נביחות כלב המפריעות לשינה

לחץ למעבר להערה שהתקבלה על פסק זה

פסק הדין

תאור המקרה

התובעת והנתבעת הן שכנות. התובעת טוענת שמחמת נביחות הכלב נגרמות לה הפרעות שינה בלילה. היא מבקשת למעט בעוצמות רעש הנביחות של השכנים ע"י הזזה ממקומו או לינתו בבית.

טענת התובעת

אנו גרים בשכנות כעשרים שנה ובעת האחרונה נביחות הכלב מפריעות מאוד היות ואני רגישה מאוד לנביחות. כאשר הכלב נובח אני מתעוררת ושוב לא מצליחה להירדם, אני מאבדת את השינה שלי ואינני יכולה לישון רצוף. דבר זה פוגע לי בתפקוד בעבודה וביכולת הנהיגה שלי.

אנחנו בנינו במיוחד חדר שינה בצד הפנימי של החצר שיהיה רחוק מהכביש ומכל רעש חיצוני. מיקום הכלב של השכנים הוא בצד החיצוני של הבית שלהם, אבל בצד של החדר שלנו נשמעות הנביחות בלילה ואינני יכולה להמשיך לישון. אנו מבקשים שיעבירו אותו לצד השני של החצר החיצונה שלהם ובכך אולי לא נשמע אותו, או שיכניסו אותו לבית כמו שעשו בעבר שכנים אחרים. 

טענת הנתבעת

הכלב נצרך לנו מאוד משום שלוש סיבות. א. בננו עובר טיפול רגשי ע"י גידול הכלב. ב. הוא משמש ככלב שמירה על תוכים ושרקנים של בן אחר שעבר לגור אצלנו לא מזמן. ג. אנו צריכים אותו לביטחון כללי שכן ידוע שמחבלים או גנבים לא יתקרבו למקום שבו ישנו כלב.

אנו שכנים טובים, וכדי למעט את הפרעות הרעש של הנביחות הצבנו את הכלב בצד של הבית מאחורי גדר. ואני זו שגם יזמתי את הדיון כדי לפתור את הבעיה. ויש בידי הצעה שמכספנו אנו נבנה לה חלון כפול האוטם כל רעש, ונקנה לה גם מאוורר.  

תגובת התובעת

חלון אטום יאטום גם האוויר הטוב הבא מחלון זה ולמרות שיש חלון נוסף מצד אחר עדיין האויר נכנס דווקא מצד זה.

תגובת הנתבעת

אנו מוכנים להתקין גם מזגן.

דיון 

השאלות לבירור:

1. האם רעש נחשב לנזק? האם אפשר למחות במרעיש או שיש חזקה לרעש?

2. האם יש לחלק בין סוגי רעש שונים או בין רמות שונות של רעש?

3. אם הניזק לא מחה על הרעש אלא רק לאחר כמה שנים, האם יכול למחות?

4. האם לחולה יש דין מיוחד, ומה הדין כשהיה בריא ונעשה חולה?

5. האם מניעת שינה נחשב כמו חולי?

6. האם נביחות כלב קשור בשרשרת נחשבות לנזק?

7. האם ומתי מותר להחזיק כלב בישוב? 

א. הקדמה

בתחילת מסכת בבא קמא מובאים ד' אבות נזיקין שהאדם או ממונו הולכים ומזיקים לחברו או לממון חברו, ונזקי רעש אינם נזכרים שם. מדוע? מפני שאין ביטוי חיצוני לנזק, ואין הפסד ממוני ישיר אלא רק חוסר נוחות ומניעת שינה. ישנם נזקי רעש (המובאים בפרק השני של מס' בבא בתרא) שאסור לעשותם משום שגורמים לנזק חיצוני, כגון שכני פאפי יונאה שהיו עוצרין שומשמין על ידי מכות חזקות שגרמו רעידה של כותלי הבית (כה ע"ב-כו ע"א). וכן צפצוף העורבים שהפריע לרב יוסף וגרם נזק לתמרים שלו (כג ע"ב). אולם מה הדין ברעש שאינו גורם להפסד ממוני ניכר. ברור שלכתחילה סתם אין לגרום צער או מטרד לשכנים ללא צורך, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" ומה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. אולם, כאשר יש לאחד צורך לעשות בדירתו מעשה הגורם רעש המפריע לשכנו, ישנה התנגשות בין שני אינטרסים,

ויש לדון האם נזק רעש בכלל מוגדר כנזק, ואם כן, איזה אינטרס גובר על רעהו.

