בעל אולם שהציע לקיים את האירוע בחוץ (קורונה)
כעת התובע תובע את החזר תשלום המקדמה.
לפסק הדין בערעור שהוגש על פסק זה.
רקע ועובדות מוסכמות
התובעים הינם שתי משפחות שביקשו לחגוג את חתונת ילדיהם באולם של הנתבע. בתאריך כ"ב בשבט תש"פ (17.2.2020) - הצדדים חתמו על הסכם בו הם מזמינים לפחות 300 מנות לאירוע החתונה שיחול ב-כ"ז אייר תש"פ (21.5.2020). מיד עם החתימה על ההסכם - התובעים שילמו לנתבע מקדמה בסך 10,000 ש"ח.
בתאריך י"ח באדר תש"פ (14.03.20) הממשלה הגבילה בתקנות לשעת חירום את ההתקהלות מעל עשרה אנשים, זאת על מנת לצמצם את התפשטות נגיף הקורונה בישראל. ההגבלות כללו את סגירת האולמות, כך שלא היה ניתן לפתוח את האולם של הנתבע החל מתאריך זה.
בין הצדדים התקיימו מספר שיחות, אך הם לא הגיעו להסכמה. כשבועיים לפני תאריך החתונה, בעל האולם הציע לתובעים לקיים את האירוע בחוץ, אך התובעים ארגנו את החתונה במתכונת חלופית בשטח פתוח באחת הגבעות הקרובות לישוב.
טענות התובעים
בסוף חודש אדר התובעים יצרו קשר עם הנתבע, אמרו לו שלא ניתן לקיים את האירוע בחוץ. בעל האולם הציע להם לקיים את האירוע במשטח בחוץ, אך התובעים סירבו לכך, כי מדובר במשטח משופע ולא נוח לריקודים, וגם כי המקום איננו יכול להכיל את כל המוזמנים לפי ההנחיות שהיו באותה שעה. בנוסף, בעל האולם לא הסכים לפתוח את האולם, ולא לתת כל שירות שמיוחס לאולם מחשש לקנס. לטענת התובעים בעל האולם גם סירב לפתוח את השירותים והסכים לארגן פתיחת שירותים במבנה אחר (השייך לישוב) שנמצא בסמיכות לאולם. כמו כן הם הרגישו אי נעימות בקיום האירוע בחוץ כאשר תושבים יכולים לעבור במקום באמצע האירוע.
התובעים הוסיפו, שההנחיות שונו משבוע לשבוע, והם לא יכלו להישאר באי וודאות לגבי קיום החתונה, ולכן העדיפו לארגן את החתונה באחד ההרים סמוך לישוב במרחב מאוד גדול, ללא חשש שהמשטרה תעצור את האירוע.
התובעים טענו, שההסכם היה על קיום האירוע באולם. הם לא חתמו הסכם על קיום האירוע בשטח, ולפיכך הם תובעים את החזר תשלום המקדמה שנתנו לבעל האולם. בנוסף, הם שילמו מקדמה על שירות, אך לא קיבלו את השירות, ולכן הם צריכים לקבל את כספם בחזרה.
טענות הנתבע
הנתבע טען שהתובעים חזרו בהם לא בגלל הקורונה, אלא כי הכלה לא הייתה מעוניינת מלכתחילה לערוך את האירוע באולם אלא לקיימו בחוץ, ההורים כפו עליה לקיים את החתונה באולם, ולכן הם שמחו על ההזדמנות לבטל את האולם ולעשות אירוע בחוץ כפי שהכלה רצתה מראש.
הנתבע הוסיף, שידע על הכוונה לבטל את החתונה רק שבועיים לפני החתונה.
בעלי אולמות ידעו כבר מ-ל"ג בעומר שהמדינה תאשר את פתיחת האולמות, ולכן הם התארגנו לקיים אירועים בחוץ עד מאה איש בשתי קפסולות של חמישים כל אחת. הנתבע טוען שהציע גם את המשטח בחוץ וגם את הטיילת. בנוסף הנתבע הסכים לפתוח את השירותים של האולם, וגם לארגן שירותים נוספים במבנה סמוך.
