נזקי בניין מושכר

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו' תיק מס׳ 140-נח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד;  הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס”ד בתביעת נזקי בנין משוכר

נושא הדיון

התובע השכיר דירה לישיבה לצרכי לימוד ומיגורים לתקופה של שנה, כולל ריהוט מסויים, תמורת דמי שכירות שקבעו הצדדים. בהסכם התחייבה הישיבה לשלם את הארנונה היחסית שלה בבנין, ולתקן ליקויים בבנין שנעשו על ידה, למעט בלאי סביר. הצדדים קבלו על עצמם פסק בורר מוסכם ששמו פורש בהסכם, אם יהיה סכסוך בין הצדדים בקשר להסכם, ונאמר בהסכם שהבורר המוסכם יסייר במבנה לפני תחילת השכירות ולאחריה, ולפיה יקבע האם וכמה חייבת הישיבה לפצות את המשכיר על ליקויים שעשתה. בתום השכירות תבע המשכיר פיצוי על ליקויים במבנה ובריהוט, בסך $20.000, והענין נמסר להכרעתו של הבורר המוסכם. לדברי המשכיר, הסתלק הבורר המוסכם מהבוררות מפני שהוא קרוב משפחה של ראש הישיבה. והענין הועבר לדיון בבית הדין.

ראש הישיבה טוען שלאחר תום השכירות סייר הוא עם המשכיר בדירה ואמדו יחדיו את הנזקים שעל הישיבה לפצות את המשכיר בסך של 4300 ש״ח, והוא הפקיד צ׳ק על סכום זה בידיו של המשכיר שפדה אותו מיד למחרת. הוא כופר בשאר תביעות שטוען המשכיר, אך מודה בחובה לתקן ארון מגירות שניזוק על ידי התלמידים. לעומת זאת תובע את המשכיר בתביעה נגדית על הפרת ההסכם בכך שניתק כמה פעמים את החשמל לדירה בתוך תקופת השכירות, וכן במה שאילץ את הישיבה לעזוב את הדירה כמה ימים לפני תום תקופת הלימודים, ובכך הזיק לישיבה ולתלמידים במניעת סיום שנה מוצלח. לטענותיו האחרונות הביא כעדים שני מדריכים שעובדים בישיבה. לטענתו הנזקים שעשה המשכיר לישיבה גדולים לאין ערוך.

המשכיר טוען שהתלמידים והמדריכים התנהגו בצורה גרועה ופוגעת, וסגירת הישיבה כמה ימים לפני המועד היתה בעקבות התנהגות פוגעת של התלמידים, ולא הזיקה לישיבה. לטענת המשכיר הנזקים שעשתה הישיבה למבנה גדולים בהרבה מהסכום ששילם לו ראש הישיבה, ומסתכמים ב-$20.000, אם כי לא הוכיח את הדברים. כמו כן תובע חוב ארנונה בסך 59.881.80 ש״ח עפ״י חשבון שקבל מהעיריה. עוד תובע המשכיר פיצוי בסך $120.000 עבור אי השכרת הדירה במשך שנה מאז שעזבה הישיבה את הדירה, מפני שלטענתו השאירה הישיבה במבנה חפצים שהפריעו להשכרתה, וכן בגלל הנזקים במבנה שלא תוקנו. הוא מביא עדות משני עדים לטענתו זו, האחד מעיד שהוא מתווך וכי התקשר למשכיר כמה פעמים בקשר להשכרת המקום, ונענה שהענין לא אקטואלי. העד השני מעיד שלפני ר״ה תשנ״ח ראה בדירה שולחן וספסלים השייכים לישיבה שהיתה שם.

בנוגע לחשבון הארנונה, משיב ראש הישיבה שחשבון העיריה כולל כנראה דירות נוספות בבנין השייכות למשכיר, והוא מתחייב לשלם את חלקו היחסי בבנין לפי פירוט חשבון שיוגש לו. לטענתו קומת הלימודים רשומה כמגרש חניה, ואין עליה חוב ארנונה. בנוגע לאי השכרת המבנה, משיב ראש הישיבה שנשארו חפצים בודדים במקום, ולא בגלל זה לא הושכר הבנין.

