מקח טעות בקורקינט משומש

תיק: מי/02/22

פסק דין מקח טעות במכירת קורקינט משומש

בעניין שבין התובע - א, והנתבע - ב

רקע

התובע רכש מהנתבע קורקינט משומש בסך 1,800 ש"ח. כלי חדש כזה עולה מעל 5,000 ש"ח. בשעת המכירה האור בצג הבהב. הנתבע אמר לתובע שאין כל תקלה בבטרייה, ורק האור במסך דולק.

בנו של התובע השתמש בקורקינט במשך כשבועיים, אך לאחר מכן לא היה ניתן להטעין את הסוללה. התובע לקח את המכשיר לחברה, שם נאמר לו שהסוללה גמורה ועלות סוללה חדשה היא 2,800 ש"ח.

טענות התובע

התובע טוען שמדובר במקח טעות, המוכר הדגיש לו שהבעיה היא רק בצג שהמסך מהבהב, אך אין כל תקלה בבטרייה, וכעת לאחר שעברו שבועיים מתברר שאכן הייתה תקלה בבטרייה, ולפיכך המקח מתבטל.

עוד טען התובע, כי הנתבע אמר לו שהקורקינט בן כשנה, אך ברישום החברה עולה שהקורקינט בן שלוש וחצי שנים. התובע שלח צילום מסך בו נראה, כי הקורקינט נרכש בתאריך 14.6.2018. התובע הוסיף, כי בכתב אחריות של החברה, מצוין שם בפירוש, שאין אחריות על סוללה מעל 36 חודשים מהרכישה, כך שיש משמעות לזמן בו הקורקינט נרכש.

התובע עוד טען, כי המוכר לכל אורך הדרך, הציג עצמו כבעלים של הכלי, ואפילו הוא הוריד מעט במחיר. הכסף שולם למוכר, ורק לאחר ההגעה לשירות התיקונים של החברה, נודע לו שם הבעלים של הקורקינט.

טענות הנתבע

הנתבע טען שהוא קיבל את הקורקינט מחבר טוב, ולא ידע שמדובר בקורקינט בן שלוש וחצי שנים. החבר אמר לו שהוא השתמש בקורקינט כשנה וחצי שנתיים, וכך הוא אמר לתובע. כנראה שהחבר התכוון שהוא נסע בקורקינט פחות מהמקובל.

הנתבע השקיע 500 ש"ח בשיפוץ הקורקינט, החליף לו ברקסים, כך שהקורקינט היה במצב כמו חדש.

בשעת המכירה הנתבע אמר לתובע שיסתכל בקורקינט וייסע עליו, בכדי שלאחר הרכישה הקונה לא יאמר שהיו בעיות עם הקורקינט, ואכן התובע בחן את הקורקינט נסע עליו, ולאחר הרכישה אף אישר לנתבע שהקורקינט במצב מצוין, וההוכחה לכך היא, שבנו של התובע נסע עליו במשך שבועיים.

הנתבע העיר כי הוא אינו יכול לדעת איך הבן שלו הקטן נסע בקורקינט ובאיזה צורה, ולכן לא שייך לבטל את המכירה.

הנתבע הדגיש, כי לא יעלה על הדעת שקונה ישתמש במוצר שבועיים, ולאחר שבועיים הוא יבקש לבטל את המכירה. "כמו שימכרו רכב ואחרי שבועיים יגיד תחזיר את הרכב - אין חיה כזו. הוא יכול לדעת מה עשיתי עם הרכב שלו? שבועיים? אף אחד לא היה מחזיר את הכסף. אין דבר כזה בעולם".

הנתבע טען שצג מהבהב אינו מצביע על מצב ליקוי בבטרייה. הנתבע עוד אמר, שהאחריות על הסוללה היא לשנה ולא לשלוש שנים. ואע"פ שמתברר שהסוללה היא בת שלוש וחצי שנה, ולא שנתיים כפי שהוא חשב - סוללה לא נהרסת גם לאחר שלוש שנים, אם לא השתמשו בסוללה.

הנושאים לדיון:

         א.         מתי אירע הפגם בבטרייה.

         ב.         האם קנית קורקינט עם בטרייה לקראת סוף ימיו נחשבת למום או לא?

          ג.         האם המוכר נחשב למתווך?

         ד.         האם ניתן לבטל את המכירה לאחר שחלפו שבועיים.

         ה.         מה דין מוכר שאמר לקונה לבדוק את המוצר שלא יבוא אח"כ להתלונן.

          ו.          לקוח שלא בדק את הבטרייה.

          ז.         האם הקונה צריך לשלם דמי שימוש.

א. מתי אירע הפגם בבטריה

התובע מבקש לבטל את המכירה מדין מקח טעות, אך הנתבע טוען שלא ניתן לבטל את המכירה לאחר שעברו שבועיים. השאלה הראשונה שבית הדין צריך לבחון היא, מתי אירע המום במוצר? היסוד בדיני מום במקח הוא כך: אם ניתן להוכיח שהפגם היה בעת רכישת המוצר - הקונה רשאי לבטל את המכירה מדין מקח טעות, אך אם הפגם במוצר אירע רק לאחר הרכישה - לא ניתן לבטל את המכירה. גם בספק אי אפשר לבטל המקח. יסוד זה מבואר בגמ' כתובות (עו.)^[1]

הנתבע שלח בוואטצפ למזכירות בית הדין את התכתובת הבאה:

האם האור של המצבר הבהב? זה המסך הבהב. המסך שם הבהב. וכש-(א.) בא לקנות ממני את הקורקינט, אני אמרתי ל-(א.) תסתכל שהמסך מהבהב, ואין לזה שום קשר לסוללה.