ב. הסוגיה בגמרא 

שנינו במשנה ב"ב (כ,ב):

"חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק; ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות".  

יש כאן סתירה בין הרישא לסיפא, ברישא של המשנה כתוב שהשכנים יכולים למחות בבעל החנות שלא ירעיש ומשמע שרעש מוגדר כנזק, אולם בסיפא כתוב שאינו יכול למחות על הרעש שמפריע לו לישון, ומשמע שרעש אינו מוגדר כנזק שאפשר למחות עליו.

וזו שאלת הגמרא: "מאי רישא ומאי שנא סיפא?"

והגמרא מביאה שתי דעות לישוב הסתירה:

"מאי רישא ומאי שנא סיפא? אמר אביי: סיפא אתאן לחצר אחרת. א"ל רבא: אי הכי, ליתני: חצר אחרת - מותר! אלא אמר רבא: סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך".

הגמרא מתרצת את הסתירה רק לגבי התינוקות, לפי אביי יש לחלק בין אם פתח חנות בחצר זו ותינוקות באים לקנות שיכולים בני החצר למחות בו, לבין אם פתח בחצר אחרת שאין יכולים למחות בו. רבא מתרץ שמדובר אפילו בתינוקות באותה החצר, ומה שהמשנה אמרה שאינם יכולים למחות הוא משום תקנת יהושע בן גמלא שתיקן להושיב מלמדי תינוקות בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה מישראל.

ומאד תמוה, שהגמרא לא התייחסה לסתירה בין הרישא לשאר המקרים הנזכרים בסיפא חוץ מתינוקות, שהם קול הפטיש וקול הריחיים. מאחר שהגמרא (לפחות לפי רבא) לא התייחסה, ניתן מקום לראשונים לבוא וליישב את הסתירה הזו, וכפי שנראה נחלקו הראשונים לשתי גישות עיקריות.

ג. שיטות הראשונים

1. שיטת הרמב"ם והמאירי

זו לשון הרמב"ם (שכנים ו,יב):

"חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן, וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן".

את הסתירה בין הרישא והסיפא במשנה מיישב הרמב"ם (על פי המ"מ) על ידי הבחנה בין שני סוגי רעש:

א. קול הנכנסים והיוצאים. ב. קול הפטיש וקול הריחיים.

א. קול הנכנסים והיוצאים, אפילו אם החזיק אין חזקתו חזקה, משום שהרעש נגרם על ידי אחרים שאינן בני החצר.

ב. קול הפטיש וקול הריחיים, שנעשה על ידו, אם החזיק חזקתו מועילה ואינם יכולים למחות בו, אולם לכתחילה יכולים למחות בו ולעכב עליו שלא יחזיק.

ביאור הרמב"ם מתיישב עם לשון המשנה, אולם מסברא קצת קשה להבין מהו החילוק בין שני סוגי הרעש, אחרי הכל שניהם מזיקים באותה המידה ומונעים שינה.

נראה שגם המאירי סובר שמדובר במשנה בנזק של רעש, וכתב כך:

"אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, רוצה לומר הבאים ליקח שפעמים שיש להם תרעומת זה על זה, וצווחים. אבל עושה הוא כלי אומנתו לשם ויוצא ומוכר לשוק ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחד שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים, שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה". 

