הרחבת בית ללא היתר הפוגעת בשכן

‏י"ט טבת תשע"א

‏26 דצמבר 2010

תיק מס' 69008, נוף איילון

פסק דין

בענין : משפחת ר'

(להלן: התובעים)

נגד : מר ח' שכן משפחת ר'

(להלן: הנתבע)

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים מספר דיונים בנוכחות הצדדים בהם פרטו הצדדים את טענותיהם. ביה"ד קיים גם מספר ביקורים באתר נשוא הדיון שלפנינו, בנוכחות הצדדים. כמו כן הוגשו לביה"ד מסמכים שונים ע"י שני הצדדים. ביה"ד אף הזמין מומחים מטעמו. חוו"ד אלו הוגשו לצדדים, והללו העירו את הערותיהם.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו (הללו עלו לכדי שעות רבות ועמודים רבים) אלא רק את עיקרי הדברים.

העובדות:

         א.         נקדים ונאמר כי התיק שלפנינו מוגדר על ידנו כ"תיק עצוב". לפנינו מקרה בו הצדדים שהם ידידים קרובים, שהיו ביחסים קרובים ביותר, הפכו להיות שני צדדים המסוכסכים סכסוך אישי קשה. אנו תפילה כי לאחר שהקב"ה יסיע בידינו לדון דין אמת לאמיתו, יעשו הצדדים כל מאמץ כדי לשקם את היחסים ביניהם.

         ב.         יתר על כן, אלמלא נעשו הדברים בהתעלמות צד מרעהו, אלא תוך שיחה ושותפות היה ניתן למנוע את המחלוקת הקשה שבין הצדדים.

          ג.          בשנת תשנ"ז (1997) נרשמו הצדדים לפרויקט הבניה בישוב ב'. באותה שנה חתמו הצדדים על חוזה "בנה ביתך" עם אגודת הישוב. באותה שנה, פנו הצדדים יחד למהנדס בבקשה שיתכנן בית עבור שני הצדדים.

         ד.         כל צד בנה את ביתו ע"י קבלן בנין אחר. בניית הבתים התקדמה בתחילה "פחות או יותר" באותו קצב.[1] בהמשך (בשנים תשנ"ח-תשנ"ט 1998-1999) הקדים הנתבע את התובעים בקצב הבניה, ואף נכנס לגור בביתו לפני התובעים. משנסתיימה בניית בית התובעים, הושכר הבית לצד שלישי. מצב זה (השכרת בית התובעים) נמשך עד היום.

         ה.         בחדש מרחשון תשס"ח (אוקטובר 2007) החליט הנתבע, בלא לידע את התובעים, להרחיב את ביתו. וזאת מבלי שהיה בידו היתר בניה כנדרש בחוק. ומבלי שקיבל את הסכמת אגודת הישוב (להלן "האגודה") לתוספת הבניה.[2] בעקבות דרישת התובעים, הפסיק הנתבע את הבניה כחדש לאחר שהחלה. בהמשך שנת תשס"ח (2007-2008) המשיך הנתבע בבניה (אם כי לא באופן רציף).

          ו.          בחדשים יולי–אוקטובר 2008 בקרו במקום מהנדס ושמאי מטעם התובעים.[3]

          ז.          בחדש מרחשון תשס"ט (נובמבר 2009) פנו הצדדים לביה"ד. בתאריך כב' מרחשון תשס"ט (20.11.09) הוציא ביה"ד פסק ביניים בו נאמר: "הננו מורים בזה לנתבע להפסיק את כל העבודות בבנין ובחצר נשוא הסכסוך. צו זה כולל את כל העבודות לסוגיהן השונים, בכל שטח הבית והחצר, הן עבודות פנים והן עבודות חוץ. על הנתבע לדאוג כי עבודות אלו לא ימשכו גם ע"י אחרים. צו זה יהיה בתוקף עד כב' אדר תשס"ט, או עד מועד אחר כפי שיקבע ע"י ביה"ד".

         ח.         ביה"ד חזר על ההחלטה בפסק ביניים (2) מתאריך ח' אב תש"ע (19.07.10).

         ט.         בתאריך 25.05.09 ביקר במקום שמאי ומהנדס מטעם הנתבע.[4]

          י.          בתאריך יב' כסלו תש"ע (29.11.09) ביקר במקום בנוכחות הצדדים ובנוכחות ביה"ד, שמאי מטעם ביה"ד.[5]

        יא.        בעקבות פניית התובעים, כתב ביה"ד בתאריך כא' טבת תש"ע (01.01.10) מכתב לתובעים, בו נאמר (בין השאר): "לאחר מספר רב של שעות ודיונים מעמיקים בטענות הצדדים השונות, ולאור בקשתו האחרונה של התובע לאפשר לו לפנות לרשויות ולבקש הריסת התוספת. בית הדין החליט לבקש מהתובע לבחור אחת מהאפשרויות הבאות:

        יב.        האפשרות האחת – התביעה הנוכחית תסתיים בפס"ד המאפשר לתובע לפנות לכל הרשויות שיחפוץ בבקשה להרוס את תוספת הבנייה. במקרה זה התובע לא יקבל בשלב זה פיצוי על ירידת ערך ביתו ועל הנזקים שנגרמו לו (לדעתו). כמו"כ בשלב זה תדחה התביעה הנגדית. התובע יקבל החזר הוצאותיו. שאר ההוצאות לפי שיקול דעתו של בית הדין. בכך יסתיים התיק מבחינת בית הדין.

