סמכות בית הדין בתביעת גירושין ביחס לבני חו"ל

עטרת דבורה חלק ג סימן א

להלן שני פסקי דין שכתבנו ביחס לתביעה שהוגשה על ידי אחד מבני הזוג, כשמקום המגורים הקבוע שלהם הינו בארה"ב. במקרה הראשון בית הדין קבע את סמכותו לדון בתביעה, ובשני הוחלט שלא לקיים את הדיונים כאן, והורה על דיון בבית הדין שבמקום מגוריהם.

פסק הדין הראשון

בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין, וניתן צו עיכוב יציאה מהארץ ביחס לבעל, ומנגד הוגשה תביעת הבעל לביטול עיכוב היציאה מהארץ.

האשה הגישה תביעת גירושין בבית דין זה, ולבקשת האשה ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ ביחס לבעל. בעקבות צו זה ובקשת הבעל להורות על ביטולו של הצו, התקיימו שני דיונים בשאלה המקדמית של סמכות בית הדין ביחס לבני זוג אלו.

בשני דיונים אלו, נידונו הטענות המקדמיות בשאלת הסמכות, הן בהיבט החוקי והן בהיבט ההלכתי. בדיונים הופיעו באי כח הצדדים והבעל, וכן האשה השתתפה בדיון באמצעות הסקייפ.

כעת עם השלמת סיכומי הטענות, להלן ההחלטה ביחס לשאלה המקדמית ביחס לסמכות בלבד.

מאחר שבית הדין ידון בתביעת הגירושין בכפוף לקביעת סמכותו הן עפ"י ההלכה והן עפ"י החוק, החלטה זו מתייחסת תחילה לשאלת סמכות בית הדין עפ"י ההלכה, ולאחר מכן לשאלת הסמכות עפ"י חוק.

א. סמכות בית הדין עפ"י ההלכה לדון בתביעת האשה לגירושין

הצדדים גרו יחד בארה"ב, ועפ"י ההלכה הפסוקה בשו"ע חו"מ סי' יד סעיף א', התביעה אמורה להתברר במקום מגורי הצדדים. וכן הוא עפ"י סעיף י'(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. דא עקא, שכל בתי הדין בארה"ב הדנים בתביעות גירושין הינם חסרי סמכות חוקית להוציא לפועל פסקי דין לחיוב הגירושין ובוודאי לכפיית הגירושין, גם לאחר שבית הדין פסק חיוב או כפיית גט, גם אם שני הצדדים יחתמו על שטר בוררות. ובכך בסופו של דבר מימוש פסק הדין שיינתן והוצאתו לפועל, מותנה בהסכמת הצדדים, מאחר שבית הדין נעדר יכולת אכיפה.

מבחינה עקרונית, בית דין חסר סמכויות אכיפה, הוא בית דין הלוקה בחסר מהותי.

יצוין לדברי האדמו"ר הזקן בקו"א להלכות שחיטה סי' א' סק"ז שכתב, ביחס לחובת הדיינים לחתום על פסק דינם בחינם, כדי שהזוכה בדינו יוכל להוציאו לפועל, וז"ל:

"גם שכר החתימה אינו היתר כלל, שאף שאמרו רז"ל שהדיין יכול ליטול שכר בעד חתימה על הפסק, היינו אם נוטל הפסק להיות בידו למשמרת, לפי שאינו רוצה לכופו עכשיו לקיים הפסק שכך יפה לו. אבל אם נוטל לראיה לפני המנהיגים שיכופו לקיים הפסק, חייבים הדיינים לחתום בחנם אם אינו שכר בטלה דמוכח כדלקמן, כמו שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק אם יש לאל ידם, בחרמות ונידוים ולצוות לשוטרים, שזהו עיקר מצות הדיינים, כמו שכתוב שופטים ושוטרים כו'".

הרי שהאדמו"ר הזקן קבע שעיקר מצות הדיינים היא החלק של הוצאה לפועל של פסק הדין, והמעשה שיש בו הוצאה לפועל ואכיפת פסק הדין, חייב להיעשות בחנם כי זהו עדיין חלק מהותי ממצות בצדק תשפוט עמיתך.

ועפ"י יסוד זה, האור החיים עה"ת בתחילת פרשת שופטים, כתב, שבהיעדר יכולת אכיפה אין את מצות מינוי השופטים, וז"ל:

"טעם השוטרים אמרו בפסיקתא ר"א בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים, ע"כ. הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים. ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים, והשופטים אינם יכולים לכופם, אין חיוב במינוי השופטים".

הרי שהיכולת לאכוף את פסק הדין היא חלק מהותי מבית הדין, וכשבית הדין חסר יכולת כזו, הוא בית דין חסר, וביחס אליו לא נאמרה מצוות "שופטים ושוטרים תתן לך".

ב. יש שהוכיחו מהסוגיא במסכת מועד קטן דף יד ע"ב שאין לבית הדין לשבת בדין, בהיעדר סמכות אכיפה. בגמרא נאמר:

"מנודה, מהו שינהוג נידויו ברגל. אמר רב יוסף תא שמע דנין דיני נפשות, ודיני מכות, ודיני ממונות. ואי לא ציית דינא  משמתינן ליה. ואי סלקא דעתך אינו נוהג נידויו ברגל  משומת ואתי מעיקרא אתי רגל דחי ליה, השתא משמתינן ליה אנן. אמר ליה אביי ודלמא לעיוני בדיניה".

בספר שו"ת עזרת ישראל (להג"ר ישראל איסר שפירא) סי' קטו, כתב:

"עובדא בא לפני, כמה פעמים, שבאו שני בע"ד לדין, וטען האחד שאין ברצונו להתדיין אלא א"כ יעשו תוקף עפ"י קאמפראמיס או על ידי השלשה שכל מי שיזכה בדינו יהיה בשני מוכרח לקיים ... והשני השיב אין ברצוני לעשות בטוחות ואיני מבקש ממך בטוחות, רק נדון כן ואם אתחייב אקיים גם בלי הכרח. ובעיני היה ג"כ קרוב לשמוע שאם יתחייב הראשון בדינו ולא יהיה תוקף עפ"י דיניהם, לא יאבה לשמוע".

