כרך ז, עמ' רנט-רסב, תיק ממונות מס' 183- סא

מורים שרוצים לעזוב ביה"ס הקיים ומתכננים לפתוח בי"ס חדש ומשפיעים על תלמידים בביה"ס לעבור איתם לביה"ס החדש דבר שיעמיד את ביה"ס הקיים בסכנת קיום

צד א': המנהל הרב א' ע"י ב"כ טו"ר א. רוזנטל

צד ב': המורים ב' וג'

נושא הדיון

המנהל הרב א׳ טוען שהמורים ב׳ וג׳ מנהלים הרשמה בין תלמידי בית הספר שלו כדי שיעברו לבי״ס חדש שהם עומדים לפתוח. הוא טוען שאסור להם לקחת תלמידים מבית הספר שבו הם עובדים כדי להעבירם לבי״ס אחר, כיון שיש בכך התחרות עם ביה״ס שלו, והעברת התלמידים מבית ספר זה לבי״ס אחר תערער את קיומו. לטענתו, מעשה זה חותר נגדו כמנהל, ואין הם יכולים להמשיך לעבוד אצלו, וממילא אינם זכאים לפיצויים כשיפוטרו בגלל כך.

פסק דין ביניים

בית הדין הודיע למורים הנתבעים שאין זה נכון וראוי לעסוק בפתיחת בי״ס חדש עם תלמידי ביה״ס של התובע, כל עוד הם עובדים אצלו בביה״ס.

השאלות לדיון

א. האם חייב עובד להיות נאמן למעבידו, ולציית להוראותיו.

ב. עובד שאינו נאמן למעבידו, האם זכאי לפיצויי פרישה.

ג. האם נאמר איסור של יורד לאומנתו של חבירו במלמדי תינוקות.

תשובה

א. מקרים בהם קיימת חובת נאמנות לבעה"ב

ענין חובת נאמנות של עובד למעביד מצינו בחז״ל בכמה מקומות, אך עוסקים בחוסר נאמנות במובן אחר מאשר בנידון דידן. במדרש שוחר טוב על תהילים מזמור קה:

 "אמר רבי חייא, בשעה שהפועל עושה עם בעה״ב באמונה ונותן לו שכרו, אין צריך להחזיק לו טובה. אבל בשעה שאינו עושה עמו באמונה, ונותן לו שכרו, צריך להחזיק לו טובה".

ובמדרש רבה בראשית פר׳ ע סי׳ כ:

"א״ר יהודה ב״ר סימון בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעה״ב שתיים שלוש שעות באמונה ובסוף היום מתעצל במלאכתו, ברם הכא [ביעקב אבינו] מה הראשונות שלימות אף האחרונות שלימות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה".

ובגמ׳ ב״ב ח ב מבואר דעבודה שלא באמונה היא כשמתפנה לעניני עצמו בתוך זמן עבודתו. עוד מצינו בגמ׳ ב״מ עח א:

"אמר ר״מ כל המעביר על דעת של בעה״ב נקרא גזלן".

וכתב בחי׳ הריטב״א המיוחסים שם דנקרא גזלן אפי׳ במידי דליכא קפידא גמורה ולא פשיעה גמורה. וכן מצינו בתנא דבי אליהו סוף פט״ו:

"פועל שקבל מלאכתו של בעה״ב, חובה עליו לעשותה כמו שהיא חפץ בעה״ב, ואם אינו עושה רצונו וחפצו של בעה״ב עליו הכתוב אומר ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה (ירמיה מח י)".

עכ״פ, בהפרת נאמנות כמו זו שבנידון דידן, לא מצאנו דברים מפורשים לאיסור.

ב. פיצויי פיטורין לעובד שאינו נאמן 

חובת המעביד לשלם פיצויי פרישה, הסכימו הפוסקים שמלבד חיובו משום דין הענקה של עבד עברי, כמבואר בחינוך מ׳ תפב (ועי׳ פס״ד ירושלים כרך א עמ׳ קסו), עוד הוא חייב בזה משום שהפך לחוק מדינה, והכל כמנהג המדינה. עי׳ פד״ר כרך א עמ׳ 330 וכרך ג עמ׳ 280, ופס״ד ירושלים כרך ב עמ' ריא.