         יג.         אם ירצה התובע, לאחר סיום הליך הבקשה להריסה, לשוב ולתבוע פיצוי – הוא יוכל לעשות זאת. אולם, בשלב זה שני הצדדים לא יישארו כבולים להסכם הבוררות של בית הדין, ויהיה צורך בהגשת תביעה חדשה ובחתימה מחודשת על הסכם בוררות.

        יד.        האפשרות השניה – התובע יוותר על האפשרות להגיש בקשה להריסת תוספת הבנייה. במקרה זה בית הדין יחליט בדבר גובה הנזק ובדבר ירידת הערך ובענין התביעה הנגדית. אולם, בית הדין מבהיר כבר עכשיו שלא כל התביעה של התובע תתקבל." עד כאן לשון המכתב מבית הדין.

        טו.        התובעים בחרו באפשרות השניה.

        טז.       בתאריך 12.07.10 ביקר במקום בנוכחות הצדדים ובנוכחות ביה"ד, מהנדס בנין מטעם ביה"ד. [6]

הטענות:

         א.         התובעים טוענים כי הנתבע בנה את התוספת באופן לא חוקי, מבלי שיש בידו האישורים המתאימים, מבלי לקבל את אישור אגודת הישוב לתוספת הבניה (דבר שהוא מחויב לו ע"פ החוזה[7] שכל משתכן חותם עם האגודה), ללא פיקוח הנדסי ומבלי להיוועץ איתם. לטענתם, וכן ע"פ מהנדס ושמאי מטעמם, נגרם להם נזק כתוצאה מהבניה.[8] לדברי התובעים "הם אינם מסוגלים לגור בבית במצבו הנוכחי". ואף ישנה ירידה ברצון של הקונים הפוטנציאלים לרכוש את הבית.

         ב.         לטענתם (ע"פ השמאי מטעמם), גובה הנזק הינו: 10% מערך ביתם. ע"פ הפירוט כדלהלן: פגיעה נופית = 4%. פגיעה בזרימת אוויר = 1%. פגיעה כללית באיכות החיים בנכס = 2%. ירידה ברצון לרכוש נכס באזור = 2%. מפגע אסתטי = 1%. לדברי השמאי מטעמם, שווי ביתם הוא 1,800,000 ₪.[9] ולפיכך תביעתם הבסיסית הינה בסך 180,000 ₪.

          ג.          כמו"כ תובעים התובעים לקבל בחזרה את ההוצאות השונות שנאלצו להוציא לצורך התביעה: 2,300 ₪ שכר המהנדס שבדק את הנזקים מטעמם. 1,600 ₪ עבור הכנת שאלות ע"י המהנדס מטעמם. 1,732 ₪ שכר השמאי. 580 ₪ עבור הכנת שאלות לשמאי ביה"ד ע"י השמאי מטעמם. 2,000 ₪ שכר עו"ד מטעמם. 1,740 ₪ חלקם של התובעים בשכרו של שמאי ביה"ד. 5,046 ₪ חלקם של התובעים בשכרו של מהנדס ביה"ד. 1180 ₪ עבור "ביול ודלק לנסיעות".

         ד.         לחילופין, דורשים התובעים להשיב את המצב לקדמותו, כלומר להרוס את תוספת הבניה. וכן לתקן את הנזקים שנגרמו להם (ולא יתוקנו ע"י הריסת תוספת הבניה), וכן את כל ההוצאות שהוציאו בגין התביעה.

         ה.         כמו"כ דורשים התובעים כי הנתבע יסתום את החלונות שפתח בקיר ביתו בצד האחורי של הבית, באשר יש בהם בכדי היזק ראיה. כן דורשים התובעים כי הנתבע יבנה קיר גבס במטבחו כדי לא להשתמש בקיר ביתם וכדי לא ליצור מצב מסוכן.[10]

          ו.          הנתבע הודה בביה"ד כי אכן אין בידו האישורים הנדרשים: אישור האגודה, היתר בניה, וכד'. לדבריו אף לא הגיש את תוכנית הבניה, וממילא גם לא קיבל אישור.