לאחר בדיקת בית הדין בהוראות השימוש של הקורקינט ושיחה עם המוסך המורשה של הקורקינט, מתברר שאין מנורת אזהרה על הצג שמצביע על חיי הסוללה. במסך מוצג מצב הבטרייה מהטעינה האחרונה, אבל זו אינה מצביעה על חיי הסוללה בכללותה. צג מהבהב אינו מצביע כלל על מצב הסוללה. בזה בית הדין מקבל טענת הנתבע שצג מהבהב אינו מצביע על תקלה בסוללה. הנ"ל הוצג לפני הצדדים וניתן להם אפשרות לערער על מסקנות בית הדין. בית הדין לא קיבל ערעור על מסקנה זו.

ברם בית הדין מקבל את הטענה השנייה של התובע שסוללה בת שלוש וחצי שנה היא סוללה מתה. בכתב האחריות של היצרן נאמר שצפוי דרדור לבטרייה בקצב של 35% מכוחו בשנה, או לכל 3,000 ק"מ, המוקדם מבניהם. בנוסף לכך נאמר שנסיעה עם סוללה בת שלוש שנים היא מסוכנת ואסורה. קביעה זו היא בלי קשר לקילומטראז' שהקורקינט נסע. וכך נאמר לבית הדין על ידי נציג החברה בדיבור אתם. מסקנות אלו הוצגו לפני הצדדים לקבל תגובה שלהם.

וז"ל תנאי האחריות של חברת הקורקינט - INOKIM:

האחריות על סוללה ניתנה לתקופה המצוינת בתעודת האחריות לפי קצב דרדור צפוי של 35% בשנה או ל3000 ק"מ המוקדם מבניהם... חובה לבצע בדיקת לסוללה באחת מנקודות השירות של INOKIM כל חצי שנה החל מתום תקופת אחריות של 12 חודש... ובכל מקרה אין לעשות שימוש בסוללה יותר מ36 חודשים מיום תחילת האחריות. אי הקפדה על זמן שימוש המקסימלי ועל בדיקת התקינות התקופתית, גם אחרי תקופת האחריות, אסורה ומסוכנת ביותר ותפתור את INOKIM מכל אחריות! (הדגש במקור).

כתב אחריות זה היה לעיני הנתבע והוא לא ערער עליו כלל.

מיהו המוכר העיר על מסקנה זו של בית הדין:

תמסור להם לבית דין שדיברתי גם כמה בעלי מוסך של קורקינט, והם אומרים שזה ממש לא נכון שאחרי 3 שנים שהבטרייה נגמרה. הבעלי מוסך טענו שהכל תלוי בנסיעה של הבן אדם.

בית הדין מעדיף להסתמך על הכתוב באחריות המוסמכת של היבואן הרשמי של קורקינטים אלו ולא על דברי המוסכניקים שהנתבע ציטט בדבריו. באחריות נכתב, כאמור, שהשימוש בבטרייה אחרי שלוש שנים מסוכנת, בלי קשר לקילומטראז' שהקורקינט נסע. נציג בית הדין התקשר למוסך הראשי של החברה לאמת הדברים שנכתבו בכתב אחריות ונציג המוסך אישר הנאמר באחריות. זה עדיף על עדויות של הנתבע מבעלי מוסך שדיבר אתם שהן עדויות אנונימיות שהועברו לבית דין על פה ללא כל סימוכין בכתב. ואף על פי שבית הדין מבין שלפעמים החברות מגזימות באזהרות שלהן כדי להגן על עצמן מתביעות, מכל מקום ודאי שיש בסיס לאזהרות החברה ובנוסף כבר עבר על הבטריה שלוש וחצי שנים, ולא רק שלוש שנים שנכתב באחריות, ולכן בית הדין קובע שאכן הבטריה הייתה בסוף ימיה בעת המכירה.

ולא זו אף זו, גם אם נקבל את דברי המוכר שהכתוב בכתב אחריות הנ"ל אינו מדויק, מכל מקום נראה שיש לקבל דברי הקונה לבטל המכר מסיבה אחרת:

הרי הקונה הודה שנאמר לו שהמוצר היה בן שנה וחצי שנתיים, כאשר מתברר שהמוצר בן יותר משלוש וחצי שנה. יש כאן גניבת דעת של הקונה, על אף שנראה שגם רימו את המוכר בזה. המחיר שהמוכר קבע לכלי זה, הוא מחיר של כלי בן שנה וחצי שנתיים עם הקילומטרז' המקובל. סביר להניח שאם היה ידוע שמוצר זה היה בן שלוש וחצי שנה - המחיר היה פחות באופן משמעותי. כידוע, יש דין אונאה בתורה שאם המוכר הינה את הלקוח וגבה ממנו מחיר יותר משישית מהמחיר בשוק לסחורה זו - הלוקח יכול לבטל המקח. ששית של 1,800 שח הוא 324 ש"ח. סביר שמחיר של מוצר זה בן שלוש וחצי שנה היה פחות 324 ש"ח מהמחיר שהמוכר מכר אותו בפועל. ולכן אפילו אם נקבל דברי המוכר שאין לקבוע שבטרייה גמורה לאחר שלוש שנים, וצריכים להתייחס לקילומטרז' שהכלי נסע, בכל זאת הלוקח יכול לבטל מכר זה מדין אונאה יותר משתות.

לסיכום: בית הדין קובע, כי הפגם בבטרייה היה בשעת רכישת הקורקינט. בית הדין עוד קובע שהייתה גניבת דעת במכירת המוצר, כאשר המוכר הצהיר שהכלי בן שנה וחצי שנתיים לפי הודאת המוכר, ולפי דברי הקונה, המוכר אמר לו שהכלי הוא בן שנה, ומתברר שהמוצר בן יותר משלוש וחצי שנה. עקב כך בית הדין קובע שהייתה אונאה של יותר משתות במחיר של הקורקינט, וגם מדין אונאה הקונה יכול לבטל המכר.

