה חבלי כביסה חדשים וכדומה״.

לפי״ז יוצא שיש ע״א שמעיד שאכן היה חוב אחר. מיהו עדות זו היא עדות מסופקת כמו שנאמר בה ״כמדומה לי״ ועוד בשיחת טלפון שקיימתי עם א.צ. הוא אמר שאינו זוכר בדיוק מה היה, ושהוא אמר לא' שאינו זוכר וכו׳. עקב כך א״א להסתמך על עדותו של א.צ. לבטל הדין הנ״ל.

אע״פ שהנתבעת הודתה בחלק מן התביעה של התובע, אין כאן מודה במקצת שהרי על פי דין אינה חייבת לשלם מעבר למה שהודתה, ולא מדין המוציא מחברו עליו הראיה (כפי שיבואר להלן). ולכן טענת התובע התבטלה ואין כאן מודה במקצת.

סיכום פרק זה: קבלנו טענת הנתבעת שהתשלום של 4176 ₪ ב 12.09.04 היה בעבור חודשים אוגוסט ספטמבר ולפי״ז התשלום בתחילת מאי 2007 היה עבור חודש מאי 2007. לפי״ז על ב' לשלם 2487 ₪ של חודש יוני ו־ 1159 ₪ של 14 ימי חודש יולי סה״כ 3646 ₪.

ג.       טענת הפיגורים

במבוא לחוזה השכירות כתוב:

״1. תשלום שכר הדירה יהיה בראשון של כל חודש.

2. מעבר לאיחור של 5 ימים מהראשון לחודש, ישולם קנס פיגורים של 5 $ על כל יום איחור״.

בהסתכלות ראשונה היה נראה שתנאי זה אינו קביל להלכה משני טעמים א. יש בו ריבית. ב. יש בו אסמכתא. אבל בעיון נוסף נראה שלא כן פני הדברים.

אחרי שקבענו בסעיף ב' למעלה שתשלומי השכירות הם בתחילת כל חודש, יוצא שהתנאי לשלם פחות אם משלמים בראשון לחודש ולשלם יותר אם משלמים אחרי החמישי בחודש אינו ריבית בגלל ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ויוצא שהשכירות היא אכן 575 $ פלוס 5 $ מן החמישי לחודש עד סוף החודש. והתנאי לשלם רק 575 $ אם משלמים בחמישי לחודש אינו ״אגר נטר" אלא הנחה שנותנים למי שרוצה לקדם ולשלם את השכירות בתחילת החודש. מאותה סיבה אין כאן אסמכתא אלא הנחה למקדים לשלם בתחילת החודש.

דין זה מבואר בב״מ סה. כמש״כ:

׳׳מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד? השכיר לו את חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש סלע לחודש, מותר״.

וע״ש בגמ׳:

״מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והאי כיון דלא מטא זימניה למיגבא לא אגר נטר ליה, משווא הוא דהכי שויא, והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא לך בעשרה סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה״.

מיהו כל זה נאמר רק עד סוף החודש, מעבר לסוף החודש הפיגורים הם ריבית ואסור. טענת ב' שסוכם על פה שאפשר לשלם עד העשירי אינה מקובלת בגלל שסותרת מה שכתוב בחוזה מפורש ועליה להביא ראיה שאכן כך סוכם. אבל בכל זאת נראה שלא לחייב פיגורים עד העשירי לחודש לפנים משורת הדין ומכח דין פשרה שלא להעמיד דינינו על דין תורה בדבר שאנשים בדרך כלל לא מקפידים עליו עד כדי כך.