          ז.          אולם, טוען הנתבע: 1. רבים בישוב ב' בונים בלא היתר. 2. אף התובעים בנו את ביתם בלא שהיה בידם היתר בניה כחוק. וממילא אינם יכולים כעת להלין על אחרים. 3. לדבריו, יקבל היתר בניה כחוק בעתיד הקרוב. לדבריו, היתר זה יחול אף באופן רטרואקטיבי על התוספת הבנויה. 4. בכל מקרה, וזו עיקר טענתו, אף אם בנה שלא כחוק – לא נגרם לתובעים כל נזק כתוצאה מתוספת הבניה. לדבריו, עצם העבירה על החוק אינה בבחינת נזק לתובעים. 5. לדבריו, אלמלא היה בונה את תוספת הבניה, היה הוא ניזוק בהיזק ראיה ע"י התובעים. 6. לדבריו, מעולם לא היתה התחייבות לשמירת חזית אחידה של הבית. 7. יתר על כן, עצם הבניה באזור שהוגדר כ"בנה ביתך" מהווה הסכמה ל"בניה חופשית" של כל משתכן.

         ח.         להוכחת טענתו כי לא נגרם נזק לתובעים צירף הנתבע, חוו"ד של שמאי ומהנדס הקובעת כי אין כלל ירידת ערך לבית התובעים, אף לא נגרם להם נזק כלל[11].[12] כן מכחיש הנתבע כי בנה את הבית בלי פיקוח הנדסי.

         ט.         יתר על כן, הנתבע טוען כי ע"פ חוו"ד המהנדס מטעמו, בניית התובעים גרמה לו נזק בשיעור 83,555 ₪.[13] והוא דורש לפצותו בגין כך. הנתבע אף העיר כי היות שבניית ביתו נסתיימה קודם לבניית בית התובעים, הרי שבניית התובעים הפריעה לו הרבה באותו זמן.[14]

          י.          כן דורש הנתבע לקבל את כל הוצאותיו בגין התביעה: 1,100 ₪ עלות הפסקת הבניה לחדש.[15] 5,576 ₪ הוצאות השמאי והמהנדס מטעמו. 582.5 ₪ הוצאות עו"ד. 1,740 ₪ חלקו של הנתבע בהוצאות שמאי ביה"ד. 5,046 ₪ חלקו של הנתבע בהוצאות מהנדס בית הדין.[16]

        יא.        באשר לפתיחת החלונות, טוען הנתבע כי הדבר היה ידוע לתובעים מזה שנים, ע"פ אדני החלון הקיימים במקום. וכי פתיחת החלונות הינה ע"פ החוק וההלכה. הנתבע אף תובע כי התובעים יבנו את הקיר האחורי כמתחייב מהתוכנית, וכי יפצו אותו על הנזקים שנגרמו בינתיים כתוצאה מאי בניית הקיר.

        יב.        באשר להסתרת הדוד"ש, טוען הנתבע כי אין הסתרה. ובכל מקרה עלות התיקון נמוכה מהעלות שצוינה ע"י התובעים (5,242 ₪), והיא לכל היותר 2,000 ₪.

         יג.         עוד האריכו הצדדים בטענות שונות, וכאמור בתחילת פסה"ד הזכרנו כאן רק את עיקרי הדברים.

דיון:

         א.         נפתח את דיוננו בקביעה כי הנתבע נהג שלא כדין. גם לא כראוי לשכנים המבקשים לחיות בשלום זה עם זה. הנתבע בנה את התוספת המדוברת בלא שהיה בידו היתר בניה הנדרש ע"פ החוק. גם לא היה יכול להיות בידו היתר כזה, היות שע"פ התב"ע שהיתה תקפה באותו זמן, לא היה ניתן להוציא היתר כנ"ל. בכך עבר הנתבע על החוק ביד רמה וברגל גסה. להתנהגות זו השלכה על מסקנתנו, וכפי שיבואר בהמשך.

         ב.         ההסכם שבין הנתבע לאגודת הישוב מחייב אף הוא, קבלת אישור האגודה לתוספת בניה. אישור זה לא ניתן, אף לא נתבקש.

          ג.          הסכם זה בלבד דיו לדרוש מהנתבע להחזיר את המצב לקדמותו. דא עקא שהצד השני להסכם – אגודת הישוב – לא תבעה מן הנתבע לעשות כן, ואף אינה צד לדין שבפנינו.

         ד.         ועדיין יכולים הנתבעים לטעון: היות ואף אנו חתומים על הסכם כנ"ל, הרי שרכשנו את ביתנו על סמך העובדה שכל המשתכנים חתומים על הסכם מעין זה. והיה ברור לנו שהאגודה הנ"ל תאכוף את ההסכם על כלל המשתכנים.

         ה.         טענה זו דינה להדחות, היות ואם כדבריך, הרי שהמשתכנים סמכו ידיהם על שיקול דעתה של האגודה. ואם זו (האגודה), מסיבות אלא ואחרות,[17] אינה אוכפת את ביצוע ההסכם עם המשתכנים. אף הללו (המשתכנים) כבולים לשיקול דעתה.

