על פסק 1753 - רעש מנביחות כלב

דיון בין הדיינים בעניין:

א. נזקי רעש לחולה לעומת אנין דעת, 

ב. החזקת כלב קשור שנביחותיו מפריעות.

בהתייחסות לפסק הדין: נביחות כלב המפריעות לשינה (הרב ניר אביב)

ולעומתו פסק דין: כלבים לפרנסה שמרעישים לשכנים (הרב ברוך פז)

 

הערת הרב ברוך פז:

שלום הרב ניר,

יישר כח על הפסק לעניין הכלב הנובח.

למען ההפריה ההדדית אעיר כמה הערות ברשותך:

א. בפסק שלנו (כלבים לפרנסה שמרעישים לשכנים) העלינו שרק רעש שקשור לפרנסה מותר לפי המתירים, ולא סתם רעש. כך נראה מוכח מהדוגמאות במשנה וכך מבואר בחת"ס, ולא מצאנו חולק בזה.

ב. פסקנו שם שמניעת שינה אינה בגדר חולה, אלא בגדר "אניני דעת". הרמ"א אינו מאפשר לאניני דעת למחות נגד רעש של פרנסה, הוא מאפשר זאת רק אצל חולה.

ג. אינני רואה ראיה כלל מהדברים של רבי כלפון משה הכהן לאסור כלב קשור שנובח. אדרבה, הוא כתב לאסור רק אם התירו אותו מרצועתו או שהיה מותר ולא גרם הפרעה ואח"כ התחיל להרעיש. הדבר מוכח בגלל שקאי על הטור שהתיר כלב שאינו רע גם בלי קשירה. גם מהעטרת פז אין ראיה, בגלל שדן בלי קשירה. ואכן, הסמ"ע כתב שקשירה פותרת גם את בעיית הנביחה, וכן נראה מוכח בסוגיא שם, וברש"י שכתב במשנה שנובח ובכל זאת התיר אם הכלב קשור. וכך פסקנו בפסק נוסף שלנו. 

ד. כלב קשור שנובח אבל אינו מסוכן, למדתם שגם הוא כלול בדין לא יגדל כלב. לדעתי אין לזה הכרח, הרי מדובר שם בנביחה של סכנת הפלה, ומנין לכלול בזה גם נביחה של הפרעה סתם?

ה. דברי שבט הלוי שאסור להחזיק כלב ללא מטרה וצורך, נראים  תמוהים. יש הבדל בין מוסר להלכה. האם נאמר שמי שיש לו רכב חדיש ויקר או בית עם ריהוט יקר או בריכה פרטית, מתנהג כ"ריק ופוחז"?! גם אלו גוזלים זמן ומאמץ יקר ויש סיכון בהחזקתם (כגון בריכה). הקביעה שאסור להחזיק כלב לשעשוע אין לה מקור ולכן נראה עדיף שלא לפסוק כך. זה עניין תרבותי. בחו"ל, לרבים היו כלבים, וכן בארץ היום אצל חלקים של הציבור. אצל ישראלים אחרים, כלבים הם מפחידים ולכן נרתעים מהם.

ו. מכל מקום, נראה שגם לשיטתנו הפסיקה שלכם נכונה בקשר לרעש של מניעת שינה, בגלל שאסרנו רעש שאינו של פרנסה.

בברכה

תשובת הרב ניר אביב:

א. החילוק שעשיתם בין רעש של פרנסה לרעש אחר, אינו מקובל בעיניי, משום שההגדרה של החזון איש נכונה יותר, שהכלל הוא רעש הנקבע מעיקר דירה. שהרי לא יתכן למחות על רעש של תינוק הבוכה בלילה, משום שכל שבא לדור - בא על דעת כן. דווקא פרנסה היא שאלה, האם שייכת להגדרה של עיקר דירה, משום שרוב האנשים מתפרנסים מחוץ לבית, ולכן המשנה הייתה צריכה לחדש שאף זה נחשב לשימוש סביר וכעיקר דירה.

ב. לענ"ד יש לחלק בין הפרעת שינה קלה וארעית, למצב קבוע של הפרעה קשה של חוסר שינה הגורם לחולשה וחולי, שהשניה מוגדרת כחולי. ואינני יודע מה החילוק יש בין חולי לבין אניני דעת, כאשר דברי הריב"ש שם בנוגע לנזק רעש, עומדים לנגד עיניי:

...ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת, הוו לדידיה כקוטרא ובית הכסא, כל שכן במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג. וכתב הרשב"א ז"ל בההיא דרב יוסף, וז"ל: מיהא שמעינן, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע, מן הנזקין שהנפש קצה בהן, אין לו חזקה. כי הא דרב יוסף, שאף על פי ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו, אין מחזיקין עליו בכך. ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל. עכ"ל.

