פתח פיך לאלם - תפקידו של בית הדין, או איסור?

[1] רצף הפסוקים שבמשלי (בתחילת פרק לא) מדבר על הדרכות למלך, שני הפסוקים הנזכרים מדברים על הדרכות למלך כשופט, המילה "אלם" כפי שנבאר בהמשך ככל הנראה מתייחסת לאדם שמתקשה לדבר בבית דין, ולאו דווקא לאדם נטול כח הדיבור לחלוטין.

[2] או על אנשים שאין טענתם מתיישבת יפה בפיהם - אלשיך.

[3] במדרש דרשו בני חלוף - בנים של אנשים שחלפו ועברו מהעולם, שיש לטעון לבניהם, כלומר, עיקר פתח פיך לאלם לדעת המדרש הוא טענה ליורשים.

[4] כך מסבירים הגר"א והמלבי"ם את שני חלקי הפסוק - החלק הראשון עוסק באלם - אדם שאינו יודע להציג את טענותיו, והחלק השני עוסק ביתום.

[5] וכתב עוד: "ודבר זה נמסר לדעתו של דיין ירא שמים להוציא דין לאמתו" - מתי להתערב ומתי לא.

[6] למעשה כשהדיין מתערב לטובת צד מסויים וטוען טענות לטובתו, הוא חושב על טובת אותו הצד, ולא מתעסק בטובת הצד השני, מעבר לחשד, יש כאן גם הטיית דין מסוימת לטובת אותו האדם שרוצים להתערב לטובתו, מצד שני כפי שנכתוב בהמשך לעיתים דווקא חוסר התערבות של הדיין יוצרת הטייה לצד שיותר מעורה בפרטים או שיודע לטעון טוב יותר

[7] כך עולה גם מהריטב"א ב"ב מא ע"ב ד"ה כל חזקה, שכתב שהסיבה שלא טוענים שם בגמרא לאדם שמחזיק בקרקע שהקרקע שלו ואבד שטרו, היא משום שזה "פתח פיך לשקר" ולא "פתח פיך לאלם".

[8] הברכי יוסף (חו"מ יז, כא) הביא את דעת מהר"א גירון שמותר לפי זה ללמד אדם כשר טענות בדין, וכתב שמסקנת הירושלמי לא נפסקה להלכה, ולמסקנה אסור ללמד טענות לאדם כשר, ורק במקרה שיודע הדיין שהדין עמו מותר לו ללמד אותו טענות, ולכן בירושלמי הוא לימד את האשה ללכת לרופא שלא יקצוץ לה דמים, משום שידע שהיא צודקת שאכן לסוג מחלה זו אין דמים קצובים, בכל אופן עולה מדברי הברכי יוסף שהטעם השני הוא כלל לא נכון להלכה, ונראה מדבריו שלמד כפי שנכתוב ברמב"ם בהמשך דברינו.

[9] מאותו החשש הטילו מגבלות גם על אנשים אחרים בעזרתם לבעלי הדין (רמ"א יז, ד) בטענותיהם, אך אין זה מעניין מאמרנו.

[10] גם בפועל שדעתו של הדיין מוטה, וגם במחשבת הצדדים שחושבים שהדיין מעדיף אחד הצדדים.

[11] הרשב"ש (רפח) כתב שהרמב"ם הבין את דבריו כמפרשים את דברי הירושלמי, ורב חסדא עזר לנידון רק במקרה שבו הוא נתקע בדבריו.

[12] מפירוש בעל הטורים נראה הפוך מהטעם הראשון שכתב בפירושו לחומש דברים על הפסוק (א, יז) "לא תכירו פנים במשפט" שהדיין צריך לעזור ולפתוח את פיו של האדם שמגיע לבית הדין ואינו יודע, ומשמע שפירש שהכרת הפנים היא דווקא כאשר הדיין לא עוזר לאדם שאינו יודע לשטוח את טענותיו, ונראה שהבין הפוך מדברי הרשב"ץ.

[13] וכן כתב הברכי יוסף (חו"מ יז, כא) במפורש שמקור דברי הטור הוא מהירושלמי בכתובות לגבי חשש שקר, הברכי יוסף הוסיף והסביר שאף ששם בירושלמי רב נחמן לימד את המשפחה מה לעשות על מנת להפטר ממזונותיה שהוא דבר עקרוני שלא קשור לדיון אם היא צודקת, הרי שהגמרא הבינה שזה בזה תלוי כלומר, אם האשה לא היתה צודקת אסור היה ללמד אותה תחבולות, ורק בגלל שהוא הבין שהיא צודקת הוא לימד אותה תחבולות.