2.  שיטת תוספות, רשב"א, רמב"ן, ר"ן

לפי התוספות ועוד ראשונים אי אפשר למחות על נזקי רעש ואף לכתחילה מותר להרעיש. והחילוק בין הרישא לסיפא הוא, שהרישא עוסקת בנכנסים והיוצאים שהם ריבוי הדרך, ועל זה יכול למחות, אך הסיפא מיירי בנזק רעש גרידא באופן שאין נכנסים ויוצאים, ועליו אי אפשר למחות.

גם המרדכי (סי' תקיב) נוקט שיכולים בני החצר למחות רק על קול הנכנסים והיוצאים;

"היינו בני אדם נכרים זולת בני החצר אבל אם מכה בפטיש או בריחיים אינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים".

לפי גישה זו מתבאר יפה ההבדל בין הרישא לסיפא, אולם קשה ליישב את פירושם עם פשט לשון המשנה, האומרת שהנזק הוא רעש "קול הנכנסים ויוצאים", ולא ריבוי הדרך. מהו הנזק לשיטה זו? הרמב"ן ופסקי רי"ד כתבו שמדובר בצפיפות הנגרמת מחמת ריבוי האנשים שבאים לקנות אצלו. הרשב"א כתב שהנזק הוא מניעת השינה, והרמ"ה כתב שבסך הכל ישנם ג' נזקים: מניעת שינה, היזק ראיה, וצפיפות.

ד. פסיקת ההלכה

1. שולחן ערוך

השו"ע (חו"מ קנו,ב) העתיק לשון הרמב"ם ופסק כך:

"חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו".

מתי נחשב שהחזיק?

כותב הסמ"ע (ס"ק יא) שאין צריך חזקת שלוש שנים, אלא כל שניכר שעשה מלאכתו ושמעו ולא מיחו בו הוי מחילה, נחשב לרמב"ם חזקה בניזקין, כפי שכתבו הטור והמחבר בשמו (קנג,ב. קנד,ז. קנה,לה).

ערוך השלחן (ס"ק ב) מעיר ש"אם החזיק למלאכה שהקול הוא חלוש, ורוצה להחליף על מלאכה שהקול חזק יכולים למחות בידו לדיעה זו".

הסתירה בשו"ע ויישובה

וקשה על השו"ע, מה שונה מסימן קנ"ה סעיף ט"ו שפסק לגבי כותש הריפות וכיוצא בו בתוך שלו, שיכולים למחות בידו ואפילו חזקה אינה מועילה ואילו כאן כתב שחזקה כן מועילה?

מתרץ הסמ"ע (ס"ק י) שאינו דומה, משום ששם מדובר בקול גדול מאד עד שמנדנד הכותל שהוא היזק גדול. ולכאורה הוא מחלק בין רעש גדול לרעש קטן, וזה דוחק, אלא נראה שכוונתו כפי שכתבנו בהקדמה שהיות והכותל מתנדנד, זהו הנזק הבא לידי ביטוי בצורה חיצונית הנראית לעין, ולכן חזקה אינה מועילה.

 2. הרמ"א

הרמ"א הביא להלכה את דעת החולקים על הרמב"ם:

"ויש אומרים: דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות".

ונמצא שיש מחלוקת להלכה בין השו"ע והרמ"א.

 ה. סברות האחרונים

ובסברת החילוק בין קול הנכנסים והיוצאים שיכול למחות, לבין קול הפטיש, שאינו יכול למחות, כתבו הפוסקים כמה תירוצים, ובנושאי כלים על השו"ע יש שלושה תירוצים.

 1. סמ"ע

הסמ"ע (ס"ק י) תירץ לחלק בין מה שאדם עושה בתוך ביתו או חנותו כגון קול הכאת הפטיש, שבזה אין השכנים יכולים לעכב על מה שאדם עושה בביתו, מה שאין כן קול הנכנסים והיוצאים, הקול נעשה בחצר המשותפת לכולם, משום כך יכולים למחות בו מלעשות להם היזק בחצירם.