הנתבע הציע לתובעים שאם יצליחו לשכנע משפחה אחרת לעשות חתונה בכל תאריך אחר, הוא יסכים להעביר את המקדמה שיקבל מאותה משפחה - למשפחת התובעים, כך שלמעשה הם יקבלו את כל הסכום ששילמו בחזרה. התובעים אכן ניסו לשכנע מספר משפחות לחתן את ילדיהם באולם, אך לא הצליחו בכך.
הנתבע ציין, שאם התובעים היו מקיימים את החתונה בחצר קטנה ובמסגרת מצומצמת, הוא היה מבין אותם ומחזיר את המקדמה, אך לא יתכן שהם ישקיעו כספים רבים לחברת קייטרינג חלופית ויקיימו אירוע גדול בלי לכבד את ההסכם עליו הם חתמו.
תגובת התובעים
התובעים הכחישו שקיבלו הצעה לקיום האירוע בטיילת ולפתיחת השירותים של האולם, לטענתם הצעות אלו הועלו ע"י בעל האולם באירועים אחרים בתאריכים מאוחרים יותר. בזמן שהם ערכו את החתונה האולם היה סגור לחלוטין.
התובעים הוסיפו שהם הודיעו לבעל האולם לפחות שלושה שבועות מראש שלא יערכו את החתונה באולם. בזמן זה של הקורונה לא היו הזמנות אחרות ולכן הם לא תפסו תאריך שבו היה ניתן לקיים אירוע אחר.
הנתבעים שלחו בניהם וואטצפ בתאריך ה' באייר (29.4.2020) שבו מתוארת השיחה של התובע עם בעל האולם. התובע ביקש מבעל האולם החזר כספי על המקדמה, כי הוא חושש מהדבקה, ובעל האולם ענה לו שיש עוד הרבה כמוהו עם אותה בעיה, ואם הוא יקבל פיצוי מהמדינה - הוא יחזיר את המקדמה, אך אם לא יקבל פיצוי אז ישמור להם את המקדמה כזכות לאירוע בעתיד.
א)- ביטול אירוע באולם בגלל מגפת הקורונה
בשל מגפת הקורונה, הממשלה אסרה על פתיחת אולמות אירועים, זאת על מנת לצמצם את התפשטות נגיף הקורונה בישראל. הנחיה של רשויות המדינה לסגור אולמות בגין המגיפה - מוגדרת בהלכה: "מכת מדינה" (מהר"ם פדואה סימן פו), כלומר אונס כללי הבא על אנשי המדינה בהיקף רחב, וכתוצאה מכך נגרם הפסד בלתי נמנע. מגפה זו גרמה לנזקים עם השלכות בריאותיות וכלכליות שיימשכו עוד הרבה זמן, הפסדים שלא היה ניתן למונעם.
במכת מדינה יש אונס כללי שלא מאפשר את יישום ההסכם שנחתם בין צדדים. במקרה זה, בגין נגיף הקורונה לא ניתן לקיים את האירוע באולם השמחות. הרמ"א (חושן משפט סימן שכא סעיף א) פסק: "דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה - מנכה לו משכירותו". כלומר אם נגרם הפסד כללי - יש להגדיר זאת לפי דיני מכת מדינה. בנידונינו, אירוע באולם נחשב ל-"נפסד העניין לגמרי", המדינה בזמן זה אסרה בצורה מוחלטת על פתיחת האולם, ולכן המזמינים זכאים לקבל את תשלום המקדמה ששלמו.
וכך כתב הט"ז (על סימן שכא סעיף א):
דבכל מקום שנתבטל הענין ויפסיד לגמרי, כמו מת, או נשבר בבהמה, אם שכרה אפילו למשוי... - אין על זה שום שכירות כלל, כיון דאינה ראויה כלל לזה... אבל במקום שיש עדיין אותו דבר בעין, אלא שאירע בו הפסד - לא מצי שום אחד מהם לחזור.