פס״ד

א. התביעות ההדדיות על נזקים במבנה ובריהוט, מחד, ועל הפסקות בחשמל והוצאת התלמידים בטרם זמן, מאידך, מקוזזים אחת ברעותה, כך גם החיובים הממוניים שחייבים הצדדים במקום השבועת היסת, זאת בצירוף התשלום שכבר שילמה הישיבה עבור הנזקים.

ב. התביעה על הפסד השכרת המבנה, לא הוכחה דיה שנגרמה באופן ישיר ע״י הישיבה, וע״כ נדחית.

ג. התביעה לתשלום הארנונה היחסית, מתקבלת, ועל הישיבה לשלם את חוב הארנונה מיד לאחר שתקבל פירוט הנוגע לחלקה היחסי בבנין.

השאלות לדיון

א. מודה במקצת על נזקי בנין, האם חייב שבועה דאורייתא.

ב. מודה במקצת על נזק במטלטלין, וכופר בנזקי קרקע, האם חייב שבועה דאורייתא.

ג. מודה בחוב ארנונה וכופר בחוב נזקין, האם דינו כמודה במקצת.

ד. הזיק מטלטלין של חבירו, האם חייב לשלם לו מטלטלין חדשים, או ששמין המטלטלין כמה היו שוים לפני הנזק וכמה שוים אחרי הנזק, ואת ההפרש ישלם.

תשובה

א. מודה במקצת  בנזקי קרקע

פסק הרמב״ם טו״נ פ״ה ה״ב ובשו״ע חו״מ סי׳ צה סעי׳ ו: 

"החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם, בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם ע״א שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום, ה״ז נשבע היסת על הכל". 

ובהשגות הראב״ד: 

"א״א נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו ה״ה כשאר תביעת ממון, וכמי שא״ל חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת". 

וכתב המ״מ שמקור הרמב״ם הוא סוגיא דב״מ ד ומשם הוציא הרמב״ם שאע״פ שתביעתו היא דמים, כיון שהיא מחמת קרקע אין עליה שבועת התורה. ועל דברי הראב״ד כתב המ״מ שחילוקו אינו נראה נכון, שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות, אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו, הלכך מה לי תבעו למלאות מה לי תבעו בדמים, כאן וכאן תביעתו דמים הבאין מחמת קרקע הן.ובענין זה ראיתי להעתיק מכתבי אאמו״ר הגרב״י זצ״ל אב״ד בירושלים:

"ב״מ ה א, ולמ״ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא. אמר לך, איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות. א״נ היכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות. פירש״י וחפר בה בורות וכו׳ דלאו הילך הוא שהרי קלקלה.

ובפשוטו משמע מרש״י דמפרש דמיירי בתבעו תשלומי ההיזק לבד עצם הקרקע, דאל״ה אלא בתבעו את הקרקע והוא מודה בקרקע חפורה, הרי זה הילך, דמה שמודה לו הרי זה לפניו, והדרא קושיא לדוכתא הא כל קרקע הילך הוא, אלא בע״כ דמיירי שהוא תובע ממנו שתי שדות אשר באחת חפר בה בורות, והנתבע מודה בשדה אחת החפורה, ומודה בכלים וקרקעות וכופר בקרקעות. א״כ הרי זה תירוץ השני של הגמ׳ א״נ וכו׳ והודה בכלים דלאו היינו הילך וכפר בקרקעות, והקרא דפוטר קרקע משבועה הוא על כפירת קרקע. ועיי״ש בתוד״ה א״נ וכו׳ שהוכיחו דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן דחייב שבועה מדין מודה במקצת, דדוקא כלים וקרקעות פטור, הא חיטין ושעורין חייב. ולפי״ז לפי התירוץ הראשון שבגמ׳ אין להוכיח היכא דטענו חיטין ושעורין והודה באחת מהן שיהיה חייב, כיון דהתביעה היתה בדמים מחמת שקלקל לו הקרקע, הרי זו תביעת קרקע ומין אחד ולא שני מינים, ולכן בא התירוץ השני להוסיף דאף בכה״ג בתבעו שני מינים אם הם מטלטלין יהיה חייב שבועת מודה במקצת, אבל אם היתה הכפירה בקרקע יהיה פטור, דכפירת קרקע פוטר משבועת מודה במקצת.