ע״כ יש לבדוק כיצד מתייחס החוק לעובד שגילה חוסר נאמנות כלפי מעבידו, האם חייב המעביד לשלם לו פיצויי פרישה. בספר באטט עמ׳ 156 מביא פס״ד אנגלי hivac ltd v. park scientific (1946) instruments בדבר עובדים העוסקים בביח״ר שניצלו את ימי מנוחתם השבועית לעשיית מכשירים דומים בשביל חברה מתחרה תוך ידיעה שהם גורמים עי״כ נזק למפעל של מעבידם, נקבע שם כי בכך הפרו העובדים את חובת הנאמנות כלפי מעבידם. ובפס״ד ע.א. 63\502 כרך יח 2 עמ׳ 345, 350 נקבע:

"חובתו הראשונית והיסודית של עובד היא לשרת את מעבידו באמונה. מהותה המלאה של חובה זו אינה ניתנת להגדרה, אולם ברור כי כל מעשה שאינו מתיישב עם התנאים המפורשים או המשתמעים של חוזה העבודה, הפוגע במעביד או באינטרסים שלו, ייחשב כהפרת החובה של שירות נאמן".

וראה עוד ע.א. 57\349 כרך יג 1 עמ׳ 553 שאם במעשיו של העובד יש משום התחרות עם המעביד, הרי זו מעילה באימון ובעטיה איבד את זכותו לקבל פיצויים.

ג. יורד לאומנות חברו במלמד תינוקות 

גם באופן שיורד לשאר אומנות חבירו נקרא רשע וגוערים ומוחים בו, עי׳ שו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ פג, מ״מ מלמד תינוקות אינו יכול לעכב על חבירו מללמד אף הוא תינוקות, שנא׳: ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, עי׳ ב״ב כא ב ורמב״ם ת״ת פ״ב ה״ז ושו״ע יו״ד סי׳ רמה סעי׳ כב. לפיכך בנידון דידן שבמלמדי תינוקות עסקינן אין למונעו משום יורד לאומנות חבירו.

ועוד, דהנה כתב ביש״ש קדושין פ״ג סי׳ ב שמלמד שנשכר אצל בעה״ב לזמן קצוב, והוא רוצה להמשיכה, ובא מלמד אחר להשתדל אצל בעה״ב שישכרנו לאחר שיגמר הזמן, אין הראשון יכול לעכב עליו מדין יורד לאומנות חבירו. וכ״כ בשו״ת משאת בנימין סי׳ כז בשם מורו, ושו״ת שארית יוסף סו״ס יז. והוא הדין בנידון דידן, שהרי כל שנת לימודים היא זמן לעצמו, ותלמיד שהתחיל שנת לימודים בבי״ס זה אינו חייב להמשיך בשנה אחרת דוקא בבי״ס זה, ע״כ רשאי מורה אחר להשתדל אצל הורי התלמיד שישכרנו לשנה אחרת.

ועוד אחרת. בשו״ת חת״ס חו״מ סי׳ סא דן באחד שהחזיק למכור בשר במקולין ובא אחר ותפס מקולין שלו, דכיון שע״י שיורד לאומנתו מדחהו לגמרי, שאי אפשר לשניהם שיקצבו, ונמצא מדחהו משלו לגמרי, זהו יורד לאומנות חבירו ממש. וכן שם בסי׳ קיח שהיו שני דיינים מושכרים מאדון אומן מבשל צוקר ליו״ט של פסח והיו נותנים ההכשר ומזה פרנסתם, והשתדל רב אחד אצל האדון ההוא לדחות דיין אחד מהנ״ל ולהושיב אותו במקומו, ונצטרף הדיין השני עם הרב לדבר על לב האדון עד שפיתהו ודחוהו, דכיון דפסקיה מחיותיה לגמרי שא״א לומר השכר עצמך במקום אחר, כי לא נמצא כזה במקומו, כופין אותו. וכ״כ שם סי׳ עט. אמנם הבית אפרים חו״מ סי׳ כו כתב דעלה בהסכמה מכל הראשונים והאחרונים וכן עמא דבר ומעולם לא שמענו למחות במי שבונה לו בית באיזה מקום בעיר שהוא יותר מוכשר לפרנסת אכסניה אע״פ שהוא בונה אצל שערי העיר או בגובהה של עיר שהכל עוברים דרך עליו, ואין מוחה בידם לומר מפסיק לחיותא. וכ״פ בשו״ת בית שמואל אחרון סי׳ ו, ועי׳ פד״ר כרך ד עמ׳ 23. ובנידון דידן, גם לולי שהיה מדובר במלמדי תינוקות אלא בשאר אומניות, הרי גם אם יצליחו המורים להשפיע על כמה מהורי התלמידים להעביר את בניהם לבי״ס שיפתחו מורים אלה, וגם אם בעקבות כך ייסגרו כמה כתות בבי״ס של המנהל, עדיין אין זה בגדר של פסקיה חיותא לגמרי, שהרי הישיבה שלו אינה נפגעת מזה. מה גם שלפי הבית אפרים ובית שמואל אחרון אפי׳ אם פסקיה לחיותא לגמרי אינו יכול לכופו שלא לעשות בעצמו.