ומהכלל אל הפרט: התובעים הזמינו אירוע באולם שמחות, אך בגלל המגיפה אין אפשרות לפתוח את האולם - התובעים לא קיבלו כלום מבעל האולם, ולכן השכירות התבטלה לגמרי. עם התקדמות המגיפה האירועים היו בשטח פתוח, ולא הייתה כל אפשרות לקיים את הארוע במקום שהיו אמורים לעשות, ולכן המזמינים לא חייבים לשלם על הזמנתם.
הרמ"א בסימן שיב סעיף יז עוד פסק: "נשרף כל העיר - הוי מכת מדינה, ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו, בין הקדים לו שכרו או לא". כלומר השוכר זכאי לקבל בחזרה גם את תשלום המקדמה ששילם למשכיר במקרה של מכת מדינה.
כאמור, במציאות של מכת מדינה פטור השוכר מדמי השכירות (ואם כבר שילם - זכאי לקבל החזר). אולם יש לדון, האם הרמ"א התייחס רק למקרה שיש בעיה בגוף הבית, למשל בית שנפל, ורק אז השוכר זכאי לקבל החזר, או שמא הרמ"א התייחס גם לכל בעיה שלא מאפשרת שימוש בבית, ובכל מקרה כזה השוכר זכאי לקבל החזר?
הט"ז והש"ך (על סימן שלד סעיף א) פסקו, שאם הוצרכו אנשי העיר לברוח בגלל מגיפה - השוכר לא חייב לשלם למשכיר, למרות שאין כל פגם בבית המושכר. מכאן ניתן ללמוד, שגם אם אין אונס בגוף הבית עצמו, אלא שיש אונס שלא מאפשר שימוש בגוף הבית - נחשב למכת מדינה. לכן לא רק אם הבית נפל או נשרף שיש אונס בגוף הבית, אלא גם אם יש מחלה מדבקת, או הנחייה מהשלטונות לא לפתוח את בית העסק, (כגון בזמן מלחמה) - נחשב למכת מדינה.
וכן נראה מדברי המבי"ט (חלק א סימן מ), שאם גויים הוציאו את השוכר מהבית - השוכר לא צריך לשלם דמי שכירות מרגע שהוציאוהו מהבית. המבי"ט השווה גירוש זה לדין נפל הבית. מכאן שגם אם הבית לא נפל בפועל, אלא שלא ניתן לגור בבית בגלל שגרשו את השוכר - נחשב לאונס.
משמעות הדברים היא, שלפי כל השיטות האיסור על פתיחת אולמות שהטיל משרד הבריאות פגע במשכיר, ולא איפשר לו לקיים את חלקו בחוזה, ולספק לשוכרים אולם אירועים, ואין כל הבדל הלכתי בין מציאות שנשרפו חלילה כל בתי העיר, לבין מציאות שנסגרו כל האולמות במדינה - בשני המצבים ישנו אונס שאינו מאפשר למשכיר למלא את חלקו בחוזה ולספק לשוכרים אולם, ואשר על כן השוכר פטור מלשלם את דמי השכירות, ואף זכאי להחזר.
מכאן אנו למדים, שבזמנים בהם משרד הבריאות אוסר לפתוח אולמות אירועים - דין האולמות כדין נשרפו בתי העיר, מכיוון וזו הנחייה לכלל האולמות, הרי שחלים על כך דיני מכת מדינה, והשוכר פטור מלשלם לבעל האולם, ואפילו אם כבר שילם - זכאי להחזר.
בזמן מגפת הקורונה אין אפשרות לפתוח אולמות אירועים. המשטרה לא מאפשרת להתכנס באולם. בעל אולם שפותח בניגוד להנחיות עלול לקבל קנס גבוה, ואם יפתח מספר פעמים - יתכן והוא עלול לאבד את רישיון העסק שלו, כך שאין אפשרות לערוך את השמחה באולם, וזה מקביל למקרה של בתי העיר שנפלו ולא ניתן להשתמש בהם, ולפיכך על בעל האולם להחזיר את המקדמה.