          ו.          כל טענות הנתבע בענין חוקיות / אי חוקיות תוספת הבניה דינן להדחות:

1.       מש"כ שרבים בונים בלא היתר – אין במעשיהם של רבים (בפירוש לא כולם, אף לא רובם!!) בכדי להכשיר את השרץ. ומש"כ הנתבע: וכי היינו מתירים לכל אחד להתלונן על חריגות בניה של כל אחד בעיר? תשובתנו הנחרצת: בוודאי ובוודאי שמותר לכל הרואה עבריין בניה לדווח לרשויות. וכי כסדום היינו לעמורה דמינו שאיש הישר בעיניו יעשה וכל דאלים גבר?!

2.       מש"כ שאף התובעים בנו בלא רשיון – טענה זו אינה ממין הענין. התובעים בנו את ביתם ע"פ הכללים ולא חרגו מהם. באותו זמן לישוב ב' כולו לא היה היתר בניה מאושר כחוק. ולא מדובר על חריגת התובעים. המסמכים שהומצאו לידינו מאשרים זאת.[18]

3.       מש"כ בענין היתר רטרואקטיבי – ראשית דבר זה לא יעזור לסלק את העוולה, אם אכן נגרמה. מעבר לכך, לענ"ד הדרך לקבלת היתר כנ"ל עדיין ארוכה, וספק אם תתממש בזמן הקרוב. המועצה האזורית הודיעה במכתב לביה"ד כי נכון לתאריך 23.08.09 לא הוגשה כל בקשה בענין מטעמו של הנתבע. אמנם ב 08.11.09 החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה להמליץ לוועדה המחוזית לאשר שינוי תב"ע.[19] אך זו (הוועדה המחוזית) עדיין לא דנה בענין, התוכנית עדיין לא הופקדה, לא נשמעו ההתנגדויות (אם יהיו), וכמובן עדיין לא אושרה. ואף לכשתאושר לא יתקבל ההיתר באופן אוטומטי.[20]

4.       מש"כ שאלמלא היה בונה היה ניזוק בהיזק ראיה – לאו מילתא היא, דהרי סבר וקיבל. המרפסת מופיעה כצורתה בתכנית, ואף בנויה ועומדת בצורתה מזה כמה שנים.

5.       התחייבות לחזית אחידה – אכן אין כזו, ואילו היה בונה כחוק היו נאלצים התובעים להחריש.[21] אולם הטענה כלפי הנתבע איננה מכח התחייבות כנ"ל.

6.       הסכמה מכח הגדרת "בנה ביתך" – לא לכל קפריזה, ובוודאי לא בניגוד לחוק.

          ז.          הטענה המשמעותית ביותר מכל טענות הנתבע בנדון, היא הטענה: אף אם היתה עבירה על החוק, אין בכך בכדי להחליט כי התובעים ניזוקו. ר"ל, למעשה מבחינת התובעים אין משמעות לשאלה: אם היתה עבירה על החוק או לא. השאלה הרלוונטית היחידה היא, לטענתו: האם נגרם להם נזק.

         ח.         לענ"ד ברור שיש קשר בין השאלות. אדם העושה בתוך שלו פעולות מותרות וע"י כך נגרם נזק לאחרים, פטור מלשלם. וזו למעשה מהות דיני נזקי שכנים. לקבוע אלו פעולות מותר לאדם לעשות בתוך שלו, ואם עשאן וגרם נזק – פטור לשלם. ומאלו פעולות עליו להמנע, ואם עשאן וגרם נזק ע"י פעולותיו – חייב בתשלומין.

         ט.         חוק המדינה האוסר בניה ללא היתר, הינו חוק מחייב מכמה טעמים. האחד מטעם דינא דמלכותא דינא / תקנות הקהל / משפט המלך.[22]

          י.          בנוסף, חוקים שהם לטובת בני המדינה בבחינת תיקון ו"נעילת דלת" בפני רמאים. חוקים שעליהם ניתן לומר: אילו באו לפנינו – אף אנו היינו מתקנים כן. תקפים לכו"ע.

        יא.        וכפי שכ' החת"ס:

"נעייל להא דידן דלא מיבעיא דהתיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאינינו נגד דין תורה אלא כתורה עשו, ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן הא דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר כדי שיכולים להתפרנס ולא יפסקו חיותא זה לזה".[23]

        יב.        וכעין זה כ' הרב אלישיב שליט"א:

"לפי"ז הרי יש לדון דהוא הדין בנוגע להעברת נכסי דלא ניידי שאינם יוצאים מרשות לרשות אלא ע"י רישום בטאבו, דיש בזה משום תיקון ונעילת דלת בפני הרמאים, שאלולי כן הרי בידי כל אחד למכור נכסיו לכמה בני אדם ולהחליף את מכירתו עשרת מונים, ובזה וכיוצ"ב כולי עלמא מודו דדינא דמלכותא דינא, ויש לפי זה תוקף לרישום במשרדי האחוזה, ויש בזה משום מעשה קנין".[24]

