האם מותר לבית הדין לטעון טענות לטובת בעל דין?

המאמר מתייחס גם למאמריהם של הרב משה מאיר אבינר, והרב עקיבא כהנא, בנושא פתח פיך לאלם.

כל המאמרים הנ"ל נדפסו בחוברת בנושא פתח פיך לאלם, בהוצאת מכון פסקים.  

"פתח פיך לאלם" – אם ומתי בית הדין טוען טענות לטובת הצדדים שמופיעים לפניהם

מעשים בכל יום שבית הדין מזהה טענה לטובת צד כזה או אחר בדיון והצדדים לא טוענים הטענה. האם על בית הדין לטעון הטענה וכך להוציא דין אמת מתחת ידיו, או להתרכז אך ורק בטענות שהצדדים מעלים לפניהם בלי להוסיף מדעתם שום טענה? זו שאלה כבדה עם מקורות ודעות לכאן ולכאן.

נציג בתחילת הדיון את המקורות מהבבלי ומהירושלמי לכאן ולכאן. אחר כך נציג שיטות הראשונים בנידון, ופסיקת השולחן ערוך ונו"כ.

מקורות מהבבלי ומהירושלמי בנידון

נציג תחילה מקורות שמצביעים על כך שבית דין צריך להתערב ואחר כך מקורות שבית הדין לא מתערב.

מקורות שבית הדין מתערב לטעון לטובת הצדדים

גיטין לז:

"כי אתו לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוסבול היה לך ואבד? כגון זה פתח פיך לאלם הוא".

כתובות לו.

הגמרא הקשתה סתירה בין שתי ברייתות. בברייתא הראשונה כתוב:

"החרשת והשוטה והאילונית יש להן קנס (גירסת רש"י יש להן טענת בתולים)".

ובבראייתא שניה כתוב:

"החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להן טענת בתולים"?

הגמרא תרצה:

"אמר רב ששת לא קשיא הא רבן גמליאל והא רבי יהושע. אימר דשמעת ליה לרבן גמליאל היכא דקא טענה איהי היכא דלא קא טענה איהי מי שמעת ליה? אין! כיון דאמר רבו גמליאל מהימנא כגון זו פתח פיך לאלם הוא".

סנהדרין כט:

"ההוא דהוה קרו ליה קב רשו. אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני. אתו תבעוהו לדינא לקמיה דרב נחמן. אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו".

וע"ש בתוס ד"ה כך, שטענת "השבעה" (היינו שהמודה הודה על חוב שאינו חייב בו, כדי לשדר לסביבה שהוא אינו עשיר), בית הדין מעצמו טוען לנתבע במקרה שהוא הודה על החוב ביוזמתו בלי תביעה. ברם לא טוענים לנתבע טענת "משטה אני בך" כאשר יש הודאה כתגובה לתביעה.

שבועות מט.

"אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין. רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין. מאי בינייהו? איכא בינייהו לפתוח לו".

וע"ש ברש"י ד"ה לכל, שלרב הונא בית דין פותחים (כלומר, מציגים) לתובע את האפשרות לגלגל עם שבועתו שבועה אחרת מה שאין כן לרב חסדא שלפיו לא פותחים לפני התובע אפשרות לגלגל עוד שבועות אם הוא עצמו לא מעלה האפשרות של גלגול. ועיין רא"ש שם שבועות ז,יח שהמחלוקת היא בשבועה דרבנן אבל בשבועה דאורייתא מגלגלים בלי תביעת התובע:

"דבדאורייתא עיקר גלגול מסוטה ילפינן והכהן מגלגל בלא תביעת הבעל אע"פ שלא קינא לה אלא מפלוני הכהן מגלגל ומשביעה אפילו מאיש אחר".

ובר מן דין גם בשבועה דרבנן פוסקים כרב הונא שהוא רבו של רב חסדא שפותחים לגלגל גם בדרבנן.

ועיין רמב"ם שכירות יא,ט שלפי רב חסדא פותחים לשכיר ואומרים לו שיש לו אפשרות לישבע וליטול מה שאין כן לשאר נשבעים:

"ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול".

וה"ה פירש:

"דלרב הונא מקילין עליו ופותחין לו לומר אינך חייב לישבע על הגלגולין ולרב חסדא אם לא טען אין פותחין לו ושמא ישבע עליהן אע"פ שאינו מחוייב בהן והלכה כרב חסדא".

זאת אומרת שלהלכה פותחים לשכיר ואומרים לו שאינו חייב לישבע על הגלגולים אבל לשאר נשבעים לא פותחים להם לומר להם שאינם חייבים לישבע כאשר מדובר בעניין שאינם חייבים לישבע בגלגול.

שבועות מא.

"אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא על חבריה ואמר ליה שטרא פרוע הוא, אמרינן ליה לאו כל כמינך זיל שלים. ואם אמר לשתבע לי! אמרינן ליה אשתבע ליה. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ומה בין זה לפוגם את שטרו? א"ל התם אע"ג דלא טעין איהו טענינן ליה אנן, הכא אמרינן ליה זיל שלים ליה, ואי טעין ואמר אשתבע לי אמרינן ליה זיל אשתבע ליה".