ואם כנים אנו בזה דאם תבעו עכשיו דמים שהזיק לו הקרקע אין זה תביעה של שני מינים כמו חיטין ושעורין, דכיון שעיקר התביעה הא באה מחמת קרקע הרי היא כתביעת קרקע אע״פ שעכשיו דמים הוא תובע ולא קרקע, א״כ לא קשה מה שהקשינו הא הוי כתובע ממנו כלים וקרקעות והודה במקצת כלים וקרקעות וכפר בקרקעות, דאין זה תביעה בכלים וקרקעות, דדמים שקלקל לו הקרקע הרי זה תביעה של מין אחד של קרקע, והגם דההודאה היא בממון, מ״מ כיון דעיקר התביעה היא קרקע הרי היא כקרקע, ואין נשבעין על תביעת קרקע, דאין ההודאה והכפירה מחייבין שבועת מודה במקצת, אלא דהתביעה היא הגורמת לחיוב שבועה על הכפירה, דכיון שהודה במקצת יש רגלים לדבר דהתביעה צודקת, ומה שכופר הוא משקר. וכן מבואר בתוס׳ ד א ד״ה הצד השוה. לפיכך היכא דעיקר התביעה היא קרקע נתמעט מחיוב שבועת מודה במקצת.

וכן היא שיטת הרמב״ם בפ״ה מטוען ונטען ה״ב דכתב וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם, בין שטענן שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת וכו׳, הרי זה נשבע היסת על הכל. ומקור הרמב״ם היא סוגיא זו, אלא דמפרש דהתביעה היתה על עצם החפירות והוא מודה לו בחפירה אחת וכופר באחת. והגם דעכשיו התביעה היא חיוב תשלומי ממון בשביל ההיזק, וגם ההודאה והכפירה היא בממון, מ״מ כיון דעיקר התביעה היא בהיזק הקרקע, הרי זה כתביעת קרקע ופטור משבועת מודה במקצת.

אבל הראב״ד יש לו שיטה אחרת בזה וס״ל אם תבע לשלם פחתו הרי היא כשאר תביעת ממון, וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת, אלא דנראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות. ובחי׳ הר״ן הקשה על הראב״ד כיון דמ״מ בדמים הוא נפטר, דהלא אפי׳ תובעו למלאות החפירות בי״ד לא יפסקו לו דמוכרח למלאות החפירות, אלא יכול לשלם דמים, וממילא בסופו של דבר הרי זה כתביעת ממון.

ונראה דגם הראב״ד ס״ל כמו שביארנו דהתביעה היא הגורמת לחיוב שבועת מודה במקצת ולא ההודאה והכפירה, ומכיון דהתביעה היא מילוי החפירות שהיא ממש קרקע, אין תביעת קרקע מחייבת שבועה. אלא דבזה חולק הראב״ד על הרמב״ם. דאילו לרמב״ם הגם דעכשיו היא התביעה בדמים, אבל כיון דעיקר חיוב הדמים מחמת קרקע היא באה, ועיקר התביעה היא קרקע, הרי זה כקרקע. אבל הראב״ד ס״ל דלא תלוי כלל בעיקר התביעה, אלא מה שלמעשה היא התביעה עכשיו, ועכשיו כיון דלפי שיטת הרמב״ם היא תביעת תשלומי הפחת, הרי זה כשאר תביעת ממון. אבל אם עכשיו התביעה היא למלאות החפירות, הגם שההודאה תהיה בדמים, אין ההודאה המחייבת את השבועה, דההודאה היא רק כרגלים לדבר, אבל הגורם של השבועה היא התביעה, וכמו שאמרו בגמ׳ דע״י טענה וכפירה הן באין ונשבע.

