קבלן שעבודתו הופסקה - פסק דין2

בס"ד, ‏י"א כסלו תשע"ח

‏29 נובמבר 2017

תיק 75104

פסק דין חלקי 2

לפסק דין חלקי 1, פסק דין חלקי 3, פסק דין סופי 4

בעניין שבין

א.      עובדות מוסכמות

תובע 1 הוא מפקח בניה ותובע 2 הוא קבלן. תובע 2 ביצע עבודת שיפוצים נרחבת בביתה של הנתבעת, בפיקוחו של תובע 1. ב"הסכם לניהול בניה" שבין הנתבעת לתובע 1 נקבע כי הוא יקבל 6500 ₪ כולל מע"מ עבור כל חודש עבודה.

ב"הסכם עבודה" בין הנתבעת לבין תובע 2 נקבע שהעבודה תסתיים תוך 6 חודשים, ותמורתה יקבל תובע 2 580 אש"ח. להסכם מצורף לוח תשלומים שעליו חתימות של תובע 2 על כל תשלום שבוצע. באותו לוח יש תיעוד תשלומים שהועברו עבור שמירה בסך 6000 ₪ בחודש. כאשר גם על קבלת תשלום זה חתום תובע 2.

מוסכם שהנתבעת החליטה להפסיק את ההתקשרות עם שני התובעים בעקבות טענות שונות.

תובע 2 דרש פיצוי מהנתבעת בעקבות החלטתה, ואילו הנתבעת הגישה תביעה נגדית בה דרשה פיצויים מהתובעים בעקבות טענות שיש לה בעיקר בנוגע לאיכות העבודה ולאיחור בסיום העבודה (לשם הקיצור, תקרא הנתבעת והתובעת שכנגד "הנתבעת").

בהחלטה 1 מתאריך כ"ח סיון תשע"ו הכריע בית הדין כך:

א.      החלטתה של הנתבעת להפסיק את עבודתו של תובע 2 היתה מוצדקת.

ב.      לפיכך, על מומחה ביה"ד להעריך את עלות השלמת העבודה ולתמחר את הליקויים בבית נשוא המחלוקת.

בעקבות זאת, הוציא מומחה בית הדין שני דוחות. בדוחות עסק המומחה במגוון של שאלות, השאיר את שאלת מקור הרטיבות ואת שאלת איכות מערכת החשמל פתוחה, והמליץ על מינוי מומחה ספציפי לעניינים אלה. כעת עלינו להכריע בשאר המחלוקות.

ב.      טענות תובע 1

תובע 1 ביקש להעביר את הדיון מבית המשפט לבית הדין, ולאחר שהדבר נעשה הוא אמר בדיון שאין לו יותר תביעות.

בתגובה לטענות הנתבעת, שהטילה גם עליו את האחריות לליקויים הבניה הוא כתב:

"העיוות שמנסה הנתבעת ליצור בכך שהיא מחברת ביני לבין הקבלן בסוג של שותפות, אינו מקובל עלי ואינו נכון עובדתית, ולראיה החוזים הנפרדים וההתנהלות היום-יומית, כפי שהוסבר לבית הדין. המניע לשיתוף הפעולה ביני לבין הקבלן היה לטובתה של הנתבעת בלבד, על מנת לסייע בביצוע הפרוייקט...

שכרי נטו לניהול הבניה בפרוייקט זה, הוא כ- 37.000 ₪.  לגבי 7 תשלומים הוצאו חשבוניות כדין.  את התשלום השמיני העברתי לקבלן, כדי שימשיך בעבודתו. (לאחר קיזוז המיסים השונים מהחשבונית, הסכום שנותר הוא 5300 ₪ נטו)".

ג.       טענות תובע 2

בכתב תביעה קצר כתב תובע 1 שהנתבעת חייבת לו למעלה מ-100,000 ₪ עבור עבודות שביצע וכן עבור תוספות. באותו כתב תביעה הוא הודה שהעבודה לא הושלמה וביקש להשלימה. כאמור, דרישתו להשלים את העבודה נדחתה בהחלטה 1.

בדיון (פרו' 1, עמ' 2) אמר תובע 2 כך:

מגיע לי 60 אש"ח מהחוזה, ועוד עבור תוספות בניה 35 אש"ח.

בעצם העבודה שווה הרבה יותר אבל תובע 1 אמר לי להסכים למחיר הזה.

מגיע לי עוד תשלום על הפסדים בגלל שהיא זרקה אותי מהעבודה 40 אש"ח. בגלל הפסד חוזים אחרים

סה"כ תובע 140 אש"ח.

תוספות הבניה פורטו וידונו בהמשך אחת לאחת.

ד.      טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת לליקויים רבים בבנייה והגישה דוחות מטעם מהנדס ב', מטעם חשמלאי, מטעם איש אינסטלציה, ומטעמה. ורוב הליקויים נבחנו על ידי מומחה ביה"ד כפי שיפורט לקמן.

הנתבעת חולקת על חלק מדרישות התשלום של תובע 2 עבור תוספות, כפי שיפורט לקמן.

הנתבעת טענה בדיון ששילמה לתובע 2 500 אש"ח עד כה. לאחר מכן תיקן אותה בה כוחה ואמר שעל פי דברי תובע 2 שחייבים לו 60 אש"ח, הרי ששולמו 520 אש"ח עד כה (הכל בפרו' 1 עמ' 3). בהמשך חזרה הנתבעת על טענה זו בכתב ובעל פה.

הנתבעת דורשת מתובע 1 להחזיר 54 אש"ח שקיבל עבור פיקוח (כך נאמר בדיון, בכתב התביעה נכתב 45,500 ₪), כיון ש"הוא לא עשה את העבודה שלו" וגרם נזק גדול. אולם, היא הודתה שמגיע לתובע 1 תשלום על חלק העבודה שהוא כן ביצע (פרו' 2, עמ' 6).

בנוסף דורשת הנתבעת:

20,000 ₪ עבור מגורים בבית לא ראוי, שגרמו לה סבל רב מאד.

10,000 ₪ עבור אובדן חודש שכירות של יחידת המשנה בגלל האיחור של תובע 2 (2,800 ₪ לחודש), וכן עבור עצם האיחור בסיום העבודה על ידי תובע 2.

7,000 ₪ נזק למזגן שגרמו הפועלים של תובע 2.

7,200 ₪ עבור נזק לכיריים שגרמו הפועלים של תובע 2.

4,000 ₪ עבור גניבת מיטלטלין ע"י הפועלים של תובע 2.