בתשובתו פסק שאין לבית הדין להיזקק בדינו אם אין בידם אמצעים לאכוף את פסק הדין, והביא לכך ראיה מהסוגיא במסכת מועד קטן, וז"ל:

"כיון שבעו"ה רבו עתה המתפרצים אשר לא יאבו לקיים, אין הבי"ד מחוייבים להזדקק כל עוד שלא יעשו כנימוס המדינה עפ"י קאמפראמיס או כדומה. ובימי חורפי שמעתי ממו"ר הגאון ר"י בכרך זצ"ל שדן ג"כ כן, והביא ראיה מדברי הגמרא מו"ק י"ד מנודה מהו שינהוג נידוי ברגל. א"ר יוסף ת"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות, ואי לא ציית דינא משמתינן ליה. ואי ס"ד אינו נוהג נידויו ברגל, משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה, השתא משמתינא ליה אנן עכ"ל הגמ'. ואם נימא דגם במקום שאין אנו יכולים לכופו לקיים הפסק, מ"מ מחוייבים אנחנו לדון דינא, א"כ מאי ראיה מייתי הגמ' מזה דדנין ברגל דנוהג נידוי, דילמא משום הכי אנו דנין דאולי יקיים הפסק מרצון, אבל לעולם אם לא ירצה לא ננדה אותו. אלא ודאי מוכח מזה דכל עוד שאין בידינו להכריחו לקיים אין אנו מחוייבים לדון. וא"כ עתה שאין בידינו להכריחו בשום אופן רק על פי קאמפראמיס או השלשה, שפיר מחוייבים הצדדים לעשות על פי נימוסי המדינה אחרי שיש חשש שלא יקיים אחד הצדדים בלא זה".

וכעין זה באבני נזר חחו"מ סי' א', וסוגיא דעלמא שבית הדין נמנע מלשבת בדין תורה בדיני ממונות בטרם שני הצדדים יחתמו על שטר בוררות ודנים כלא ציית דינא את המסרב לחתום בשטר בוררות המעניק סמכות לבית הדין, עיין אלף לך שלמה חו"מ סי' א', מהרש"ם ח"ג סי' קס"ה ובהשמטות, שו"מ תליתאה ח"ג סי' קכה, נאות דשא סי' נא, אוריין תליתאה סי' קיג ובר ליואי חו"מ סי' א'.

עפ"י האמור נכתבו כמה פסקי דין הקובעים שבדין תורה בתביעת גירושין, כשבית הדין במקומם של הצדדים נטול סמכויות אכיפה, עליהם לקיים את הדיונים בפני בית הדין בארץ לאחר שאחד הצדדים הגיש תביעה לגירושין.

הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל בפסק דין מבית הדין הגדול, שבספר משפטי שאול סי' מב, כתב, וז"ל:

"אמנם לו היה במקום מגוריו של המשיב בחוץ לארץ בית דין קבוע מוכר אשר פסקיו ניתנים לביצוע, יתכן שאי אפשר היה לחייב את המשיב לבא כאן להתדיין. אולם בית דין כאמור איננו שם, וגם אם יסכים המשיב להתדיין לפני דיינים בחוץ לארץ ויחתום מראש על כך, אין ערובה שלא יחזור בו, גם אחרי מתן פסק דין אם לא ימצא חן בעיניו, ולא תהיה אז כל אפשרות לאלצו לציית לפסק הדין.

ואם כך, הרי כפוף הוא המשיב להתדיין לפני בית דין מוסמך ומוכר בישראל, ככל יהודי אחר תושב ישראל הכפוף להתדיין לפני בית דין זה, הן אם הוא רוצה הן אם לאו".

עד כאן מפסק הדין,  וכעין זה בתשובת ישכיל עבדי חלק ו' חו"מ סי' א' סק"ג.

וכן בתיק ערעור מבית הדין הגדול מס' תש"ל/136 (לא פורסם). בהרכב הרבנים הגאונים הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל והרב שאול ישראלי זצ"ל פסקו כי אף שהאשה גרה בגרמניה, מקום הדיון והסמכות תהיה בבית הדין הרבני תל אביב, ואלו דבריהם:

"שכלל זה שהתובע הלך אחר הנתבע נאמר רק באופן שבמקום הנתבע קיים בית דין שיש לו סמכות לפסוק בענין ולאכוף את פסק הדין, מה שאין כן במקרה דנן שלא קיים במקום מגוריה של המערערת כיום בית דין שיש לו סמכות לדון ולפסוק בענין..."

והובאו הדברים בהחלטת ביה"ד הגדול מיום י' ניסן תשע"ו (18/04/2016) בתיק 1070300/3, וכך היא מסקנתו.

וכן בפד"ר כרך ו' עמ' 277 כתבו:

"איתא בחו"מ סימן י"ד ס"א שאם אחד מבעלי הדין אומר שרוצה להתדיין בפני בי"ד הגדול כופין את הבעל דין השני ללכת עמו ולהתדיין בפני בי"ד הגדול. בנידוננו, שהנתבעת נמצאת בקנדה - מקום שאין סמכות חוקים לרבנים בעניני אישות, ולעומת זה כאן, זכינו בע"ה שיש לבתי הדין הרבניים סמכות חוקית לדון בעניני אישות, ולפיכך בין דין רבני כאן, יש לו לענין זה דין של בית דין גדול לגבי בי"ד במקום אחר שאין לו סמכות חוקית. ועיין בשו"ת נאות דשא סימן נ"א שכתב: מי שאומר שרצונו לדון אלא שאין רצונו לכתוב שטרי בוררין דזה ברור דהוי מסרב כאילו אינו רוצה לדון כלל, עכ"ל. וכן נוהגים היום בבתי הדין.

ולא עוד שהוסיף בשו"ת נאות דשא שם (סי' נ"א): ועוד אנו אומרים דכיון דבכל עת שרצה לדון לא רצה רק שיכתבו שטרי בוררין שידונו דין תורה ותיבת קאמפראמעש לא יהי' נזכר כלל, א"כ הו"ל כאילו לא רצה לדון כלל כיון שהדבר ידוע אותו שכתוב לשון דין תורה בשטרי ברורין ולא לשון קאמפראמעש, אותו הדין בטל לגמרי א"כ הו"ל מסרב גמור.