ב. האם קניית קורקינט עם בטרייה לקראת סוף ימיו נחשבת למום?

כאמור, בכתב אחריות של החברה נכתב כי לאחר שעברו שלוש שנים - הסוללה גמורה. השאלה לדיון היא, האם תקלה זו נחשבת למום המבטל את המכירה?

הרמב"ם (מכירה פרק טו הלכה ה) כתב:

"כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה - מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום - הרי זה אינו מחזיר בו. אלא אם פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך" [2].

וכ"פ השו"ע (רלב סעיף ו).

בערוך השולחן (רלב, ז) כתב, שאם המוכר אמר ללקוח לפני המכירה שאין מום בחפץ, ולאחר מכן נמצא שיש בו מום - המקח מתבטל גם אם זהו לא מום שנהוג במדינה לבטל עליו את המקח, שהרי המוכר אמר שאין מום במוצר, ונחשב כאילו התנו על כך.

בנידון דידן הנתבע אמר מספר פעמים לתובע, שאין כל בעיה עם הבטרייה, כך שלפי דברי ערוך השולחן, גם אילו לא היה מדובר במום שנהוג לבטל עליו מקח - היה ניתן לבטל את המקח, כי יש לראות כאילו הצדדים עשו ביניהם תנאי, שהתובע יקבל מוצר ללא כל תקלה בבטרייה, ואם יש תקלה בבטרייה - המכירה תתבטל. מעבר לכך נראה שבטרייה גמורה נחשבת למום אפילו אם המוכר לא היה מצהיר שאין שום בעיה בבטרייה. וכל שכן בנידון דידן שלפי הוראות השימוש בכלי יש סכנה לנסוע עם הסוללה מעבר לשלוש שנים.

עוד נציין, שלפי ההלכה, גם אם המוכר מכר בתום לב בלי להיות מודע לכך שיש תקלה בבטרייה - המכירה מתבטלת. דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת חולין (נ:), שדנה במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות^[3], מתי הבהמה טריפה והמקח מתבטל. הגמ' פסקה: אם המחט חדרה את שתי הדפנות, כך שיש נקב מפולש - הבהמה טרפה. כאשר ניתן לדעת בוודאות שהבהמה נטרפה עוד ברשות המוכר (כגון שקנה בהמה בתוך שלושה ימים לשחיטה, והפצע הגליד, כך שוודאי הפצע נעשה לפני השחיטה ברשות המוכר) - המקח בטל מדין מקח טעות, כי בהמה טריפה לא חיה ואסורה לאכילה והוא קנה בהמה שניתן לאוכלה^[4]. וכ"פ השו"ע (רלב, יא). מגמרא זו ניתן להסיק, שיש לבטל המקח גם במום שהמוכר לא היה מודע אליו כלל, שהרי מחט הנמצאת בבית הכוסות - אין המוכר מודע לכך, ובכ"ז המקח בטל.

וכך פסק הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יג סעיף כז):

"כבר נתבאר, שאף אם המוכר לא ידע שיש מום במקח - ה"ז מקח טעות וחוזר".

לסיכום: התובע רשאי לבטל את המכירה ולקבל את כספו בחזרה.

ג. האם המוכר נחשב למתווך?

הנתבע אמר שקיבל את הקורקינט מחבר טוב, ולא ידע שמדובר בקורקינט בן שלוש וחצי שנים. השאלה לדיון היא, האם הנתבע נחשב למתווך או למוכר. אם דינו כמתווך, הרי שלדעת הרמב"ם (מכירה טז, יא), אם המתווך לא היה מודע למום שיש במוצר - הוא נשבע שבועת היסת שלא ידע מהמום ופטור מלשלם ללקוח. בנידון דידן המוכר טען שלא ידע מהמום, כלומר לא ידע שהבטרייה כבר למעלה משלוש שנים והיא לא תקינה, ואם נאמר שהנתבע נחשב למתווך, הרי שהוא פטור מלשלם לתובע הקונה.

השו"ע (חו"מ סימן רלב סעיף יח) פסק כדעת הרמב"ם, שהקונה ממתווך אינו זכאי להחזר כספי, כאשר המתווך לא מודע למום, אך הרמ"א פסק, שהמתווך צריך לשלם ללקוח, למרות שגם המוכר המתווך התאנה ע"י המוכר הראשון, בכ"ז יש כאן מקח טעות, ולכן הקונה זכאי לקבל החזר כספי. וכך גם פסק הש"ך (ס"ק יב). בנידון דידן שהמוכר הוא מוחזק בכספו, הוא יכול לומר קים ליה כשיטת השו"ע, ולא להחזיר דמי המקח.

אמנם נראה מכמה טעמים שאין לפטור את המוכר בנידון דידן מדין סרסור-מתווך גם לדעת השו"ע:

א. הגר"א (ס"ק כז) כתב, שאם הלוקח לא פשע כלל - המתווך חייב גם לפי הרמב"ם. בנידון דידן נראה שהלוקח לא פשע בכלי, שהרי לא היה בידיו למנוע ריקון הבטריה, ולכן המוכר חייב להחזיר כספו.

ב. רע"א (בהגהות על השו"ע שם) פירש שהלוקח חייב על הפסד השור, (לשיטת הרמב"ם שהשו"ע פסק כמותו כאמור) - בגלל שיש לו מעמד של שומר חינם או שומר שכר, כתוצאה מביטול המקח. והואיל והלוקח לא בדק לראות שהשור אוכל, מעל בתפקידו ולכן הלוקח חייב. בנידון דידן, שמדובר בבטרייה גמורה, לא היה דבר שהלקוח היה יכול לעשות כדי למנוע את מות הסוללה. אם כן גם לרמב"ם המוכר חייב להחזיר הכסף.