2. נתיבות המשפט

הנתיבות (ס"ק א) כתב שתירוץ הסמ"ע אינו אלא לדעת הרמ"א שבקול הפטיש אינו יכול למחות כלל, אבל לדעת השו"ע שבקול הפטיש יכול למחות אלא שמועילה חזקה, ובקול הנכנסים והיוצאים אינה מועילה חזקה, צריך טעם אחר:

"דדוקא בנכנסים ויוצאים, שבכל יום ויום איכא נכנסין ויוצאין אחרים, לא מהני חזקה נגדם, דדמי לקוטרא דיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל, מה שאין כן קול הפטיש אחד הוא, מהני חזקה".

כלומר, הטעם הוא, שקול הפטיש בכל יום הוא אותו הרעש ועל כן שייכת בו חזקה, מה שאין כן בקול הנכנסים והיוצאים שכל יום נכנסים אנשים אחרים והוא רעש שונה, ממילא לא שייכת בו חזקה, ויכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל.

 3. חתם סופר

הפתחי תשובה (ס"ק א) בשם החת"ס בתשובה (חו"מ סי' צב) שתירץ שקול הפטיש אי אפשר למחות, היות ואינו יכול להעביר את מקום היצור למקום אחר ואם ימנעו ממנו יפסקו את פרנסתו וחיותו ועל כן רשאי להכות בביתו. מה שאין כן קול הנכנסים והיוצאים שבאים לקנות, אינו מוכרח למכור בביתו כיון שיכול להוציא את כליו לשוק ולמכור שם, אינם חייבים לסבול אפילו הפסד קטן. ועל פי זה כתב שכאשר אינו יכול למכור בחוץ, אי אפשר למחות אף בחנות.

ו. דין חולה

הריב"ש בתשובה (סי' קצו) נשאל לגבי אורגים שמכים במלאכתם וגורמים נזק לכותל של השכן, וכן עושים רעש. השכן הניזק טען שלוש טענות, והשלישית היא שהרעש מפריע לאשתו החולה. הריב"ש קיבל את כל הטענות, והשיב כך:

"וכן הטענה השלישית שטען ראובן, מפני חולי אשתו, שמזיק לה בראשה, גם זו טענה גדולה. ואף על פי ששנינו במשנה (שם): אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחים, ואפילו בחנות שבחצר, כל שכן בזה שהוא בחצר אחרת, זהו בשאר בני אדם הבריאים. אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה, אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא, וכדאמר רב יוסף (כ"ג): הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת, הוו לדידיה כקוטרא ובית הכסא, כל שכן במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג. וכתב הרשב"א ז"ל בההיא דרב יוסף, וז"ל: מיהא שמעינן, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע, מן הנזקין שהנפש קצה בהן, אין לו חזקה. כי הא דרב יוסף, שאף על פי ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו, אין מחזיקין עליו בכך. ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל; עכ"ל. ואחרי שמחמת כל אחת מן השלשה טענות, שטען ראובן, יש לשמעון להרחיק ההיזק, אין צריך לומר בהתקבץ שלשתם יחד".

כלומר, הריב"ש כותב שדין המשנה שלא ניתן למחות על נזקי רעש הוא רק באנשים בריאים, אך מי שחולה יכול למחות.

הרמ"א כאן (קנו,ב) הביא את דבריו להלכה:

"ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות". והשו"ע כבר פסק זאת בסימן הקודם (קנה,מא): "כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו, אף על פי ששאר בני אדם סובלים אותו, אין לו חזקה כנגד מערער זה".

בנידון דידן מדובר באשה מבוגרת שהשינה שלה רגישה, ואם הכלב נובח בפתאומיות באמצע הלילה היא מתקשה לחזור ולהירדם. אדם שאינו מצליח לישון כראוי בוודאי דינו כבעל חולי.

היה בריא ונעשה חולה

ומה הדין אם היה בריא בשעת תחילת הנזק, ונעשה חולה רק אחר כך?

