על הערה 14246 - אונאה בקבלן

עוד ציין הרב שליט"א בהערתו לכמה פסקי דין במאגר, שדיברו בדין אונאה בקבלן.

רציתי להעיר על כך, שבעניותי היה נראה לי שלא שייך כאן עניין 'אונאה'.

אך ראשית יש להעיר, לעניין פסקי הדין המוזכרים בהערה.

אמנם בפסק הדין של בית הדין זכרון מאיר מפורטים דיני אונאה בקבלן, ונראה מזה שהיה פשוט להם שהלכה היא שיש בו אונאה. אך בפסק הדין של בית דין קרית ארבע נזכר רק שיש בזה מחלוקת, בלא להכריע בה כלל. ובפסק הדין של בית דין איתמר כמדומני לא נזכרה כלל מחלוקת זו, ולא מדובר שם בקבלן אלא במוכר וקונה.

אגב יש לציין, שבפסק דין 1774 נפסק שאפשר לומר 'קים לי' במחלוקת זו, ולכן ההכרעה למעשה בפסק הדין הנ"ל הייתה כרמב"ן ורשב"א, שאין אונאה בקבלן.
ובחיפוש המילים 'אונאה בקבלן' אפשר למצוא כמה פסקי דין נוספים בעניין שנכנסו למאגר.
ואין להאריך בזה עוד.

ולגופו של עניין. המעיין בפסק הדין יראה שהדיינים שליט"א עסקו בגדרי 'מחילה בטעות', ואם שייך כאן מחילה או לא, ולא דנו מצד גדרי 'אונאה'. ובאמת הדבר תמוה וחסר בדבריהם, וכמו שעמד הרב שליט"א בהערתו.

אך כמדומני יש לעיין אם אכן שייך כאן נדון של אונאה. כי נראה קצת מתוך הסברא לחלק בין כל אונאה שבעולם לבין הנדון כאן.

בכל אונאה שבעולם מדובר על טעות כזאת, ששני הצדדים הסכימו לה מתחילה, וסיכמו ביניהם על תשלום בגובה מסויים בהסכמה גמורה, אלא שאחד מהם (או שניהם) לא ידעו נתון חשוב ומרכזי בעניין, והוא השער שבשוק. אך ההסכם שביניהם היה ברור ומוסכם. כך הוא בכל אונאה רגילה.

אך כאן אין זה כך. כאן הרי מדובר, שהקבלן טוען שלא הבין כלל ולא עלה בדעתו שמדובר בתשלום על כל העבודה, ומבחינתו הסיכום היה על פרט מסויים בעבודה, יחידה אחת, ולא על העבודה כולה. ואם אנו מאמינים לו, (וכמו שמסתבר להאמין לו, מפני שטענתו קרובה ומסתברת, והיא "בכדי שהדעת טועה", להתבלבל בלשונו ולא לפרש את ההבדל והמשמעות שבין מחירה של יחידה אחת למחירן של ארבע,) אם כך, נראה שאין זה אלא מקח טעות רגיל לגמרי, ולא 'אונאה'. שהרי הצדדים פשוט לא הבינו זה את לשונו של זה, וכשנקט הקבלן בלשונו מחיר של יחידה אחת, חשב בעל הבית שהכוונה למחיר של כל העבודה כולה, ונמצא שטעו והטעו זה את זה בטעות רגילה, ולא נעשה כאן 'הסכם ברור ומוסכם עם טעות בשער שבשוק' כבכל אונאה, אלא ההסכם כאן לא היה ברור ולא מוסכם.

ואף אם האחריות לטעות היא של הקבלן כמו שנקטו הדיינים שליט"א בפסק הדין, אך גדרי אונאה לא שייכים כאן. ולכן אף אם הטעות היא בקרקע, חוזר המקח ומתבטל, והדין הוא כמו שדנו הדיינים, שאין לדון מצד הסיכום שביניהם, אלא מצד גדרי 'נהנה' ו'יורד לתוך של חבירו'.
כמובן ייתכן ששגיתי לגמרי, ושיש למצוא בפירוש בדברי הגמרא או הפוסקים שגם בציור כזה שייך דין אונאה. אך כמדומני מצד הסברא יש מקום גדול לעיין בזה, ויש לחפש ולמצוא אם יש בזה דבר מפורש בגמרא או בפוסקים.