כעין זה פירש גם בנתיבות המשפט (ס"ק ז): "ומ"מ חייב משום דהיה יכול להחזירו למוכר תיכף, וכיון שאין המוכר שוב כאן שלא יכול ליקח ממנו חייב". כלומר החיוב של הלוקח נובע מכך שהוא פשע בכך שלא בדק מיד את המוצר. במקרה של השו"ע מדובר היה בקניית שור ללא שיניים. השיהוי בבדיקה גרם שהשור ימות, כי אם הקונה היה בודק מיד, הוא היה מגלה שאין לשור שיניים, והיה ניתן להצילו. מכאן אנו למדים, שרק כאשר הקונה יכל למנוע את ההפסד - הקונה מפסיד, אך אם הקונה לא יכל למנוע את ההפסד - גם לדעת הרמב"ם המתווך חייב להחזיר לקונה את כספו. בנידון דידן, שעברו שלוש שנים ולא היה ניתן למנוע את ההפסד - גם לדעת הרמב"ם - המתווך חייב לשלם ללקוח.

ג. בית הדין שלח, באמצעות מזכירות בית הדין, שאלת הבהרה למוכר לברר אם הוא היה מתווך במכירת הכלי, אך המוכר כלל לא ענה על שאלה זו, ואדרבא נזף בבית הדין ששואלים לו שאלות של נוכלות ולא נעים כבר כל השאלות האלו וכו'. מכך שהנתבע התעלם משאלת בית הדין ניתן לראות שהנתבע לא ייחס חשיבות לעובדה זו. עקב כך גם בית הדין לא יעמוד על נקודה זו בגלל שאסור לבית דין לטעון טענות לטובת צד מהצדדים, שלא נטענו לפניהם.

ד. נראה לומר, שיש דין מתווך רק אם הלקוח יודע שהמוכר הוא סרסור ועליו לבדוק המוצר, אך אם הקונה חשב לתומו שהמוכר הוא הבעלים - הסרסור חייב. בנידון דידן המוכר הציג את עצמו כבעל הכלי, ולא אמר שהוא שליח של חבר, ולכן דינו כמוכר ולא כמתווך. וכך משמע מדברי ערוך השולחן (רלב, כז):

"וזה שחייב הרמב"ם ז"ל את הלוקח, זהו רק בנדון זה שמחשבו כפושע במה שלא השגיח לבודקו יפה יפה, כיון שידע שהמוכר לו הוא ספסר, והיה יודע שהוא אינו יודע טיבו - היה לו לראות אם הוא אוכל כתקונו אם לאו, דכמו שאם לא היו להלוקח עוד בהמות ולא השגיח עליו אם אוכל - הוי ודאי פושע, וחייב אפילו אם לא היה המוכר לו ספסר, כמו כן בספסר אף אם העמידו עם עוד בהמות היה לו להשגיח עליו בפ"ע והיה הספסר מחזירו למי שלקחו ממנו, אבל בדבר שאין בדיקה לשעתו והספסר נתאנה, כגון מכר טבעת בחזקת שכולו זהב ונמצא בתוכו בדיל - ודאי דחייב לשלם".

כלומר צריך שני תנאים בכדי לפטור את המתווך: א)- ידיעה שהמוכר הוא מתווך (וכדברי ערוך השולחן: "כיון שידע שהמוכר לו הוא ספסר"). ב)- פשיעה של הקונה שלא בודק. בנידון כאן שני התנאים לא קיימים: הקונה לא ידע שהמוכר מתווך, והקונה לא פשע בשיהוי.

לסיכום: הפטור שיש למתווך לא נכון בעניינינו.

ד. האם ניתן לבטל את המכירה לאחר שחלפו שבועיים

הנתבע טען, שלא יעלה על הדעת לבטל מכירה לאחר שעברו שבועיים מיום המכירה, ובשום מקום לא יסכימו לבטל מכירה לאחר שחלפו שבועיים.

טענה זו לא מתקבלת, כי לפי ההלכה, על המוכר חלה אחריות לתת מוצר תקין, וגם לאחר שיעבור זמן - אם יתגלה שהיה פגם במוצר - המכירה מתבטלת.

דין זה מבואר בדברי הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב):

"והיכא דזבין אינש מידי, ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבני - אית ליה לאהדוריה למריה, ולא אמרינן בכי הא 'הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו', דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה, אבל גבי מומין - מקח טעות הוא, וכל אימת דמיגלי ליה - מהדר ליה למריה. והכי כתב רבינו האי גאון זצ"ל".

וכן פסק הרמב"ם (מכירה טו, ג).

וכך גם פסק השו"ע (רלב סעיף ג):

"המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח - מחזירו אפי' לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא.

נדגיש, הזמן שחלף אינו סיבה לפטור את המוכר, אך זה כאשר מדובר במום שהזמן לא גורם ליצירת המום, אומנם כאן המוכר טוען שהשימוש יצר את המום, ולכן רק בצירוף הנאמר למעלה שיש ראיה שהמום היה בעת המכירה - ניתן לקבוע שיש מקח טעות.

לסיכום: למרות שחלפו שבועיים - התובע רשאי לבטל את המכירה.

ה. מוכר שאמר לקונה לבדוק את המוצר שלא יבוא אח"כ להתלונן

בשעת המכירה הנתבע אמר לתובע, שיסתכל בקורקינט וייסע עליו, בכדי שלאחר הרכישה הקונה לא יאמר שהיו בעיות עם הקורקינט. ויש לדון, האם מועילה אמירה זו של המוכר, בכדי להסיר ממנו אחריות על הפגמים.