הנתיבות (חי' ס"ק ז) כתב:

"ונראה, דאפילו היה בריא ואחר כך נחלה דלא מהני חזקה, דלחולה ודאי דדמי לקוטרא ובית הכסא".

כלומר לפי הנתיבות אפילו שהתחילו להרעיש ברשות כשהיה הניזק בריא, ורק אחר כך נעשה חולה, יכול למחות.

ז. רעש מתשמיש רגיל של הדירה

החזון איש (ב"ב סימן יג ס"ק יא) כתב על דברי הריב"ש, שזהו שורש נזקי שכנים, שיכול למחות רק בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה וכיו"ב, שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע לחולה, אין החולה יכול למחות אף אם החולה קדם. ורשאי אדם לבנות בית אצל חברו, ולהכניס את העוללים ויונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו.

ומסתבר שהוא הדין לשו"ע בדברים שהם מעיקר הדירה, אין השכנים יכולים לעכב, אפילו כאשר עדיין לא החזיק. נמצא, שיש לחלק בין סוגי רעשים, רעש הנובע משימוש מקובל בדירה אינו יכול למחות עליו, ואילו רעש חריג שאינו מקובל כי אינו עיקר שימוש דירה, יכול למחות עליו. החזקת כלב אינו נחשב עיקר שימוש דירה, ולכן ניתן למחות על הרעש שגורם.

ח. האם נביחות כלב נחשבות לנזק

הגמרא במסכת בבא קמא (דף פ"ג ע"א) אומרת:

"תנו רבנן: לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר, וקושרו ביום ומתירו בלילה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה? למיקם עליה בארור...

ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא, נבח בה כלבא, אמר לה מריה: לא תיסתפי מיניה, שקולי ניביה. אמרה ליה: שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי, כבר נד ולד".

מדברי הגמרא מתבאר שנביחות כלב גורמות נזק מחמת הפחד והבעתה, והייתה אשה שהפילה את עוברה מחמת נביחות כלב, למרות שהכלב היה ללא שיניים.

בשו"ע (חו"מ סימן ת"ט סעיף ג') ישנה התייחסות לדין גידול כלב, בזו הלשון:

"אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה.

הגה: ויש אומרים דהשתא שאנו שרוין בין הגויים ואומות - בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר. מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל".

אולם, למרות שהגמרא מביאה סיפור על אשה שהפילה עוברה מפחד הנביחות, לא התייחסו השו"ע והרמ"א לנזק זה באופן נפרד, ויתכן שסברו שאם הכלב קשור אין הנביחות נחשבות היזק מאחר וידוע לכולם שהכלב קשור ואין מקום לפחוד מהתנהלותו ומנביחותיו.

בעניין נביחות הכלב כתב רבי כלפון משה הכהן בספר שו"ת שואל ונשאל (ח"א חו"מ סימן ל"ב):

"גם למדנו דכלבים וחזירים כחדא נינהו. גם מתבאר מדברי הגמרא והרא"ש והרמב"ם והרי"ף דלכל הכלבים אסרו, שכן כתבו סתם "כלב", ולא חילקו.

ומזה קשה לי על הטור ז"ל (חו"מ סימן ת"ט) שכתב וזו לשונו "ואסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם", דמנא ליה הא דדוקא בכלב רע הוא דאיכא איסורא? ותו קשה: איזהו השיעור לקרותו כלב רע?

ונ"ל דהטור ז"ל ראה אותם הכלבים של בני אירופא שהם יושבים דוממים ואינם נובחים ולא נושכים, והוה קשה ליה דכל כהאי גוונא מאי איכא למיחש, ולכן כתב דלא דיברו רק מכלב רע דהיינו שנושך ונובח, וכן נראה מדברי מרן הבית יוסף שעל דברי הטור ז"ל הראה מקום לדברי הגמרא בבבא קמא וכתב שפירש רש"י 'את הכלב' - מפני שנושך ונובח ומפלת אשה מיראתו, ע"ש. וכן נראה דעת מרן בש"ע שפסק כדברי הטור הנזכר עיין שם.

