עיכוב בתשלום שכר עבודה
הנתבע הודה בחיובים, אך טוען שיש קשיים כספיים.
א. עובדות מוסכמות
הרב א' הועסק בישיבה ע"פ חוזה (שהוצג בבית הדין) החל מר"ח מרחשון תשע"א, תמורת שכר חודשי בסך 3500 ש"ח ו- 800 ש"ח דמי נסיעות.
הישיבה נקלעה לקשיים עקב פטירת הרב פלוני. החל מתמוז תשע"א, המשכורות לא שולמו במלואן כמפורט בחוזה הנ"ל. בחודש טבת התשע"ג, לפי החלטת הנתבע ובהסכמת התובע הופחתו כל המשכורות ב-500 ש"ח.
הסכמה בין הצדדים על סיום עבודה עקב קשיים כלכליים של הישיבה היתה בחג השבועות ו' סיון התשע"ג.
טענות התובע
לימדתי בישיבה משנת התשע"א תמורת שכר חודשי בסך 3500 ש"ח ועוד 800 ש"ח דמי נסיעות. במשך כשנה קיבלתי את שכרי, ולאחר מכן החלו עיכובים במתן השכר ואעפ"כ המשכתי ללמד. לאחר זמן לפי החלטת הרב ב' הורדו המשכורות ב-500 ש"ח על מנת שהנהלת הישיבה תוכל לשלם את המשכורות בזמן. הסכמתי לכך, אעפ"כ לא הועיל הדבר ועדיין לא קבלתי את שכרי באופן סדיר. עזבתי סופית את הישיבה לאחר חג השבועות התשע"ג. ברצוני להוסיף שהישיבה ממשיכה להתקיים ולהעניק משכורות לעובדים, ולאחר שעזבתי ניתן לרמי"ם המכהנים בפועל תשלום על חלק מחובות העבר, אך לי לא ניתן דבר. לאור זאת, אני תובע את השלמת שכרי. כמו כן אני מעוניין לתבוע גם דמי פיצויים והלנת שכר.
לסיכום תביעתי היא:
33,371 ש"ח - שכר חודשי (כולל נסיעות) שלא שולם.
8500 ש"ח - פיצויי פיטורים.
סה"כ: 41,871 ש"ח+10% דמי הלנת שכר.
טענות הנתבע
אני מודה שאנו מחויבים בתביעת השכר, כמו גם לתשלום הפיצויים שכן מקובל לשלם גם פיצויים. אך יש בעיה של קשיים כספיים. למעשה למרות שהאחריות הכוללת מוטלת עלי, אך ההחלטות בפועל אינן מתקבלות על ידי באופן ישיר, אלא על ידי מי שנמצא בשטח קרי ע"י הרב ש', והאחריות המעשית ושקול הדעת שלו הם גורמים מכריעים בענין.
אני מוכן לנהוג על פי הכרעת בית הדין בענין זה וכפי שיורה בית הדין נעשה.
תגובת התובע
חשוב מאוד שהחוב ייקבע בפסק דין כדי שהרב ש' יתייחס לכך ברצינות הראויה. אני מוכן להגיע להסדר של פריסת תשלום: חצי מהסכום מידית, ואת השאר בתשלומים חודשיים של 1000 ש"ח כל חודש, ובלבד שהנתבע יתחייב לעמוד בכך.
כמו כן אני מבקש מבית הדין להוציא חוות דעת ביחס להתנהלות הישיבה על ידי מנהל יחיד וללא שיתוף אחרים, לדעתי ישנו דין שקופת צדקה מתחלקת בשניים ובודאי מוסד חינוכי כישיבה כך צריך לפעול.
א. איסור הלנת שכר שכיר
איסור חמור זה חל עם תביעת העובד את
שכרו (חו"מ שלט,י). כל יום שהמעסיק איננו משלם שכר ישנו איסור דרבנן כפי
שמובא בדברי השו"ע (שם ח): חייב ליתן לו מיד, ובכל עת שישהה עובר על לאו של
דבריהם.
מנגד, יש לטעון שגביה זו תגרום לסגירת הישיבה ומשום כן יש לדחות את פרעון החוב.
בהקשר זה יש להתבונן על הישיבה כעסק כלכלי אשר יש לו הכנסות והוצאות וכביכול
התלמידים הם הערובה להפעלת העסק. נמצא שהחזקת הבחורים במובן מסוים זה הוא כלי
האומנות של הישיבה. זו הערובה להכנסות עתידיות הן משכר לימוד והן מתקצוב ממשלתי או
תרומות.
דומה הדבר לחובה להשאיר כלי עבודה לבעל מקצוע כדברי המשנה: אף על פי שאמרו חייבי ערכין
ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו
ותפליו, לו אבל לא לאשתו ולבניו.
אם היה אומן - נותן לו שני כלי אומנות[1] (ערכין כג,ב). אבל במבט נוסף נראה שיש לחלק בין כלי אומנות לתקציב המיועד לבחורי הישיבה. שהרי ישנו הבדל בין המחרשה עצמה לכסף המיועד להחזקתה. לא שמענו שיש להשאיר לבעל מקצוע סכום כסף המיועד לאחזקת כלי העבודה.
ב. מצוות לימוד תורה כשיקול בדחיית החוב
יש לברר האם הצד של ביטול תורה נחשב כשיקול לדחיית החוב. ההנחה היא שסגירת הישיבה תפגע בהתפתחות הרוחנית של הבחורים.