ומה שהקשה הראב״ד על הרמב״ם מחבלה, כבר אמר הגר״ח זצ״ל דזה תלוי במחלוקת הרמב״ם והראב״ד בפ״ו מנזקי ממון הי״ד. דהרמב״ם ס״ל שם דרק בעבד יש לו דמים אם המיתו תם שלא בכונה, אבל בבן חורין אין לו דמים. והראב״ד חולק וס״ל דגם בבן חורין יש לו דמים. וביאור המחלוקת, דאם קטע יד בן חורין, חיוב התשלומין הוא מחמת שבת שאין יכול לעשות מלאכה ומפסידו ממון, אבל לא שהזיק לו קנינו כשורו וחמורו, דאדם אין לו קנינים בעצמו, ורק במעשי ידיו יש לו זכות, כמו שאמרו דישראל הקונה לעכו״ם, גופו קני בטבילה ובכסף קני רק למעשי ידיו. ואם היה לבן חורין קנין בגופו כמו שאר נכסיו למה נמכר רק למעשי ידיו. ועוד דיד אדם או רגלו של אדם אין לו ערך עצמי, דבשוק אין עושים מסחר בידים ורגלים של אדם. לפיכך סובר הרמב״ם בחבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת, אין זו תביעה של עצם החבלה, דעצם היד והרגל אין להם ערך כלל של היזק, אלא דהתביעה היא התשלומים. ולא דמי כלל לתובעו קלקול שדהו דתובע ההיזק שקלקל לו החצר והשדה, וזוהי עיקר התביעה. אלא דלמעשה הוא תובעו עכשיו ממון. משא״כ בחבלת בן חורין, אין עיקר התביעה החבלה אלא ההפסד שע״י החבלה, דהיינו ממון, דעצם החבלה אין זו תביעה כלל, ולא היזק אלא התוצאה מקטיעת יד. אבל הראב״ד דחולק שם על הרמב״ם וסובר דיש דמים לבן חורין, מקשה שפיר מ״ש חבלה מחפירת שדהו וחצירו.

בגיטין לט א פליגי ת״ק ורשב״ג בהקדיש עבדו אי מועלין בשערו, דלכו״ע עבדא כמקרקעי רמי, ואם נהנה מגוף העבד אין מועלין. אלא בשערו העומד ליגזז קמיפלגי, דת״ק סבר לאו כגזוז דמי, והשערות כגוף העבד, ואין מועלין. ורשב״ג סבר כגזוז דמי, והשערות כמטלטלין דמי. והגמ׳ רצתה לדמות פלוגתא דת״ק ורשב״ג כפלוגתא דר״מ וחכמים באחד שתבע מחבירו עשר גפנים טעונות מסרתי לך לשמירה, והנתבע מודה במקצת, ר״מ מחייב שבועת מודה במקצת, וחכמים סוברים כל המחובר לקרקע כקרקע דמי. ור׳ יוסי ב״ר חנינא מוקי פלוגתייהו בענבים העומדים ליבצר, דר״מ סבר כבצורות דמין, והרי הכפירה וההודאה בענבים מטלטלין, ולכן חייב שבועת מודה במקצת, וחכמים סוברים דלאו כבצורות דמיין, והרי הענבים כגוף הגפנים, והתביעה והכפירה וההודאה במקרקעין, לפיכך פטור משבועה. ומדמה הגמ׳ מעילה בשערות לענבים שבגפנים, לת״ק דסובר בשערות העומדות ליגזז דיש להם דין של גוף העבד, סובר כחכמים בענבים העומדים ליבצר דיש להם דין של הגפנים, ורשב״ג דסובר בשערות דהם כמטלטלין לענין מעילה ה״ה בענבים הם כמטלטלין לענין שבועת מודה במקצת. ודוחה הגמ׳ דאפי׳ תימא דר״מ בענבים דאית ליה דהם כמטלטלין לענין שבועת מודה במקצת, מודה בשערות של עבד לענין מעילה דהם כגוף העבד. דדוקא בענבים דכמה דקיימין מיכחש כחישי, אבל בשער כמה דקאי אשבוחי משבח.

ולפי״ז לת״ק דס״ל בשערות דהם כמחובר, אין ראיה דיסבור כחכמים בענבים שיש להם דין של גוף הגפן, דעד כאן ס״ל לת״ק בשער שהוא כגוף העבד אלא משום דזה מציאות דכל כמה דקאי אשבוחי משבח, והרי השער אף שעומדים לגזזו מ״מ כצריכים לגוף העבד מיקרי, אבל בענבים העומדים ליבצר שאינם צריכים לגוף הגפן, דכל כמה דקיימין מיכחש כחישי, הרי הן כמטלטלין לענין שבועה.