וכוונתו לומר: שבהיות שהנתבע לא רצה לכתוב בשטר הבוררות מילת קאמפראמעש - שהיא הנותנת במקום ההוא תוקף חוקי כלפי השלטונות לדיון, הו"ל כמסרב לעמוד בדין תורה.

ולכן, אף על גב שכתב הרמ"א בחו"מ שם סי' י"ד: אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בי"ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבי"ד אחר כי אין לנו עכשיו בי"ד הגדול או בית הועד - זה רק משום דבזה"ז שני בתי הדין בשני המקומות שוים, ואין סיבה מיוחדת להעדיף בי"ד שלא במקום הנתבע, וכמ"ש לעיל בשם שו"ת שיבת ציון, אבל כשיש לבי"ד מסוים סמכות חוקית שיכול להכריח הנתבע להתדיין בפניו ופסק דינו ניתן להוצאה לפועל, הרי דבר זה מעניק לו לענין זה עדיפות לגבי בי"ד במקום אחר שאין לו סמכות זו".

עד כאן מפסק הדין.

ובפד"ר כרך י"ג עמ' 263 כתבו:

"עכ"פ, גם לפי ההלכה שהתובע הולך אחר הנתבע - ולפי כל ההסברים - יש מקום בנידוננו לקבוע את מקום המשפט בישראל. וראה במהרשד"ם (חו"מ סימן שפ"ו) בנידון ראובן שהיה דר בשאלוניקי והיו אנשים מפקידים אצלו סחורות, ולאחר מכן התיישב בפראנקיא, ושמעון אחד [עמוד 264] מתושבי שאלוניקי תובעו לדין ומבקש להתדיין עמו במקומו, ולא במקום מגוריו של ראובן. והביא המהרשד"ם דברי תרומת הדשן (שהובאו ברמ"א חו"מ ע"ג, י'), והוסיף: "למדנו מדבריו שאפילו שיאמר דציית דינא אם יש לחוש שיוכל להשמט או לדחות או להתעלם שאז יש לבי"ד בדין גמור לעכב. וא"כ בנדון דידן הדבר מפורסם בזמן הזה שהדרים בפראנקיא או עומדים שם קשה מאוד להשיג דין עמהם ויש להם כח לדחות". מטעם זה ומטעמים נוספים הסיק המהרשד"ם כי על הנתבע להתדיין בעירו של התובע בשאלוניקי.

והן הן הדברים בנידוננו. אין לרבני שבדיה כל סמכות, ובקלות יוכל הנתבע להשתמט מדיון שם או לדחות או להתעלם, משא"כ בישראל שיש תוקף מלא לבתי הדין ואין שום יכולת להשתמט או לדחות, על כן, יש לנתבע ללכת אחר התובעת".

עד כאן מפסק הדין הנזכר, וכעין זה בפסק דינו של בית הדין האזורי בצפת מיום ז' אב תשס"ב שבספר עטרת דבורה ח"ב סי' ח'.

ג. אמנם כשבית הדין נוכח שאין יסוד להניח שהבעל הנתבע אינו ציית דינא, בית הדין יורה לצדדים לקיים את הדיונים במקומם, ולא יטריחו אותם לדיונים כאן בארץ. לא כן בנידון דנן, שכעת הבעל בארץ וקיים חשש רציני שבכוונת הבעל לעגן את אשתו, ולא יציית לפסק דין לגירושין שיינתן בבית דין שבמקום מגוריו.

שיקול דעת כזה כבר נקבע בפוסקים. יצוין לתרומת הדשן סי' ש"ה שכתב:

"אם עיני הדיינים רואות, דראובן איניש דציית דינא הוא ואין לו כח להשמט מתחת ידי בית דין שבעירו או הסמוך לו ולא יוכל לדחות וכו', בכי האי גוונא לא יוכל שמעון לעכב הפקדון, כיון שהתובע הולך אחר הנתבע, אבל אם עיני הדיינים רואות דליתנהו בראובן כל הני מילי שפירשנו לעיל, ויש לחוש וכו' שלא יוכל להשיג דין ומשפט מראובן, מחוייבין בי"ד לעכב הממון מיד, בדין גמור, עד אם ירצה ראובן וכו' צריך לדון עם שמעון בעירו ובבי"ד שלו".

וכתב מהרשד"ם סי' קג וסי' שפו:

"למדנו מדבריו שאפילו שיאמר דציית דינא, אם יש לחוש שיוכל להשמט או לדחות... שאז יש לבי"ד בדין גמור לעכב".

והוסיף מהרשד"ם:

"וא"כ בנידון דידן, הדבר מפורסם בזמן הזה שהדרים בפרנקיא או העומדים שם, קשה מאד להשיג דין עמהם, ויש להם כח לדחות עד שצריך התובע לפעמים להוציא מנה על מנה... על ראובן מוטל לבא לעמוד בדין".

הרי מדבריו, וכפי שמבאר דברי ה"תרומת הדשן", אם יש לחוש שיוכל להישמט, יש לעכב בעדו שיבא לדון בעיר התובע, וכפי שכתב ה"תרומת הדשן" ש"אם עיני הדיינים רואות שהוא ציית דינא, באופן זה עליו ללכת אחרי הנתבע, ואם עיני הדיינים רואות שאין הדבר כך, יש לעכב עד אשר יבא לדון בעיר התובע", לפיכך כתב מהרשד"ם, הואיל והדבר מפורסם שבפרנקיא קשה להשיג דין עמהם, לכן על ראובן מוטל לבא לעמוד בדין.

