פסיקת בית הדין בדבר שלא טען הבעל דין
פתח
פיך לאילם
במקרים רבים הדיין נפגש בביה"ד בבעלי דין שאינם
יודעים מהו דין התורה ולמה הם זכאים, ולכן התביעות והטענות שלהם אינם מכוונות לדין.
יש פעמים שהתובע דורש דבר שאינו זכאי לו מתוך מחשבה שדבר זה מגיע לו, ופעמים שאינו
תובע את כל המגיע לו מתוך מחשבה שאינו זכאי לקבל ממון זה. ויש שהתובע או הנתבע
מעלים טענה שאינה מועילה מן הדין אך לפי האמת יש לו טענות שמועילות לו ע"פ
הדין.
במקרים אלו יש לעיין מתי ניתן להתחשב בטענות
שבפועל לא נטענו בביה"ד, בין בתובע ובין בנתבע?
בכמה סוגיות בש"ס הובא הפסוק: "פתח פיך
לאלם אל דין כל בני חלוף" (משלי פרק לא, ח). כהסבר מדוע יש לסייע בדין
לנידון.
רש"י (משלי שם) מסביר שהאלם המוזכר בפסוק
הוא יתום שאין מי שיעזור לו. ונראה שזה המקור לכך שאנו טוענים ליתומים (ב"ב
נב.). האברבנאל (שמות כג) מרחיב את ההגדרה מי הוא אילם, ומתוך דבריו ניתן ללמוד
שפתיחת פי האילם הרי היא בכלל מצוות השבת אבידה:
...למוד טוב אל החכם
המליץ והטוען שעם היות שלא יענה לנטות משפט. הנה כשיראה אדם בור עם הארץ אשר לא ידע
בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה והוא טועה בדבריו ומרשיע עצמו אשרי לא כדת. אז מותר למליץ
להדריכו בדרך ישר ומעגלי צדק ואין זו הטות משפט כי מצוה הוא בהיותו טועה שישיבהו מטעותו.
ועליו אמר שלמה פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף וכן אם לא היה טועה אבל לא היה יודע
להגיד אמתת משפטו והוא כחמור הרובץ תחת משאו אין ראוי שתחדל מעזוב אותו אבל שתעזרהו
ותסייעהו כי בזה יתגלה דבר המשפט ויצא לאור והוא גם כן בכלל פתח פיך לאלם כי הוא הרובץ
תחת משאו ולא יוכל לקום ואל דין כל בני חלוף הוא הטועה שמחליף טענותיו בטעות וקראו
אויבך ושונאך להיותו עם הארץ והמליץ חכם יודע דת ודין.
בדברי האברבנאל יש לעיין האם הדרכה זו היא רק
למליץ או שגם לדיין הדבר מותר?
הרשב"א (חלק ב סימן שצג) כותב במפורש שדין זה נאמר גם על הדיין וז"ל:
ומכל מקום פעמים
יש שאפילו בית דין טוענין בשבילו. כגון שאמרו כגון זה פתח פיך לאלם. כל שהבית
דין מכירין שאינו נמנע מלטעון כן אלא ממיעוט ידיעתו. והדבר קרוב לפי ראות הבית דין
שהיה כן. כמו שאמרו בשמא פרוזבול היה לך ואבד, וממנה בית דין דן בכל מה שיראה בעיניו
שהוא האמת שלא בחרה התורה השלמה והאמתית רק בדרכי האמת. ומפני זה אמרו שטוענין ליורש
וטוענין ללוקח. וכן בכל כיוצא בזה. אבל למנות טוען לנתבע ויטעון מה שבלבו חפץ לא.
האחרונים התקשו בהבנת הרמב"ם (סנהדרין פרק
כא הלכה י)
מנין לדיין שלא יעשה
מליץ לדבריו של בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד
אחד מבעלי דינין טענה כלל, אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד אלא
יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, הלואי שיודה ויאמר אמת העיד, עד שיטעון הוא ויאמר עד
אחד הוא ואינו נאמן עלי וכן כל כיוצא בזה.