ובאמת הרמב״ם בפ״ה ממעילה ה״י פוסק כת״ק דאין מועלין בשער, וכפי הטעם דכל כמה דקאי אשבוחי משבח, אבל בענבים העומדים ליבצר לענין שבועת מודה במקצת פוסק דהרי הן כמטלטלין. ומקשה הראב״ד בפ״ה מטוען ונטען ה״ד הלא חכמים ס״ל דאפי׳ בענבים דהם כגוף הגפן ופטור, ואיך פוסק הרמב״ם כר״מ. וביותר קשה דבפ״ב משכירות ה״ד פסק בשמירה במסר לו לשמור עשר גפנים טעונות ומודה לו במקצת דהרי הן כקרקע, הרי דפוסק להדיא כחכמים. וזה תימא.

ובמ״מ פ״א ממכירה הי״ז כתב דהרמב״ם הולך בשיטת רבו הר״י מיגאש דדוקא לענין שומרין ס״ל דענבים העומדים ליבצר לאו כבצורות דמין כיון דמסר לו לשומרן כשהן מחוברין אדעתא דהכי מסרינהו ניהליה שיהיו על הגפן, והוא תובע ממנו את הענבים המחוברים לגפן, לכן דין עצם הגפן עליהם, וזה שפוסק בהל׳ שכירות שזה מדיני השומרין כחכמים, אבל בהל׳ טוען ונטען הוא תובע ממנו ענבים העומדים ליבצר שלא ע״י שמירה, ועיקר התביעה היא הענבים ולא ענבים המחוברים לגוף הגפן, ובזה גם חכמים ס״ל דהוו כמטלטלין. ובאמת חילוק זה אומר הרמב״ם בעצמו בפירושו למשנה זו בשבועות. אבל הראב״ד חולק וס״ל דאין הבדל בתובעו מחמת שמירה ובין תובעו מחמת עצם הענבים, כיון דסוף סוף עכשיו היא התביעה בענבים, דא ודא אחת היא. דאילו הוה ס״ל לחכמים בהל׳ טוען ונטען דענבים העומדים ליבצר כמטלטלין הן, גם בהל׳ שכירות היו סוברים דהם כמטלטלין, דלא איכפת לן מה שעיקר התביעה הוא המחובר, כיון דסוף סוף עכשיו למעשה התביעה היא בענבים, ולא בענבים שעומדים על האילן. והרמב״ם והראב״ד לטעמייהו אזלי. 

ולפי״ז הרמב״ם מפרש דבזה גופא פליגי ר״מ וחכמים בסוגיא דגיטין, דר״מ ס״ל דאין לחלק בין שומרין לבין קנינים הונאה ושבועה, כיון דעכשיו התביעה היא בענבים, הגם שעיקר התביעה בשומרין היא שמסר לו עשרה גפנים טעונות ולא מסר ליה לתלוש אותן אלא לשומרן כמו שהן, אך מ״מ עכשיו היא התביעה בענבים, לכן הוי כמטלטלין. וחכמים סוברים דלא דמי דין השומרין לדיני קנין הונאה ושבועה. אבל אי נימא הכי מאי מדמה בגמ׳ דין השמירה אליבא דחכמים דס״ל דיש להן לענבים דין הגפנים, לדין מעילה בשערות, דהדין מעילה הוא בשערות ולא נוגע בשערות המחוברין לגוף העבד. ומשו״ה באמת סובר הראב״ד דלחכמים דר״מ אין נפ״מ בין דין השומרין ובין שבועת מודה במקצת בהל׳ טוען ונטען, דחכמים ס״ל בכל אופן דהוו כמחוברין, ולכן השיג על הרמב״ם איך פסק לחלק בין הל׳ שכירות לבין הל׳ טוען ונטען.