הרי שחשש מוצק שהנתבע לא יציית לדין, מצדיק חריגה מההלכה הידועה ביחס לסמכות המקומית. גם בנידון זה התעורר חשש זה בשני הדיונים, שלאחר שמיעת טענות הצדדים בית הדין נוכח ששני הצדדים נחרצים ברצונם להתגרש. מלבד זאת, הבעל בעצמו הגיש תביעת גירושין בבית דין בפלטבוש של הרב יהושע צבי שפירא שליט"א וגם האשה תבעה גירושין, ובנסיבות אלו הוצע לבעל לתת גט ללא דיחוי, אך הבעל סירב ולא נשמע טעם שלא ייעתר להצעה זו. להלן מפרוטוקול הדיון בסיום הדיון הראשון:

"בית הדין: מדוע לא לסיים בהסכמה.

האיש: אשתי התעללה בי התעללות קשה היא הכתה אותי מכות נמרצות היא הכתה אותי עד זוב עברתי אירועים נוראים ממנה.

בית הדין: תתבע אתה גירושין.

האיש: מאה אחוז היא מאד מניפולטיבית גם אמא שלה היתה כזו. כעת זו התעללות שלה בי במשך שנה זה אירע כעת אני במצב חירום אני מנהל משרד ... המשרד היה סגור עד לאחרונה וכעת המשרד חוזר לפעילות מלאה בעל הבית לא מוכן להמתין. אין לי היכן להיות בחג הקרוב.

בית הדין: אתה רוצה להתגרש והיא רוצה להתגרש תתגרשו בהסכמה".

עוד יצוין כי מדברי הצדדים שנאמרו בשני הדיונים, עולה שאין יסוד לטענה שעלתה בכתבי טענות הבעל שלאחר שהוגשה התביעה לבית הדין "נטעי גבריאל" חזרו לחיים משותפים ולמעשה האשה זנחה את תביעתה. אלא האשה הבהירה שכחלק מהמאמץ מצידה להביא את הבעל להסכמה לתת גט היא הסכימה לשהות עמו תחת אותה קורת גג למען הקשר שלו עם הילדים אך ללא יחסי אישות.

כבר לפני כשנתיים האשה תבעה את הבעל בבית הדין "נטעי גבריאל" של הגאון רבי גבריאל צינער שליט"א, והבעל התחמק מלהתייצב.

באישור שנשלח לבית הדין על ידי כבוד האב"ד, נכתב:

"זה כשנתיים מבקשת האשה לקבל גט פיטורין מבעלה, והבעל מתחמק מלבוא לבית דין, וכבר אשתקד סוכם בין הצדדים על תאריך שהבעל יתייצב בבית דין שלנו אך הבעל לא הגיע, והניסיונות להתקשר אליו נכשלו. נעשו כמה ניסיונות והשתדלויות באופנים שונים להגיע אל הבעל ולהשפיע עליו שיבוא לבית הדין, אבל הבעל תמיד מתחמק. מתקבל הרושם שהבעל מתכוון להחזיק את אשתו בכבלי עיגון לעולם. על כן באתי לבקש ממעכת"ר ולחזק ידיכם שחלילה ליתן לבעל להתחמק ולחזור לחו"ל קודם שהסכסוך על דבר נתינת הגט יסודר. כי בחו"ל אין הרבה סיכויים שהדבר יסודר כפי שכבר הוכיח הניסיון איתו".

ד. מלבד האמור, יובהר: אם בית הדין נוכח שהבעל מעגן את אשתו, בנסיבות כאלה ההלכה הפסוקה היא שאין לדקדק בכללי הסמכות המקומית, ואף אין הכרח בהתייצבות אישית של האשה במקומו של הבעל. בנסיבות אלו, בית הדין במקומו הנוכחי של הבעל רשאי לחייב ואף לכפות הבעל בגט כדי להציל את אשתו מעיגונה, גם בטרם התקיים הליך משפטי מקובל בדרך של "שמוע בין אחיכם".

הלכה זו התבארה בתשובת הרשב"ש סי' מ"ו, שם כתב:

"מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אעפ"י שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר.

ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אעפ"י שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון. ותדע לך שהרי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא, ובעדות אשה מעשים בכל יום שמקבלים. וכן נראה פשוט מכמה מקומות מהמשנה ומהגמרא.

ונראה לי שהטעם הוא כי כל ישראל בעלי דין בכל דבר שמסור לערוה, וגם בדבר העונות דנפיק מיניה חרבא שהרי כמה חללים הפילה ורבים ועצומים עד הארץ הכריעה והשפילה, ופריצי עמנו פרצות פרצו, וזנו ולא יפרוצו. וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות. הלכך הוו להו בעלי דין בדבר בקבלת עדותם, וכן בתביעתם לענייני גט אעפ"י שלא תבעתו האשה, דכלהו הוו בעלי דין בדבר".

עיין עוד בספר אבני נזר אה"ע סי' רלח סק"כ ובספר דבר שמואל להגאון רבי שמואל עמאר זצ"ל חלק אה"ע סי' מד ובספר משנה הלכות חלק יז סי' פב שהביאו מתשובת הרשב"ש.

הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל בפד"ר חלק ב' עמוד 35 באר את דינו של הרשב"ש וכתב:

"הרי שאף שנידון הרשב"ש הוא בעיקרו ענין שבין אדם לחברו, סכסוך בין בעל ואשתו, וכלל הוא שבריב שבין אדם לחברו אין לביה"ד לדון בלי תביעה, אבל הואיל ויש כאן ענין עגון, ועיגונה של בת ישראל הוא דבר כללי ולא פרטי, וכל ישראל וביה"ד בראשם חייבים לדאוג לכך שבת ישראל לא תתעגן, כל ישראל וביה"ד הם בעלי דין והם התובעים, והרי זה ממש כאילו תבעה האשה בעלת הדין בעצמה".

על כן בנסיבות שביה"ד נוכח עוד בטרם הדיון בין הצדדים ועוד בטרם התקיים הליך של "שמוע בין אחיכם", שבפנינו בעל המעגן את אשתו, אז בטלות הלכות הסמכות המקומית של מקום הדיון. יתרה מכך, אף בנסיבות שהושלמו התנאים לכך ניתן לכפות הבעל בגירושין בלא התייצבות האשה לדיון, ובלא שהתקיים הליך של "שמוע בין אחיכם". זאת מאחר שהתברר לביה"ד שהבעל מעגן את אשתו, כגון שנוכחנו שהבעל ברח ממקום מגוריו עם אשתו, בנסיבות אלו כל ישראל הם בעלי דין, כי "עיגונה של בת ישראל הוא דבר כללי ולא פרטי, וכל ישראל וביה"ד בראשם חייבים לדאוג לכך שבת ישראל לא תתעגן".