[כדי להוסיף ביאור בסברא שבחילוק הזה, יש להביא מה שכבר עמדו במקומות אחרים (למשל קצת מזה יש בספר פס"ד ירושלים כרך ט עמוד קעא, וב'תחומין' חלק ב, ובעוד מקומות רבים), שיש להבחין בין 'אונאה' לבין 'מקח טעות'. שהרי מבואר בגמרא ובפוסקים, שאונאה שונה בכמה וכמה דינים ופרטים ממקח טעות. ויש להבין יסוד העניין, במה שונה אונאה מכל מקח טעות.

ההבדל במציאות הוא ברור, בדרך כלל. באונאה מדובר על טעות בהערכת השווי (או בדומה לזה, כגון חטים יפות ונמצאו רעות, או ביעי דפחיא לצורך אכילה ונמצאו ביעי דספנא מארעא, ומפני שהחפץ מוגדר אותו החפץ, אלא ששוויו פחות. ואין להאריך כאן), ובמקח טעות מדובר על טעות בחפץ הנמכר עצמו (או בדומה לזה, כגון שור הראוי לחרישה ונמצא שור הראוי לשחיטה, שהחפץ אינו מוגדר אותו החפץ כלל, ואין זה רק הבדל בשווי. ואין להאריך). אך יש להבין את הטעם לחלק בין זה לזה, שהרי סוף דבר מדובר בטעות, ומה בין טעות זו לזו.

ונראה שהחילוק הוא כך. הדבר ידוע, שטעות במקח מבטלת את המקח, מפני שעל דעת דבר כזה לא נעשה המקח, ונמצא שיש כאן קניין בלא דעת, שאינו יכול לחול.

אך באונאה, אף שהתברר שהמחיר הוא שונה, אין זו אלא טעות בהערכת השווי של המקח. והערכת השווי היא עניין בפני עצמו, ויש בו הלכות אחרות, ובו נאמרו כמה 'גזירות הכתוב' של דיני אונאה. והטעם בגזירת הכתוב זו, מפני שטעות בהערכת השווי נתונה לשינויים, מאדם לאדם ומזמן לזמן וממקום למקום. וכל אדם יודע שהטעות בה קרובה ומצויה, ויודע גם שלפעמים אין היא בגדר 'טעות' כלל, אלא בחירה והחלטה של הקונה או של המוכר לנטות מן השער שבשוק, מאיזה טעם שיהיה. ולכן הגדירה התורה, ופירשו חז"ל, שאין טעות כזאת פוסלת את המקח מצד עצמה ככל מקח טעות שבעולם, אלא כפי גדרי דין אונאה בלבד.

ומתוך דברי חז"ל בזה מוכרחים אנו לומר יסוד, שבמקח טעות אין דעת ולכן בטל המקח, אך באונאה יש דעת, אלא שהמקח בטל מצד דין אונאה, שיש בו כוח לבטל את המקח אף כשיש דעת. וכעין מה שמבואר בשערי ישר (שער ז פרק ח), על פי דברי תוס' (כתובות נו.), לעניין תנאי, שכך אופן פעולתו, שיש כאן קניין גמור עם דעת גמורה, אלא שבא דין תנאי ומבטל ועוקר את הקניין. וכך ממש פועלת האונאה, שיש כאן קניין גמור עם דעת גמורה, אלא שבא דין אונאה ומבטל ועוקר את הקניין כפי פרטי דיני אונאה.