5,200 ₪ עבור משטח קרמיקה שלקח תובע 1.

מלוא התביעות פורטו בנספח י"ג שיידון באופן מפורט בהמשך.

ב"כ הנתבעת אמר בדיון כי כל התביעות מופנות לשני התובעים, למעט התביעות האישיות כנגד תובע 1 (פרו' 1, עמ' 5).

בהמשך, דרשה הנתבעת גם את עלות השמירה שנגבתה ממנה שהיתה גבוהה מהשכר ששולם לשומר.

את תגובות התובעים נביא בכל נושא בנפרד.

ה.      נושאי הדיון

1.       הדין החל כאשר אחד הצדדים אינו יהודי

2.       כמה שילמה הנתבעת לתובע 2?

3.       תמחור הליקויים בבנייה

4.       תמחור תוספות וזיכויים – נספח י"ג

5.       תביעות נוספות

6.       חלוקת האחריות בין התובעים

ו.        הדין החל כאשר אחד הצדדים אינו יהודי

בפתח הדברים נתייחס בקצרה לדין החל במצב בו אחד מהצדדים איננו יהודי, כפי שקיים בתיק זה.

בנוגע למחלוקת כספית בין יהודי ולא-יהודי כתב הרמב"ם שאם מדובר בגר תושב יש לדון אותו "בדיניהם", וזו לשונו (רמב"ם מלכים י, יב):

"ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם, וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל".

לגבי השאלה מהם "דיניהם" כתב הרמב"ן (בראשית לד, יג):  

"ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל".

יש שהבינו שלדעת הרמב"ן על בני נח לדון על פי דיני ישראל, אולם, מסתבר יותר שכוונתו שעליהם לחוקק חוקים בכל התחומים כפי שהתורה עוסקת בכל התחומים.

הרמ"א (שו"ת הרמ"א סימן י) הבין שמהות "דיניהם" שנויה במחלוקת אמוראים:

"כי רבי יוחנן... סובר שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר, אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני, רק הוא חק נימוסי...

ורבי יצחק רוח אחרת עמו... וסובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד.... גם נראה לפסוק כרבי יצחק..."

הרמ"א הכריע ש"דיניהם" של הגויים הם דיני ישראל. וראו עוד דברי הנצ"יב (העמק שאלה, שאילתא ב, אות ג) שכתב שעל הגויים לחוקק לעצמם חוקים, אך אלו אינם בהכרח כדיני ישראל:

"אלא ודאי לכולי עלמא לא ניתן לבני נח פרטי דינים ולא נצטוו אלא להושיב שופטים כפי דעתם כערכאות שבסוריא...".

לגבי הערכאה שתדון בין יהודי ולא-יהודים כתוב במדרש תנחומא (פרשת שופטים סימן א) שיש לקיים את הדיון בבית דין ישראל:

"שאסור לישראל לומר לעכו"ם לך עמי לערכאות שלכם ושהוא עובר בלאו".

וכך פסק גם בשו"ת תשב"ץ (חלק ד (חוט המשולש) טור ג סימן ו).

במקרה שלפנינו הדיון הוא בין יהודיה ובין מוסלמי שאיננו בן נח במובן הפורמאלי. אולם, מסתבר שגם בנוגע למוסלמים כתב המאירי (בית הבחירה, בבא קמא דף לז עמוד ב):

"ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך. הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים".

כלומר, עמים הנוהגים על פי שבע מצוות בני נח נידונים כמו בני נח. בעקבות זאת נחלקו אחרונים. יש אחרונים שפסקו את דברי המאירי להלכה (ראו למשל: שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק א סימן נ; שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג, חו"מ סימן יב; שו"ת מים חיים חלק ב סימן עט; הראי"ה קוק, אגרות הראיה א, פט; שו"ת עשה לך רב חלק ט סימן ל) לעומת זאת, פוסקים אחרים דחו את דבריו (שו"ת מהרש"ם חלק ה סימן מא).

לאור דברי רבים מהפוסקים, במקרה של דין בין יהודי לאינו יהודי כברירת מחדל יש לדון לפי דיניהם. אולם, במקרה בו שני הצדדים מבקשים שידונו אותם לפי דיני ישראל, יש לדון אותם לפי דין תורה. ניתן ללמוד זאת מדברי הרמב"ם לגבי שני גויים שבאים להתדיין בפנינו (מלכים י, יב):

"שני גויים שבאו לפניך לדון בדיני ישראל ורצו שניהם - דנים להם דין תורה",

למרות שגם שם ברירת המחדל היא שיש לדון להם לפי דיניהם.

כיוון שבית דין זה איננו מכיר את המשפט המוסלמי וכיוון שחזקה על הצדדים שידעו זאת, הרי שאנו מניחים ששני הצדדים הסכימו ורצו שידונו את שניהם לפי דין תורה. בנוסף, כיוון שהדיון בין שני הצדדים נעשה מתוך הסכמה, חזקה על תובע 2 שהסכים להתדיין על פי תורה רק בתנאי שהדין שיחול עליו יהיה שווה לזה החל על יהודים, וחזקה על הנתבעת שהסכימה לכך.

לכך יש להוסיף, כי גם אילו החוק המחייב היה דין התורה, היה עלינו להעניק שוויון ללא-יהודים, כפי שכתב הריא"ה הרצוג (תחוקה לישראל ע"פ התורה א, עמ' 19) ועוד רבים אחרים.

לסיכום, הדין החל הצדדים שלפנינו הוא דין תורה ללא הבחנה בין יהודי ולא-יהודי, בכלל זה במקרה של חיוב שבועה – נפשר כאילו מדובר ביהודי.

ז.        כמה שילמה הנתבעת לתובע 2

בעניין זה שני הצדדים לא היו עקביים.

תובע 1 אמר כך (פרו' 2, עמ' 2):

1. הוא העביר לתובע 2 את הכסף עבור הבניה ועבור השומר.
2.  לעתים הכסף הועבר בשתי מעטפות (אחת לשומר ואחת לתובע 2) ולעתים במעטפה אחת.

במסמך הסיכום של תובע 1 ("מסמך השמשה") הוא כתב שתובע 2 קיבל 500 אש"ח כך שיתרת החוב לתובע 2 עומדת על 80 אש"ח.

בהודעה לבית הדין כתב תובע 1 שלא היו תשלומים לתובע 2 שלא הועברו דרכו.

להלן סיכום התייחסויות תובע 2 בעניין זה:

1.       בכתב התביעה הוא כתב שהנתבעת חייבת לו יותר מ-100 אש"ח..