למדנו מכל זה דכלב שהוא נושך ונובח הוא נקרא כלב רע ואם כן אסור לגדלו אפילו בלתי מחאת שותפו... ונמצא לפי-זה דלעניות דעתי יכול לעכב עליו אפילו אם החזיק, כל שראה דבר שנתחדש דהיינו שגורם הזיק, כגון שהיה קשור ובא להתירו או כגון שבראשונה לא היה הכלב קשה ונובח, ואחר כך נהיה קשה ונובח ומבעית וכיוצא".

העולה מדבריו שאף בכלב קשור שלא שייכת בו סכנת נשיכה וכיוצא בזה, מכל מקום אם נובח ומבעית את סובביו הרי זה בכלל נזק שניתן לעכב עליו ולמחות בבעליו, ואין מועילה לכלב חזקה.

ט. מהו "כלב רע"

הגדרת נביחת כלב כ'נזק' מובאת גם בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג', חו"מ סימן ח') וכך כתב:

"ושוב ראיתי גם בשו"ת 'בנין של שמחה' להג"ר אברהם שמחה מוולוז'ין (חלק אבה"ע סוף סימן ו') שעמד על דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב לבאר בדבריו כיוצא-בזה דגבי 'לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלת' לא מוזכר במשנה טעם האיסור משום 'לא תשים דמים בביתך' ולכן סבירא ליה דהוא אפילו בכלב סתם שאינו רע, והיינו כלב שנובח ואין בו סכנת נפשות אלא רק חשש שמא אשה תפיל מאימת נביחתו, וזה לא אסור מן התורה משום 'לא תשים דמים'- כיון שעדיין לא יצא הולד לאויר העולם ואיסורו רק מדרבנן משום נזק. והיינו דאמרינן בגמרא דאיסורו הוא 'כמגדל חזירים למיקם עליה בארור'.

ואולם ר' נתן בא לחדש שבכלב רע שהוא נושך ויש בזה סכנת מיתה איסורו הוא מדאורייתא משום 'לא תשים דמים', ולכן נמי הרמב"ם ז"ל חילק בין שני דינים אלו, דדין ד'לא יגדל כלב סתם' כתבו בהלכות נזקי ממון (פרק ה' הלכה ט'), והך ד'לא יגדל כלב רע' כלל בלשונו בהלכות רוצח (פרק י"א הלכה ד') שכתב שם "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות" וציין על-זה הכסף משנה הברייתא דר' נתן", ע"ש.

ומבואר מכלל דבריו דלעולם הרמב"ם סבירא ליה דאיכא איסור בגידול כלב אפילו כלב סתם שהוא נובח ואינו נושך והוא איסור דרבנן, ובכלב רע דהיינו נושך איכא איסור דאורייתא. [...]

בעיון בדברי הפוסקים והמפרשים עולה שישנה מחלוקת בהגדרת "כלב רע".

זו לשון המהרש"ל ב"ים של שלמה" (שם): "ואף דמתניתין איירי בכלב רע, היינו סתם כלב שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר ומחמת נביחתו קרוי רע - אף שאינו נושך".

מבואר מדבריו דכלב רע היינו שנובח סתם על כל אחד אף כשאיננו נושך, וממילא כלב כזה כבר צריך לקושרו בשלשלאות.

לעומת זאת מדברי ה'תורה תמימה' (פרשת כי תצא) מתבאר ש"כלב רע" היינו כלב נושך, אמנם כלב שאינו נושך אינו נקרא "רע" אף שמנבח, ואין חובה לקושרו.

ובאמת מתוך סיפור הגמרא מסכת בבא קמא (דף פ"ג ע"א) בההיא איתתא שהפילה הולד, מבואר עולה שכל העניין אירע מחמת נביחת הכלב ("נבח בה כלבא - איתעקר ולדה"), ומזה שפיר מבואר שהיזק הכלב נגרם כתוצאה מנביחותיו לבד".