         יג.         וכה"ג כ' הרב שלמה גורן, הרב יוסף קאפח והרב מרדכי אליהו לענין מעמדם ההלכתי של חוקי בניה:

"אפילו לדעת חכמי הצרפתים... שבארץ ישראל אין אומרים דינא דמלכותא דינא... זה רק בנוגע למסים וארנונות... אבל בנוגע לחוקי הבניה המוניציפאליים, בודאי שרשאין בני העיר לתקן תקנות ולקבוע חוקי בניה... ממילא אין לבעל חזקה או בעלות בחצר הנוסף שנבנה באופן בלתי חוקי... "[25]

        יד.        עוד כ' שם:

"בנוסף לכך, מכיון שלפי החוק אסור היה לבנות בחצר מבנים נוספים, ואם היו תובעים אותם לדין, היו בתי המשפט מחייבים להרוס את המבנים הבלתי חוקיים... כנוטע בשדה שאינה עשויה ליטע...ואין לו בבית או בנטיעות כלום...דכסתור דמי... ומכיון שעומד להריסה, אין בו קנין בעלות...". [26]

        טו.        בוודאי שכן הוא בחוקי הבניה הבאים לשמירת הסדר הציבורי. וכמש"כ ב"אגרות משה":

"אבל נראה דודאי אף להסוברין דדינא דמלכותא בכל דבר היינו מה שנקבע מדד"מ בדיני קנינים ותשלומי הלואות מהנכסים שהוא חסרון להמלכות שיהיה חלוקי דינים בין אינשי לאינשי שמזה אפשר לבא לידי קנאה ותחרות ומריבות ואף שלא שייך זה לכאורה אלא בדיני שופטי המלך והמדינה מ"מ אולי יחוש המלך גם לזה שלא יהיו שופטים אחרים דנין באופן אחר שג"כ אפשר יבא לערער על דיני המלכות...

        טז.       ולפ"ז הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל... ואסור לשום בע"ח לתפוס בעצמו הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי בזה לפסק הרמ"א דד"מ, וכ"ש כשהוא חברת מניות גדולה (קארפאריישאן) שאפשר שנוגע זה גם לאינם יהודים.."[27]

         יז.        יתר על כן, היות וכל אדם הקונה קרקע לבניה בישוב יודע כי הוא ושכניו מוגבלים ע"י חוקי הבניה וע"י התב"ע. הרי שעל דעת כן קנה. ועל דעת כן קנו גם כל שכניו.

        יח.        הגע עצמך, אדם הקונה בית באזור מגורים מתוך כוונה להתגורר בשכונה כאחד האדם. וכי מותר לשכנו להקים לידו מפעל המתאים אך ורק לאזור תעשיה בניגוד לחוק ובניגוד לתב"ע? ואם יתלונן, יוכל לומר לו הבונה שלא כחוק: אין לי עסק עימך, ומה לך כי עברתי על החוק, ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו?

        יט.        זהו דבר שאין הדעת סובלתו, והוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג, ב).

         כ.         וכה"ג כ' ב"אגרות משה":

"ובעצם מסתבר שגם מעצם הדין לא משתעבדין הקרקעות במדינות שעושין עניני מכירת קרקעות רק כדיניהם משום ששעבוד תלוי בסמיכות דעת של המלוה ובודאי ליכא סמיכות דעת כשערכאות המדינה לא יסכימו לזה, ופשוט שאף במכירת קרקעות ובתים לא נקנו במדינתנו וכדומה לא בכסף ולא בשטר כל זמן שלא עשה לו כדיני המדינה דשום אדם לא סמך דעתו אלא על דיני המדינה בזה".[28]

       כא.       וכ"כ שם לענין חוקי הגנת הדייר:

"...אבל לע"ד בעובדא זו דעשו מדינא דמלכותא שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר אף אחר שכלתה זמנו כל זמן שרוצה לדור שם. אין הנידון כאן מצד דינא דמלכותא אלא לאלו ששכרו קודם שנעשה הדין שאז היתה השכירות בסתם רק להזמן שהתנו והיה רשאי המשכיר להוציאו והיינו צריכין לדון אם יש בזה דין דינא דמלכותא דינא. אבל לאלו ששכרו אחר שכבר נעשה הדין מהמלכות ולא התנו בפירוש שכשיבא הזמן יהיה מחוייב לצאת אלא סתם הוי כהתנו שאדעתא דדין המלכות השכיר לו... ולכן ודאי לא גרע דין המלכות ממנהג שבסתמא הוא כהתנו אדעתא דדין המלכות...".[29]

       כב.       כמובן שיש מקום גם לקבל חוק זה בגלל המנהג שנוצר בעקבותיו. ואכמ"ל.