דברי הרשב"ש נאמרו בנסיבות מובהקות שבית הדין נוכח שבפנינו בעל המעגן את אשתו, ולא נאמרו בנסיבות שלא ניתן לקבוע שהבעל מעגן את אשתו כל עוד לא התקיים דיון משפטי בהתאם לכללי ההלכה, ובלא שהתקיים הליך נכון של "שמוע בין אחיכם". בנסיבות אלו, בעת הזו לא ניתן לקבל טענה בעלמא שהבעל לא יתן גט לעולם ויעגן האשה, וכיוצ"ב.

בנידון הרשב"ש, עיגון האשה היה ברור וידוע לכל וביה"ד נוכח שהבעל נטש את אשתו ועבר להשתקע בעיר אחרת במקום מרוחק, ואין בכוונתו לשוב לביתו במועד קרוב, ובכך בפנינו מקרה מובהק של בעל המעגן את אשתו.

בנידון דנן הגם שמהמכתב שהתקבל מבית הדין במקומו של הבעל, עולה שיש מקום לדינו של הרשב"ש כבר כעת.

העולה מכל האמור, בית דין הדן בתביעת גירושין בלא סמכות אכיפה, הוא בית דין הלוקה מאד בחסר, אך כל עוד אין יסוד להניח שאחד מבעלי הדין לא יציית לדינו, ואין חלופה אחרת של בית דין בעל סמכויות אכיפה, הרע במיעוטו הוא שהדיונים יתקיימו בבית דין כזה. אך כשהבעל כבר נמצא בארץ, וקיים יסוד לחשש שאחד הצדדים יסרב לציית לפסק הדין, ופסק הדין ישאר חסר ערך, זכותה של האשה לדרוש שהדיונים יתקיימו כאן בארץ בפני בית דין שיש לו סמכויות אכיפה.

מקרה זה אינו דומה למצב שבו שני הצדדים שוהים בחו"ל וסמכויות בית הדין אינם רלבנטיות ביחס לבעלי דין שאינם בארץ.

ה. סמכותו של בית הדין עפ"י החוק

ביחס לשאלת סמכותו החוקית של בית הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין שלפנינו, יצוין שהבעל הנתבע הינו אזרח ישראל אשר מתגורר בארה"ב, ואילו לאשה אין אזרחות ישראלית.

בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי"ד רבניים"), נכתב: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". מאחר שאין שני בני הזוג אזרחי המדינה, הרי שתנאי היסוד בסעיף זה אינו מתקיים, ולא ניתן לדון מכוחו בעניינם של הצדדים.

כך גם ביחס לסמכות בית הדין לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אשר מביא שש חלופות לסמכות בית הדין לדון "בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה", אף אחת מהן אינה עונה למצבם של צדדים אלו, אחר שלאשה אין אזרחות ישראלית ומקום מושבו של הנתבע, לפי העולה מכתבי הטענות אינו בישראל, ו"מושבם המשותף האחרון של בני הזוג לא היה בישראל".

אמנם האשה טענה כי לאיש זיקות רבות לישראל אשר יכולות להוות לדבריה תחליף לדרישה שמקום מושבו ומגוריו של הבעל הנתבע יהיה, אך אין מקום וצורך במסגרת זו להיכנס לבחינת טענותיה אלה במישור העובדתי, משום שטענת ה'זיקה לישראל', הינה יציר פסיקת בתי המשפט על פי פסיקות אלה, רלוונטית רק לדרישת הנוכחות בישראל, הנדרשת מבני הזוג לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שיהיו בישראל בעת הגשת התביעה, כפי שכתב זאת ביהמ"ש בע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ו' ורבר נ' מ' ורבר ואח', פ"ד נב (5) 817 (1998):

"לכן נראה לי, כי לצורך הקמת סמכותו של בית דין רבני בישראל לפסוק גירושין נגד נתבע שהוא אזרח ישראל, יש לפרש את המילה "בישראל", שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין, כדרישה לזיקה בין הנתבע לבין ישראל, אך לא בהכרח כדרישה לתושבות בישראל".

וראו לעניין זה פסק דינו של הרה"ג שלמה שפירא שליט"א, בביד"ר נתניה תיק 1020067/1 (2015), אשר הרחיב בביאור דרישת הנוכחות לפי סעיף 1 לחוק והוכחת ה'זיקה' והנוכחות הקונסטרוקטיבית. אך בסעיף 4א המחוקק קבע בצורה מפורשת והבהיר בסעיף 4א(ו) לחוק בתי דין רבניים, כי "לענין סעיף זה (=סעיף 4א), 'מקום מושב', של אדם - המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל". מאחר שלא די ב"זיקה" לארץ אלא שמרכז חייו בארץ, נראה כי אין חולק על כך ש'מרכז חייו ומקום מגוריו הרגיל' של האיש הנתבע אינו בישראל. 

עתה נפנה לבחון האם במקרה זה ישנה סמכות לפי תיקון 4 לחוק, אשר הוסיף את סמכות בית הדין לדון מכוח סעיף 4ב1 לחוק בתי דין רבניים, במקרי עגינות חו"ל, כפי שפותח הסעיף בסעיף קטן (א) הקובע:

(א)  בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1 וסעיף 4א, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעת גט לפי דין תורה שהגישה אשה יהודיה נגד אשה היהודי, אף אם לא מתקיימות לגביהם הזיקות המנויות בסעיף 4א(א), ובלבד שהנישואין נערכו על פי דין תורה והאשה לא קיבלה גט מנישואין אלה בבית דין מחוץ לישראל, ומתקיים אחד מאלה:

(1)  [... ]

(2) האשה הגישה בקשה לעריכת גט לפי דין תורה לבית דין מחוץ לישראל והאיש לא התייצב לפני בית הדין במשך ארבעה חודשים מיום שזומן על ידי בית הדין כאמור;

(3) [... ]

במקרה שלפנינו אכן עולה מטענות הצדדים, מהראיות שהוצגו לפנינו ומהדיונים שנערכו בהשתפות הצדדים ובאי כוחם, כי אכן האשה הגישה תביעת גירושין כנגד האיש 'לפי דין תורה' בבית דין "נטעי גבריאל", בארה"ב, וכי האיש סירב להתייצב בפני בית הדין במשך ארבעה חדשים מיום שזומן על ידי בית הדין, ומכתבו של האב"ד הובא לעיל.