2.       בדיון הראשון (פרו' 1, עמ' 2) אמר תובע 2 שיתרת החוב עומדת על 60 אש"ח + 35 אש"ח תוספות.

3.       בדיון השני (פרו' 2, עמ' 3) אמר תובע 2 שהוא קיבל 520 אש"ח כולל התשלום לשומרים.

התובעת טענה כך:

1.       בנספח י"ג כתבה הנתבעת שהיא שילמה לתובע 2 500 אש"ח.

2.       בדיון הראשון היא טענה ששילמה לתובע 2 500 אש"ח. מיד אחר כך אמר ב"כ הנתבעת שמדברי תובע 2 שחייבים לו 60 אש"ח, עולה ששולמו 520 אש"ח.

3.       לאחר הדיון הגישה הנתבעת את נספח י"ג המתוקן ובו כתבה שהיא שלמה 520 אש"ח לתובע 2, ולכן יתרת החוב עומדת על 60 אש"ח.

4.       בדיון השני נחקרה הנתבעת על כך ואמרה ששלמה את כל הכסף במזומן ונתנה לתובע 520 אש"ח + 36 אש"ח על שמירה. אולם, היא הודתה שלא הכניסה ליתרת החוב את עלות השמירה (פרו' 2, עמ' 2).

5.       בעקבות הדיון הגישה הנתבעת דפי חשבון בהם רואים משיכות כספים במזומן בסך 524,200 ₪.

6.       בסיכומים כתבה הנתבעת שיתרת החוב עומדת על 60 אש"ח.

כלומר, לפני הדיון הנתבעת כתבה ששולמו לתובע 2 500 אש"ח, אולם במהלך הדיון, בעקבות דברי נתבע 2, היא טענה ששולמו 520 אש"ח.

דיון:

אין חולק שכל הכספים הועברו מהנתבעת לתובע 2 דרך תובע 1. אין חולק שהכספים כללו תשלום עבור הבניה וגם עבור השמירה. התיעוד היחיד של התשלומים שבוצעו הוא הנספח להסכם העבודה שנחתם בין הנתבעת לתובע 2, ובו מופיע רישום של שני סוגי התשלומים (להלן, נספח תשלומים) עם חתימת תובע 2 לאחר קבלת כל סכום.

סך כל התשלומים המופיעים בנספח התשלומים הוא: 464 אש"ח עבור בניה + 36 אש"ח עבור שמירה. סה"כ 500 אש"ח. זהו הסכום שהופיע ב"מסמך השמשה" של תובע 1.

חשוב לציין כי השורה האחרונה בנספח התשלומים היא תשלום בסך 60 אש"ח שלא בוצע. אולם, גם לפני כן לא כל התשלומים בוצעו במלואם, והדבר נכתב במפורש. למשל, שולמו 80 אש"ח במקום 90 אש"ח עבור גמר הרכבת דלתות וחלונות ואינסטלציה. ולכן יתרת החוב על פי נספח התשלומים גדולה בהרבה מ-60 אש"ח.

בנספח י"ג המקורי שהגישה הנתבעת מוצג החישוב שבוצע ב"מסמך השמשה" עם הערות הנתבעת. אולם בנספח י"ג אין חולק על הפרטים הבאים:

בנוסף, עמדת התובעים כללה את הפרטים הבאים:

משלושת המסמכים הללו, נספח התשלומים ומכתב השמשה שנכתבו בזמן אמת, ומנספח י"ג שנכתב על ידי הנתבעת לקראת הגשת התביעה, עולה שתובע 2 קיבל בסך הכל 500 אש"ח (מתוכם 36 אש"ח עבור שמירה), ולא 520 אש"ח.

על כן, הדעת נותנת שתובע 2 טעה כך:

1.       הוא ידע שכאמור, הסעיף האחרון בנספח התשלומים בסך 60 אש"ח לא שולם.

2.       תובע 1 אמר לו שמגיע לו 97,400 ₪ בסה"כ. מסכום זה הוא הפחית 60 אש"ח עבור השלמת הסעיף האחרון, וכך הוא הגיע למסקנה שהוא זכאי ל- 35 אש"ח עבור תוספות.

ראיה לכך שמדובר בטעות היא שמעולם לא דובר על 35,000 ₪ עבור תוספות. בנספח י"ג המתאר את "מכתב השמשה" נכתב שעלות התוספות היא 29,450 ₪, וממנה יש להפחית זיכויים בסך 48,050 ₪.

כיון שתובע 2 טעה, הרי שהודאתו שקיבל 520 אש"ח היא הודאה בטעות, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן פא, סעיף כ):

המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו, או מסר לו שטר בעדים, ועדים חתומים עליו, ואחר כך נתברר הדבר שטעה, לאו הודאה היא.

גם טענת הנתבעת ששלמה 520 אש"ח איננה טענה וודאית אלא היא מתבססת על דברי תובע 2 עצמו. האסמכתאות של הנתבעת על משיכת כספים מהבנק בסכומים גדולים יותר אינה מעידה למי שולמו סכומים אלה. בכל מקרה, הנתבעת טענה ששלמה 556 אש"ח עבור בניה ושמירה, בזמן שהסכומים שמשכה מהבנק היו נמוכים ב-30 אש"ח וממילא לא ניתן להוכיח מהם ששולמו לתובע 520 אש"ח.

אם כך, הרי שיתרת החוב של הנתבעת לתובע 2 עומדת על 116,000 ₪ (לפני חישוב תוספות וזיכויים). אמנם, תובע 2 דרש סכום נמוך יותר עבור יתרת החוב, וכידוע אל לו לבית הדין לזכות אדם ביותר ממה שתבע (רמ"א חו"מ יז, יב). אולם, במקרה זה, תובע 2 דרש לקבל 140,000 ₪, ולכן מסתבר שהוא טעה בדבריו ובמקרה כזה לדעת האחרונים (ראו נו"כ על הרמ"א שם) ניתן לזכות אותו (מעבר לכך יש לדון האם ניתן לזכות אדם בסכום אותו הוא תבע, אך מנימוקים שונים ממה שהוא עצמו טען).. שהרי, הסיבה שאין לזכות אדם ביותר ממה שתבע היא שמא מחל על החוב, אולם, כאשר התביעה גדולה (יותר) אין חשש למחילה.

אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבעת שלמה לתובע 2 464 אש"ח בלבד עבור עבודה, ולכן יתרת החוב ביחס למה שסוכם עומדת על סך 116,000 ₪. על סך זה יש להוסיף תוספות ולנכות זיכויים.