אבל הרמב״ם ס״ל דלפי מסקנת הש״ס בשערות דכמה דקיימי אשבוחי משבח, וזוהי מציאות, א״כ איך מסקינן לת״ק דרשב״ג כחכמים דר״מ ס״ל, הלא לא דמי, דדוקא בשערות אית ליה לת״ק דהוו להו דין של העבד, דהרי הן כצריכות לגוף הקרקע, אבל בענבים דכל כמה דקיימי אכחושי מיכחש, ואינן צריכים לגפנים, באמת ס״ל דלא כחכמים. ומזה הכריח הרמב״ם דגם לחכמים דס״ל דהוו כקרקע זה דין דוקא בשמירה, ובהל׳ שכירות כיון דעיקר התביעה היא בענבים המחוברים, דאדעתא דהכי מסרינהו שיהיו שמורים כמחוברים. והרמב״ם לשיטתו דלענין שבועה במודה במקצת תלוי בעיקר התביעה, ולכן פטור משבועת מודה במקצת. אבל בהל׳ טוען ונטען כיון דהתביעה היא בענבים הרי דין מטלטלין להן, ולכן נשבע שבועת מודה במקצת. ולפי״ז כיון דפסק בהל׳ מעילה בשערות לחכמים הטעם של מציאות דאשבוחי משבח, לכן בהכרח יש לחלק בין שמירה לשאר הדינין.

אלא דצ״ע לראב״ד כיון דהתביעה היא בענבים וההודאה היא בכסף, למה יפטר משבועה. אבל כבר ביארנו דנהי דההודאה היא עכשיו בדמים הרי הענבים אינם מחוברים, דאל״ה פטור מטעם הילך, אבל מ״מ כיון דהתביעה היתה בענבים המחוברים, ולחכמים הענבים דין מחובר להם אף שעומדים ליבצר, ומכיון שהתביעה היא בקרקע, תביעה כזאת אינה מחייבת שבועה, כמו שביארנו לעיל בתבעו למלאות החפירות, והקשה הר״ן סוף סוף עכשיו ההודאה היא בכסף, דלא מוכרח דוקא למלאות החפירות, וביארנו כיון דהתביעה היא קרקע, והיא הסיבה הגורמת לשבועה, וקרקע אינה מחייבת שבועה, וההודאה הגם שהיא בכסף אינה הגורמת לשבועה אלא כרגלים לדבר שהוא משקר והתביעה היא צודקת, וכמו שאמרו בגמ׳ דע״י טענה וכפירה היא הגורמת לשבועת מודה במקצת".

ע״כ.

ובנידון דידן שהמשכיר תובע עבור נזקים במבנה ובדלתות המחוברות לו ובמנורות החשמל שהיו מחוברים לו, וכן קלקול בריהוט שהיה במקום וחוב ארנונה, והישיבה טוענת שעבור הנזקים במבנה ובמה שהיה מחובר לו כבר שילמה הכל, אך מודה ביתרת חוב עבור קלקול ארונית ועבור ארנונה. הנה לגבי המבנה עצמו והדלתות והחשמלים המחוברים דינם כקרקע, אך החוב עבור נזק בארונית ועבור ארנונה דינם כמטלטלין. ולפיכך אילו היה הנתבע מודה במקצת החוב עבור נזקי המבנה עצמו והדברים המחוברים לו, היינו באים למחלוקת הרמב״ם והראב״ד האם חייב שבועה דאורייתא, אך בנידון דידן שהנתבע כופר בכל החיוב על הנזקים בקרקע, שהרי לטענתו כבר שילם הכל, ומודה במקצת התביעה במטלטלין (אם כי לטענתו הנגדית פטור גם מכך), הדין מבואר להלן אות ב האם חייב שבועה דאורייתא.

ב.מודה במקצת בתביעת כלים וקרקעות והודה בכלים

ברמב״ם טו״נ שם ה״ג ושו״ע שם סעי׳ ה: 

"טענו כלים וקרקעות, בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים, בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים, בכל אלו נשבע היסת. אבל אם הודה במקצת כלים וכפר במקצתן עם כל הקרקעות, מתוך שהוא חייב שבועה על מקצת הכלים שכפר בהן, נשבע אף על הקרקעות שטענו עמהן, שהכל טענה אחת". 

ומקורו ממשנה שבועות לח.