        כג.        ע' גם סיכום כנס הדיינים השלישי בנושא "היחס לחוקי המדינה". סיכום המהווה "נייר עמדה" ומדיניות רשמית מחייבת של רשת בתי הדין גזית – ארץ חמדה.[30]

       כד.       וא"כ, לענ"ד, אדם הבונה בניגוד לחוק, ושכנו רואה את עצמו ניזק ממעשיו של הבונה, יש לקבוע כי מעשה הבונה, הוא מעשה אסור, ועליו להשיב את המצב לקדמותו, או לפצות את השכן על נזקו.

       כה.       בהקשר זה, נעיר ביחס לפסק הדין שצירף הנתבע מאת הרב מנחם חשאי – אב"ד בחיפה.[31] אכן תמוה מאד בעינינו כיצד ביה"ד הרבני האזורי בחיפה, אשר כל יסודו ע"פ חוק המדינה, ודייניו נוטלים שכרים מקופת המדינה, התעלם לחלוטין מחוק המדינה, ואפילו לא הזכירו.[32] ועכ"פ לענ"ד כמש"כ שהחוק יוצר מציאות ומנהג בה כולם מחוייבים לא לבנות בלא קבלת היתר, בוודאי כאשר יש מי שטוען שניזוק מכך.

        כו.        אכן, יש להעיר גם עמש"כ בפסה"ד הנ"ל כמה הערות. ראשית, נראה מדבריו שהשכנים יכולים לעכב, רק בטענה כלשהיא. אולם המעיין בשו"ת "לחם רב"[33] יראה שהשותפים יכולים לעכב, אף בלא טענה, מצד בעלותם בחצר.

        כז.        כמו"כ מש"כ שהסתרת אור השמש והסתרת נוף אינה טענה כלל אם מדובר במרחק הגדול מד' אמות. במחילה, איני יודע איך אפשר לומר כך. והלא עינינו הרואות שהבריות מקפידות מאד על הנוף הנשקף מביתם, ועל אור השמש המגיע אליהם. ואף מחירי הבתים מושפעים מאד מכך.

       כח.       והרי שנינו בגמ':

"הנהו בי תרי אחי דפלגי בהדי הדדי, חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא, אזל ההוא דמטייה תרביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא. א"ל: קא מאפלת עלי, א"ל: בדידי קא בנינא. אמר רב חמא: בדין קאמר ליה... א"ל: התם דעלו להדדי. אבל הכא מאי? דלא עלו להדדי, וכי בשופטני עסקינן, דהאי שקיל אספלידא והאי שקיל תרביצא ולא עלו להדדי?..."[34]

אמנם מדובר באחים הבאים מכח האב, אולם את יסוד הענין, שהאפלה וחסימת "ההבטה" נחשבות לנזק – ירידת ערך אכן ניתן ללמוד נלמד מסוגיין.

       כט.       אמנם כן, הרלב"ח[35] הוכיח מכך שהגמ' מדברת על הרחקת ד' אמות כמספיקה לבטל את האפלה, אא"כ יש היזק ראיה, שאין איסור לחסום את ה"הבטה" (חסימת נוף). וז"ל:

"וזה מבואר במשנה פרק לא יחפור. החלונות מלמעלן ומלמטן וכנגדן ארבע אמות ומבואר שם בגמרא שיכול השכן לבנות מב' צדי החלון ובלבד שיניח ארבע אמות בין כותלי הבנין גם יכול לבנות מכנגד ובלבד שירחיק ארבע אמות כדי שלא יאפיל וכתבו הרמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות שכנים גם כל הפוסקים ומה שדקדקו שם הוא שיגביה ארבע אמות הבנין כדי שלא יוכל להציץ מן החלון אבל אם מגביה כותל הבנין הרבה מאד אין חשש אף על פי שמונע לו ההבטה מכל הצדדין..."

          ל.         ומכאן הסיק הרלב"ח:

"ומה שטען שהגדר ההוא מונע ממנו ההבטה לאורך השוק אינה טענה כלל שאם היה בב' חצרות סמוכים פשיטא שיכול שמעון לבנות בתוך חצרו ולהגביה הבנין כמו שירצה ואין ראובן מוחה בידו לומר שמונע ממנו ההבטה דהיזק ראיה שנינו היזק מניעת ראיה לא שנינו".[36]

       לא.       אולם, אף הרלב"ח ציין, שזה רק כשאין דין מלכות שונה:

"זולתי אם יש שם חוקי מלכות כמו שיש בקצת מקומות בכל כיוצא בזה הולכין אחר חוקי המלכות...".

        לב.       יתר על כן, לענ"ד ברור שזה רק בצורת הבניה הנהוגה בזמן חז"ל. וכי תעלה דעתך שהיום יבנה אדם קיר החוסם לחלוטין את האור, האוויר והנוף במרחק 2 מטרים בלבד מחלונו של חבירו? וכי יש לך אדם הדר כך כיום?!