כמדומני כך נכון להבין מדוע באונאה ביותר משתות בקרקע, למשל, לא יתבטל המקח. שהרי יש לשאול (כמו שכבר עמדו בזה אחרים), אחרי שפשוט שגם קניין קרקע צריך דעת ככל הקניינים, ובמקח טעות הרי אין דעת, ואם כן, איך יחול הקניין בקרקע ביותר משתות, וכי נגזרה כאן גזירת הכתוב שיש בקרקע קניין בלא דעת כגירושי אשה. אלא, מפני ששינוי בהערכת השווי אינו דין של 'דעת' ו'מקח טעות' אלא דין של 'אונאה', ונכלל בגזירת הכתוב של אונאה ובדיני אונאה ופרטיה, לכן הרי יש כאן דעת, ככל 'אונאה' שיש בה דעת, אלא שאם יש דין אונאה הרי שדין זה בא ועוקר את החלות, אך בקרקע שאין בה דין אונאה חל הקניין,

ואין מה שיבוא ויעקור אותו.

ואין להאריך עוד בכל זה.

ובכל אופן, על פי זה מבואר גם סברא וטעם לחילוק שלמעלה, לחלק בין הסכם שנעשה בצורה ברורה ומובנת בין הצדדים אך בלא ידיעת השער שבשוק, לבין הסכם שלא הובן ולא הוסכם כלל. שבהסכם מן הסוג השני אין דעת כלל, והרי הוא מקח טעות ככל מקח טעות שבעולם, ונמצא שהקניין בטל, ויש לדון רק מצד גדרי 'נהנה' ו'יורד לתוך של חבירו', כבפסק הדין.]

אחתום בבקשת מחילה על אריכות הדברים, ובתודה על פסקי הדין והמאמרים המחכימים ובהירים של מורנו הרב שליט"א, ובתוכם גם הערה זו, ובכלל על כל פעלו הגדול להגדיל תורה ולהאדיר במקצוע זה של דיני ממונות, "שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם" וכו', וממשיך שם במשנה "והרוצה לעסוק בדיני ממונות" וכו'.

ויהי רצון שנזכה לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

הרב דוד זאגא.

תשובת הרב ברוך פז שליט"א, נשיא מכון פסקים:

שלום הרב דוד.

תודה על ההתיחסות.

1.מצאנו דיני אונאה גם כאשר לא מדובר בדיון על מחיר, אלא כאשר יש ויכוח אם העבודה נעשית כדבעי או לא. עיין ב"מ נו:

"חטין וזרען בקרקע מהו? יש להם אונאה או אין להם אונאה...דאמר איהו שדאי בה כדאבעי ואיגלא מילתא דלא שדא בה כדאבעי. יש להם אונאה אין להם אונאה..."

וברש"י שם ד"ה כדבעי לה "..דמידי דאומדנא דשכיחי דטעו הוי כדין אונאה".

2.נראה שהגדר שכבודו כתב להבדל בין מקח טעות לבין אונאה, הוא גדר נכון, עיין בסוגיא הנ"ל בחילוק בין טעות במדה ומשקל שיש בקרקע, לבין אונאה שאין, וברש"י שם ד"ה חוזר.

אמנם, יש לדון ביותר משתות אם הוא דין מיוחד של אונאה, או כמו כל ביטול מקח. עיין בגמרא מחלוקת אמוראים אם יש טענת מקח טעות בקרקע, ועיין שיטת הראשונים שיש ביטול מקח מעבר לפי שנים מהמחיר גם בקרקע.

3. מיהו כל זה אינו נוגע לעניננו. גם כאשר יש דיון במקח טעות וכו', זה אינו מנטרל את האפשרות לדון גם מצד אונאה. כל מקום שאדם לא קיבל סחורה במחיר נאות, יש לו טענת אונאה וזה לא משנה כלל מאיזו סיבה המחיר אינו נאות, אם מטעם מום או שער שבשוק או טעות אחרת.

אע"פ שפוסקים כשמואל, שהמוכר יכול לומר לשחיטה מכרתיו, ואין בזה מקח טעות, יש בזה דין אונאה אם המחיר אינו מצדיק מכירה לשחיטה, עיין בב"ב צב. ברשב"ם ובסימן רל"ב בסמ"ע נ.

וכן בנידון דידן, גם אם יש מחילה של מום וכו', זה אינו מנטרל טענת אונאה.

בברכה.