נתברר לנו עד כה שכלב שנובח ומבעית בני-אדם הריהו בבחינת 'נזק רעש' אף כאשר לא קיימת סכנת נשיכה, ומאחר והדבר מוגדר כנזק גדול ממילא אין בו חזקה, ועל המזיק להרחיק את עצמו. הגדרת "כלב רע" היא כלב הגורם רעה לבני אדם כגון כלב המשרה פחד או מונע שינה בלילה מהשכנים.

י. למי מותר להחזיק כלב

אגב אורחא, מאחר ובישובנו יש בעלי כלבים נדרשנו לסוגיה זו, והנה בשו"ת "שבט הלוי" (חלק ו' סימן רמ"א) דן בזה וכך כתב:

"קבלתי מכתבו, ואשר שאל בדבר כלב זאב שלעת ערב מנותק בשלשלותיו, ואינו מוחזק להזיק אך גורם צער וכו' אם מותר להרגו על-פי הש"ס בבא קמא (דף פ' ע"ב) דנפק רב ודרש 'חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל', והאריך כבודו קצת בצדדי ספק זה... אבל לעניין להחזיקו אם מכל-מקום גורם צער לשכנים ונשים מעוברות בפרט מתפחדים - הוא הדין המפורש בבבא קמא (דף פ"ג ע"א) ובשו"ע (חו"מ סימן ת"ט סעיף ג) וברמ"א שם, שיש צדדים שאסור להחזיקו בלי שלשלת יע"ש, ובכל אופן עצם החזקתו שלא לצורך הוא מעשה ריקים ושפלי בני אדם".

הגר"ש ואזנר בעל שבט הלוי רואה בחומרה החזקת כלב שלא לצורך, יש לדון מה נקרא החזקת כלב 'לצורך' ובאיזה אופן יוגדר ש'לא לצורך'. ונראה לחלק לארבעה סוגים:

1. לצורך תחביב, כגון שאוהב בעלי חיים ורוצה סתם להשתעשע וכדו', אינו מוגדר כצורך כל כך.

2. לצורך חינוכי, כגון שרוצה לחזק את הבטחון העצמי של ילדיו ולחסנם מפני פחד מכלבים, וכן אם רוצה שהכלב ישמור על בע"ח כגון תוכים מפני חתולים וכדו', מוגדר כצורך קצת.

3. לצורך בטחוני, תלוי במיקום של הבית. בישובי יש"ע ידוע שרוב ככל הפיגועים בתוככי הישובים נבעו מחדירות מבחוץ ופגעו בבתים הסמוכים לגדר. ולכן, בוודאי שלגבי בית הממוקם בסמיכות לגדר החזקת כלב היא צורך. אולם, בבית הנמצא במקום מרכזי בתוך הישוב ועוד שרגילים בני אדם להסתובב שם, אינו מוגדר כל כך כצורך. הדבר נכון הן לעניין פיגועים והן לעניין גניבות. ובמקום שנצרך, זהו צורך גדול.

4.  לצורך מיוחד: כגון כלב נחייה לעיוור, טיפול פסיכולוגי-רגשי ע"י כלב וכדו', נראה שמוגדר כ'צורך' אמיתי.

הסוגים של דרגה 2-4 הם מוגדרים כ'צורך' ולכן מותר להחזיק כלב ובלבד שלא יגרם רעה או נזק לאנשים אחרים. הסוג הראשון אינו מוגדר כ'צורך' ואליו התייחס שבט הלוי בדבריו, וכוונתו שמבחינה תרבותית-יהודית ישנה בעיה בגידול כלב ללא מטרה וצורך מאחר וזו חיה העשויה להזיק והטיפול בה גוזל משאבים וזמן יקר, שיכולים להיות מנוצלים ללימוד תורה ומצוות. ועוד נ"ל, שהכל תלוי בנורמה החברתית בכל מקום ומקום, ותלוי גם בסוג הכלב האם זה כלב מסוכן כגון זאב ורוטויילר או כלב רגוע כמו פודל וכדו'.