כאן רואים שלא טוענים ללווה לחייב את המלווה שבועה כאשר הלווה טוען שהשטר של המלוה פרוע. ברם טוענים ללוה לחייב את המלווה שבועה כאשר בא לתבוע משטר פגום.

ירושלמי סנהדרין ג,ח

"רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא ולא היה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם".

עכשיו נעבור למקורות שמצביעים על כך שאל לו לבית דין להתערב בטענות הצדדים.

מקורות שאל לו לבית דין להתערב ולטעון לצדדים

בבא בתרא מא.

במשנה נאמר:

"כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה".

על זה הגמרא שואלת "פשיטא?" ועונה:

"מהו דתימא האי גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ושטרא הוה ליה ואירכס, והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבנה לי האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך! הלכך לימא ליה אנן דלמה שטרא הוה לך ואירכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא? קמ"ל".

זאת אומרת הגמרא העלתה אפשרות שבית דין צריכים לטעון למחזיק ולשאול אותו אולי היה לו שטר ואבד, בגלל שיש סבירות מסוימת שאכן כך היה, ומסקנתה שלא טוענים כך ולא נאמר הפסוק של פתח פיך לענין זה.

סנהדרין כט.

בסוגיא שם נאמר:

"אמר משטה אני בכך פטור... אם לא טען אין טוענין לו".

מבואר שאם אדם מודה על חיוב לפני עדים הוא נאמן לטעון "משטה אני בכך" אם לא אמר לפניהם "אתם עדי", ברם טענה זו בית דין לא טוענים למודה. טענה זו רק מתקבלת אם המודה בעצמו מתרץ הודאתו כך.

שבועות ל:

"מניין לדיין שלא יעשה סניגור לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק".

וכפירוש הר"ח שם:

"כמו מליץ יושר הוא כלומר מראה לבעל דין היאך יטעון".

מיהו רש"י פירש שם באופן אחר:

"אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם..."

לפי ר"ח יש מקור מכאן שאל לו לבית דין לטעון לצדדים.

שבועות מט. הנ"ל

עיין מה שהבאנו למעלה.

לפי פשט רש"י והרא"ש שם יש מחלוקת בין רב הונא ורב חסדא אם בית דין טוענים לגלגל שבועה או לא. לפי רב הונא בית הדין מגלגל שבועה מעצמו ולפי רב חסדא בית דין לא מגלגל. הרא"ש כתב שהלכה כרב הונא שבית הדין יוזם גלגול שבועה והרא"ש הוסיף שכל המחלוקת היא רק בשבועה דרבנן אבל בשבועה מדאורייתא לכל הדעות בית דין מגלגל. לפי זה יש כאן מקור שבית דין מתערב לטעון טענה לצד מן הצדדים.

בדברי הרמב"ם שכירות יא,ט המצוטטים למעלה מבואר שבית דין לא מיעץ לצד מן הצדדים שיש לו אפשרות לישבע ולטול אלא מחכים לו שיטען זאת בעצמו.

לפי פשט ה"ה שכירות יא,ט שם רב הונא סובר שאם בעל דין תובע לגלגל שבועה שלא כדין, בית דין מתערבים ומונעים השבועה, אבל לפי רב חסדא בית דין לא מתערבים אלא מאפשרים השבועה שלא כדין אולי על ידה הנתבע יודה והלכה כרב חסדא שבית דין לא מתערבים. לפי זה מסקנת הסוגיא שבית דין לא מתערבים.

לפי פשט הכ"מ אין מחלוקת בין רב הונא ורב חסדא. רב חסדא הוסיף שבית הדין אינו נותן עצה למי מבעלי הדין שיש לו אפשרות לישבע ולטול אלא מחכים לבעל דין עצמו לדרוש דינו. לפי פשט זה מסקנת הסוגיא שבית דין לא מתערבים.

יש לחלק בין דברי הרמב"ם הנ"ל שלא מתערבים לחייב שבועה ליטול חוץ משכיר, לבין דברי הגמרא בשבועות מא. שמובאים בהמשך, שבית דין מתערב לחייב את המלווה שפוגם שטרו לישבע לפני שגובה מהלווה. והחילוק הוא שבית דין מתערב לחייב שבועה ביוזמתו, במקרה שהמלווה גובה מעיקר הדין והשבועה היא ליתר בטחון לברר שאכן מגיע לו הכסף כגון פוגם שטרו או עד אחד מעיד שנפרע וכל אלו שמובאים ברמב"ם מלוה יד,א, אבל בית דין לא מתערב ליזום שבועה ליטול כאשר עצם הגביה היא שלא כדין והשבועה היא הכלי שמאפשר לגבות חוץ משכיר.

שבועות מא.

"אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא על חבריה ואמר ליה שטרא פרוע הוא, אמרינן ליה לאו כל כמינך זיל שלים. ואם אמר לשתבע לי! אמרינן ליה אשתבע ליה. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ומה בין זה לפוגם את שטרו? א"ל התם אע"ג דלא טעין איהו טענינן ליה אנן, הכא אמרינן ליה זיל שלים ליה, ואי טעין ואמר אשתבע לי אמרינן ליה זיל אשתבע ליה".