לסמכות לפי סעיף זה ישנה דרישה נוספת, בסעיף קטן (ב), להגשת החלטות של בית הדין מחוץ לישראל אשר דן בעניין הצדדים המעידות על הנסיבות שבעניינם התעורר הצורך להגשת התביעה לבית הדין בישראל לפי סעיף זה:

"(ב) לתביעה המוגשת לפי פסקה (2) או (3) של סעיף קטן (א), תצורף החלטת בית הדין מחוץ לישראל בדבר התקיימות הנסיבות שבשלהן התעורר הצורך בהגשת תביעה לגט לבית הדין הרבני בישראל, אלא אם כן בנסיבות העניין יש קושי לצרף החלטה כאמור".

ותנאי זה מתקיים במכתבו של אב"ד בית הדין "נטעי גבריאל", הנזכר לעיל.

המחוקק הוסיף לסעיף זה עוד שני תנאים מצטברים, בסעיף (ג), אשר בלעדיהם לא יהיה לבית הדין מוסמך לדיון בעניינים של הצדדים:

"(ג) לא ידון בית דין רבני בתביעה כאמור בסעיף קטן (א) אלא אם כן התקיימו תנאים אלה:

(1) כתב התביעה הומצא לנתבע בישראל או שהנתבע נמצא בישראל במועד הגשת התביעה, ובלבד שכתב התביעה הומצא לו כדין;

(2) אם בני הזוג נישאו גם על פי הדין החל במדינת חוץ - בני הזוג גרושים לפי אותו דין; ואולם אם התקיימו נסיבות מיוחדות המקשות על עריכת גירושין כאמור במדינת חוץ, די בכך שהוגשה תביעה לגירושין לבית משפט מוסמך במדינת חוץ, והתובעת פעלה בשקידה ראויה לעריכת הגירושין כאמור".

לגבי הדרישה הראשונה שכתב התביעה יומצא לנתבע בישראל - אכן אין חולק על כך שהאשה עמדה כנדרש בתנאי זה. השאלה היא האם התנאי השני התקיים. בני הזוג במקרה דנן אכן נרשמו כנישואין על פי הדין החל במדינתם בארה"ב ובמועד הגשת התביעה אכן הצדדים לא היו גרושים ואף לא הוגשה על ידי האשה תביעת גירושין אזרחיים. אך חשוב לציין לעניין זה, כי התיקון לחוק שאנו דין בו הוא למעשה חוק חדש שעדיין אינו ידוע על רכיביו ותנאיו השונים, לא פה בישראל וכל שכן לא מחוץ לישראל כארה"ב ואירופה. לכן, העובדה שהאשה נהגה כפי המקובל בציבור שאליה הם משתייכים, ופנתה תחילה להשגת הגט ההלכתי, יכולה להוות במסגרת נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה משום "נסיבות מיוחדות המקשות על עריכת גירושין כאמור במדינת חוץ". מעבר לכך, מיד כאשר האשה התוודתה לצורך החוקי לפי הוראות הדין הישראלי החדש, על הגשת תביעת גירושין בעניינם, היא פעלה ללא דיחויי להגשת תביעת הגירושין האזרחית במדינתם בארה"ב, ועל כל יש בכך לדעת בית הדין "פעולה בשקידה ראויה לעריכת הגירושין".

לאור כל האמור בית הדין מחליט: בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת הגירושין שהגישה האשה.

הצדדים מוזמנים לדיון נוסף ובדיון זה תידון תביעת הגירושין לגופה, ויתקיים ביום ...

בשלב זה בנסיבות הנוכחיות  בית הדין מאשר את קיומו של הדיון הקרוב  במעמד הבעל וב"כ וכן ב"כ האשה, כשהאשה תשתתף בדיון באמצעות הסקייפ במתכונת שכבר הוסדרה בשני הדיונים הקודמים.

פסק הדין השני:

הצדדים גרו רוב שנות הנישואין, כאן בארץ, אך בשנים האחרונות גרים בארה"ב, במאנסי, ובפנינו תביעת האשה לגירושין המבקשת שהדיונים יתקיימו בבית הדין כאן בארץ, שלו סמכויות אכיפה ביחס לצדדים, ולא בבית דין של תורה במקומם הנעדר סמכויות אכיפה.

פסק הדין דלהלן מתייחס לשני ההיבטים, ההיבט החוקי וההיבט ההלכתי. ובפסק הדין נכתב:

לאחר העיון בכתבי הטענות לרבות בסיכומי טענות הצדדים, אין חולק ששני הצדדים אזרחים ישראליים, שגרו בישראל תשע שנים, ורק בששת השנים האחרונות גרים בארה"ב.

מאחר שבית דין זה מקבל את סמכויות האכיפה מכח החוק, הרי ככל שהדבר נוגע להחלטה בשאלה המקדמית אודות סמכות בית הדין, עלינו לבחון את הסמכות הן מההיבט ההלכתי והן מההיבט החוקי. ונקדים לקבוע את סמכות בית הדין מההיבט החוקי.

על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), מותנית סמכותו של בית הדין לדון בעניני נישואין וגירושין, בהיות בעלי הדין: "יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה".

בנידון דנן הצדדים אזרחי המדינה וכעת אין מתגוררים בישראל, אך התגוררו תשע שנים בארץ וכן להם נכסים בארץ, נכסים עליהם יש לדון אליבא דטענת התובעת, והכחשת הנתבע בנקודה זו לא התבררה.