יא. סיכום

נחלקו השו"ע והרמ"א האם השכנים יכולים למחות בדייר הגורם רעש מתוך ביתו. לשיטת השו"ע יש ג' סוגי רעשים: א. רעש חזק מאד שאין לו חזקה ויכולים למחות בו לעולם. ב. רעש שלכתחילה יכולים למחות בו, אך אם החזיק אינם יכולים למחות. ג. רעש שרשאי לעשותו ואינם יכולים למחות בו אף לכתחילה. ובביאור ההבדל בין שני הסוגים האחרונים נחלקו האחרונים, על איזה סוג רעש לדעת השו"ע אי אפשר למחות בו: האם ברעש קבוע שאינו משתנה, או דווקא ברעש שמוכרח לעשות לחיותו ואינו יכול להעבירו למקום אחר. אולם לדעת הרמ"א גרימת רעש גרידא אינו מוגדר לנזק אא"כ גורם לנזק חיצוני, כגון ריבוי נכנסים ויוצאים בחצר המשותפת וכו'. וכל זאת באדם בריא, אולם לגבי אדם חולה אין המרעיש יכול להחזיק, ויכול החולה למחות בו שלא ירעיש, ואפילו היה בריא ונחלה אחר כך, והפרעות שינה נחשבות לחולי בעניין זה. החזו"א הגביל את זכות המחאה של החולה רק למקרים שהשכן המרעיש עושה דבר שאינו מעיקר הדירה ושרוב בני האדם אינם עושים. נביחות כלב הגורמות פחד או מניעת שינה מוגדרות כנזק ועל בעל הכלב המזיק להרחיק את עצמו, כלבו נחשב 'כלב רע' ואסור לגדלו באופן זה.

יב. העולה לדינא

1. החזקת כלב בישוב מותרת רק במקרים של 'צורך' כגון בית הסמוך לגדר או צורך רפואי או טיפולי כמפורט לעיל סע' יא.

2. הכלב צריך להיות קשור או סגור במתחם אך לעולם לא להיות משוחרר מחוץ לשטח הפרטי.

3. היוצא עם כלבו מחוץ לשטח הפרטי עליו לוודא: א. שהוא קשור היטב. ב. אינו נובח באופן שאינו מטיל אימתו על העוברים ושבים. ג. אינו מונע מהם ללכת בשלווה ברשות הרבים.

4. כלב נובח המשרה פחד בסביבה או גורם להפרעות שינה בלילה הוא 'כלב רע', ועל בעליו להרחיק את הנזק.

5. בנידון דידן נמצא פיתרון בהסכמה של שני הצדדים, לפיו: בעל הכלב יתקין בחדר השינה על חשבונו: א. חלון בעל זכוכית עבה המונע מעבר רעש. ב. יתקין שם מזגן בעל 1 כ"ס.

6. הנתבעת תמשיך להחזיק את הכלב במקום בו היה עד היום, באזור החיצוני של הבית מאחורי הגדר.

7. על מנת שיהיה לתועלת ולמען הסדר הטוב. בית הדין ממליץ לפעול בשני שלבים:

א. להתקין את החלון הכפול ולעשות בדיקת אמת של יעילות האיטום. במידה והבעיה נפתרה לשביעות רצון התובעת, ניתן לעבור לשלב ב'.

ב. התקנת המזגן.

 החלטה

הנתבע יתקין בחדר השינה על חשבונו (בכפוף לסעיף יב 6-7): א. חלון בעל זכוכית עבה המונע מעבר רעש. ב. יתקין שם מזגן בעל 1 כ"ס.

ניתן היום כ"ב אלול התשע"ח

הרב אריאל אלקובי                         הרב ניר אביב, אב"ד                                   הרב אבישי חבר טוב

לחץ למעבר להערה שהתקבלה על פסק זה