לא טוענים ללווה לחייב את המלווה שבועה כאשר הלווה טוען שהשטר של המלווה פרוע אבל טוענים ללווה לחייב מלווה שבועה אם פוגם שטרו.

כתובות נב: ופו.

הרשב"ש הביא מקורות אלו בתור ראיה שבית הדין לא טוענים לצדדים וזה כדי שלא להיות מעורכי הדיינים.

ירושלמי סנהדרין ג,ח

"רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד אלא יימרון אינון".

עכשיו נתייחס לשיטות הראשונים בשאלה מתי בית דין מתערב ומתי לא.

שיטות הראשונים בשאלה אם ומתי בית דין מתערב לטעון לצדדים

יש מחלוקת ראשונים בשאלה הנ"ל.

שיטת הרא"ש וטור

עיין טור חו"מ יז,יד אחרי שהביא את דעת הרמב"ם שאוסר על בית הדין להתערב ולטעון לצד מן הצדדים אלא במקרים מסויימים מאד, עיין בהמשך עיון בדבריו, כתב כך:

"ואינו משמע כן בירושלמי דגרסינן התם רב הונא כי חזי זכו לבר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביאה בפסקיו".

ועיין עוד בטור מב,ה שהביא דברי הרמ"ה:

"ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שנוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב... ומסתברא דהני מילי היכי דאתי לאפוקי מיורשין או מלקוחות דקיימא לן טוענים ליורש וללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא קא טעין נתבע טענות דשייכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה אנן ע"כ, ונ"ל שאפילו אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמיתו".

הרי מבואר שהטור לשיטתו, שעל בית הדין להתערב בנעשה בבית הדין כדי להוציא הדין לאמיתו, ומסתמך על הירושלמי הנ"ל סנהדרין ג,ח ועל אביו שהביאו בסנהדרין ג,לב.

ויש לתמוה, איך הטור מסתמך על הירושלמי שהביא כאשר יש עוד ירושלמי באותו מקום שמבואר ממנו ההיפך?! היינו שאסור לבית דין להתערב וזה מקור הרמב"ם כמו שהב"י שם כת!? ויש להוסיף להקשות שהרא"ש הביא להלכה רק הירושלמי שהטור הביא והתעלם מהירושלמי האחר שמובא שם שורה אחת לפני הירושלמי הנ"ל?

ונראה שהרא"ש הבין פשט אחר בירושלמי ולפי הבנתו ז"ל אין קשר בין הירושלמי ובין השאלה אם בית דין צריך להתערב בנעשה בין הצדדים.

בירושלמי כתוב "רב הונא מקיל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד אלא יימרון אינון", היינו רב הונא התנגד לדיין שמעודד ולוחץ על הצדדים לקבל עד אחד כשנים. אלא קבלה כזו צריכה לבא מהצדדים עצמם. וכך פירש רבינו יהונתן מלוניל סנהדרין ח: בדפי הרי"ף, מובא במאמר של הרב משה מאיר אבינר שליט"א.

לפי פשט זה, שהוא מדוייק בלשון הירושלמי, משתמע שבית הדין אינו מקבל עדות של עד אחד כשנים אלא פוסל עדות של עד אחד מיוזמתו. הדיון הוא אם בית הדין צריך לעודד הצדדים לקבל עד אחד כשנים או לא.

לפי זה כמובן אין ראיה מהירושלמי לנידון דידן וטוב עשו הטור והרא"ש שהתעלמו מהירושלמי.

נתייחס עכשיו למקורות האחרים שהבאנו למעלה שמשמעותם שבית דין לא מתערב בנעשה לפניו.

למה בית דין לא מתערב לשאול את המחזיק אם היה לו שטר שאבד כמבואר בב"ב מא. הנ"ל? למה בית דין לא מתערב לטעון למודה "משטה אני בכך"?

נראה ששיטה זו סוברת שבית דין יכול לטעון אך ורק כאשר כל הנתונים הנדרשים הם לפניו אבל בית דין לא יכול לטעון דברים שהוא עצמו לא יודע! ולכן בית הדין לא יכול לטעון או לשאול שמא המחזיק קנה הקרקע ולכן הוא מחזיק בה או שמא משטה היה כאשר הודה על החוב בגלל שאלו נתונים שבית הדין אינו מכיר איך היו כלל. איך בית הדין יכול להציע דברים עובדתיים שהוא אינו יודע עליהם כלל?! לעומת זאת בית דין חייב לטעון ולברר כל הנתונים שהוא יודע ושעומדים לפניו. ולכן בית דין חייב לחקור שטר שבא לפניו עם מחיקות מחשידות. ובית הדין לא יכול להסתמך על עד אחד כלל בגלל שאלו נתונים שבית הדין רואה אותם ועליו לחקור אותם כדי להוציא הדין לאמיתו. אבל אסור לבית הדין לטעון דברים עובדתיים שהוא לא יודע איך היו ואם היו.

אמנם יש לעיין למה בית הדין טוען טענת השבעה למסמס הודאה שבאה מיוזמת המודה כמבואר למעלה בדעת התוס'?