ואצל אשה זו ידוע שאינה סובלת את הרעש ומתעוררת משנתה, ומאי שנא.

ג. מפורש ברבי כלפון אף שקשור ונובח. ודוק שם היטב בלשונו (והוספתי סוגריים להבהרה):

דהיינו שגורם הזיק, כגון שהיה קשור ובא להתירו או כגון (שהיה קשור) שבראשונה לא היה הכלב קשה ונובח, ואחר כך נהיה קשה ונובח ומבעית וכיוצא.

ד. העטרת פז וכו' דנים מצד הבעתה ופחד היכולים לגרום להפלה, ובזה אם ידוע לכולם שהכלב קשור, הוא אינו אמור לגרום לפחד. וגם בזה אני מפקפק בימינו, משום שהנביחות גורמות לפחד והרגשה לא נעימה בעצם הרעש האיום שלהם, למרות שהכלב קשור, וגורמות לאנשים שיחששו להלך שם. אולם בפסק הנ"ל אני מדבר בכלל על הפרעת שינה, שזה עניין אחר.

ה. למרות שהבאתי מדברי שבט הלוי, רק הזכרתי את הרעיון ההשקפתי, וגם נזהרתי בכוונה בגוף הפסק עצמו לא לכתוב מסקנה חד משמעית. בכל זאת, אני רואה חשיבות להזכיר את העניין ההשקפתי.

תגובת הרב ברוך פז:

תודה על ההתייחסות.

א. כל המשנה דנה על פרנסה. "חנות", "נכנסים ויוצאים" לקנות, "אבל עושה כלים ומוכר בשוק", "קול הפטיש קול הריחיים וקול התינוקות הבאים לקנות מהחנות" (רש"י). החזו"א אינו נוגע בשאלה זו אלא כתב שאי אפשר למחות בדרך חיים נורמלית.

ב. לדעתי, מי שאינו יכול לישון כאשר אחרים ישנים - דינו כאנין דעת ולא כחולה. חולי זה משהו שיש לו גם בלעדי הנזק.

נכון שהריב"ש לא חילק בין חולה לאיסטניס, אבל הרמ"א דייק להביא רק חולי ולא איסטניס. הוא קיבל את פסק הריב"ש רק לעניין חולי. עיין בפסק שלנו, שם הדברים מנומקים.

ג. לדעתי הדיוק שלך איננו נכון. הרב כלפון משה הכהן מתייחס לטור, שהתיר כלבים שאינם רעים גם בלי קשירה. כך דייק ממש"כ בטור "רעים", וכתב שזה נכון לכלבים באשכנז, שהיו מבויתים היטב. על זה כתב שאם כלב כזה לא קשור ומתחיל להיות קשה - אסור להחזיק אותו כך אלא צריך עכשיו קשירה.

ד. לכאורה, נביחות היום לא גורמות לפחד של הפלה. האם שמעת על אשה בימינו שהפילה בגלל נביחות? אדרבה, בעלי החיים של דורנו הרבה יותר מבויתים מבעבר. בגמרא היו חתולים שתקפו ופצעו ילדים (ב"ק פ:), או הרגו לפי גירסת הרמב"ם (הלכות אבידה טו, יז), וגם חתולים שאכלו תרנגולים גדולים (טו:). ולגבי כלבים, אז היתה סכנת נפשות, כמו שרבי נתן אמר בגמרא. ומסופר שגרמו הפלות מרוב פחד. היום, לא שמענו על כך.

ה. העניין ההשקפתי כאן הוא כתוצאה ממצב תרבותי והתנהגותי ולכן לדעתי יש להיזהר לא להשליך מהשקפה שבנויה על תרבות מסוימת לאנשים אחרים שיש להם השקפה תרבותית אחרת. הרי הרמ"א עצמו כותב שהיו נוהגים אצלו לגדל כלבים. לדעתי, בדברים כאלו צריך להצמד למקורות.

 

הרב ניר אביב:

אעיר רק הערה אחת. בדידן הוי עובדא, באחד הדיינים בהרכב שלנו: בשכנותם גר בעל כלב, ולמרות שהיה קשור וידעו ממנו, הוא נבח בחוזקה רבה ואשתו שהייתה בהריון נבהלה מאד, וכתוצאה מכך לא היו תנועות-עובר למשך 3 ימים רצופים. בחסדי השם, הדבר נגמר טוב, אבל ברור שהסכנה עדיין קיימת.

לסיכום, המחלוקת בין הדיינים שליט"א, עומדת בשלוש נקודות

א. על איזה סוג רעש ניתן למחות, ב. האם אנין דעת יכול למחות בכל רעש, או רק חולה, ג. בהגדרת כלב רע.