הסבר נוסף מדוע המזמינים זכאים לקבל החזר כספי: להסכם מצטרף תנאי מכללא, שההסכם יחול רק במידה ותהיה אפשרות לממש את ההסכם ולקיים את האירוע, לכן כאשר אין אפשרות לפתוח את האולם בגלל שיש מכת מדינה - המזמין פטור מלשלם.
יסוד זה נלמד מדברי החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק י), שביאר מדוע אם הבית נפל - השוכר לא צריך לשלם על המשך התקופה (למרות ששכירות חשובה כמכר). החזון איש בביאורו השני כתב: מסתבר שיש אומדנא שהצדדים התנו, שהסכם השכירות יהיה בתוקף רק כל עוד הבית קיים, אך אם הבית ייפול - השוכר לא יצטרך לשלם.
יסוד נוסף מובא בדרכי משה (בסימן שכא ס"ק א): בשכירות בתים אנו אומרים שבמכת מדינה - השוכר פטור מלשלם, כי הקרקע נשארת בחזקת המשכיר, והאחריות היא על בעל הנכס, לכן אנו אומרים שכל ההפסד יהיה על המשכיר, ולכן השוכר פטור מלשלם. נציין ששכירות אולם אינה דומה לגמרי לשכירות בית, (לשוכר בית יש יותר זכויות בבית מאשר למזמין אולם), ואם בשכירות בית האחריות היא על בעל הדירה - ק"ו שבהשכרת אולם האחריות היא על בעל האולם.
מדברי נתיבות המשפט (סימן רל ביאורים ס"ק א, יובא בהרחבה בהמשך) ניתן לראות טעם אחר לכך שהתובעים זכאים לקבל בחזרה את המקדמה. הנתיבות קובע שאדם שביצע עיסקה או רכש דבר מה, ועוד בטרם הייתה לו אפשרות ליהנות ממנו, אירע דבר היוצר אומדן ברור שהקונה לא היה מבצע את הרכישה אילו היה יודע עליו מראש - זכאי הקונה לבטל את הרכישה.
במקרה שלפנינו, התובעים הזמינו מהנתבע אולם ושירות קייטרינג, אך בטרם קיבלו את השירות אותו הזמינו, נאסרה פתיחת אולמות עבור אירועים באופן שברור לחלוטין שלא היו מעלים בדעתם לשלם אילו היו יודעים על כך מראש, ולכן הם זכאים לבטל את ההזמנה מדין מקח טעות.
אומנם המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ז) סבור, שאם השוכר שילם מקדמה, ואירעה מכת מדינה ("ברחו מחמת המגפה") - השוכר לא זכאי לקבל החזר. אך המחנה אפרים סייג זאת, בכך שמדובר במשכיר שממשיך להציע לשוכר לגור בבית למרות המגפה - "הא ביתא קמך" - כלומר הבית פתוח לפניך, הנך יכול להשתמש בבית. במקרה כזה, אם השוכר בחר שלא לגור בבית בגלל המגפה - עליו לשלם. אך בנידונינו בעל האולם לא יכל להציע לפתוח את האולם, כיוון שמבחינה חוקית המדינה אסרה עליו לפתוח את האולם. לכן המזמינים זכאים לקבל החזר.
צריך לציין, שדברי המחנה אפרים לא מוסכמים על הפוסקים. כאמור, הרמ"א (שם) פסק, שבמכת מדינה השוכר זכאי לקבל גם את המקדמה בחזרה. המנחת פתים (חו"מ סימן שכא סעיף א) אף כתב על דברי המחנה אפרים: "ודבריו תמוהים בעיני". המנחת פתים הוכיח מדברי קצות החושן (סימן שכב ס"ק א) שכתב בשם מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן שפח): "ואפילו כבר הקדים בשכירות - צריך להחזיר". כלומר במכת מדינה גם אם השוכר שילם את המקדמה - על המשכיר להחזיר את הכספים.