ונראה שסוברים שהודאה שאדם מודה מעצמו בלי נוכחות המוטב ומבלי תביעה ממנו אינה הודאה המחייבת ולכן בית דין "טוענים" למודה טענת השבעה בגלל שגם בלי טענת השבעה אין ממש בהודאה זו.

משבועות מט. לפי הסבר הרא"ש יש ראיה לשיטת הרא"ש שהרי מבואר שלהלכה בית דין יוזמים גלגול שבועה גם בלי בקשת הצדדים. וזה הרא"ש לשיטתו.

משבועות מא. יש ראיה לרא"ש שהרי שם כתוב שבית דין טוענים ומחייבים לפוגם וכדומה לישבע לפני שגובה וזה כשיטת הרא"ש. מיהו קשה למה לא טוענים לטוען פרעתי לחייב את המלווה שבועה אלא אם כן הלווה טוען כך מפורש?

ונראה ששבועת "לא נפרעתי" היא יוצאת מן הכלל בגלל שיש למלווה שטר מקויים בידיו אם כן אין ממש בטענת הלווה שפרע ולכן בית הדין לא מחייב המלוה שבועה מיוזמתו. מיהו אם הלווה משוכנע בטענתו עד שהוא דורש שבועה בית הדין נענים לתביעתו.

נמצאנו למדים ששיטת הרא"ש והטור היא שעל בית הדין להתערב ולטעון לצדדים כדי להוציא הדין לאמיתו.

נראה שרבינו יהונתן מלוניל הנ"ל וכן רבינו אפרים המובאים במאמר של הרב משה מאיר אבינר שליט"א הולכים בשיטת הרא"ש בהסתייגות מסוימת. רבינו יהונתן מלוניל חייב בית הדין להתערב בכל מקרה שיש טענה שלא יודעים אותה אבל רק לטובת הנתבע וז"ל:

"שכשהיה יודע שום זכות לאותו שבא לפניו לדין שהיה נתבע ולא היה יודע להשיב לתובע שלו... הוא היה מזכיר".

הרי רבינו יהונתן מחייב בית הדין להתערב בכל מקרה שהיה יודע זכות לנתבע. הרי זו כשיטת הרא"ש הנ"ל פרט לכך שהרא"ש וטור לא סייגו דבריהם ז"ל לטובת הנתבע בלבד משמעות הדבר שמחייבים בית הדין לטעון גם לטובת התובע מה שאין כן לפי רבינו יהונתן.

רבינו יהונתן מוסיף הסתייגות מובנת מאליו בשם רבינו אפרים:

"דוקא מילתא דמהניא לדינא ולית ביה טענתא דשיקרא ודוקא לנתבע שהוא נרדף בדין".

כאמור אלו דברים כשיטת הרא"ש שמחייב בית הדין להתערב ולטעון כל טענה המועילה לעומת הרמב"ם שאוסר ההתערבות מכל וכל למעט מקרים מסוימים, עיין בהמשך דיון בדבריו בע"ה.

וכל הנאמר כאן הוא דלא ככתוב במאמר של הרב משה מאיר אבינר שליט"א שראה בדברי כל הראשונים רצף ושכולם מסכימים בעקרון שטוענים לצדדים אבל צריכים למנוע מצב שהצדדים ילמדו לשקר והמחלוקת היא איזו כבלים בית הדין צריך לשים על עצמו כדי שלא ילמד הצדדים לשקר. ולפי מה שכתבתי יש מחלוקת עקרונית בין השיטות ויסודו עם מימרא בירושלמי שרב הונא התנגד ללמד הצדדים לקבל עד אחד כשתים, נאמר בדיני טוענים לצדדים כהבנת הרמב"ם ודעמיה, או שהיא הנחיה אחרת לא קשורה כלל לעניינינו כהבנת הרא"ש ודעמיה.

שיטת הרמב"ם סנהדרין כא,י-יא

הרמב"ם הנ"ל הבין ששתי המימרות הנ"ל בירושלמי בשם רב הונא מתיחסים לשאלה אם ומתי בית דין מתערב לטעון לטובת הצדדים ובמימרא הראשונה רב הונא קובע שלא מתערבים כלל, אפילו לא פוסלים עדות של עד אחד עד שהצדדים טוענים שעד אחד אינו מקובל עליו וז"ל "רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד אלא יימרון אינון". וכך אכן כותב הרמב"ם בהלכה י:

"ולא ילמד אחד מבעלי הדינין טענה כלל. אפילו הביא בעל דין עד אחד לא יאמר לומ אין מקבלין עד אחד אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך ולואי שיודה ןיאמר אמת העיד, עד שיטעון הוא עד אחד הוא ואינו נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה".

בזה שהרמב"ם הביא הדוגמא של רב הונא בירושלמי היינו שבית דין אינו פוסל עד אחד ביוזמתו אלא אם כן הנטען טוען לפסול אותו, רואים שאכן מקור הרמב"ם הוא ממימרה זו בירושלמי וזה דלא כרא"ש שהשמיט מימרה זו כאמור למעלה בגלל שהבין אותה כהבנת רבינו יהונתן מלוניל הנ"ל ולכן אין למימרה זו קשר לנידון דידן ואדרבא משתמע ממנה שבית דין פוסל עד אחד מיוזמתו וכמו שכתבנו למעלה. וזה יסוד המחלוקת בין הרא"ש ודעמיה והרמב"ם.