ובהלכה יא כתב:
ראה הדיין זכות לאחד
מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת
אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט
להבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין.
בהלכה י' הרמב"ם כתב שאין ללמד אף אחד מבעלי הדין שום טענה, ומצד שני כתב בהלכה
יא' שמותר לסייע מעט.
המקור של הרמב"ם להלכות אלו הוא בירושלמי סנהדרין
(פרק ג הלכה ח) בשתי המימרות
של רב הונא:
רב הונא מיקל לדיינא
דאמר מקבלין עליכון חד סהיד אלא יימרון אינון. רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא
ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם [משלי לא ח] פתח פיך לאלם.
בראשונים מצאנו כמה יישובים בדברי רב הונא -
א) רבינו יהונתן מלוניל סנהדרין (דפי הרי"ף
ח עמוד ב) מסביר שבמימרא הראשונה של רב הונא כוונתו שלא
להציע לבעלי הדין האם אתם מקבלים עליכם עד אחד כשני עדים, אלא שהם יעלו זאת מעצמם.
ובמימרא השנייה רב הונא אומר "שכשהיה יודע שום זכות לאותו
שבא לפניו לדין שהיה נתבע ולא היה יודע להשיב לתובע שלו... הוא היה מזכירו". ומוסיף
מדברי רבנו אפרים: "דוקא מילתא דמהניא בדינא ולית בה טענתא דשקרא, ודוקא לנתבע
שהוא נרדף שלא כדין".
ויש להבין מה החילוק בין התובע לנתבע ונראה
שהחילוק הוא שהתובע בד"כ בא מוכן לדין אך הנתבע לא תמיד יודע על מה תובעים
אותו ומה הטענות כנגדו שיכין את עצמו כדברי הגמ' ב"ב (לא.): "עביד איניש
דלא מגלה טענתיה אל לבי"ד". ובתומים (יז, ח) כתב שמלשון הרמב"ם אין
חילוק בין תובע לנתבע ולשניהם טוענים.
ב) התשב"ץ (חלק א סימן עז) מקשה
על דברי הירושלמי –
"קצת קשה דכיון שהנתבע עד עכשו הוא צועק וכופר בתביעתו
של זה אלו היינו חוששין חשש קרוב לשקר אל העד הזה אמאי אמרי' לא תימר את והאמרינן התם
(שם) דרב הונא עצמו כד חזי לבר נש זכו ולא הוה ידע לי' הוה פתח ליה משום פתח פיך לאלם
והכא מאי שנא, ואמאי מיקל לדיינא דעביד הכי?
ומתרץ: שעד אחד שבא והעיד החשש שהוא משקר רחוק
ולכן אין טוענים לנתבע שעד אחד אינו נאמן וז"ל :
כיון דע"א חששא
רחוק' היא שישקר אף על פי שהנתבע כל היום כופר בתביעה זו כשבא העד והעיד שלא כדבריו
אין פותחין לו לומר אין ע"א כשר בממון אלא מן הסתם מכשירינן ליה ואותה חששא רחוקה
דשמא הוא משקר אם אמת היא יטענה הנתבע וכיון שלא טענה לא פתחינן ליה ודמיא הא מילתא
למאי דאמרי' בפ' הדיינין (מ"א.) אמר ר"פ האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל
שטרא פריעה הוא לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואם אמר לישתבע לי משבעי' לי'.