[14] כמובן שגם כאן צריך להפעיל את דברי הרשב"ץ שהובאו לעיל בהערה 5 שהכל לפי רוחב דעתו ושיקול דעתו של הדיין.

[15] רמ"א חו"מ יז סעיף יב, וסמ"ע וש"ך וקצות ונתיבות שם. ובכפות תמרים (סוכה לד ע"ב ד"ה כתבו עוד) כתב שגם הרמב"ם מודה שבדבר "שאינו תלוי בטענות אלא בידיעת הדיין" מותר לדיין לפסוק לפי סברתו ולא לפי טענות הצדדים, ואין זה שייך למחלוקת שנזכרה לעיל, וכ"כ בשו"ת משפטים ישרים (א, שי), ובפד"ר חלק ד סוף עמ' 178, וע"ע במאמרו של הדיין הרב חיים שלמה שאנן שורת הדין כרך י עמ' ריח-ריט ובדבריו של הדיין הרב יצחק אלמליח שם כרך יא בעמ' שכח-שלב.

[16] זה מסביר את הגמרא בכתובות לו ע"א שטוענים לסומא ושוטה שהיא נאנסה או שהיא מוכת עץ על מנת שלא יפסידו לה את כתובתה, והגמרא מציינת שזה פתח פיך לאלם.

[17] לגבי יתומים כתוב בנוסף שבית הדין הוא אביהם של יתומים (גיטין לז) ולכן יש מקום לומר שביתום אין כלל בעייה (שו"ת הרשב"א ג, שנז וערוך השלחן יז, יד), אך בלוקח או בשוטה וכדומה יש בכך חידוש. ובכל אופן לדעת רש"י (גיטין נח ע"ב ד"ה טוענין ליורש) יש מי שסובר שאין טוענים ליורש, אלא במקרים שבהם יש חזקה שהטענה שהדיין רוצה לטעון הגיונית (עפ"י פירוש הרשב"א שם ד"ה ונראה שרש"י, ואף שהרשב"א עצמו הקשה על רש"י ועיין בהערה 23).

[18] והב"ח חו"מ יז, יב מפרש כך גם את דעת הרמב"ם.

[19] בוודאי שגם על טענות אלו קיימות מגבלות של סבירות, אין לטעון טענות רחוקות, או טענות שמהמוריש או מהמוכר עצמו לא היינו מקבלים, וכפי שכתבו תוספות ב"ב ע ע"ב ד"ה מ"ד לגבי טענות שטוענים ליתומים.

[20] וכן כתב האורים יז, כב.

[21] תוספות גיטין ב ע"א-ע"ב ד"ה "ואם יש" ובעוד מקומות שטוענים אם רוצים להפרע שלא בפניו.

[22] כך כתב בספר חסידים (מרגליות סימן אלף קכז): "יש שופט צדק שאובד בצדקו כגון שרואה שאחד רמאי ואחד תם והרמאי יודע לטעון והדין עם התם אלא שאינו יודע לטעון עליו נאמר: פתח פיך לאלם".

[23] כך כתב הרשב"א (ב, ריב) והרשב"ש (רפח) וכך גם כתב רש"י בגיטין שהובא בהערה 17 על פי פירוש הרשב"א שרק במקום שיש חזקה שכך היה טוענים ליורש וללוקח, הרשב"א מקשה על דברי רש"י שם.

כך גם עולה מדברי הגמרא בב"ב כט ע"ב לגבי רוכלים שהחזיקו בבית או בביתם ג' שנים שאם באו עדים להעיד טוענים להם שאולי לא היו בלילות, משום שזו טענה מסתברת.

והרב הדיין יצחק אלמליח (שורת הדין יא, עמ' שכו) עשה בזה מחלוקת בין הסמ"ע לרשב"א (שם וחלק ב, שצג) שלדעת הסמ"ע צריך וודאות בטענה, אולם לענ"ד לא שייכת טענה וודאית, וודאי שכולם מדברים על טענה שיש חזקה שאכן קרתה.

[24] כך מבואר בגמרא בגיטין דף לז ע"ב.

[25] התשב"ץ (א, עז) כתב עפ"י אותו עקרון לאידך גיסא - לגבי הירושלמי שאומר שכשבא עד אחד הדיין לא צריך לומר שלא מקבלים את עדותו כוודאית, ומסביר התשב"ץ שברוב המקרים אכן עדות עד אחד מתקבלת, ולכן חזקה שבדרך כלל עדות העד היא נכונה, ולכן בית הדין אינו טוען כנגד העדות, אלא אם בעל הדין טען, אמנם הרב הדיין חיים שלמה שאנן (שורת הדין י עמ' רכב-רכד) הביא דעות רבות שלא כדברי התשב"ץ.