ואף בנידון דידן, דינו כמודה במקצת מטלטלין וכופר בקרקע, שנשבע היסת. אמנם מכיון שיש לו תביעות נגדיות שערכן לא פחות מהתביעה על הנזקים הנוספים במבנה ובארונית, ואף עולים עליהם, שהרי הוא טוען שבמעשיו של המשכיר היתה הפרת חוזה, והקנס עליה גדול מהתביעה, דינו של הנתבע באותן תביעות, ככופר הכל, עי׳ פסקי דין ירושלים כרך ב עמ׳ רטז עפ״י שו״ע חו״מ סי׳ עה סעי׳ ז, וא״כ נותרה לנו הודאה רק בחוב הארנונה שטרם הובררה, אך יש לדון האם משום הודאה זו נעשה מודה במקצת גם לגבי תביעת הנזיקין, ועי׳ להלן אות ג.

ג. הנתבע מספר תביעות ומודה במקצתם

פסק הרמב״ם בפ״ג מטו״נ הי״ד: 

"מנה יש לי אצלך הלואה, לא היו דברים מעולם, אבל חמישים דינר יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיו״ב, הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והודה שהוא חייב לו חמישים, ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק, ולזה דעתי נוטה". 

והראב״ד בהשגות כתב: 

"ואני מורה ובא שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד, אין זו מודה במקצת הטענה, שהלואה ופקדון שתי טענות הן, ויש בידי ראיה ע״ז, וה״ה שאין בזה מקצת הודאה". עכ״ל. 

ועי׳ ב״י חו״מ סי׳ פח מחודש ה בשם תלמידי הרשב״א והרמב״ן. ועי׳ פסקי דין ירושלים כרך ב עמ׳ סז.

ובנידון דידן שהישיבה מודה ביתרת חוב הארנונה, והמשכיר תובע גם עבור נזקין, ה״ז כשתי תביעות חלוקות שלדעת חלק מהראשונים אין דינה של הישיבה כמודה במקצת, והממע״ה. והתשלום שחייבים כל אחד מהצדדים במקום החיוב שבועת היסת שלהם, מקוזז אחד בחבירו.

לפיכך נראה שעל הישיבה לשלם את חוב הארנונה מיד כשיתברר חלקו היחסי של הנתבע באותו חוב.

ד.האם תשלום המזיק על הפחת בחפץ הניזוק או על עלויות התיקון

פסק הרמב״ם חובל ומזיק פ״ז הט״ו: 

"שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד, הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור". 

ומקורו בגמ׳ ב״ק יא א. וכ״פ שו״ע חו״מ סי׳ תג סעי׳ א.

וכבר חקרו האחרונים בדין זה, האם החיוב על המזיק לשלם את כל דמי השור והכלי שהזיק, ואילולא שגילתה תורה שבעלים מטפלים בנבילה הו״א שעל המזיק לשלם לו כל מה שהיה השור שוה ואת הנבילה יקח לעצמו, כיון שגם בכדי שווי הנבילה נכנס בכלל הנכס, ומה שנותן הנבילה לניזק הוא בגדר תשלומין, או שנאמר שבכדי הנבילה לא נכנס בכלל הנזק, שהנזק לא היה מעיקרו אלא על הפחת שנעשה בה ע״י הנזק. עי׳ אפיקי ים ח״א סי׳ כא ודברי יחזקאל סי׳ מז אות ב וקהלות יעקב ב״ק סי׳ י אות ג. ועי׳ רמב״ן עה״ת שמות כב לו.

ובנידון דידן שהשוכר חייב לשלם למשכיר את נזקי הארונית, מה שתובע ממנו לשלם ארונית חדשה שעולה 10.000 ש״ח, אינו צודק להלכה, בין אם נאמר שהחיוב הוא בכל שווי הארונית, ובין אם נאמר שהחיוב הוא רק על הפחת, שהרי בין כך ובין כך הנבילה עצמה לניזק, אלא יש לשום כמה היתה שוה הארונית לפני הנזק וכמה היא שוה אחרי הנזק, וההפרש חייב לשלם לו, והארונית השבורה לבעלים. אלא שכבר נתבאר לעיל שבנידון דידן כיון שהתביעה הנגדית מכסה את התביעה שתובע המשכיר, דינו של השוכר ככופר הכל.

הרב אברהם דוב לוין.