ובמגן אבות (רשב"ץ אבות א, ח) מסביר מהו
האיסור של "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" – שאסור ללמד את בעלי הדין
טענות משום מדבר שקר תרחק. וכן אסור לתת עצות שע"י הנידון ירוויח בדין אף
שאין בהם חשש שקר כדי שלא ייראה כעורכי הדיינין. ובסוף דבריו מסייג כלל זה
וז"ל:
ואעפ"י שיש
מקצת מקומות שהדיין יכול לסייע בטענותיו לבעל דין משום 'פתח פיך לאלם' כמו שאמרו בפרק
השולח ובירושלמי, לא בכל המקומות מותר לעשות כן, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים, מהו דתימא
כגון זה פתח פיך לאלם הוא, קמ"ל. ודבר זה נמסר לדעתו של דיין ירא שמים להוציא
דין לאמתו, ולא יביא עצמו לידי חשד.
לפי התשב"ץ מותר לטעון לבעלי הדין היכן שברור
לדיין שלא יצא מכך שקר. לכן שאל מדוע לא טוענים בשביל הנתבע שע"א לא נאמן,
הרי לא יצא מכך שקר.
ג) הרשב"ש (סימן רפח)
מסביר שרב הונא פתח פי האלם רק במקרה ש"הטוען היה נבהל ולא היה יודע איך יחבר
טענותיו וניכרין דברי אמת בפיו, והוה פתח ליה רב הונא ראש דבריו אמת, ולא שיהיה מלמדו
טענות, דלא אמר הוה טעין ליה אלא הוה פתח ליה". ומדייק חילוק זה מלשון הרמב"ם.
ומסביר שמקורות הרמב"ם הם יישוב הירושלמי עם הבבלי, וז"ל:
ומה שאמר או שראה
אותו מצטער ומפני החמה והכעס וכו', היא היא דפרק השולח שמא פרוזבול היה לך ואבד שמחמת
שרוצה זה לאכול ממונו ולהפקיע זכותו הוא כועס ושוכח טענת הפרוזבול שהיא טענת אמת ובא
לכלל כעס ובא לכלל טעות. ומה שאמר או נשתבש מפני הסכלות, היא טענת אותן שאין להו טענת
בתולים (כתובות לו:). ובכלן לא התירו אלא לפתוח לא ללמד. ודברי רבינו הרמב"ם ז"ל
נכונים הם.
היינו כאשר הדיין מכיר בבעל הדין שודאי היה
רוצה לטעון טענה אלא שמחמת סיבות שונות הוא לא טוען אותה אז מותר לו לסייע לו
לטעון אך אם הדבר לא ודאי שהיה טוען זאת אסור.
לענ"ד העיקרון בכל החילוקים הוא אחד.
הרמב"ם פותח בזה שאסור לדיין להיות מליץ משום מדבר שקר תרחק. מקור הלכה זו
בשבועות ל: - "מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק".
רש"י מסביר שאם הדיין רואה שטעה לא יתרץ דבריו אלא יחזור בו. אך ר"ח
מסביר: "פי' סניגרון כמו מליץ יושר הוא. כלומר מראה לבעל דין היאך יטעון"
וכך כנראה הסביר הרמב"ם. זאת אומרת, האיסור ללמד את בעל הדין לטעון הוא מחשש
שמא ילמד לשקר.
אלא שנחלקו הראשונים עד כמה יש לחשוש לכך. לפי
הרשב"א בכל מקום שהסתמא היא שכך האמת "והדבר קרוב לפי ראות הבית דין שהיה
כן", מותר לטעון ולמד זאת מפרוזבול (גיטין לז:) – וז"ל בשו"ת חלק ב
סימן ריב: "אנן נמי טענינן ליה כלום פרוזבול היה לך ואבד, משום דחזקה לא שביק
היתירא ואכיל איסורא".
לדעת רבי יהונתן מלוניל יש לטעון דוקא לנתבע
שאצלו מסתבר שמה שלא טוען משום שלא בא מוכן או שהוא מבולבל מכורח הנסיבות.
ולפי הרמב"ם רק כאשר הדיין רואה בחוש שהסיבה שהבעל דין אינו טוען זה משום בלבול או חוסר דעת מותר לו לסייעו.