לסיכום: ישנן מספר סיבות מדוע ניתן לדרוש החזר כספי מבעל האולם:
כאשר אין כל אפשרות להשתמש באולם - השוכר זכאי לקבל החזר כספי. (רמ"א וט"ז).
תנאי מכללא שההסכם יחול רק במידה ותהיה אפשרות לממש את ההסכם ולקיים את האירוע. (חזון איש).
הקרקע נשארת בחזקת המשכיר, והאחריות על המבנה היא בעל הנכס. (דרכי משה).
מזמין שבכלל לא קיבל את השירות שהזמין - יכול לבטלו מדין מקח טעות. (נתיבות).
לסיכום: לפי הנחיות משרד הבריאות, לא היה ניתן לפתוח את האולם בתאריך בו היה אמור להתקיים האירוע. המזמינים לא קיבלו את השירות שהם הזמינו, ולפיכך יש להחיל על מקרה זה את הלכת מכת מדינה, והמזמינים זכאים לקבל את המקדמה שכבר שילמו לבעל האולם.
ב)- האם ההצעה החלופית מחייבת את התובעים בתשלום?
הנתבע טוען שהציע גם את המשטח בחוץ וגם את הטיילת. בנוסף הנתבע הסכים לפתוח את השירותים של האולם, וגם לארגן שירותים נוספים במבנה סמוך. לאחר בחינה ושיקול כל הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעים לא היו חייבים לקבל את הצעת הנתבע, וזה בגלל הסיבות הבאות:
בתאריך כ"א באייר תש"פ (15 במאי) - הממשלה החליטה (החלטה מספר 5070), שיהיה ניתן לקיים אירוע בחוץ בהיקף של עד 50 אנשים, עם מספר הסתייגויות: "המחזיק של המקום יווסת את כניסת האנשים למקום, לרבות עובדי המקום, כך בכל עת לא ישהו במקום אנשים באזור הפתוח לקהל ביחס של יותר מאדם אחד לכל 15 מטרים רבועים, ובלבד שמספרם יהיה פחות מהמספר הקבוע בהגדרת "התקהלות בשטח פתוח" שבסעיף 3א(ב) לצו בריאות העם". הצדדים נחלקו בניהם, האם בעל האולם יכל לעמוד בדרישות אלו, כך שעומדת לזכותם הספק, שיתכן וההצעה לא עמדה בדרישות החוק.
בגלל ההקפדה על מרחק של שני מטרים בין אדם לאדם - חל איסור על ריקודים: "המחזיק או המפעיל של המקום יקבע ויישם מנגנון למניעת התקהלויות והתקבצויות של השוהים במקום, ובכלל זה להתקבצויות לצורך ריקוד". זכותם של התובעים להעדיף לקיים את האירוע בגבעה אחרת מחוץ לישוב, ולאפשר ריקוד בצורת קפסולות לבני משפחה גרעינית.
על פי ההצעה של הנתבע, הריקודים היו אמורים להיעשות ברחבה מחוץ לאולם, אך לרחבה זו יש שיפוע קטן שמקשה על הריקוד, והתובעים לא רצו לגרום לקושי בריקודי השמחה של המשפחות הגרעיניות.
התובעים טענו שבהצעתו לקיים את האירוע בחוץ - הנתבע סירב לפתוח את הנוחיות של האולם מחשש לקנס, אומנם הנתבע טוען שכן הסכים. הנתבע בדיון הודה שעבד רק לפי הנהלים, כך שהיה אסור לפתוח את האולם כלל, גם לא את הנוחיות.
בעל האולם הודה שבתקופה זו, בכל אירוע ואירוע - הגיעה ביקורת משטרתית, שבחנה האם החוגגים עומדים בכללים. כמובן שהתובעים אכן שמרו כל הכללים, אך הם חששו שסטייה ולו הקלה ביותר תגרום לעצירת החתונה, ולנזק בלתי הפיך בשמחת החתן והכלה.