        לג.        וממקום שבאת, הרי הרלב"ח דיבר על כך שאף בני רה"ר אינם רשאים למנוע בניה ברה"ר מעל גובה גמל ורוכבו. וממילא אין לאדם פרטי תביעה כלפי חבירו הבונה ברה"ר וחוסם את האור יותר מאשר לבני רה"ר. וכי כך המצב כיום?[37]

        לד.       הדרן למסקנתנו בסעיף כד' לעיל. אם נגרם נזק, לתובעים הרי שהם רשאים לתבוע השבת המצב לקדמותו – הריסה, או פיצוי. במקרה שלפנינו סוכם לא לבצע הריסה, אלא לבדוק האם אכן נגרם נזק לתובעים.

       לה.       לענ"ד אכן נגרם נזק לתובעים.

        לו.        אין אנו מקבלים את שמאות התובעים שקבעה כי ירידת הערך הינה בגובה 10% מערך הבית. לא קבלנו את שמאות הנתבעים שקבעה כי אין כלל ירידת ערך לבית התובעים, כמובנת מאליה. ועל כן בקשנו חוו"ד של שמאי נוסף.

        לז.        נדגיש: שמאי מטעם ביה"ד תפקידו להגיש שומה אובייקטיבית, באשר הוא נבחר ע"י ביה"ד ושכרו משולם ע"י שני הצדדים בשווה. אולם אין שומתו מחייבת את ביה"ד. אכן ברוב המקרים תתקבל שומתו.

       לח.       אנו דוחים את הטענות בענין הסתרת דוד"ש. לא מצאנו כי נגרם נזק. ואף התובעים לא הצליחו להוכיח כי נגרם להם נזק[38].[39]

       לט.       כמו"כ אנו דוחים את הטענות בענין "הפרעה לזרימת האויר". לא מצאנו נזק.[40] ואף התובעים לא הצליחו להוכיח כי נגרם להם נזק.

         מ.         לענ"ד הפגיעה הנופית – שולית ביותר.

       מא.       אכן ישנה פגיעה מסויימת באיכות החיים בנכס בעקבות הבניה הלא חוקית. כמו"כ ישנה פגיעה אסטטית מסויימת, כתוצאה מהבניה הלא חוקית. אמנם לענ"ד אין פגיעה זו מגיעה לכדי ירידת ערך (וכפי שכתב השמאי), אולם פגיעה מסויימת בוודאי קיימת. אנו קובעים כי על פגיעה זו ישלם הנתבע סך 12,000 ₪.

       מב.       נעיר בהקשר זה, כי פגיעה בבעלות נחשבת לעיתים כנזק. וכדברי הרב גוסטמן המסביר מדוע אף בחצר שאינה עומדת לשכירות חייב הדייר לשלם לבעל הבית, אם הלה מחה בו:

"דכיון דהבעלים מוחים בו, אם לא ישמע להם – הרי הוא נוטל בעלותם ושליטתם על ממונם – ואין לך חסר גדול מזה, דנהי שאינו חסר בממונם, הרי הוא מחסר בעלותם".[41] ק"ו כאשר ביה"ד הוסמך לפסוק הן לדין והן לפשר (כגון: חיוב לפנים משורת הדין ואכמ"ל).

        מג.        ברצוננו להוסיף, כי אנו מותחים ביקורת חריפה על הנתבע בכך שלא נהג כמצופה ממנו (הן כשומר חוק והן כשכן).

       מד.       טענת הנתבע כי בניית בית התובעים הפריעה לנתבע, דינה להדחות. הן מטעם שהתובעים נהגו כחוק וכטבעו של עולם. והן מטעם שהנתבע לא טען על כך במשך שנים. משמע מחל על הפרעה זו.

       מה.       אנו דוחים את דרישת הנתבע כי התובעים יפסיקו להשכיר את ביתם לצד שלישי, היות ואין בידם האישור הנדרש לכך מטעם "אגודת ישוב ב'". התובעים הציגו את האישור הנ"ל.

        מו.        אנו דוחים את דרישת התובעים לסתימת החלונות שפתח הנתבע בחלק האחורי של הבית. חלונות אלו הם בהתאם לתכנית הבנין.[42] מיקומם וגודלם היה ידוע לתובעים ע"פ אדני החלונות שבלטו לחוץ מזה מספר שנים.

        מז.       אנו מקבלים את מסקנות המהנדס מטעם ביה"ד. המהנדס בדק את הטענות בדבר נזקים למבנה כולו. הן לתובעים והן לנתבעים. הצדדים הפנו למהנדס שאלות (וטענות) שונות. הן השאלות והן תשובת המהנדס היו לנגד עינינו.

       מח.       לדברי המהנדס לא נגרמו נזקים משמעותיים לתובעים. ע"פ חוו"ד עלות התיקונים מסתכמת ב 2,150 ₪. עלות זו מוטלת על הנתבע, באשר הוא גרם לה בבנייתו (שלא כחוק). כמו"כ יש צורך לבצע "פעולות תחזוקה בתפר החיבור בחלקם העליון של קירות המבנים" – עלות הביצוע – 1,300 ₪ + מע"מ על הנתבע. 3,200 ₪ + מע"מ על שני הצדדים בשווה. (סה"כ עלות תיקון תפר החיבור 4,500 ₪ + מע"מ). פעולת תחזוקה זו תמנע חדירת מי גשמים לדירות"[43].[44]

       מט.       ע"פ חוו"ד המהנדס, אין צורך בהריסה ואין צורך בבניית הפרדה.[45]

          נ.          איננו סבורים כי בנסיבות הללו יש מקום לאשר את תביעת התובעים להערכה עתידית של נזקים עתידיים, אם יהיו.