הכ"מ בהלכות סנהדרין שם הביא עוד מקור לדברי הרמב"ם והיינו הגמרא בשבועות מט. הנ"ל לפי פשט הרמב"ם שרק לשכיר מקילים ופותחים לו מה שאין כן בשאר טענות וז"ל הכ"מ:

"וכן כתב רבינו פי"א מהלכות שכירות ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול. הרי מבואר בדברין כמו שפרשתי. ולאחר שפירש כן למדנו מכאן דלשאר דינין אין פותחין וכמו שכתב רבינו".

כבר כתבנו למעלה שמסקנת הרא"ש לפי הבנתו בסוגיא שם היא הפוכה מהרמב"ם וחל על בית הדין החובה ליזום ולגלגל שבועות ביוזמתו היפך שיטת הרמב"ם.

הכ"מ שם הביא עוד מקור לרמב"ם משבועות ל: הנ"ל לפי פירוש הר"ח, וזה כמקור של דברי הרמב"ם סנהדרין כא,י  "מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק".

ברם עיין בפרנקל שהשמיט המילים "של בעל דין" לפי גירסה שלו נראה שאין כוונת הרמב"ם כפירוש הר"ח במימרה זו אלא כפירוש רש"י שהדיין לא יעשה מליץ לדברי עצמו. וכך מתורץ קושי אחרת בדברי הרמב"ם. הרמב"ם מסיים דברו "אלא  יאמר מה שנראה לו וישתוק" ונשאלת השאלה מי הנושא במשפט זה? לפי הגרסה של הטור צריכים לפרש "אלא (הבעל דין) אומר מה שנראה לו ו(הדיין) ישתוק". מובן שזה קושי שהרמב"ם יכתוב באופן כזה מגושם. אלא נראהש כפירוש רש"י שהכל מוסב על הדיין שהוא לא יעשה מליץ לדבריו ויכנס לפולמוס סביב הפסק שלו אלא יאמר דבריו וישתוק. וזה מדין דבר שקר תרחק שהדיין לא ימשך לטעון טענות שקר לקיים הפסק שלו. לפי זה אין בדברי רמב"ם אלו התיחסות לנידון דידן.  

נדון עכשיו איך הרמב"ם הבין המקורות האחרות בשס שמשמעם שבית דין מתערב וטוען לצדדים. לפי כן נעיין בדברי הרמב"ם בהלכה יא שבה הוא ז"ל מסייג את הכלל שקבע בהלכה י שבית דין אינו טוען שום טענה לצדדים, וכותב בה יוצאים מן הכלל מתי שבית דין פותח ועוזר לצדדים בגלל שיש שמצאו מקור לדבריו ז"ל במקורות הנ"ל בשס שמהם משתמע שבית דין אכן טוען לצדדים.

עיון בדברי הרמב"ם סנהדרין כא,יא

בהלכה יא הנ"ל הרמב"ם כותב "ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו מעט ולהבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלםוצריך לההתישב בדבר זה הרבה שלא יהיו מעורכי הדיינין".

הרמב"ם מביא כאן שלוש דוגמאות מתי בית דין מתערב לטובת הבעלי דינים:

א.      "ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאומרו ואינו יודע לחבר הדברים"

ב.      "ראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו"

ג.       "או נשתבש מפני הסכלות"

ויש לעיין למה הרמב"ם שינה באמצע ההלכה וכתב "ראה אותו מצטער להציל עצמו"? למה לא כתב "ואינו ניודע לחבר הדברים או שנסתלקה ממנו מפני הכעס או נשתבש מפני הסכלות"?

ונראה שהדוגמא הראשונה של הרמב"ם מתיחס בין לתובע ובין לנתבע ולכן הרמב"ם כתב "ראה הדיין זכות לאחד מהן", מבואר שמדובר בין לתובע ובין לנתבע, ודוגמאות ב' וג' מתיחסים לנתבע בלבד וזה כוונת הרמב"ם "ראה אותו מצטער להציל עצמו..." ורק בנתבע יש מצבים שבית הדין נחלץ לטובתו.

בדוגמה א' בית הדין רואה שאחד מן הצדדים מבקש לומר זכותו ואינו מצליח לנסח הדברים כדבעי. מדובר בבעיה ניסוח גרידא ולכן בית דין עוזר בין לתובע ובין לנתבע בגלל שלא מדובר בגלוי טענה חדשה אלא בעזרה לנסח טענה שהבעל דין יודע ומכיר אותה.

בדוגמאות ב' וג' בית הדין מגלה לבעל דין טענה שהוא כלל אינו מכיר! ברור שזה מצב רהבה יותר מרחיק לכת מעזרה בניסוח טענה מוכרת לבעל דין! עזרה כזאת בית הדין מעניק לנתבע בלבד ולא לתובע!

בית הדין מעניק סיוע זו בשני מקרים בלבד

א.      אם נסתלק הטענה מפני הכעס והחמה

ב.      נשתבש הטענה מפני הסכלות.