על פי ההצעה של הנתבע, חלק מהאורחים ישבו בטיילת של הישוב. התובעים סירבו לכך בגלל חשש מחוסר פרטיות, בקיום האירוע בחוץ מול עוברים ושבים.
בהסכם המקורי עלות מנה ל-300 מוזמנים היא: 130 ש"ח, אך בגלל הקורונה היה ניתן להזמין עד חמישים מוזמנים, כאשר למעשה הצדדים מזמינים מאה אנשים בשתי קפסולות. עלות מנה ל-100 מוזמנים היא: 200 ש"ח. (עליה של 53.8% במחיר המנה).
הנתבע לא נתן הצעה לקיים את האירוע באותה גבעה מחוץ לישוב.
לאור האמור, למרות שהתובע הציע הצעה לקיום האירוע החל מהזמן בו היה ניתן לקיים אירועים בחוץ (בתאריך כ"א באייר), עדיין הנתבעים יכולים לבטל את האירוע, כי הם סיכמו עם הנתבע על אירוע בתוך האולם, ולא על אירוע בשטח פתוח. בהסכם המקורי האירוע אמור להיות באולם עם כל השירותים שיש במבנה סגור, וכעת מוצע אירוע בשטח. את השירות שהם הזמינו הם לא קיבלו, כך שיש להתייחס להצעה החלופית כמו אל הסכם חדש, ולא ניתן לכפות על אחד מהצדדים חתימה על הסכם חדש עם תנאים אחרים לגמרי מההסכם המקורי.
מדברי נתיבות המשפט (סימן רל ביאורים ס"ק א) ניתן לראות טעם אחר לכך שהתובעים זכאים לקבל בחזרה את המקדמה. הנתיבות קובע שאדם שביצע עיסקה או רכש דבר מה ועוד בטרם הייתה לו אפשרות ליהנות ממנו, אירע דבר היוצר אומדן ברור שהקונה לא היה מבצע את הרכישה אילו היה יודע עליו מראש, זכאי הקונה לבטל את הרכישה. וכך כותב הנתיבות:
ובאמת בבית שקנה ולא היה ראוי ליהנות ממנו, ואח"כ בעוד שאין ראוי ליהנות אירע דבר שהיה בו אומדנא - המכירה בטילה... כיון דנעשה בעולם איזה דבר, שמחמת זה הוזל היין בכל המקומות שבמדינה זו, דדמי למכת מדינה - ודאי דאין לך אומדנא גדולה מזו דאדעתא דהכי לא קנה.
כלומר אם המזמין בכלל לא התחיל ליהנות ולהשתמש במה שקנה - יש אומדנא דמוכח שלא הזמין שירות ללא יכולת מימוש, ולכן המקח מתבטל.
מדברי נתיבות המשפט אנו למדים, שלמרות שהיה מותר לקיים אירוע בחוץ (במגבלות מסוימות), בכל זאת יכולים התובעים לבטל את ההסכם. התובעים הזמינו שירות מסוים (אולם שמכיל מאתיים משתתפים, עם אפשרות לרקוד וכו'), אך בזמן בו היה אמור להיות האירוע - לא היה ניתן לקבל את השירות אותו הם הזמינו, כי היה אסור לפתוח את האולם. הצעה חדשה ששונה באופן משמעותי ככל והייתה עולה - נחשבת להסכם חדש לגמרי. ממילא הנתבע לא יכול לכפות על התובעים לחתום על הסכם חדש. מכיוון שהנתבע אינו יכול לתת את השירות עליו הצדדים חתמו (כלומר אירוע באולם), יש לומר שהמקח בטל, והתובעים זכאים לקבל את המקדמה ששילמו.
לסיכום: הממשלה אישרה קיום אירועים בחוץ למעלה משלושה שבועות לפני אירוע בר המצווה, הנתבע העביר הצעה לקיום האירוע בחוץ. ובכ"ז התובעים זכאים לבטל את ההסכם מכיוון שהם לא קיבלו את השירות אותו הם הזמינו.
ג)- האם הייתה בהסכם התחייבות לשלם גם במקרה מגפה?