דין זה מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ו):

"ואם פירש המוכר ואמר, על מנת שאין אתה חוזר עלי במום - הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו, וימחול הלוקח. או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו. שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו, ויפרש אותו, כמו המפרש בהונייה".

וכ"פ השו"ע (רלב סעיף ז).

מדברי הרמב"ם מבואר, שלא מועילה אמירת המוכר ללקוח שיבחן ויבדוק את המוצר, ושלא יחזור להתלונן, כי המוכר לא פירט בצורה ספציפית את המום שיש במוצר, ואדרבה המוכר אמר לתובע שהבטרייה עובדת בצורה טובה, לפיכך אמירה כללית כזו איננה מועילה למוכר, ורק אם המוכר יפרט בצורה מדויקת ומפורטת את כל המומים שיש במקח, כך שהקונה יהיה מודע למקח ובכ"ז ירכוש אותו - לא יהיה ניתן לבטל את המכירה.[5]

צריך לציין שדברי השו"ע אינם מוסכמים, כפי שכתב הרדב"ז (חלק ד סימן קלו):

"וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו... ועוד שאפילו הרב ז"ל מודה, לפי שכבר נהגו למחול כל הונאה וכל מום בלשון הזה, והמנהג מבטל הלכה".

כלומר לדברי הראב"ד, גם השו"ע היום יודה שלא פוסקים כדעת הרמב"ם, כי הולכים לפי המנהג. וכך גם נראה מפסק השו"ע (רל סעיף ד): "אמר ליה: מרתף זה אני מוכר לך, אפילו כולו חומץ הגיעו", ומפסק הרמ"א (סימן רכט סעיף א). אך יש לחלק ולומר ששם מדובר על קונה שקיבל הנחה בגלל שהוא קונה דבר שאינו ברור, ולכן לא ניתן לחזור מהקנייה, אך במכירה רגילה ללא הנחה - אפשר לחזור בו. ועיין בהמשך דיון במקורות אלו.

לפי הנ"ל היה נראה שהקונה יכול לטעון קים ליה כשיטות שתנאי לקנות מוצר כמות שהוא (as is) תקף, וממילא אי אפשר לבטל המקח, וכל שכן לפי הרדב"ז הנ"ל שכך המנהג. (עיין באתר פסקים פסק דין מספר 13481 אות ב, וע"ע שם במס' 13499).

אבל נראה שאין כן פני הדברים בנידון דידן, בגלל כמה סיבות:

א. גם לפוסקים שתנאי as is תקף והלוקח לא יכול לבטל המכר אם נמצא במוצר פגם, זה רק אם יש קורלציה בין המחיר והפגם. מי שקונה מוצר במחיר אפסי as is מהמר ולוקח בחשבון שאולי יהיה במוצר פגם רציני, ובכל זאת הוא החליט ששווה לו לקנות את המוצר כפי שהוא, ולכן המכר קיים גם אם המוצר אינו עובד כלל. אבל מי שלוקח מוצר as is במחיר השוק, לוקח על עצמו פגם קטן אבל אינו סביר שמוותר על פגם רציני שמונע שימוש בכלי בכלל. בזה הפוסקים יודו לרמב"ם, שלא סבר וקיבל.

ב. בנוסף לאומדנא הנ"ל, אם שווי המוצר עם הפגם הוא שתות פחות מהמחיר שהוא שילם על המוצר בפועל, יש לבטל המכר מדין אונאה, ובאונאה תנאי as is אינו מועיל לבטל דין אונאה מהעסקה כמו שנפסק בסימן רכז סעיף כא.

ג. התנאי as is מועיל רק אם המוכר אינו מבטיח שהמוצר הוא במצב מצוין, אלא מוכר המוצרas is . אך אם המוכר אומר לקונה שאין שום בעיה במוצר והוא במצב מצוין, ומאידך אומר לו שהוא מוכר לו הכלי as is - יש סתירה בין הצהרות המוכר, והאמירה שמוכר as is! במקרה זה, תנאי  as is אינו פוטר את המוכר מפגם רציני במוצר. שהרי הקונה קנה על פי הצהרת המוכר, שהמוצר במצב מצוין יחד עם האמירה שהוא קונהas is . במקרה זה התנאי as is יהיה תקף רק לפגמים מינוריים אבל לא לפגמים רציניים, גם לחולקים על הרמב"ם.

ד. בנידון דידן המוכר לא ידע כלל שהכלי הוא בן שלוש וחצי שנה והבעלים של הכלי אינו גם אותו כאשר אמרו שהכלי הוא בן שנה וחצי שנתיים. סביר להניח שלולא המוכר ידע שהכלי הוא בן שלוש וחצי שנה הוא לא היה מצהיר שהכלי הוא מצוין, והוא לא היה מוכר אותו בלב שלם כמו שעשה בפועל. אם כן נראה שההצהרה של המוכר שמוכר הכלי as is אינה כוללת פגם של בטרייה גמורה שמרוקן את העסקה מכל תוכן.

לפי הנ"ל, תנאי as is אינו מנטרל את האפשרות לבטל המקח מדין מקח טעות.

נראה להביא סימוכין להנ"ל מפסק השו"ע בסימן רל,ד, שאם מוכר "מרתף זה", אפילו כולו חומץ הגיעו, וכן מפסיקת הרמ"א בסימן רכט,א שאם מכר "פירות אלו", אפילו כולם גרועים הגיעו. והרי פסיקה זו סותרת את פסיקת השו"ע בסימן רלב,ז הנ"ל, שלא מועיל תנאי שיש מום במקח אלא אם כן מפרט המום! אם כן למה ב"מרתף זה" וב"פירות אלו", המקח קיים גם כאשר יש פגם במוצר?