ח.      טענות הנתבעת כנגד מומחה בית הדין

הנתבעת טענה מספר פעמים כנגד יכולתו המקצועית של מומחה בית הדין, וטענה שיש להעדיף את דוח המומחה מטעמה. התובעים לא הגיבו לכך.

דיון: משקלה של עדות מומחה מושפע מכמה גורמים, ובהם נסיונו והכשרתו. אולם, ישנו גורם חשוב נוסף והוא מידת אמינותו. בעניין זה נזכיר את דבריו של השופט אליקים רובינשטיין (ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל) שתיאר את רמת האמינות של מומחים מטעם הצדדים בעניינים רפואיים, שיפים גם לענייננו:

אפתח בהערה, כי תיק זה מדגים באופן שכמעט אין למעלה הימנו את מה שבעיני הוא כשל קשה בשיטה הנוהגת בתביעות מעין אלה, של חוות דעת רפואיות משני הצדדים. מבלי לפגוע באיש, אין בר דעת יכול שלא להתרשם בתיקים רבים, כי תוכן חוות הדעת קשור במזמין. בולט הפער בין חוות הדעת ש"במקרה" באו מטעם צד אחד, והתומכות בגישתו, אל מול אלה ש"במקרה" באו מטעם צד אחר והתומכות בגישתו.

מעבר לכך, העמדה ההלכתית היא שתשלום של צד מסוים לאדם כדי שיעיד פוגע קשות באמינות שלו (ראו בעניין זה: עדו רכניץ, נייר עמדה מס' 11: עדות מומחה, אתר דין תורה, מכון משפטי צה"ל, עמ' 27; הרב שלמה דיכובסקי, מתשובותיו של רב לרופא, תחומין יז, עמ' 333). טענת הנתבעת שהמומחה מטעמה הגיש דו"ח שנראה מקצועי יותר מהדו"ח של מומחה ביה"ד אינה משנה עובדה בסיסית זו.

בתגובה לדו"ח הראשון של המומחה הגישה הנתבעת בתאריך 15.09.16 טבלה מפורטת של ההשגות שלה על הדו"ח. הטבלה הוגשה שוב במסגרת הסיכומים. לא נלאה בהתייחסות לכל פרט ופרט בעשרות ההערות של הנתבעת, אלא נסתפק בכמה דוגמאות.

לגבי השורה הראשונה (ממ"ד), יש טענה שמומחה ביה"ד לא התייחס לשלושה פריטים (למעט הפריט הראשון באותה שורה) בעניין הממ"ד. אולם, בדו"ח שלו נאמר במפורש "שאר הליקויים במסגרת ליקויים כלליים".

לגבי השורה השניה (מערכת ביוב) נטען כי המומחה לא התייחס לסעיף הראשון. אולם המומחה כן התייחס לכך, ותמחר את עלות תיקון שוחות וצנרת בסך 4,200 ₪. וכן הלאה.

הנתבעת שאלה מדוע יש פערי תמחור בין המומחה מטעמה למומחה ביה"ד. והמומחה השיב כי הוא מתמחר ע"פ מחירון דקל וע"פ ניסיונו. כדי להשיב לשאלה זו נדגים: בנוגע לעלות תיקוני הביוב כתב המומחה מטעם הנתבעת (עמ' 3 לחוו"ד): "אומדן כספי משוער 12,000 ₪". קביעה זו אינה מנומקת ונעדרת אסמכתאות. וכאן ביה"ד שואל: האם יש סיבה לקבל את הערכה כללית של מומחה מטעם הנתבעת ולהעדיף אותה על פני המומחה מטעם ביה"ד שטרח לפרט את מספר היחידות ואת עלות כל יחידה? לסיום, מלבד טענות כלליות כנגד מומחה בית הדין, הנתבעת לא הוכיחה כי הוא טעה אלא חזרה והשוותה אותו למומחה מטעמה, ובכך אין די כדי לסתור את חוות דעתו.

אשר על כן, בית הדין דוחה את הטענות הכלליות כנגד מומחה בית הדין, ויבדוק כעת כל סוגיה לגופה.

ט.     תמחור הליקויים בבנייה

כאמור בהחלטה 1 קבע בית הדין כי יש להפחית מהסכום שהובטח לתובע 2 את עלות תיקון הליקויים. בעניין הליקויים (ובנושאים נוספים) עסקו שני הדוחות של מומחה בית הדין מר ב'.

בנוסף, הצביע המומחה על ליקויים שמזכים את הנתבעת בפיצוי כללי, כגון, קירות ותקרה עקומים, מילוי רובה פגום, ריצוף וקרמיקה לא ישרים ועוד.

הנתבעת העירה על הדוח, וכתבה שיש בו חוסרים ביחס לרשימות הליקויים השונים שהיא הגישה, וכן שאין תמחור בכל הסעיפים. כמו כן, בקשה הנתבעת תוספת 10% עבור פיקוח הנדסי.

מומחה ביה"ד השיב באופן מפורט לטענות וביה"ד מקבל את התשובות. לגבי פיקוח הנדסי כתב המומחה שבכך צריך לשאת תובע 1 שהיה אמור לפקח על העבודה. אף שמדובר בקביעה משפטית, היא נכונה וביה"ד מאמץ אותה.

אשר על כן, עבור ליקויים זכאית הנתבעת לזיכוי בסך 59,950 ₪ (לא כולל רטיבות וליקויים חשמל) וכן פיצוי כללי שבו נדון בהמשך.

י.        תמחור תוספות וזיכויים – נספח י"ג

הנתבעת הגישה נספח י"ג לכתב התביעה ובו רשימת תוספות וזיכויים, תוך התייחסות לנקודות המחלוקת בין הצדדים.

בדיון השני התייחסו שני הצדדים לנספח זה, וחלק מהסעיפים הועברו להכרעת מומחה ביה"ד, שהגיש את מסקנותיו בדוח השני שלו.

להלן הפירוט של הנספח, תוך חלוקה לתוספות ולזיכויים, ההכרעה בכל סעיף עם נימוק קצר (מבוסס על טבלה מקבילה בפרו' 2).

יא.   זיכויים נוספים על בסיס סוף נספח י"ג

1.       נזק לכיריים ולמאווררים

התובעת דרשה 7200 ₪ עבור נזק לכיריים שגרמו פועלים של תובע 2.