ע"פ ייסוד זה כאשר גם בלי הטענה, מתוך
חקירת הדין יוצא שהנתבע זכאי או שמגיע לתובע כפי תביעתו, אלא שהם לא העלו את
הטענות הנכונות, כגון: שהנתבע טוען שההסכם אינו מחייב מחמת סיבה פלונית וטענה זו
אינה מתקבלת, אך מתוך החקירה מתברר שהשטר איתו עשו את ההסכם הוא פסול, ודאי שאין
לחייב את הנתבע. עוד דוגמא: אדם נשכר כפועל ובעל הבית חזר בו לאחר שהפועל התחיל
בעבודתו. הפועל תובע את בעל הבית בטענה שנגרם לו צער אך הדיין יודע שמגיע לו שכר
משום שהתחיל בעבודה יש לפסוק שחייב ע"פ הדין. וכל הדיון בראשונים הוא כאשר אם
הבעל דין לא יטען לא נדע עובדה זו שיש להיזהר מלעורר אותו לטעון שמא ילמד מדברינו
שעל ידי טענה זו יזכה בדין אף שטענה זו שקרית.
וכן פסק הרב אלישיב (פסקי דין רבניים חלק ד עמוד 175)
א) יש מחלוקת בין הפוסקים אם ההלכה שאין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע נאמרה גם למקרה שלא תבע יותר משום שלא היה בקי בדין, או שהיא נאמרה רק באם יש ספק אולי מחל או וויתר התובע... ב) במה דברים אמורים כשיש הבדל בסכום כסף, שהתובע דורש סכום פחות ולפי הדין מגיע לו סכום יותר גדול, בזה י"ל שמא ויתר על סכום הנוסף או מחל, אולם במקרה ולא קיים הבדל בסכום, אלא אם נדון לפי טענותיו של התובע הרי אין לו על מה לסמוך, ואם נדון לפי המצב העובדתי ומסיבות הענין, הרי הדין עמו ואילולי היה לו מושג בעניני הלכה היה מבסס את תביעתו ומכוון את דבריו כהלכה, במקרה כזה רשאי וגם חייב הדיין לפסוק את המגיע לו.
להרחבה בנושא זה ניתן לראות את הדיונים במספר פסקים הנוגעים בשאלה זו:
פסק דין מעלה אדומים - איגוד בתי הדין:
התובע מנמק את תביעתו בהפסד פרמיה, שהיא כאמור "גרמא", אך כל זמן שסכום התביעה הוא פחות מהנזק שנגרם, נהי שהנתבע תובע בתורת "גרמא", בית הדין יפתח פי האילם, ויחייב את
המזיק בסכום זה בתורת חיובו מדין תורה לשלם לניזק, שהרי היה חייב הוא מהתורה הרבה
יותר מכך, ועל סך זה לא מחל לו הניזק. במילים אחרות: התובע אמנם מנמק את תביעתו
בטענת גרמא, אך למעשה טוען שמאחר והיו לי הפסדים עקיפים לא מחלתי לנתבע מגוף הנזק
בסך הפסדי. הוי אומר, כי הפסדי הגרמא הם רק ה"סיבה" לחוסר המחילה, אך
חוסר המחילה עצמה היא בגוף החוב. גם כאן יש לנו אומדנא, כי לא מוחל הניזק מגוף
הנזק כשיש לו הפסדים: וכי יתכן שימחל אדם למזיק על מה שמגיע לו מצד הדין, בו בזמן
שמפסיד מכיסו הוצאות שזה גרם לו?! וכי אדם מוחל על כספים שיכול לתבוע בדין, כדי
לתבוע מאוחר יותר כספים שאינו יכול לתבוע בדין?! הרי מאחר ומחילה טענה גרועה היא,
די באומדנה כזו להעמיד את המזיק בחזקת חובתו לשלם, בסך הפסדיו. אפילו אם נניח כי
מחל בתחילה, הרי יש כאן מחילה בטעות. בדרך זו נמצא התובע חייב בדיני אדם בחיוב
גמור מדאורייתא.