[26] הרשב"ש (רפח) פירש בדעת הרמב"ם שכשכתב "ומפני החמה והכעס" כוונתו לטענה כמו פרוזבול שחזקה שהאדם עשה אותה אלא שהוא שכח מפני הכעס על טענת הצד השני, ומשמע מדבריו שהרמב"ם מסכים שטענה כזו שיש חזקה שבעל הדין עשה אותה טוענים לו, אך בוודאי שאין דבריו מוכרחים בלשון הרמב"ם.

[27] הדוגמה שנכתבה באחרונים היא למשל אדם שיש לו טענות נגד שותפו, אך הוא לא מעלה טענות שהשותפות אינה תקיפה כי לא נעשה קניין כדין על השותפות, אין לדיין להעלות טענות כאלו, כך כתב הרשב"ש (רפח) וכך כתב הרב חיים פלאג'י (חיים ביד סי' מה) שאין לטעון באופן זה לבעל הדין.

[28] לדוגמה יתכן שהצדדים עשו קניין, אולם כשאדם יבין שהוא יכול לזכות בטענתו אם יאמר שלא היה קניין, יטען זאת אף שהדבר אינו נכון.

[29] הרב חיים פלאג'י (חיים ביד סי' מה) כתב שכך משמע מדברי הטור שאין חיוב לטעון עבור בעל הדין אף שמותר, ועיין בהערה הבאה.

[30] כך כתב בשו"ת בנימין זאב (רנ, שא), שגם ליתומים יש עדיפות להעמיד אפוטרופוס שהוא יטען, והביא מגמרא כתובות קט ע"ב שנאמר שם שאביי שיבח את טענת האפוטרופוס, ולמה לא טען כך בעצמו שהרי טוענים ליתומים? והסביר שהוא העדיף שהאפוטרופוס עצמו יטען, וכך כתב גם בשם הערוך.

[31] כך גם ניתן להוכיח מהרמב"ם שנראה ממנו שבית הדין רק מתחיל את הטענה ואינו אומר את כולה.

[32] כפי שכתבנו לעיל בפרק 1 הפסוק פתח פיך לאלם קובע חיוב על בית הדין לפעול לטובת אנשים שצריכים את עזרת בית הדין לפי רוב הפירושים, על כן נראה שדברי הרב חיים פלאג'י אמורים אך ורק בדין כזה של אנשים שיכולים לטעון אך אינם יודעים מה לטעון.

[33] מקור הדברים מהתוספות בכתובות דף סט ע"א ד"ה ואישתיק: "מכאן רגיל ר"ת כשהיה יושב בדין ואחד מבעלי דינין מגזם לחברו ואומר כך וכך תתחייב לי בדין רגיל היה ר"ת לומר שקר אתה דובר כי לא יתחייב", ונפסק להלכה בשו"ע סימן יז סעיף יב, וכתבו האחרונים שלכאורה אין זה כדינו של הרמב"ם, כי למה יתחייב הדיין לומר לאחד הצדדים שהוא דובר שקר, והלא לפי הרמב"ם רק כשבעל הדין טועה בדינו מותר ללמד אותו את הטענה? אמנם הרב חיים פלאג'י (חיים ביד סי' מה הנזכר לעיל) והברכי יוסף (יז, כג) כתב שדין זה הוא גם כשיטת הרמב"ם משום שאחד הצדדים אומר את הדברים לחבירו על מנת שחבירו יתפשר, ולכן חייב הדיין להציל את הצד השני על מנת שלא יווצר מצב שעל ידי שתיקת הדיין יחשוב הצד השני שמה שאמר הצד הראשון הוא אמת, נראה שטעם זה נכון גם לפי הצד הראשון שהזכרנו בטעם הדין שאין לדיין להתערב בדין,

[34] כך נראית כוונת הרשב"ש (רפח) שהסביר את דברי הרמב"ם (שם) "ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים" שאז מותר "לסעדו מעט", וכך כתב ברשב"א (שו"ת ז, תפג) ובגידולי תרומה כא, א, ה, כך גם ניתן להסביר לפי הכפות תמרים שכתבנו לעיל בהערה 15 שלאחר הטענות אין מניעה שהדיין יתן טעם הלכתי לבעלי הדין וכך כתב הרב חיים דוד הלוי (דבר המשפט הל' סנהדרין שם) שבמקרה שבעל הדין אינו מבין לתת טעם לדבריו מותר לתת טעם לדבריו.