אלא נראה לתרץ, שבמרתף זה ופירות אלו, מדובר שהמוכר אינו מצהיר שהסחורה טובה, אלא אומר לקונה שמוכר לו כמות שהוא, וגם מוריד המחיר בהתאם לסיכון שהקונה לוקח בקנית המרתף והפירות. בסימן רלב,ז מדובר שהמוכר מוכר במחיר השוק וגם מצהיר שהמקח הוא טוב, ולכן אין משמעות לתנאי שהקונה יקח על עצמו כל מום שימצא במקח.

ומוכרחים לומר במרתף זה ופירות אלו, שהמוכר הוריד את המחיר בהתאם לסיכון, שאם לא כן היה במכר אונאה, ואפשר לבטל המכר מדין אונאה!

במקרים הנ"ל, גם הרמב"ם מודה שהתנאי קיים, בגלל שהקונה קנה את הסיכון. אבל בסימן רלב,ז מדובר שהמוכר מוכר במחיר השוק ומצהיר שהמוצר הוא טוב, ובכל זאת מתנה שהקונה אינו יכול לבטל המקח מחמת מום. בזה הרמב"ם אינו נותן תוקף לתנאי, והפוסקים החולקים מקבל התנאי. ונראה שגם החולקים על הרמבם מודים במרתף זה ופירות אלו, שהגיעו אם מדובר במום שאינו מוריד שווי היין או הפירות יותר משתות המחיר שהקונה שילם על הפירות בפועל, כי אם מדובר בהפרש יותר משתות המחיר, המקח בטל מדין אונאה.

לפי הנ"ל התנאי as is רק מועיל במקרים כעין מרתף זה ופירות אלו, שאינו מצהיר שהמוצר הוא טוב, וגם המחיר הוא בהתאם לפגם במוצר.

לסיכום: אמירת המוכר לקונה שייסע על הקורקינט בכדי לוודא שהוא נוסע בצורה טובה, ושלאחר מכן לא יבוא בתלונות - לא מספיקה בכדי לא לבטל את המכירה.

ו. לקוח שלא בדק את הבטרייה

ניתן לטעון, שהלקוח יכול היה לקחת את הקורקינט לבדיקה בשירות החברה, אך הוא בחר שלא לבדוק את המוצר, כך שלכאורה יש לומר שהוא הסכים לרכוש את הקורקינט, ומחל על התקלה שיש בבטרייה.

סברא זו מובאת בדברי המגיד משנה (מכירה טו הלכה ג): לקוח שיכל להבחין בפגם לאלתר, כגון שיכל לנסות לטעום, ולא הקפיד לבדוק - אינו יכול לחזור בו.^[6] וכ"פ הרדב"ז (חלק ד סימן קלו {אלף רו}): "ולא כתב (המגיד משנה) שום חולק, ובודאי, כי דברים של טעם הם".

אבל אין להשוות בין דברי המגיד משנה ובין בדיקת קורקינט בגלל הסיבות הבאות:

א. המגיד משנה התייחס לבדיקה שניתנת להיעשות בקלות כמו בדיקת טעם אוכל, ולא לבדיקה שצריכה להיעשות ע"י איש מקצוע בחברה.

ב. המגיד משנה התייחס רק לבדיקה מהירה שלא עולה כסף, אבל בדיקה יסודית בחברה שעולה כסף - לא נחשב כמום שיכל לראות בקלות, כי בדיקה מקיפה ומקצועית שעולה כסף איננה כלולה במום שניתן להבחין בו מידית. כך כתב כסף הקדשים (על סימן רלב סעיף ג): "ולהוציא ממון גם מעט, כגון לפתוח הכלי - י"ל דג"כ אינו גדר יכול להבחינו".

ג. כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן רלב ס"ק ז) כתב: "אבל במפרש שמכר לו דבר טוב - אפילו יש מי שכתב מודה, מפני שיאמר חזי דעליה דידך קא סמיכנא, ולפיכך לא הקפדתי לנסותה". כלומר אם המוכר אומר לקונה שמדובר במוצר טוב, ולאחר מכן יתברר שהמוצר פגום - גם לדעת המגיד משנה - ניתן לבטל את המכירה, כי הקונה יוכל לומר למוכר שסמך עליו בכך שאמר שהמוצר טוב, ולכן לא נצרך לבודקו. בנידון כאן, הנתבע אמר לתובע כי הבטרייה נמצאת במצב טוב, ולכן גם לדעת המגיד משנה ניתן לבטל את המכירה.

ד. פוסקים רבים^[7] נחלקו על עיקר דינו של המגיד משנה ושללו את דבריו. להלכה לא נפסק כדברי המגיד משנה, אלא גם אם הלקוח יכל להבחין במום - ניתן לבטל את המכירה.

לסיכום: הפוסקים נחלקו על דינו של המגיד משנה, ופסקו שניתן לבטל את המקח גם כאשר הלקוח יכל לראות את המום. מעבר לכך ניתן לומר, שגם המגיד משנה מודה שיש ביטול מקח במקרה כאן.

ז. האם הקונה צריך לשלם למוכר דמי שימוש

התובע השתמש במוצר במשך שבועיים. האם יש לחייב את התובע עבור השימוש שעשה במוצר בזמן זה?

השו"ע (רלב, טו) כתב ע"פ דברי הגמ' בבבא מציעא (סו עמוד ב), שאם המקח בטל - הדרא ארעא והדרא פירי, כלומר הקונה צריך לשלם עבור השימוש:

"המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים - מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו - צריך להעלות לו שכר".