והשאלה העיקרית שעלינו לקבוע היא מהי הפרשנות לביטוי "יהודים בישראל" שנקבע בחוק. הנתבע טוען שמקום מגוריהם הנוכחי אינו מאפשר לקבוע את סמכות בית הדין עפ"י סעיף 1, והתובעת טוענת שהמושג "בישראל" התפרש בצורה גמישה יותר, ודי בזיקה חזקה לארץ.

ויצוין לפסק הדין בבג"ץ 1480/01 מאלינה אסתר חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים נה (5) 214, וכן הוא בבג"ץ 8754/00, רון נ' ביה"ד הרבני הגדול (להלן - בג"ץ רון) פ"ד נו(2) 625) שבו נכתב:

גישה זו שנקבעה בפסקי דין אלו ולפיה די בזיקה משמעותית של הצדדים לארץ, מקובלת עלינו, ועפ"י דרך זו בנידון דנן שהצדדים גרו בארץ יחד תשע שנים, להם קרובי משפחה בארץ, לבעל אין אזרחות אחרת מלבד האזרחות הישראלית,  ומהעולה מכתב התביעה להם נכסים בארץ, והכחשת הבעל בנידון זה טרם התבררה. בנסיבות אלו קיימת לצדדים זיקה אמיצה לארץ, ודי בזיקה זו על מנת שסעיף א' לחוק שיפוט בתי הדין יחול עליהם.

על כן מהבחינה החוקית, בית הדין קנה סמכות לדון בתביעת הגירושין ובתביעה לחלוקת הרכוש, מכח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין.

אך כל האמור ביחס להיבט החוקי בלבד. אך עפ"י ההלכה הפסוקה בשו"ע חו"מ סי' יד סעיף א', מאחר שבשנים האחרונות אף אחד מהצדדים אינו מתגורר בארץ, התביעה אמורה להתברר במקום מגורי הצדדים, וכן הוא עפ"י סעיף י'(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים.

יצוין, נידון דנן אינו דומה לנידון בפסק הדין מביה"ד הגדול שהובא בספר משפטי שאול סי' מב ולנידון בפסק הדין שבספר עטרת דבורה חחו"מ סי' ח' שפסקו את העדיפות של בית הדין בארץ בהיותו עם סמכויות אכיפה, מאחר ובאותם מקרים התובעת גרה בארץ בעת הגשת התביעה, ובתי הדין הורו לחרוג מההלכה שהתובע הולך אחר הנתבע, עקב העדיפות הנזכרת. וכן אינו דומה להוראת תשובת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' ט', שם הצדדים גרו בבני ברק והורה הגאון ר"מ פיינשטיין זצ"ל להעדיף את בית הדין האזורי בת"א שלו סמכויות אכיפה, וכידוע בני ברק מצויה בתחום שיפוט של בית הדין בתל אביב, ולכן אינו דומה לנידון דנן.

אך ככל שיתברר שהנתבע אינו ציית דינא ובשל כך בית הדין במקום מגורי הצדדים אינו רלבנטי, בהיותו חסר יכולת אכיפה, בנסיבות אלו יהיה מקום לקבוע את העדיפות הקיימת לבית דין זה, שלו סמכויות אכיפה, שאין לבית הדין בארה"ב.

על כן לעת עתה ועל יסוד הטענות שעלו בדיון ובכתבי הטענות, מאחר שהבעל הודיע שהוא ציית דינא ומסכים להגיע לדיון בבית הדין במקום מגוריו, בלא לגרוע מסמכותו החוקית של בית דין זה, אנו נעכב את הדיון  בתביעות התלויות ועומדות בפנינו ומורים לצדדים לקיים דיון בבית דין של תורה במקום מגוריהם, בבית דין מוכר ותיק וקבוע הדן בתביעות גירושין ורכוש בהסכמה.

מאחר והצדדים גרו יחד במאנסי, הרי שככל שקיים שיתוף פעולה מלא של שני הצדדים בכל הכרוך בקיומם של הדיונים ובציות לפסק הדין, עפ"י ההלכה אין הצדקה להורות להם לקיים את הדיון בבית דין זה. ההצדקה תתקיים רק בנסיבות שיוצג לבית הדין אישור מבית הדין שבמקום מגוריהם אודות סירובו של אחד הצדדים להתייצב לדיונים או לציית לפסק הדין, או ביחס לתביעה לחלוקת הרכוש, אם יתברר שגם לאחר חתימה על שטר בוררות כחוק, אין לבית הדין במקום מגוריהם סמכות ביחס לרכוש המצוי בארץ.

טענת התובעת שהדיון כאן אינו מחייב אלא הוצאה של כרטיס טיסה אחד, אינה יכולה להתקבל, מאחר שקשה לשער שכל הדיונים יושלמו בדיון אחד ממצה, אך גם לו יהי כדבריה, כל עוד עפ"י הלכה מקום הדיונים הוא במקום מגוריהם, בית הדין לא יזמנם לדיון, בלא זיקה לשאלת העלויות הכרוכות בדיונים כאן לעומת הדיונים במקום מגוריהם.

מסקנה:

עפ"י סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, בית הדין מוסמך לדון בתביעת הגירושין ובתביעה לחלוקת הרכוש הכרוכה בתביעת הגירושין, אך בית הדין אינו פותח בדיונים המבוססים על סמכות חוקית בלבד בהיעדר בסיס בהלכה לדיון.

על כן התיקים ישארו פתוחים, אך ההליכים יעוכבו. התובעת תגיש את תביעותיה בבית דין מוכר ותיק וקבוע הדן בתביעות גירושין ורכוש, היושב במקום מגורי הצדדים במאנסי. אך בהיעדר הסכמה אודות בית הדין, ועקב החשש שהיעדר הסכמה, עלול לסכל את עצם קיומו של הדיון, בית דין זה יקבע את בית הדין באזור מגוריהם שידון בתביעה.

ככל שיוצג אישור מבית הדין שייקבע, שהנתבע אינו ציית דינא, התביעות יחלו להתברר בבית דין זה.