פסק דין קרני שמרון - איגוד בתי הדין:
הזקקות לטענה שהתובע לא טענה באופן מפורש... נראה שבנדוננו, אף שהתובע לא טען טענה זו באופן מפורש, העקרון שעומד מאחורי טענה זו, עלה מדבריו בבירור, שהרי טען שאילו היה יודע מתחילה שזהו היקף העבודה, לא היה נכנס לכך. ובנוסף, הוא חזר וטען שעל פי התשלום שמוצע על ידי הנתבע, יוצא שהפועל הרויח יותר ממנו. ונראה שהוא העדיף לטעון טענה כללית שמגיע לו כל הסכום, כפי שנתבאר לעיל. כעת, משנדחתה טענתו הכללית, נראה שיש להזקק לטענה זו, שהיא עיקרה של התביעה. ואדרבה נראה שממחויבותו של בית הדין לסייע לו ויש בכך משום פתח פיך לאילם,
ד. האם בית
הדין רשאי לפסוק לטובת התובע בתביעה שהוא לא תבע? - בנדוננו, ברור
לגמרי, שהתובע לא הכיר הלכה זו, שהרי הוא תבע לקבל עבור הזמן, וודאי לא הכיר דין
פועל בטל. אך, יש
לדון בכך עוד, מפני שהתובע עצמו אמר שאעפ"י שיש מקומות שבמצבים דומים, לא
מחזירים כלל כסף, למי שפורש באמצע הקורס, וגובים את מלוא התשלום, אין הוא תובע את
כל התשלום כיון שלא רוצה לגזול אותם וכו'. השאלה, האם יש לראות באמירה זו
מחילה? נראה יותר
שכיון שהוא לא ידע שעל פי ההלכה הוא יכול לתבוע כפועל בטל, הוא חשב שמוגזם לדרוש
את הכל, אחרי שהוא עשה רק חלק קטן מהמלאכה, וגם על חלק זה קיבל בקורת חריפה, לכן,
הוא נסוג לאחור. אך, בהחלט יתכן, שאם היה יודע שהוא יכול לתבוע כפועל בטל הוא היה
תובע. זאת ועוד:
רואים שכל העמדה שלו לא היתה ממקום של מחילה ופיוס, שכן, למרות שהוא
הסכים שלא לקבל את הכל, אחרי שהנתבעים הסבירו שהם רוצים לשלם לו עבור השיעורים
שהוא העביר, הוא ניסה להגדיל את שיעור הרווח בכך שישערו את התשלום לפי הזמן ולא
לפי השיעורים. וכן דרש פיצויים. ומסתבר שאם היה יודע שיש דרגת ביניים יותר גבוהה
מתשלום עבור חודש (שיעור של פועל בטל), יתכן והיה תובע. לכן, יש בעניין זה משום 'פתח פיך לאילם'.
וכן כתב הרב צבי יהודה בן יעקב דין בבית הדין ברמת גן:
ג. העדר תביעה - אלא שאם נחייב את הנתבע מכח היותו שותף ביצירת התיווך, יש לטעון לזכותו של הנתבע, הרי התובע לא בא לתבוע מהנתבע דמי תיווך על המצאת התיווך אלא על הפעולות שהביאו לגמר העיסקה, האם בכגון זה איבד את זכותו לדמי תיווך... בנדו"ד נראה שלא תבע את חלקו המשותף לעו"ד ל' מסיבה שונה... עו"ד ל' סיפר בעדותו שסיכם עם התובע שכ"א יגבה את דמי התיווך מהצד שלו. התובע מהיזם ועו"ד ל' מהנתבע... הדבר מסביר לנו מדוע לא תבע התובע את חלקו המשותף לו ולעו"ד ל', ובחר בדרך של תביעת דמי תיווך כאמצעי וכגומר.