אברהם דוב לוין.

דיין ב

מש״כ האב״ד שליט״א באות ג דאף דיורד לאומנתו של חבירו נקרא רשע וגוערים בו מ״מ במלמד תינוקות שאני, דמשום דיגדיל תורה וכו׳ אינו יכול לעכב ע״כ. נראה דבנד״ד יש מקום לדון בזה דיכול לעכבו אף שהוא מלמד תינוקות, והוא דהא דאין יכול לעכב במלמד תינוקות הוא משום קנאת סופרים תרבה חכמה כדאיתא בגמ׳ ב״ב כא ב וברש״י שם כתב שמתוך כך יזהרו באומנותן שייראו זה מזה, ע״כ. כל זה שייך אם יש מלמד בעיר ובא מלמד חדש אמרי׳ דא״א למונעו דע״י קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל בנד״ד שאותו מלמד לוקח את התלמידים שנמצאים בת״ת ומעבירם למקום אחר ורוצה לפתוח ת״ת לבד, ומצד הרוחניות ישאר אותו דבר כאן וכאן, רק שהמקום עובר וגם המנהל יתחלף, מסתבר שאין בזה תרבה חכמה, שהרי הוא אותו מלמד, אלא שאינו מעונין להיות תחת חסותו של המנהל הקודם אלא להיות עצמאי.

זה דבר פשוט שאם התלמידים בעצמם רוצים לעזוב את הת״ת וללכת למקום אחר פשיטא שא״א למונעם, אף שעי״ז יגרמו לת״ת הקיים בעיות להמשך קיומו, דלעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, אבל מלמד בת״ת שרוצה לעזוב ולקחת עמו את התלמידים ועי״כ יתערער קיומו של הת״ת הקיים, אפשר דאסור לו, שהרי מנהל הת״ת הוחזק במצוה ואסור לקחת ממנו את המצוה, עי׳ שו״ע או״ח סי׳ קנד סעי׳ יד. שוב הראוני שזכיתי לכוין לדעת השבט הלוי ח״ו חו״מ סי׳ רכח בנידון ר״מ בישיבה שהוציא את התלמידים למקום אחר, והראשון צווח שהוא נשאר לבדו ונשארו עליו חובות הרבה שקבל למען התלמידים, וכתב שם דבכה״ג לא אמרי׳ הרי ברוחניות לא הרויחו שהרי הוא אותו הר״מ הלומד עמם ומה לי הכא ומה לי התם. ועיי״ש שהוסיף בסוף התשובה דיש בזה גם דררא דממונא כיון שראש הישיבה יש לו חובות עבור התלמידים ועכשיו נשאר עם החובות הרי הר״מ הזה מזיק לו ממונו אם בדרך גרמא או גרמי ואף אם לא נוכל לחייבו עפ״י הלכה מ״מ אין ספק כי רעה גדולה עשה בעמיו להשמיט את הקרקע מתחת רגלי בעל הישיבה וכן לא יעשה. עכ״ל.

יהושע ווייס.