לאחר שהוגשו בקשות מטעם הצדדים ביחס לזהותו של בית הדין, נכתבה ההחלטה דלהלן:

הבעל הנתבע ביקש לקבוע שהדיון יתקיים בבית הדין בראשותו של הרה"ג הרב אברהם ברוך רוזנברג שליט"א, ככל שהאשה תתנגד לקיימו בזבל"א.

מנגד טענה האשה שאין להיעתר לבקשה מאחר  שלרב אברהם ברוך רוזנברג שליט"א היכרות מוקדמת עם הבעל. והציעה שני בתי דין אחרים. מאידך, הצעתה נדחתה על ידי הבעל מהטעמים המפורטים בתגובתו האחרונה.

יצוין, במענה לדברי האשה, הבהיר הבעל שאין בינו להרה"ג הרב אברהם ברוך רוזנברג שליט"א כל קשר, וכי מעולם לא נפגשו.

בנסיבות המתוארות הוחלט: ביחס לבקשת הנתבע לקבוע בית דין של זבל"א, ידועים דברי הרמ"א חו"מ סי' ג' ס"א שאינו יכול לומר כן כשיש דיינים קבועים בעיר, ובערוה"ש חו"מ סי' ג' ס"ב באר ש"דיינים קבועים", היינו שנתמנו מהעיר. וכן בתשובת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' ג' כתב שפסק הרמ"א מתייחס לנסיבות שהדיינים מתמנים מאנשי העיר, אבל כפי המציאות הקיימת בארה"ב שאינם מתמנים מהעיר, רשאי כל בעל דין לדרוש זבל"א.

אמנם, דברי הערוה"ש והאג"מ שדוקא אם מתמנים מאנשי העיר יחשבו כדיינים קבועים, אינם מוסכמים, עיין בספר שבט הלוי חלק ח' סי' שב. ועיי"ש שכתב טעם שלא נכון לדון בזבל"א, וכן בשבט הלוי חלק ח' סי' ש' אות ה'. וביחס לזבל"א, כבר כתבו כן קדמאי, עיין בתומים סי' ז' (אורים ס"ק יט) ובתשובת בעל כנסת יחזקאל שבספר אור נעלם סי' מג, אודות הקלקולים העלולים לצאת בזבל"א.

ובשו"ת מנחת אשר ח"ב סי' צט, כתב:

"גם בענין זה לא אכחד את הנלענ"ד, דכל שיטה זו דזבל"א יצא שכרה בהפסדה, וכבר ידוע מש"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן קנ"ט) לפני כשלש מאות שנה, דמה שנהגו שהבוררים נפגשים עם בעלי הדין שבחרו בהם ומכינים את טענותיהם יש בו עיוות הדין גמור, וכ"כ באו"ת אורים סימן י"ז ס"ק י"ד. וכך ראיתי במקרים רבים שאין הבוררים משתדלים כלל לשפוט משפט צדק אלא נוהגים הם כעורכי הדיינים וכעורכי דין לכל דבר, וכל מגמתם להשפיע על הדיין השלישי ולגרור אותו לצדם. בצעירותי הסכמתי מספר פעמים לשמש בזבל"א, אך רק כבורר השלישי המוסכם, וראיתי בעצמי שדרך זו מעוותת עד היסוד, ולא דמיחזי כשיקרא, אלא שקר ממש יש בה. ומשום כך יש להרחיק דרך זו, ואין הנתבע יכול לכפות על התובע להתדיין בזבל"א".

ובספר כסא משפט, להג"ר יחיאל טויבער שליט"א סי' ד', כתב:

"שמעתי מהרב הגאון ר' יעקב קמינצקי ז"ל שאמר שדבר פשוט הוא דבזמנינו בודאי עדיף הב"ד הקבוע מזבל"א, דבזמנינו בדרך כלל כל עיקר פרנסתו של הבורר הוא מהבוררות וכל שפקיע שמייהו שהוא בורר טוב הוא מרוויח יותר ממון, וא"כ הרי יש לו נטיה גדולה שהצד שלו יצא זכאי. וזה הוא כש"כ ממש"כ הר"ן דאפילו מצד הכבוד בלבד שביררו הוא נוטה לצידו, א"כ מכש"כ כשבזה תלוי יסוד פרנסתו. וכמה מגדולי דורינו צדדו לומר שבוררות כזו פסול מעיקר הדין מכח נגיעות הנ"ל, דכיון שבזמנינו הוא פרנסה המעשרת את בורריה, וכל שיצא לו מוניטין שהוא בורר טוב ומנצח את הצד שכנגד הרי הבעלי דינים רצין אחריו, ואין לך נוגע גדול מזה".

בהתאם לאמור, ההצעה שידונו בזבל"א אינה מתקבלת, ומאחר שבמאנסי כמה בתי דין, יכול הנתבע לבקש שהדיון יתקיים באחד מהם, גם אם אינו בית הדין הגדול יותר, וכפסק השו"ע סי' יד ס"ג, ובוודאי שהבעל לא יקבל מעמד של "אינו ציית דינא", אם מודיע על הסכמתו לבית הדין שבמקום מגוריו, כפי ההלכה, ומבקש להימנע להגיע לבית דין מרוחק במרחק של כשעה וחצי נסיעה, שאינו חייב להתייצב לדיון בפניו.

על כן בית הדין קובע שעפ"י ההלכה, הדיונים של הצדדים בתביעות שביניהם יתקיימו במאנסי בבית הדין בראשות האב"ד הרה"ג הרב אברהם ברוך רוזנברג שליט"א. אך עקב טענת האשה, הגם שהוכחשה על ידי הבעל, ולמען להסיר לזות שפתיים, עוד קודם לדיון האב"ד יודיע לצדדים האם בעבר נפגש עם הבעל והאם קיימים ביניהם קשרי ידידות מכל סוג. וככל שעפ"י הודעתו לא נפגש עמו ואין קשרי ידידות, יתקיימו הדיונים בפני בית דינו. אך אם נפגש עמו וביניהם קשרי ידידות, גם אם אין אלו קשרים הפוסלים את הדיין עפ"י ההלכה, מתקבלת בקשת האשה שהדיון לא יתקיים בפניו.