בדיון 1, אמר תובע 2  (פרו' 1, עמ' 5): "כיריים חשמליות – איש אלומיניום דרך על זה ועשה נזק. זה היה מכוסה בסמרטוט". בדיון השני (פרו' 2, עמ' 5) אמר התובע 2 שאיש האלומיניום ביקש לקבל את הכיריים השבורות. והנתבע השיבה שהכיריים נזרקו לפח. עוד אמרה שלא ניתן היה לתקנם (כך זכור לבית הדין למרות שהדבר אינו מופיע בפרוטוקול).

על פניו, מי ששבר את הכיריים חייב לשלם, גם אם שבר ברשלנות ולא במזיד (רמב"ם חובל ומזיק א, יא), אלא שאיש האלומיניום לא חתם על הסכם הבוררות, לא הופיע בפנינו ולא שמענו את גרסתו. השאלה היא האם תובע 2 אחראי לנזק שגרמו הפועלים שלו?

בעניין זה, שורת הדין ההלכתית היא שרק המזיק אחראי ולא המעסיק שלו. אולם, החוק מטיל על מעסיק אחריות לנזק שגרם עובד שלו, כפי שנקבע בסעיף 13 לפקודת הנזיקין:

13.  (א)  לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו –

(1)   אם הרשה או אישרר את המעשה;

(2)   אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

                         אולם –

(א)   מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

(ב)   מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

(ב)  רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

       (ג)   לענין סעיף זה, מעשה – לרבות מחדל.

בית הדין אינו צריך להכריע כעת האם יש תוקף הלכתי לסעיף זה של החוק, אולם, בית הדין סבור שמנהג המדינה הוא שמעסיק אחראי לנזק שגרמו עובדיו, ובכלל זה, אחראי קבלן לנזק שגרם קבלן משנה שלו העובד במקום העבודה של הקבלן, והרי זו התחייבות מכללא. כדי להטעים את הדברים נוסיף: כיוון שהקבלן הראשי הוא שבוחר את קבלני המשנה ללא צורך בקבלת אישורו של המזמין, אין זה סביר לחייב את המזמין לתבוע רק את קבלן המשנה שאיננו מכיר, שמעולם לא בחר ומעולם לא אישר את העסקתו.

כיון שכך, יש לחייב על פי החוק, גם במקרה שלפנינו בו תובע 2, איננו אזרח מדינת ישראל. זאת ועוד, כיון שתובע 2 הודה באחריות העובד שלו לנזק, הרי שניתן לחייב אותו גם ללא עדות של מי שגרם את הנזק. ע"פ עקרון זה נדון בכל הנזקים שטענה הנתבעת.

הנתבעת דרשה פיצוי בסך 300 ₪ עבור נזק לשני מאווררים, אולם, תובע 2 הודה בשבירת מאוורר אחד בלבד. בהיעדר ראיה, וכיוון שתובע 2 מודה במקצת (ומעיקר הדין מודה במקצת חייב שבועה, ובתי הדין נוהגים להמיר את השבועה בפשרה) אנו מחייבים אותו בסך 250 ₪.

סה"כ חייב תובע 2 7,450 ₪ עבור הכיריים והמאווררים.

2.       נזק למזגן

הנתבעת דרשה פיצוי בסך 7000 ₪ עבור נזק למזגן שגרמו הפועלים של תובע 2.

בדיון 2 (פרו' 2, עמ' 5) טענה הנתבעת שהמזגן היה בן שנתיים בערך, ו-7000 ₪ זה עלות מזגן חדש. לטענתה, המזגן התקלקל לאחר השכרת היחידה, כאשר הפועלים עדיין עבדו במקום. הנתבעת הגישה דו"ח טכנאי (נספח י"ב לכתב התביעה שכנגד) שכתב ר'. הנ"ל כתב שהמזגן התקלקל עקב אבק מלט וחתיכות מלט.

תובע 2 הגיב בדיון (שם) כך: "לא נגענו, אולי היה קצת טיח. אולי ניקינו".

תובע 1 הגיב כך (שם): "המזגן עבד כאשר תובע 2 עבד".

דיון: תובע 2 לא הכחיש באופן וודאי את טענת הנתבעת, וזו גם הגישה דו"ח מומחה התומך בטענתה, שאמנם לא נחקר על ידי ביה"ד. אלא שיש להעיר כי התובעת דורשת פיצוי בגובה עלות מזגן חדש, בשעה שמדובר במזגן משומש בן שנתיים, ולכן, לכל היותר היא זכאית לפיצוי על מזגן משומש. לאור המצב הראייתי, בית הדין מחליט בדרך של פשרה קרובה לדין לחייב את תובע 2 בסך 2300 ₪.

3.       נזק לשתי דלתות שריונית

הנתבעת דרשה פיצוי עבור נזק לשתי דלתות שריונית. מומחה בית הדין (דוח 2) העריך שלא תהיה עלות לתיקון במסגרת כלל התיקונים הנדרשים, ממילא גם אין ירידת ערך. ולכן התביעה נדחית.

4.       גניבת מיטלטלין

הנתבעת דרשה פיצוי בסך 4,000 ₪ עבור גניבת מיטלטלין ע"י הפועלים של תובע 2. הנתבעת פרטה את התביעה כך (פרו' 2, עמ' 5): "היה קיטבג והוא רוקן, שתי חרמוניות גדולות, משחקים, ספרים, מדים. חרמונית עולה בין 800 ל-1200 ₪. תובע 1 הסביר (שם): "אמרתי שאפשר לקחת זבל. לקחו והחזירו אופניים". תובע 2 טען כך: "לא ראיתי חרמונית. לא יכול להיות שגנבו. החזירו מה שלקחו".

הנתבעת טוענת טענה וודאית על גניבת מיטלטלין משומשים, וטענת שמא לגבי פירוט החפצים והשווי שלהם. תובע 2 טוען טענת שמא גבי עצם המעשה. במצב כזה, מחליט בית הדין בדרך של פשרה קרובה לדין לחייב את תובע 2 בסך 500 ₪.

5.       נזק ל-12 דלתות

הנתבעת דרשה פיצוי בסך 1200 ₪ עבור נזק ל-12 דלתות שהיא קנתה והפועלים התקינו. תובע 2 השיב: "2 דלתות נפלו. אחת החלפנו" (פרו' 2, עמ' 5).