מכאן ניתן ללמוד, שאם למשל אדם מכר רכב לחברו, והקונה לאחר זמן מעוניין לבטל את המכירה בגלל מום שגילה ברכב - יכול המוכר לדרוש מהקונה תשלום עבור השימוש ברכב^[8]. השאלה היא, האם כך הדין גם בשימוש בקורקינט, שיכול המוכר לתבוע דמי שימוש.

נראה מלשון הרמב"ם והשו"ע, שרק במקח של קרקעות יש לחייב הקונה בדמי שימוש הקרקע, בין המכר וביטול המקח עקב המום, מיהו השלטי גיבורים (ב"מ ל:) כתב שכך הדין גם בביטול מקח במטלטלים, שהקונה צריך לשלם על השימוש מזמן המכירה עד ביטול המקח. וכך משמע מפתחי חושן (גניבה ואונאה יג הערה ג). אבל האור שמח (מכירה טז,ח) פקפק בזה, מיהו למסקנה הביא שגם הרשב"ש חייב דמי שימוש בעסקת מטלטלין שבוטלה. והואיל והנתבע הוא מוחזק, הוא יכול לטעון קים ליה כשיטות שיש דמי שימוש גם במטלטלין.

לגבי גובה התשלום^[9] - בשו"ת הרי"ף (סימן קנג) כתב שהתשלום יקבע לפי דין זה נהנה וזה חסר או לא חסר:

"ומה ששאלת לענין השכירות כשיבטל המקח - דין זה חוזר לענין ההלכה שאמרינן: גברא דלא עביד למיגר וביתא דלא עבידא לאוגורי, ואם כן הוא, אינו נותן שכירות, ואם לאו - נותן שכירות".

הנתיבות (סימן רלב ס"ק ה) כתב שאם הייתה רשלנות אצל הלוקח שהשתהה בבדיקת המוצר - יש לחייבו על תשלום ההנאה גם אם הוא לא תכנן לשכור את המוצר ("לא עביד למיגר"), זאת בתנאי שהמוצר עומד היה להשכרה, ואע"פ שהמוכר הזיק את עצמו בזה שלא הודיע לקונה על המום, הקונה נחשב למזיק מדעת בכך שהשתהה מלבדוק. אומנם הנתיבות סיים בצ"ע. (כלומר צ"ע כיצד ניתן לחייב על ההנאה, אם הקונה לא היה שוכר, ונחשב בזה לא נהנה זה לא נהנה וזה חסר - חייב עיין בסימן שסה, וגם על מזיק קשה לחייב אא"כ מדובר ברשלנות של הקונה כנ"ל לא ברור על מה מתייחס הצ"ע. אם על תחילת דבריו או סוף דבריו).

בנידונינו, הקונה נהנה מהקורקינט, לא היה לו קורקינט חלופי, ולכן חל עליו חיוב תשלום, למוכר נגרם הפסד על ידי שימוש של הקונה בקורקינט, שהרי הקונה רוקן הבטרייה לגמרי תוך כדי השימוש, וכאשר יש לבעל החפץ הפסד כל שהוא בשימוש של הנהנה, הנהנה חייב לשלם על ההנאה אפילו אם החפץ אינו עומד להשכרה כמו שפסק השו"ע שסג,ז בשם יש אומרים. המוכר הוא מוחזק ולכן הוא רשאי לקזז דמי השימוש של הקונה בכלי.

הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יג הערה כ) פסק:

"ויש להסתפק כשקונה בגד ולבשו קודם שנודע לו המום אם צריך לשלם דמי שימוש, ואיך ישומו שכר זה, ולענ"ד נראה שלא אמרו אלא בדר בחצר או שעשה מלאכה בכלי שיש בו הנאה או עכ"פ משתרשי, אבל בבגד שהיה יכול ללבוש בגד אחר - לא מסתבר שזה בכלל הנאה שיהא חייב לשלם עבור השימוש".

כלומר חובת תשלום קיימת רק אם הקונה נהנה, וזה יכול להיות בקונה דירה או קונה רכב, שאכן יש הנאה בשימוש עד לביטול המקח, אבל בקונה מוצר מיד 2, שהיה יכול להשתמש עם מוצר ששייך לו - לא נחשב לנהנה, ואין מקום לחייב על השימוש אלא אם נזקק להשכיר שאז חייב לשלם דמי שימוש. אמנם בנידון דידן לא היה לקונה קורקינט של עצמו, ולכן הפטור של הפתחי חושן אינו נכון כלפיו. הרי סוף סוף נהנה מרכיבת הקורקינט ואינו דומה למי שיש לו בית לגור בו והולך וגר אצל חבירו, שיש לומר עליו שלא נהנה שהרי היה גר בביתו של עצמו. נידון דידן דומה למי שגר ברחוב ונכנס לבית חבירו לגור בו. הוא ודאי נהנה, שהרי גר בבית! כמו מי שגודר חבירו בארבע רוחותיו, שחייב לשלם לו, ואינו פור בגלל שהוא עצמו לא היה גודר עצמו כלל.

אמנם יש לעיין יותר, שהרי כבר כתבנו למעלה שיש סיכון להשתמש בבטרייה לאחר שלוש שנים, אם כן יש לעיין אם יש לחייב על הנאה שנוצרה בכלי שהיה אסור בשימוש מפני שאינו ראוי לשימוש?