הרמב"ם מסייג דברים אלו באומרו:

"הרי זה מותר לסעדו מעט ולהבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין".

נראה שדברי הרמב"ם אלו הם דלא כמו שכתב בפירוש המשניות אבות א,ח על המשנה "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדייניין" בכל זאת דברים הרמב"ם שם יכולים לשפוך אור בהבנת הרמב"ם בהלכות סנהדרין הנ"ל וז"ל (תרגום הרב קאפח):

"... והזהיר שלא להדמות להם  כלומר שלא ילמד לאחד מבעלי הדין טענה שתועיל לו אמור כך וכך או כפור באופן כך וכך, ואפילו ידע שהוא עשוק ושבעל דינו טוען עליו בשקר כפי שנדמה לו אסור לו שילמדנו טענה שתפלטהו כלל".

כאן הרמב"ם מצייר ציור שבו הדיין רואה שהנתבע עשוק ושבעל דינו טוען עליו שקר ובכל זאת הרמב"ם אוסר לדיין לטעון בעבורו!

בהלכה הנ"ל הרמב"ם מתיחס לאותה מציאות היינו שיש נתבע עשוק ובעל דין טוען עליו שקר. רואים כן מדברי הרמב"ם: "ראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת..." היינו מדובר בטענת אמת, וכמו הציור שהרמב"ם מתיחס אליו בפירוש המשניות אבל בהלכה הרמב"ם מתיר לסייע לו בשתי הדוגמאות הנ"ל.

נראה שמקור הרמב"ם הנ"ל הוא מדברי רבינו אפרים הנ"ל:

"דוקא מילתא דמהניא לדינא ולית ביה טענתא דשיקרא ודוקא לנתבע שהוא נרדף בדין".

הרי רבינו אפרים מתיר לסייע לנתבע שהוא "נרדף בדין" היינו שבית הדין מכיר שטוענים עליו טענת שקר. מיהו נראה שרבינו אפרים היתר לטעון כל טענה להציל הנרדף וכשיטת רבינו אפרים והרא"ש אבל הרמב"ם אימץ דברי רבינו אפרים במקצת, לעומת מה שכתב בפירושו שאסר שום התערבות, והתיר להציל הנרדף במקרים מסוימים הנ"ל.

מבואר לפי הנ"ל שהסיבה שהרמב"ם אוסר התערבות הדיין היא שלא יהיה כעורכי הדיינים. ולפי מה שכתבנו למעלה שלפי גרסת פרנקל, דברי הרמב"ם בתחילת הלכה י "שלא יעשה מליץ לדבריו שנאמר מדבר שקר תרחק" אינם מתיחסים כלל לנידון ידן, לא נאמר כלל הנימוק "מדבר שקר תרחק" בדברי הרמב"ם ביחס לענינינו. וזה דלא כרב משה מאיר -  ורב עקיבא כהנא שליט"א שהבינו שעיקר טעם האיסור להתערבות הדיין היא מדבר שקר תרחק. ולא נראה לי דבריהם שליט"א.

מיהו עדיין קשה מה המקור של הרמב"ם לדוגמאות ב' ג' הנ"ל באופן ספיציפי?

נתיחס עכשיו לגמרות שמשמע מהם שבית דין חייב להתערב בנעשה לפניהם.

התיחסות לגמרות הנ"ל לפי הרמב"ם

גיטין לז:

כאמור למעלה בגמרא זו נאמר שבית דין פותח ושואל את המלוה אם היה לו פרוזבול שאבד. הרי טוענים למלוה?!

הרשב"א בשו"ת ב,שצג מובא בדברי הרב משה מאיר שליט"א לומד מכאן שבית דין טוען בכל מקום שנראה לו שיש טענת אמת "וממנו שבית דין דן בכל מה שנראה בעיניו שהוא האמת..." ושם הבית הדין מסתמך על החזקה שלא שביק היתרא ואכיל איסורא כמו שכתב בגמרא שם וכמו שהרשב"א כתב בשו"ת ב,ריב. הרמב"ם לא הבין כך. רואים כן בגלל שהוא לא הביא היתר לטעון לבעל דין כל טענה שנראה לבית דין אמת.

הרשב"ש שפח ראה בגמרא זו מקור לחילוק ב' ברמב"ם הנ"ל כאשר מסתלק מבעל דין טענתו מחמת רוב כעס והבין שזה מקור דברי הגמרא שפותחים לו טענת פרוזבול.

קשה על דברי הרשב"ש שהרי מבואר ברמב"ם שרק טוענים לנתבע טענת שכחה מפני הכעס והרי בפרוזבול טוענים לתובע היינו המלוה להוציא. הרמב"ם לא התיר דבר זה מעולם.

היה נראה לי שהרמב"ם הבין שדין פרוזבול הוא דין מיוחד כמו שכתב שם שמיטה ט,כא:

"...ואם אמר היה ואבד נאמן שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה בלי פרוזבול ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע מלוה על פה, אומרים לנתבע שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד?"