        נא.        כנ"ל קבע המהנדס כי לנתבע לא נגרמו נזקים כתוצאה ממעשי התובעים.[46]

        נב.        ע"פ חוו"ד הנ"ל, בניית הקיר האחורי אינה חובה חקוקה. אולם מופיעה בתכנית הבנין. וע"כ יש צורך לבצעה. עלות הבניה על שני הצדדים בשווה.

         נג.         חוו"ד דוחה גם טענות נוספות שהעלו הצדדים. אנו מקבלים את חוו"ד בענין. ולפי כן אין צורך לחזור על הטענות הנ"ל.

        נד.        אין בסיס לתביעת התובעים בסך 30,000 ₪[47] ודינה להדחות.[48]

        נה.        היות והנתבע הוא זה שעבר על החוק, ובעשותו כן הביא על עצמו את התביעה הנ"ל, מן הדין כי ישא בהוצאותיו ובהוצאות התובעים.[49]

         נו.         שאר התביעות שהוזכרו בכתב ובע"פ ע"י שני הצדדים – נדחות.[50]

         נז.        כאמור התמשכות ההליכים אינה רק באשמת הנתבע וע"כ אין מקום להצמדת התביעה למדד.

        נח.        וא"כ על הנתבע לשלם לתובעים:

12,000 ₪ - פיצוי עבור פגיעה בבעלות ובאיכות חייהם של התובעים.

2,300 ₪ שכר המהנדס ששכרו התובעים.

1,600 ₪ תוספת שכרו של המהנדס להכנת שאלות למומחה מטעם ביה"ד.

1,732 ₪ שכר השמאי ששכרו התובעים.

580 ₪ תוספת שכרו של השמאי להכנת שאלות לשמאי ביה"ד.

2,000 ₪ שכר עו"ד ששכרו התובעים.[51]

1,740 ₪ חלקם של התובעים בשכרו של שמאי ביה"ד.

5,046 ₪ חלקם של התובעים בשכרו של מהנדס ביה"ד.

2,150 ₪ ע"פ דברי מהנדס ביה"ד.

1,508 ש"ח תיקון נזילות ע"פ דברי מהנדס ביה"ד.[52]

החלטות:

1. הנתבע ישלם לתובעים סך 30,656 ₪ תוך 90 יום מיום מתן פסק הדין.
2. הצדדים יבנו במשותף ובעלות שווה את הקיר האחורי המופיע בתכנית הבנין. הבניה תתחיל תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין, ותסתיים תוך 120 מיום מתן פסק הדין. ביצוע העבודות יעשה ע"י קבלן מוסכם על שני הצדדים.
3. תוך 30 יום מסיום הבניה הנזכרת בסעיף הקודם יבנה הנתבע (על חשבונו) קיר גבס נוסף במטבח, כפי שהתחייב.
4. הצדדים יבצעו את האיטום הנזכר בחוו"ד מהנדס ביה"ד בסעיף 1.1 ב עמוד 4. שיטת האיטום – כפי הנזכר בחוו"ד המהנדס בסעיף הנ"ל. עלות האיטום תחולק בשווה בין שני הצדדים. ביצוע האיטום יסתיים תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. הפיקוח על האיטום באחריות מהנדס מטעם הנתבע. ביצוע העבודות יעשה ע"י קבלן מוסכם על שני הצדדים.
5. התובעים מחויבים להסכים ללא סייג לתוכניות הבניה של הנתבע כאשר הלה יבקש היתר בניה. ולא לפנות ו/או להפריע בדרך כל שהיא לקבלת היתר בניה, ולבניה עצמה. הסכמה זו מתייחסת רק לבניה הקיימת ביום מתן פסק הדין והשלמתה.
6. אנו שבים ומזכירים לצדדים כי כל שימוש בבית או בחלקו צריך להעשות כחוק. למשל: השכרת הבית או חלקו לצד ג' .
7. אנו מקווים כי בכך באה לידי סיום סאגה מתמשכת זו. ואנו קוראים לצדדים לשים קץ לסכסוך, למחול זל"ז בלב שלם ולחדש את היחסים הטובים והיפים ביניהם כבעבר.
8. אם הצדדים לא יגיעו להסכמות כאמור בהחלטה, יכריע בכך בית הדין.
9. כל סכסוך שיתעורר בנוגע לביצוע פסק הדין, יועבר להכרעת בית הדין, עד למתן פסק דין סופי בעניין.

והאמת והשלום אהבו