ונראה שיש לחייב על השימוש בכלי, אע"פ שהכלי לא היה ראוי לנסיעה במצבו מכמה טעמים:

א. בשו"ע (רלד) כותב שאם מכר מאכל שאסור באכילה מן התורה, והקונה אכלו, המוכר צריך להחזיר לו דמי הקניה. רש"י (בכורות לז. ד"ה ויחזיר להם) כותב שהטעם הוא משום קנס, וכ"כ הנ"י (ב"ב מו: בדפי הרי"ף סוף דיבור ראשון), ועיין ש"ך (יו"ד קיט,ה), שלפי טעם זה,  אם המוכר היה שוגג הוא לא חייב להחזיר את דמי הקניה, הואיל וסוף סוף הקונה נהנה מאכילת האיסור. ואע"פ שהסמ"ע (רלד, ד) הביא טעם נוסף לפטור, שאכילת איסור תורה אינה הנאה אצל האוכל, אך הש"ך פסק כהסבר הראשון הנ"ל, וגם ערוך השולחן (רלד,ו) שכתב כש"ך שהעיקר כטעם של קנס, בגלל שזה הטעם שהראשונים כתבו. אם כן הוא הדין בנידון דידן, הואיל והמוכר היה שוגג ולא ידע שהכלי היה בן יותר משלוש שנים, אע"פ שהמכר היה נגד הדין, המוכר יכול לקזז דמי השימוש מכספי ההחזר הנ"ל.

2. עיין בשו"ע (שי,ב) שאם שכר בהמה לרכוב עליה ומתה בחצי הדרך, על השוכר לשלם חצי דרך שהבהמה הלכה, (ע"ש פרטי הדין), ולשון השו"ע "ואין לו עליו אלא תרעומת" ועיין סמע שכתב "התרעומת הוא שהשכיר לו בהמה כחושה כזו שמתה בחצי הדרך". הרי מבואר שאע"פ שהבהמה היתה חלשה מלכתחילה, ומדובר ששכר בהמה לרכוב עליה ויש סיכון אם הבהמה ימות תחתיו, כמו שרשי פירש בב"מ עט. ד"ה לרכוב שאני "שמא תפול תחתיו בגשר או שתשליכנו באחת הפחתים", בכל זאת על השוכר לשלם חצי הדרך שהבהמה שירת אותו.

3. ועיין עוד שו"ע שי,א-ב שהשוכר בהמה ומתה בחצי הדרך, על השוכר לשלם חצי שכירות, עיין שם פרטי הדין, ועיין רמ"א (ב) שכתב שמדובר שהשוכר נהנה מהדרך כגון שהוא יכול למכור סחורתו שם או יכול לשכור משם בהמה בפחות. ובסמ"ע (ס"ק י) שעל השוכר לשלם מה שנהנה אפילו אם הרווח שהשוכר מרוויח כאשר מוכר בחצי הדרך הוא פחות מהרווח שהיה מרוויח אם הוא היה מגיע למקום חפצו, והסמ"ע כתב על כך "וכיון דהמשכיר לא פשע ונאנס במיתת הבהמה, צריך לשלם שכירתו עד הנה לפי ערך". משמע מדבריו שאם המשכיר היה מזיד וידע על המום בבהמה, אין לשוכר לשלם ההנאה כאשר יש לשוכר הפסד של מניעת רווח. משמעות דברי הסמ"ע, שאם השוכר היה יכול למכור הסחורה בחצי הדרך, באותו מחיר של סוף הדרך, עליו לשלם כל השכירות, אפילו אם המשכיר היה מזיד ונתן לו ביודעין בהמה חלשה! אם כן הוא הדין בנידון דידן שעל הקונה לשלם על ההנאה אע"פ שהמום היה בכלי מלכתחילה. ומאידך, משמעות הסמ"ע שאם המשכיר היה שוגג, השוכר צריך לשלם כל שכירות אפילו אם יש לו הנאה פחותה, אע"פ שהמום היה קיים בעת השכרת הבהמה, וגם יש במום הזה סכנה לרוכב על הבהמה.

לאור הנ"ל נראה, שעל הקונה לשלם למוכר שכירות על הזמן שהכלי היה אצלו.

מיהו נראה, שהואיל ויש ספק האם הקונה היה שוכר כלי כזה לולא היה יודע שעליו לשלם על כך - יש לחייב קונה רק "דמי בשר בזול" וכמו שכתב הרשב"ם (ב"ב קמו: ד"ה ושמין):

"...לפחות שליש מדמיו, שבענין זה שמין כל מחזירין אוכלים הנאכלים מתחילה שלא לדעת חזרה...".

והרי בנידון דידן הקונה השתמש בכלי בחושבו שאין עליו לשלם על השימוש, ולכן עליו לשלם "דמי בשר בזול" דהיינו פחות שליש מהמחיר בשוק.

מבדיקת בית הדין מתברר, ששכירות קורקינט לחודש עולה 500 ש"ח. בנידון דידן מדובר בשימוש של שבועיים היינו 250 ש"ח. פחות שליש היינו 165 ש"ח לתשלום על השכירות.

סיכום פרק זה:

יש לחייב את הקונה בדמי שימוש של 165 ש"ח על שבועיים שימוש בקורקינט.

הוצאות החזרת המוצר

השו"ע (רלב סעיף כא) פסק:

"ואם לא היה יודע שהיה בו מום - פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה".

כאשר המוכר ידע שהלקוח ייקח את המוצר לעיר אחרת, הוא חייב לממן את הוצאות החזרת המוצר.

לסיכום: התובע חייב לשלם עבור השימוש במוצר, ולא חייב לממן את הוצאות החזרת המוצר.

החלטות:

1.      על הנתבע להחזיר לתובע סך 1,635 ₪ (1800-165).

2.      התובע יחזיר לנתבע את הקורקינט. הוצאות החזרה יוטלו על הנתבע-המוכר.

3.      ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 ימים.

4.      הנתבע ישלם את הסכום הנ"ל תוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן ביום ‏כ באדר א תשפ"ב, 21 פברואר 2022.

בזאת באנו על החתום

הרב ברוך פז - דיין                    הרב יהודה קרויזר - רב היישוב             הרב ישועה רטבי - דיין