סיכום הפרק: על הנתבעת לשלם פיגורים מן החמישי לחודש עד סוף החודש, ולא מעבר לכך. יוצא ימי פיגורים. 25 ימים בחודש יוני 2007, 25 ימים לחודש יולי 2007, אבל הואיל ורק היו חייבים על חצי חודש נראה לחייב אותם חצי על הפיגור דהיינו 12.5 ימים. עוד יום לחודש 6.06 ועוד יום לחודש 10.06, 13 ימים לחודש 11.04. כאן אמנם טענה הנתבעת שלא היו מים חמים או חימום בבית, ואע״פ שטענות כאלו לא יתקבלו על עצם השכירות כמו שנכתב בהמשך, נראה שעל הקנס יש לקבל טענות כאלו בלי ראיה, ולכן רק נחייב חצי על הפיגור דהיינו 6.5 יום. סה״כ 46 יום= 230 $. לגבי שער היציג, יוני יולי 07 היה 4.3 ₪. ולכן החיוב הוא 37.5*5*4.3=806.25 לחודש 6.06 שער היציג היה 4.48 ולכן החיוב 5*4.48=22.4 לחודש 10.6 היציג היה 4.26 ולכן החיוב 5*4.26=21.3 לחודש 4\11 היציג היה 4.38 ולכן החיוב הוא 4.38*6.5*5=142.35 סה״כ חיוב 992.3 ₪.

ד.       הפרשי סכומים

היו חודשים שלא שולמה השכירות במלואה, ואפשר לחלק אי התאמה זו לשתי קבוצות: (א) הפרשים כתוצאה מטעות בשער היציג שבא לידי ביטוי בחסרון ולפעמים יתרון מזעריים בין התשלום הדרוש לזה ששולם בפועל. (ב) הפרשים גדולים שלפי טענת הנתבעים קוזזו מול תיקונים שנעשו בבית. התובע טוען שלא הוצגו לו קבלות כדין ולכן לא מקובלים עליו הקיזוזים והמוציא מחברו עליו הראיה.

ואכן יש לעיין מי מוחזק לעניין טענות אלו, הנתבעת מפני שהיא מוחזקת בכספה או התובע בגלל שהוא מוחזק בקרקע? וע׳ רמ״א שי״ז,ב' שמבואר שהשוכר נאמן בטענת פרעתי, ואין למוחזקות של המשכיר בקרקע השפעה על נאמנות השוכר לעניין זה.

מיהו יש לעיין אם השכירות נחשבת מלוה בשטר או מלוה בעדים. ונראה ששכירות נחשבת מלוה בשטר שהרי לא המניה, וע׳ שבועות מא: שזה אחד מן היסודות בחיוב לשלם לפני עדים, וע׳ מש״כ על זה בסיכומי סוגיות על חו״מ סי׳ ע׳. מיהו יש לעיין. שאין כאן שני עדים על השטר אלא חתימת ידם ולכן דינו ככתב ידו שנאמן לטעון פרעתי לפי הרבה פוסקים ע׳ מחלוקת בזה חו״מ ס"ט,ב׳. וע׳׳ש שרמ״א מוסיף ״ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות״. ובנידון דידן י״ל שלכו׳׳ע יש לו דין שטר, שהרי כתוב כשטר, וכל השכירות תלויה עליו. ולכן נראה לומר שלא נאמן לומר פרעתי מולו. וע״ע בסיכומי סוגיות על סי׳ ס״ט בשם הר״א מזרחי ועוד. ולכן אין השוכר נאמן לטעון קיזזתי בלי להביא ראיה וגם עד א׳ אינו נאמן לעניין זה. מיהו כאשר יש עד א׳ על המשכיר להישבע שבועת המשנה כדי להוציא ע׳ חו״מ פ״ד,ה׳ מבוסס על המשנה שבועות מה. והיו לב' עדים שבצעו בבית עבודות שונות אבל רק אחד קבע סכום והאחרים דיברו בכלליות, ולכן נראה להחשיבם כעד א׳ לעניין זה. מיהו יש לעיין שהרי התובע לא יכול להשבע שלא ביצעו עבודות, שהרי לא היה נוכח. ולכן דינו מתוך שאינו יכול להשבע וע׳ פ״ב,ח׳ וצ״ב,ט׳ מחלוקת אם בכה״ג גובה עמלא? אבל נראה שבנידון דידן "לא הוה ליה למידע״ שהרי התובע לא היה יכול לדעת אמיתת הדבר וע׳ ש״ך ע״ב,ס״ק נ״א השיטות בזה. מיהו המחבר שם ע״ב,י״ב פוסק כרמב״ם שבכה״ג יש מתוך, ורמ״א לא חלק שם. ולכן נראה שעל ה-720 ₪ שיש עדות ברורה של עד א׳, א״א לחייב הנתבעת אבל על השאר שאין עדות ברורה אפשר לחייב הנתבעת. אבל נראה להוריד שליש בגלל העדות שנעשו עבודות אע״פ שאינן עדויות ברורות על סכומים וכו'.