רואים כאן שהתירו לקרוע הפרוזבול ולגבות בלעדיו בגלל הסכנה. משם יוצא הדין שאם הלוה דורש שהמלוה יציג הפרוזבול בית הדין שואלים לו אם היה לו פרוזבול בגלל שהלוה דורש הצגת פרוזבול שזה דבר שהוא מן הנמנעות בגלל שקורעים אותו, לכן שואלים לו אם היה לו פרוזבול. וזה דומה למה שר"ת פסק שאם רואים בעל דין שמאיים על השני בטענות שקר, שבית דין חייב להתערב. אם כן אי אפשר ללמוד מכאן למצבים אחרים.

כתובות לו.

נאמר בגמרא שם שטוענים לאלמת ולשותה טענת בתולים מפני פתח פילך לאלם. הרי טוענים לצדדים?

הרשב"ש הנ"ל ראה כאן מקור לדוגמה ג' ברמב"ם שפותחים לנתבע שלא יכול לטעון מפני הסכלות היינו כאלם ושותה.

לי קשה בדבריו בגלל שהוכחנו שלרמב"ם רק טוענים לנתבע ושם מדובר לטעון לכלה שהיא מוציאה!

בלי ליכנס לפשטים השונים בסוגיה שם נראה שאין ראיה משם לנידון  בגלל שאלמת ושותה דינם כיורש ולוקח שאינן יכולות לטעון פיזית ולכן שם לכו"ע טוענים להם ואי אפשר ללמוד משם למקומות אחרים.

סנהדרין כט:

נאמר בגמרא שם שטוענים למודה טענת השבעה.

הרמב"ם טוען ו,ח כתב:

"...כל אלו הדברים וכיוצא בהן כשיבואו לבית דין אומרין לנתבע למה לא תתן לזה מה שיש אצלך? אמר אין לו אצלי כלום. אומרים לו והלא אתה אמרת בפני אלו כך וכך או אתה הודית מעצמך? אם עמד ושלם הרי מוטב ואם לא טען, אין טוענים לו. אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או לא היו דברים מעולם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור..."

הרי לפי הרמב"ם לא טוענים גם טענת השבעה אלא על הנתבע לטעון כן! וזה רמב"ם לשיטתו!

ובנוסף לכך רואים כאן ברמב"ם שבית דין לא מתערב כלל לטובת אף צד אלא דורש הסברים שמא מתוך כך יודה. וזה דומה לעדות עד אחד שבית דין לא מתערב שמא השני יודה כמו שהוא ז,ל כתב ברמב"ם בסנהדריו הנ"ל.

שבועות מט.

עיין למעלה שמהגמרא הזאת יש ראיה לרמב"ם לפי הסבר הגמרא שם.

שבועות מא.

עיין למעלה מה שכתבנו על מקור זה.

סנהדרין ג,ח

נאמר בגמרא שם שרב הונא היה טוען לצדדים כנ"ל.

הרשב"ש הנ"ל ראה בזה מקור לדוגמה א' של הרמב"ם הנ"ל שאם הבעל דין  יש לו בעיות בניסוחח בית הדין יעזור לו.

ההולכים בשיטת הרמב"ם

עיין רשב"ש הנ"ל רפח שהוא פסק:

"הלכך האיש הלזה אע"פ שאין לו זכות בקרקע זה כפי השאלה הזאת הואיל והיא רוצה לתת לו חצי חדר אין ללמדה שלא ליתן דכיון דהיא רוצה ליזוק בנכסיה אין לעכב על ידה ומהיות טוב אל תקרי רע, ומקרא מלא הוא אל תמנע טוב מבעליו".

יסוד המחלוקת בין הרמב"ם ודעמיה והרא"ש ודעמיה

לפי הרא"ש בית דין צריך לפסוק דין אמת ולכן על בית הדין לדרוש ולחקור ולשאול כדי להוציא דין אמת לאמתו. כך כתב הטור מב,ג הנ"ל כ:

"ונ"ל שאפילו אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמיתו".

וכך כתב הרשב"א בשו"ת ב,שצג הנ"ל " שלא בחרה התורה השלמה והאמיתיתרק בדרכי האמת".

וכך כתב האברבנאל שהרב מרה מאיר שליט"א ציטט במאמרו.

ברם הרמב"ם שיטה אחרת אתו. הוא ז"ל חושש שלא להיות מעורכי הדיינים כמו שכתב מפורש בדבריו בהלכות סנהדרין ובפירושו למשנה על אבות וכך כתב מפורש ברשב"ש הנ"ל. משמעות האיסור שלא להתערב בטענות הצדדים אלא ליתן לצדדים עצמם ליצג את עצמם.

ועיין דברי הרשב"ש המצוטטים למעלה:

"אין ללמדה שלא ליתן דכיון דהיא רוצה ליזוק בנכסיה אין לעכב על ידה ומהיות טוב אל תקרי רע, ומקרא מלא הוא אל תמנע טוב מבעליו".

יש כאן שתי גישות שונות לגמרי בהבנת תפקיד בית הדין.

הייתי מוסיף ואומר שתפקיד בית הדין לפי הרמב"ם הוא לפתור סכסוכים ואינו מתימר וחושב לעצמו שתפקידו להוציא האמת לאור, שהאמת אצל הקב"ה. לעומתם הרא"ש ודעמיה סוברים שתפקיד בית הדין להוציא האמת לאור.