הכרעת מומחה (דוח 2): הקבלן אחראי לשריטה בדלת אחת בלבד, ובעניין זה מאשר בית הדין פיצוי בשיעור שבקשה הנתבעת בסך 100 ₪ (הנתבעת בקשה 100 ש"ל לכל דלת). בנוסף, לגבי ביצוע ברמה נמוכה של ההלבשות, מאשר ביה"ד פיצוי כללי בסך 50 ₪ לכל דלת, קרי 600 ₪. סה"כ בסעיף זה 700 ₪.

6.       סולם גישה לגג

שני הצדדים הסכימו על זיכוי בסך 1000 ₪.

7.       ריצוף בחדר שינה בקומת קרקע

הנתבעת דרשה 420 ₪ עבור קניית אריחים עקב ביצוע לקוי.

הוצגה קבלה ע"ס 87 ₪ כולל מע"מ, וקבלה נוספת ע"ס 187.2 ₪ + מע"מ, סה"כ 219 ₪ כולל מע"מ. סך שתי הקבלות: 306 ₪ כולל מע"מ.

תובע 1 הגיב לכך וכתב שמגיע לנתבעת זיכוי בסך 219 ₪ בלבד, והתשלום השני היה עבור תוספת חומר שנדרשה.

הנתבעת השיבה שתוספת החומר שנדרשה היתה בגלל עבודה לא-מקצועית של הרצף של תובע 2.

דיון: בית הדין מקבל את טענת הנתבעת. בדרך כלל ניתנת כמות גדולה מזו שנדרשת, ולכן מסתבר שאם נדרשה תוספת היה זה בגלל עבודה לא-איכותית של הקבלן.

אשר על כן הנתבעת זכאית לזיכוי בסך 306 ₪.

8.       זיכוי עבור בניית קיר בחדר משפחה קומה עליונה

הנתבעת דרשה זיכוי בסך 200 ₪ והתובע הסכים.

9.       פיצוי על מגורים בבית לא ראוי

הנתבע דרשה 20,000 ₪ עבור מגורים בבית לא ראוי שגרם לה סבל רב מאד. בעניין זה יש להעיר כי אכן מצב הבית גורם סבל למתגוררים בו, בעיקר בגלל כניסת רוח מהחלונות המערביים ובגלל רטיבויות. אולם, החלטת הנתבעת שלא לתקן דבר במשך תקופה ארוכה אינה מחייבת את התובעים. בנוסף, באופן כללי בהלכה אין פיצוי על עגמת נפש, ולכן פיצוי זה יהיה חלק מהפיצוי הכללי על איכות ירודה של הבניה.

10.   פיצוי על איחור במסירה ואובדן דמי שכירות

הנתבעת דרשה 10,000 ₪ עבור האיחור בסיום העבודה על ידי תובע 2, וכן 2800 ₪  עבור אבדן חודש השכרה של יחידת המשנה. בדיון השני (פרו' 2, עמ' 5) בטלה הנתבעת את התביעה הספציפית והסתפקה בתביעה הכללית.

דיון: מבלי להאריך נציין שבהלכה יש מחלוקת לגבי פיצוי על מניעת רווח (ראו סקירה בפס"ד ארץ חמדה גזית 70072[1]), וישנם פוסקים הסבורים שיש לחייב במקום בו מדובר על מניעת רווח ברור שאינו תלוי בכישרון מיוחד או במזל (מחנה אפרים ריבית מא, אמנם שם עסק במקרה שהמונע הרוויח בעצמו, אולם, כאן כשהיתה התחייבות נראה שאין לחלק). כיוון שהצדדים התחייבו בהסכם הבוררות לשלם עבור מניעת רווח כפי שיחליט ביה"ד. ביה"ד מקבל את התביעה לאבדן חצי חודש השכרה בסך 1400 ₪, כיון שמדובר באובדן רווח ברור.

לגבי פיצוי על האיחור במסירה, כיון שלא נקבע פיצוי מוסכם בהסכם וכיון שלא נטען שנגרם נזק, פיצוי זה ינתן גם הוא במסגרת הפיצוי הכללי.

לסיכום: עבור תביעות הנזקים שפורטו בנספח י"ג יחוייב נתבע 2 בתשלום 13856 ₪.

יב.    פיצוי כללי

מומחה בית הדין ציין בדוחות שלו שישנה ליקויים, בעיקרם אסטטיים, שלא סביר לתקן אלא שיש להתייחס אליהם במסגרת פיצוי כללי. השאלה המרכזית שלפנינו היא האם איכות הבנייה היא סבירה ביחס למחיר שסוכם עם תובע 2.

בעניין זה היתה מחלוקת בין הצדדים, הנתבעת טענה (פרו' 2, עמ' 7) שהמחיר לא היה נמוך. ואילו תובע 2 טען שהמחיר היה נמוך מדי (פרו' 1, עמ' 1).

בנוסף, דרשה הנתבעת פיצוי על עגמת נפש של מגורים בבית לקוי בסך 20,000 ₪, וכן על איחור במסירה סך 10,000 ₪.

דיון: בעניין עלות העבודה, במפרט נכתב שהעבודה כוללת 120 מ"ר בנייה חדשה + 140 מ"ר שיפוץ.

בדיקה שטחית במחירון לוי יצחק לשנת 2016[2] מלמדת שעלות בנייה באיזור ההר היא מעל 5000 ₪ למ"ר. ואם כן, רק הבניה החדשה לבדה היתה אמורה לעלות מעל 600 אש"ח.

אשר על כן, בית הדין התרשם שאכן רמת המחירים של תובע 2 לא היתה גבוהה, וממילא, לא ניתן לצפות שתובע 2 יספק עבודה ברמה גבוהה. לפיכך, בכל הנוגע לעבודות שלא בוצעו או לליקויים, תקבל הנתבעת פיצוי כפי שפורט בפסק הדין.  בכל הנוגע לליקויים אסטטיים, כתב מומחה ביה"ד שיש לתת פיצוי כללי.

בהקשר זה אנו סבורים שיש לתת פיצוי מינימאלי בלבד בסך 3% מעלות העבודה כולה כפי שסוכמה בחוזה. זאת, עבור ליקויים אלה ועבור האיחור בסיום העבודה. סה"כ 17,400 ₪.

יג.     עלות השמירה

מנספח התשלומים עולה שהנתבעת העבירה לתובע 2 36,000 ₪ עבור תשלום לשומרים. הנתבעת טענה במסמך שהגישה לאחר הדיון השני, כי השומר (ברנרדו) כתב לה בהודעת וואצאפ שהוא קיבל 25 ₪ לשעה בלבד, ומעולם לא קיבל 6,000 ₪ לחודש. להערכתה עלות השמירה בפועל לא עלתה על 4,400 ₪ בחודש, ואף היתה נמוכה יותר, לאור העובדה שהיו ימים בהם לא נדרשה שמירה כי הפועלים לא עבדו. לשאלת בית הדין כתבה הנתבעת כי מי שהכניס את השומר לאתר היו התובעים.