סה״כ הפרשים: 3169 ₪ פחות 720=2449. שליש מזה 816.3 ₪.

סה״כ לתשלום: 2449-816.3=1632.7₪.

סיכום פרק זה: על הנתבעת לשלם 1632.7 ₪ בגלל ההפרשים.

סיכום

לפי הנ״ל סה״כ שב' חייבת לא':

3644 ₪ חודשים שלא שולמו.

992.3 ₪ פיגורים.

1632.7 ₪ הפרשי סכומים.

סה״כ 6269 ₪.

האם יש כאן מודה מקצת הטענה?

יש לעיין אם ב' התחייבה בשבועת מודה מקצת הטענה על השאר כאשר הודתה על חודש וחצי של שכירות? ונראה שאין כאן מודה במקצת שהרי הפטור מתשלום על הפיגורים, ועל חודש מאי 2007, ועל ההפרשים הוא פטור מעיקר הדין ואינו מבוסס על המוציא מחברו עליו הראיה ובכה״ג אין שבועת מודה מקצת הטענה. מיהו הפטור על הטענה של הצביעה נסמך על המוציא מחבירו עליו הראיה וא״כ היתה צריכה לחול עליה שבועת מודה מקצת הטענה אע״פ שמדובר בשתי טענות שונות כמו שנפסק בחו״מ פח,יט וק״ו כאן שהרי תבעו חיטין ושעורין וכופר בחיטין ומודה בשעורין.

מיהו להלכה נראה שאין כאן מודה במקצת הואיל והדיון על הצביעה הוא אם צבע כהוגן או לא, וזה דומה למש"כ ב״מ נו: ונפסק בחו״מ רכ״ז,ל״ד שיש בעיא דלא איפשיטא אם להחשיב טענה נגד פועל אם זרע שדה כמו התקן או לא, כטענת מטלטלין הואיל והזרעים היו מטלטלין או טענת קרקע הואיל ובסופו של דבר הזרעים הופכים להיות חלק מן הקרקע, ולכן למעשה לא משביעים שבועת מודה מקצת דאורייתא על כך מספק. וה׳׳ה בנידון דידן אע״פ שהצבע הוא מטלטלין, הבית הוא מחובר לקרקע ודינו כקרקע לעניין שבועה ע׳ רמ״א חו׳׳מ צ״ה,א׳ ובש״ך שם ט׳, ולכן לא נשבעים על טענה זו שבועה דאורייתא אם צבע כמו שצריך או לא.

סיכום: אין שבועת מודה מקצת הטענה בנידון דידן אמנם יש שבועת היסת אבל לא יורדים לנכסים על פי שבועת היסת, ולכן אנו לא נוהגים לחייב לשלם חלק מן הטענה, כאשר יש שבועת היסת.

תביעת הנגד של א'

ב' תבעה פיצויים בגלל המצב של הבית כמו שמופיע בכתב התביעה שלה. נראה שא״א לחייב פיצויים בגלל מצב הבית אפילו אם היה כמו שתבעה בגלל שבעצם זה שהמשיכה לגור בבית, מחלה על הטענה כמו שמצאנו לעניין מום במכר, שאם הקונה משתמש בחפץ, יש בזה מחילה על מום, ע׳ חו׳׳מ רל"ב ג, ולכן ה׳׳ה בנידון דידן. אמנם היא היתה יכולה לצאת מן הבית בטענת מום אבל אחרי שהמשיכה לגור בבית אין לה טענת פיצוי.

סיכום פרק זה: א׳׳א לחייב פיצויים על מצב הבית כאשר גרו בו.

החלטה:

א. על ב' לשלם לא' סך 6269 ₪ בשלושה תשלומים. תשלום ראשון בתוך 30 יום מתאריך חתימת פסק דין זה, תשלום שני 30 יום אחרי התשלום הראשון, והשלישי-30 יום אחרי התשלום השני.

על החתום: ברוך פז (בורר מוסכם)

תאריך: ז' מנחם אב תשע"א