מיהו קצת קשה שדברים אלו סותרים שיטת הרא"ש נפסק בסימן     שתפקיד בית הדין להשכין שלום ולכן אסור לבית דין לא לפסוק הדין. ואם בית הדין אינו יודע עליו לפסוק בשודא דדייני. יכאן נראה הפוך. וי"ל.

שיטת השולחן ערוך בכל זה

השולחן ערוך  יז,ח-ט פסק דברי הרמב"ם בסנהדרין כא שלא טוענים לצדדים כלל רק במקרים המסויימים שהרמב"ם הביא שם.

וכן מב,ג המחבר הביא דעת הרמה שלא טוענים ללוה שהשטר של המלוה מזויף אע"פ שרואים בו סימנים מחשידים בשם "ויש מי שאומר..." ונראה שפוסק כך הואיל ולא הביא עליו דעה חולקת.

הרמ"א יז,יב הוסיף שבית דין מחייב רק לפי התביעה של התובע אע"פ שהתובע תובע פחות מהמגיע לו.

מכל הנ"ל נראה שהלכה כרמב"ם ודלא כרא"ש למעלה. אע"פ שהסמ"ע יז,יט תמה על הרמ"א שלא הביא דעת הטור והרא"ש בזה.

מיהו עיין מחבר צד,א שפסק דברי הרא"ש לגבי גלגול "אפילו לא תבע התובע לגלגל בית דין מעצמן מגלגלים". וזה דלא כפסיקת הרמב"ם טוען א,יב "...מגלגל עליו המשביעו כל מה שירצה..." . לפי הרמב"ם בית דין לא מגלגלים כלל. התובע דורש לגלגל. וזו רמב"ם לשיטתו כנ"ל וכמו שכתב הכ"מ בהלכות סנהדרין שם. אם כן קשה פסיקת השו"ע כאן שנראה סותר עצמו?

ואולי סובר שגלגול שאני ולכן הב"י לא הביא מקור לרמב"ם משבועות מט. בשונה ממה שכתב בכ"מ. וצ"ע.

עיין בש"ך יז,טו שסייג דברי הרמ"א הנ"ל וכתב שדברי הרמ"א נכונים רק כאשר התובע ידע שהוא יכול לתבוע יותר אבל החליט שלא לתבוע ובזה מחל על תביעתו. אבל אם התובע לא ידע שמגיע לו יותר, על בית הדין לחייב כל הסכום על פי האמת.

ויש לתמוה על כך שזה סותר פסיקת הרמב"ם הנ"ל שבית דין לא יתערב?

ועיין רשב"ש שפב הנ"ל שאלה כזו ופסק שבית דין לא יחייב יותר על סמך הרמב"ם הנ"ל אם כן למה כאן האחרונים סייגו דברי הרמ"א?

ועיין ש"ך מב,ד שכתב שאם הלוה אומר שאינו חייב כלום על השטר שמוציאים מולו, בית דין מעיינים בשטר וטוענים ללוה המחיקות וכו' בשטר גם לפי הרמ"ה והמחבר שפסק כמותו במב,ג. וכך כתב גם הגר"א שם טו  וכתב שבזה הטור טעה.

ולפי זה יש להבין האחרונים הנ"ל שסייגו דברי הרמ"א הנ"ל. י"ל שאם התובע תובע סכום על סמך טענה מסויימת, בית הדין יכולים לחייב כל מה שהנתבע חייב לפי טענה זו מידי דהוי על לוה שטוען שהשטר פסול בלי לפרט, שעל סמך דבריו בית הדין טוענים כל טענה לאמת טענתו. וכן בנידון של הרמ"א כאשר מציין סיבת החיוב אבל טועה בסכום החיוב בית הדין טוענים ותובעים כל הסכום על סמך הפתח של התובע.

וי"ל שזה בכלל מה שהרמב"ם כתב בדוגמה א' הנ"ל "ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים..." שבית דין עוזרים לו לטעון.

אבל אם התובע רק תובע חלק מן התביעות שהיה יכול לתבוע ומתעלם מאחרות, שם לפי הרמ"א והנושא כלים, בית הדין לא מתערבים וזה דומה לנידון של הרשב"ש הנ"ל.

לפי זה אם בעלי דין באים לפנינו ומתווכחים על תיווך או שותפות ובית הדין רואה שאין ממשות בדבריהם בגלל שלא היה קנין המחייב על התיווך או השותפות ברם בעלי הדין יוצאים מנקודת מוצא שהתיווך או השותפות קיימים,  בית הדין יחייב לפי הבנת הצדדים ולא יטעון טענה שהצדדים לא טוענים ועל זה נארמר דברי הרשב"ש הנ"ל פסק:

"הלכך האיש הלזה אע"פ שאין לו זכות בקרקע זה כפי השאלה הזאת הואיל והיא רוצה לתת לו חצי חדר אין ללמדה שלא ליתן דכיון דהיא רוצה ליזוק בנכסיה אין לעכב על ידה ומהיות טוב אל תקרי רע, ומקרא מלא הוא אל תמנע טוב מבעליו".