בהסכם שנחתם בין הצדדים נאמר: "על ביטול האירוע - פיצוי מוסכם של 35% מערך האירוע, אך לא פחות מ-10,000 ש"ח". כאשר מפורט בחוזה תנאי מסוים - התנאי מחייב את הצדדים, ככל תנאי שבממון תקף, ולכאורה התובעים לא זכאים לקבל את המקדמה, שהרי בהסכם נקבע שהמקדמה לא תחזור בכל מקרה.
אך יש לדחות זאת בגלל שני נימוקים:
ההסכם מדבר על אונס מצוי ולא על אונס נדיר ולא מצוי כלל. נציין, שאפ' בהלכות גיטין (אבן העזר סימן קמד סעיף א), בהן טענת אונס לא מתקבלת - בכ"ז טענת אונס לא מצוי - כן מתקבלת. הט"ז (אבן העזר סימן קמד ס"ק ד) הדגיש: גם אם הייתה אמירה מפורשת שלא תתקבל טענת אונס, בכ"ז יש לקבל טענת אונס לא מצוי. "ונראה לי, דבאותו דבלא שכיח כלל, אפילו אם אמר בפירוש אפילו אם יהיה אונס להוי גיטא - מ"מ מבטל הגט". ומכאן ניתן ללמוד, שגם כאשר יש אמירה מפורשת בהסכם, שלא תתקבל טענת אונס- הכוונה היא לאונס מצוי ולא לאונס נדיר.
גם אם ההסכם היה מתייחס לקורונה, ככל הנראה הצדדים היו מסכימים לאשר את החזרת המקדמה. שוחחתי עם מספר בעלי אולמות שציינו בפני, שהיום הם מציינים בהסכם שאם האירוע התבטל בגלל הקורונה - הם יחזירו את המקדמה. (ניתן עוד להוסיף, שזהו סוג של מנהג מדינה, שבקורונה מחזירים מקדמה, כי כעת מתברר שבעלי אולם מחזירים מקדמה).
הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יט הלכות ד-ה) כתב: מוכר חייב באחריות כלפי הקונה, אך הוא לא חייב על מקרי אונס. אומנם אם המוכר קיבל על עצמו אחריות גם אם יארע אונס - הוא חייב גם על מקרי אונס. אבל התחייבות זו חלה רק על מקרי אונס מצויים ולא על מקרי אונס נדירים, "שאלו וכיוצא בהן - אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה, וכל אונס שאינו מצוי - אינו בכלל התנאי הזה".
הרמב"ם (הלכה ו) הוסיף: "והוא הדין לכל תנאי ממון, שאומדין דעת הַמַּתְנֶה, ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועין שבכללן היה התנאי, והם שהיו בדעת הַמַּתְנֶה בעת שהתנה".
כלומר יש לבחון האם בשעת עריכת ההסכם על סוגי האונס השונים - הצדדים היו כוללים את האונס בחוזה, או שלא היו חוששים לאונס שהוא קיצוני ורחוק. אם הצדדים היו כוללים את סוג האונס בחוזה - האונס נחשב לאונס מצוי וכלול בהתחייבות, אבל אם מדובר על תרחיש לא סביר ועל אונס שלא היה ניתן לעלות על הדעת - אין זה בכלל ההתחייבות, ועל אונס כזה יש פטור, וכאמור הסיבה לכך היא מפני שהם לא חשבו על אונס זה, כך שלא הייתה דעתם להתחייב על אונס לא שכיח.
כמובן, שהתפרצות נגיף הקורונה נחשבת לדבר לא מצוי בכלל, כך שההתחייבות לשלם במקרי אונס - לא כוללת את הזמן בו יש הסגר בגלל הקורונה. מדובר במציאות קיצונית ונדירה, הצדדים לא העלו בדעתם התחייבות למצב זה, ולכן בכל המקרים בהם יש פטור מתשלום, הפטור יחול גם אם בחוזה כתוב שיש חובת תשלום באונס.