תובע 1 כתב שהנתבעת היתה אחראית לשכור שומר, אולם, בפועל, היא לא עשתה זאת, אלא תובע 2 טיפל בעניין, שכר שומר, ודאג להכניס אותו לאתר. תובע 1 כתב שכך "סוכם", ללא פירוט עם מי היה הסיכום ומה הוא כלל.

דיון: בסעיף 8 להסכם שנחתם עם תובע 2 נכתב שהאחריות על העסקת שומר מוטלת על הנתבעת ובכלל זה הבאת השומר מהשער. בפועל, זה לא מה שבוצע, אלא תובע 2 שילם בעצמו לשומר וגם דאג להכניס אותו לאתר.

לדעת בית הדין במצב כזה, אין מקום לתביעה, וזאת מהנימוקים הבאים:

1. הצדדים נהגו בפועל שלא כפי שסיכמו מראש, ולכן ההסכם בעניין זה בטל.
2. תובע 2 לקח על עצמו אחריות כספית לשכרו של השומר ואחריות להבאתו. במצב כזה, הנתבעת אינה יכולה לאחוז את החבל בשני קצותיו – גם להעביר אחריות ממנה לתובע 2 וגם למנוע ממנו רווח.

לכן גם אם תובע 2 לא העביר לשומר את כל הסכומים שקיבל מהנתבעת, הוא אינו חייב להחזיר לנתבעת סכומים ששמר לעצמו.

יד.    תביעות כלפי תובע 1

1.       קרמיקה שניתנה לתובע 1

הנתבעת דורשת 5,200 ₪ עבור משטח קרמיקה שקיבל תובע 1, לפי 130 ₪ כפול 40 מ"ר.

תובע 1 טוען שלא היתה יכולה להחזיר לחנות ולכן יש להפחית 30%. כמו כן קיבל רק 24 מ"ר.

הוצג מכתב של החנות שבו נכתב שהם מוכנים לקבל כל כמות, ולכן טענת תובע 1 בעניין זה נדחית.

כיוון שיש הכחשה על הכמות, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת ללא הוכחה, וכיוון שתובע 1 מודה במקצת (ומן הדין היה חייב שבועה, בית דין נוהג לפשר במקום חיוב שבועה) הוא ישלם לה 34 כפול 130 ₪, סה"כ 4,420 ₪.

2.       דמי הפיקוח

הנתבעת דורשת מתובע 1 להחזיר 54 אש"ח שקיבל עבור פיקוח (כך נאמר בדיון, בכתב התביעה נכתב 45,500 ₪), כיון ש"הוא לא עשה את העבודה שלו" וגרם נזק גדול. אולם, היא הודתה שמגיע לתובע 1 תשלום חלק העבודה שהוא כן ביצע (פרו' 2, עמ' 6). לאחר בקשת הבהרה מבית הדין טענה הנתבעת ששלמה לתובע 1 52,000 ₪.

תובע 1 טען שקיבל 8 תשלומים, ואת האחרון העביר לתובע 2 (באחת מהודעותיו כתב תובע 1 שקיבל 38,900 ₪ + מע"מ, סה"כ 45,513 ₪, שהם 7 תשלומים של 6500 ₪). אם כן אין מחלוקת על כך שתובע 1 קיבל 52,000 ₪ (לטענתו, העביר 6500 לתובע 2, אולם, לא ניטען שהדבר נעשה בתיאום על הנתבעת, ולכן מבחינת בית הדין הוא קיבל את התשלום).

כפי שכתב מומחה ביה"ד בדוח 2, אכן היו ליקויים בעבודת תובע 1. לעומת זאת, לא ניתן לומר שעבודת תובע 1 כלל לא הועילה, שהרי עלות התיקונים נמוכה בהרבה מעלות כלל העבודה. ולכן, בית הדין סבור שתובע 1 זכאי לכל היותר לתשלום שהובטח לו פחות החלק היחסי של עלות התיקונים וההשלמות ביחס למחיר כלל העבודה. הכרעה סופית בעניין זה תיעשה לאחר ההכרעה בשאלות האיטום והחשמל.

טו.   חלוקת האחריות בין התובעים

לגבי התביעות כנגד תובע 2 שהתקבלו, יש לדון מהי אחריותו של תובע 1. וזאת, כיון שהנתבעת תבעה את כל הכסף משני התובעים גם יחד.

לגבי מעמדו של תובע 1 ישנה סתירה בין ההסכמים שנחתמו:

בהסכם שנחתם איתו הכותרת היא "הסכם לניהול בניה", לעומת זאת בהסכם שנחתם עם תובע 2 בתיווכו של תובע 1, נאמר "[תובע 1] יהיה המפקח על הבניה", כלומר, תובע 1 מוגדר כמפקח.

מומחה ביה"ד כתב בדוח 2 שבדרך כלל המפקח הוא נציג של המזמין ואין לו כל אחריות לאיכות העבודה של הקבלנים. אולם, במקרה זה, סבור בית הדין שתובע 1 שיחק תפקיד משמעותי יותר ומכאן שגם האחריות המוטלת עליו רחבה יותר. לכך כמה הוכחות:

1. בהסכם שנחתם עם תובע 1 הוא מוגדר מנהל עבודה. מנהל עבודה הוא שכיר של הקבלן או מנהל של הקבלן, בכל מקרה הוא לא רק מפקח.
2. במקרה זה, תובע 1 הוא שהביא את תובע 2 לעבודה (ראו דבריו של תובע 2, פרו' 1, עמ' 2: "תובע 1 הביא אותי לעבודה", וכן דבריה של הנתבעת שם: "תובע 1 הביא את תובע 2"), וכן אמר לו להסכים לתמורה (ע"פ דברי תובע 2, פרו' 1, עמ' 2).
3. במהלך הדיונים תובע 1 זיהה את עצמו עם תובע 2, והתייחס אל שניהם כצד אחד, ואלו דבריו (פרו' 2, עמ' 6): "אם היא לא היתה זורקת אותנו היינו עושים טיח אקרילי וחלון כפול, אבל היא זרקה אותנו. אני לא בורח מאחריות. אבל היא נתקה אותנו מהבית ברגע האמת לפני התיקונים". כלומר, תובע 1 ראה עצמו אחראי לתיקונים ומכאן שהוא ראה עמו אחראי לכלל העבודה.  
4. החישובים של תובע 1 היו מוטים לרעת הנתבעת כפי שכתב מומחה ביה"ד בדוח 2, כך שניכר שהוא לא תפקד כנציג שלה אלא כנציג של תובע 2.

בשולי הדברים נעיר כי תובע 1 הכניס את עצמו למצב משפטי שלא היה ברור לשני הצדדים, ובפועל, שימש כשותף של תובע 2. בנוסף, וחמור מכך, תובע 1 הציג את עצמו כנציג של הנתבעת בשעה שהוא היה ייצג בעיקר את עמדתו של תובע 2. ולבסוף, איכות העבודה אותה סיפק תובע 2 היתה נמוכה אפילו ביחס לסכומים ששולמו.

מכל זה עולה שתובע 1 לא היה מפקח מטעם הנתבעת, אלא אחראי לעבודתו של תובע 2, כערב שאחראי לעבודת הקבלן (ראו למשל: כסף הקדשים שו, ו, ופסק דין ארץ חמדה גזית 76052, סעיף ו(1); וכן בפס"ד ארץ חמדה 71082, על פי המבואר שם נראה שבמקרה שלנו ניתן לחייב את המפקח גם מדין 'הסתמכות'. בנוסף, יתכן אף שתובע 1 היה בגדר שותף, ואולי אף בגדר קבלן ראשי). למעשה תובע 1 הביא את תובע 2 לעבוד, קיבל את השכר מהנתבעת והעביר אותו לתובע 2. למרות ששכרו של תובע 1 לא היה גבוה יחסית לכלל ההסכם עם תובע 2, בכל זאת, סביר לראות בשכר זה את הרווח שהפיק תובע 1 מעבודתו של תובע 2.

לאור כל זאת, אנו סבורים שתובע 1 נושא באחריות לחובותיו של התובע 2.

בשולי הדברים, אנו ממליצים לתובע 1 לשקול להבא כיצד לנהוג בדרך שלא תיצור אי הבנות ועגמת נפש כפי שאירע במקרה שלפנינו.

טז.   הוצאות משפט

הנתבעת דרשה 9000 ₪ עבור עלות המומחה מטעמה, וכן 10% מהסכום שייפסק לטובתה כהוצאות משפט.

דיון: מדיניות ביה"ד היא לחייב את הצדדים בחלוקה שווה של האגרה ושל עלויות המומחים, אא"כ התברר כי צד אחד נהג בחוסר הגינות. במקרה זה התובעים נהגו בחוסר מקצועיות הגובל בחוסר הגינות, ואילו טענות הנתבעת בעניין יתרת החוב היו בלתי סבירות וניצלו הודאה בטעות של תובע 2. הנתבעת טענה בכתב ובע"פ שהיא שילמה 500 אש"ח בלבד (ואכן על כך יש קבלה), אולם, בעקבות דברי תובע 2 היא שינתה את גרסתה וטענה ששילמה 556 אש"ח ללא כל הוכחה. לפיכך, האגרה וההוצאות על מומחי ביה"ד יחולקו בשווה.

החישוב:

תובע 1 שילם אגרה בסך 200 ₪.

תובע 2 שילם אגרה בסך 1550 ₪.

הנתבעת שילמה אגרה בסך 3500 ₪.

כיוון שהוכרע כי יש לראות את שני התובעים כגוף אחד, הרי ששניהם ביחד שלמו 1750 ₪. חלוקה שווה של האגרות ששלמו שני הצדדים מעלה שהתובעים צריכים לשלם לנתבעת 875 ₪.

לגבי דרישת הנתבעת לקבל החזר הוצאות עבור עורך דינה ועבור המומחה מטעמה: אין הצדקה לחייב בתשלום עבור המומחה כאשר מומחה ביה"ד דחה חלק ניכר מקביעותיו. לגבי שכ"ט עוה"ד – מצד אחד, התובעים נהגו בחוסר מקצועיות חמור ואלצו את הנתבעת להגיש תביעה, מצד שני, ב"כ הנתבעת נהג בחוסר הגינות בנושא יתרת החוב. אשר על כן התובעים יחוייבו בהוצאות חלקיות בסך 5,000 ₪. 

יז.     סיכום הסכומים

התביעות האישיות כנגד תובע 1 שהתקבלו בשלב זה: משטח קרמיקה – 4,420 ₪.

יתרת החוב לתובע 2 ביחס למה שסוכם בחוזה על כלל העבודה – 116,000 ₪

סה"כ חוב הנתבעת עבור תוספות 19,405 ₪.

סה"כ חוב הנתבעת לתובע 2: 135,405 ₪.

סה"כ הפחתה עבור ליקויים 59,950 ₪.

סה"כ הפחתה עבור זיכויים 48,550 ₪.

סה"כ עבור פרק זיכויים נוספים ופיצוי כללי 31,256 ₪.

סה"כ זיכויים והפחתות: 139,756 ₪.

בשלב זה, על התובעים לשלם לנתבעת סך 4,351 ₪, סכום זה יעודכן לאחר קבלת החלטה בנוגע לאיטום ולמערכת ההחשמל.

סה"כ עבור החזר אגרה והוצאות 5,875 ₪. גם בחוב זה נושאים שני התובעים יחד ולחוד.

יח.   החלטות

1.       תובע 1 חייב לנתבעת 4,420 ₪ עבור משטח קרמיקה שקיבל.

2.       תובע 1 ותובע 2, שניהם יחד וכל אחד לחוד, חייבים לנתבעת  4,351 ₪ עבור ליקויי בניה וחוסרים. סכום זה יעודכן לאחר קבלת החלטה בנוגע לאיטום ולמערכת ההחשמל.

3.       תובע 1 ותובע 2, שניהם יחד וכל אחד לחוד, חייבים לנתבעת 5,875 ₪ עבור החזר אגרה הוצאות משפט.

4.       נושאים שיוכרעו בהחלטות הבאות:

1.       טענות לבעיית האיטום.

2.       טענות לבעייה במערכת החשמל.

5.       ניתן להעיר על טעויות חישוב תוך 7 ימים מהתאריך הנקוב על החלטה זו.

6.       בפסק הדין הסופי ייקבע מועד התשלום ותנתן ארכה לערעור גם על החלטה זו.

ההחלטה נתנה ביום ‏י"א כסלו תשע"ח, ‏29 נובמבר 2017.

בזאת באנו על החתום