וכך פסק השולחן ערוך בסימן רכה סעיף ג: "...שאלו וכיוצא בהן, אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה". קורונה מוגדר כדבר פלא, כי מדובר באירוע של פעם במאה שנים, ומה שמוגדר כדבר פלא - לא נכלל בתנאי ההסכם.
לסיכום: ההסכם מתייחס לביטול הסכם בגלל אונס פרטי מצוי, ולא בגלל אונס כללי נדיר ואונס מצד בעל האולם. ולכן ההסכם לא מונע מהתובעים לקבל את המקדמה בחזרה.
ד)- פשרת החתם סופר
מנהג חלק מבתי הדין במכת מדינה, לפשר בין מעסיק לעובד, ולחייב את המעסיק לשלם לעובד מחצית משכרו. בתי הדין למדו פשרה זו מדברי החתם סופר (בספר הזיכרון עמוד נא):
"ורבו עתה המלמדים והתלמידים אשר שאלו לנפשם מה לעשות בדינם, בזמן זמנים שבועות הרבה שבטלו מלימודם, אם יתחייבו שכרם משלם? ואני בעניי אמרתי: דין תורה לא ידעתי, ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם, בלי ניכוי פרוטה, ואתם תבצעו הדין על דרך הפשר לשלם החצי, ויפסיד המלמד החצי".
החתם סופר עצמו שילם למלמדים שלו את שכרם בצורה מלאה, אך הנחה לרבים לפשר ולשלם רק חצי מהשכר.
החתם סופר עוד כתב:
"והנה הש"ך שם חלק עליו (על הסמ"ע), ודברי הש"ך ממהר"ם פאדוא נכונים מאד, כי נעלם מהסמ"ע דבריו שבסי' פו... ע"כ הואיל ומסברא נראה דמזל שניהם גרם - על כן עשיתי פשר מרצון שניהם וחפצם שיהיה ההפסד על שניהם, אבל דין תורה לא ידעתי, עד יבוא מי שלבו יותר שלם ויוציא דין לאמתו".
החתם סופר הדגיש שתי נקודות:
א)- אין הלכה כדברי הסמ"ע, שמעיקר הדין יש לשלם חצי, אלא מעיקר הדין יש לפסוק כדברי הש"ך, שמגיע לעובד את שכרו, ורק בגלל הפשרה ישלם חצי משכרו.
ב)- הפשרה צריכה להיעשות מרצון שני הצדדים.
החתם סופר התייחס לדיני עובדים ולא להזמנת שירות מאולם. יש מספר חילוקי דינים בניהם, כאשר החילוק המרכזי הוא שרק בדיני עובד ומעסיק נהוג לפשר כדעת החתם סופר, אך לא בקבלן, כי קבלן מתחייב לספק מוצר מוגמר, וכל עוד שהוא לא ביצע את התחייבותו - הוא לא זכאי לקבל את שכרו. (להרחבה עיינו: מחנה אפרים (הלכות שכירות פועלים סימן ב). בנוסף, החתם סופר התייחס לבריחה מסכנה, ולא למבנה שלא ניתן להשתמש בו.
למעשה, בנידונינו, התובעים הסכימו כפשרה להשאיר עשרים אחוזים מהמקדמה ברשות בעל האולם, ובית הדין מברך על הסכמת התובעים לפשרה זו.
לסיכום: התובעים הסכימו להשאיר עשרים אחוזים מהמקדמה ברשות בעל האולם, ובית הדין נותן לכך תוקף של פסק דין.
החלטות:
על הנתבע להחזיר לתובעים 80% מהמקדמה ששולמה עבור אירוע באולם שבוטל בגלל מגפת הקורונה.
הנתבע ישלם את הסכום בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.
ניתן להגיש ערעור על פסק הדין תוך 30 יום מהתאריך הנקוב עליו.
פסק הדין ניתן ביום חמישי י בכסלו תשפ"א 26 בנובמבר 2020
בזאת באתי על החתום:
הרב ישועה רטבי, דיין