ניתן לטעון שישנם הרבה ישיבות וממילא
הפגיעה אינה משמעותית אך בהתבוננות בדברי חז'ל מתבאר שמקום לימוד שאדם הורגל בו
נחשב לדבר משמעותי.
כך לגבי רוצח בשגגה אומרת הגמרא במכות (י,א): תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו, שנאמר:
וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.
הדברים מוסברים בדברי בעל האגרו"מ (חו"מ ח"א סי' מ ואו"ח ח"ב סי' יח).
"כיון שישיבתם דבני הישיבה בכאן הוא רק בשביל למודם בהישיבה שרוצים להיות שם ג' שנים אחר נישואיהם הוא כמו אונס דלא מכל אדם זוכה ללמוד, ובאונס הא כתב הרמ"א שלא מתחייב... לכן אין לחייבם בצרכי העיר... ואף אם ילכו כולם לביהכ"נ האחר הרי יתבטלו מלמוד השיעורים שלומדים בביהכ"נ זה, ואף אם גם שם יהיו שיעורים ללמד הא לא מכל אדם זוכה ללמד כדאיתא בע"ז שהתירו לר' יוסי אף לכהן לצאת מא"י לחו"ל אף שנטמא מטומאת ארץ העמים שאסור ואף ליטמא בבית הפרס דרבנן אף כשמוצא ללמד עיין שם וכן איפסק ברמב"ם ספ"ג מאבל".
והנה מצאנו דיון בראשונים לגבי ספרי לימוד לתלמיד חכם, האם במסגרת דין 'מסדרין לבעל חוב' משאירים לו את ספריו?
כתב ספר התרומות (ש"א ח"א)
"ועדיין יש לברר אם מניחין לו ספריו כדרך שמניחין לו תפיליו, והרב ר' יהודה אלברצלוני ז"ל כתב בזה כי יש אומרים שמניחין אותן לו אם הוא תלמיד וצריכין לו, אבל היה עם הארץ ויש לו בנים תלמידים הצריכים להם כבר אמרו אבל לא לאשתו ובניו. ויש אומרים לגבי ב"ח פשיטא דאין מניחין לו את ספריו, דמההיא שעתא דאוזפיה זוזי איתחייב ואשתעבד ליה כל הנמצא אתו ועליו לברר שלא שעבד לו דבר זה, וכיון דלא תנן אלא שמניחין לו תפליו אין בנו כח להוסיף בדבר, דטעמא דמניחין לו תפיליו לא מפני שהוא עוסק במצוה אלא הטעם מפני שהיא מצוה מיוחדת לגופו ודרך מלבושיהן וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפליו".
לפנינו שתי דעות בראשונים האם להשאיר ספרים לתלמיד חכם. הדיון מתחיל מהדוגמא המובאת במשנה בערכין לגבי תפילין. במשנה כתוב שמשאירים לבעל חוב את תפיליו. לדעת הרב יהודה הדבר מלמדנו שלא גובים כלל מצרכי מצוה ובכללם גם ספרי קודש המשמשים למצוות תלמוד תורה. לעומתו בעל התרומות סובר שזה הוא דין מיוחד בתפילין שנחשבים ללבוש ואין ללמוד מכאן לשאר צורכי מצוה.
השולחן ערוך פסק כדברי בעל התרומות,
"אפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם" (חו"מ צז, כג).
ולפי זה יוצא שמצות לימוד תורה אינה שיקול ביחס לפריעת החוב.
סיכום: הנתבע מחויב לשלם באופן מיידי 33,371 ש"ח לתובע בגין שכר עבודה.
ג. פיצויי פיטורין
בענין פיצויי הפיטורים, ישנו כלל גדול בהלכות שכירות פועלים (חו"מ שלא,ב) "הכל כמנהג המדינה". במדינת ישראל קיים חוק ומנהג לשלם פיצויי פיטורין (פסקי דין רבניים, כרך ח עמ' 78-81).
על פי החוק והמנהג שיעור הפיצויים הוא כשיעור משכורת חודשית לכל שנת עבודה, לא כולל נסיעות. אולם אם היו שינויים בסכום השכר החודשי במהלך שנות העבודה, יש לחשב לפי המשכורת האחרונה. לפי זה סך דמי הפיצויים הם בסך 5625 ש"ח.[2]
לפיכך, הנתבע חייב לשלם 5625 ש"ח דמי פיצויים.
ד. הלנת שכר
האריכו בכך פוסקי זמנינו (פד"ר טו, עמ' 240) וחלקם הגיעו למסקנה כי אין אפשרות לחייב תשלום בגין הלנת שכר משום שהסכום הולך ומתרבה לפי שהות הזמן ויש בכך דמיון לאיסור ריבית.[3]
אמנם, פעמים שלבית הדין יש סמכות להטיל קנס חד פעמי עקב הלנת שכר. ואלו דבריו של הרב יעקב אריאל (בהקדמה לספר, "מלך ישראל, ריבונות לדורות בראי ההלכה", עמ' כא – כב):
יש מקום לחייב את המעביד בקנס, אולם לא כריבית מצטברת אלא בצורה אחרת. הנחתי היא שעצם החוק של הלנת שכר הוא תקנה חיובית שההלכה מכירה בה. מטרתו מניעת עוול על ידי מעבידים המקפחים את שכר עובדיהם... לכן לדעתי בית הדין הרבני רשאי לנהוג בגמישות. מצד אחד, הוא מכיר בעצם החוק כתקנה חברתית רצויה, אך מאידך, אינו חייב להכיר בריבית המצטברת כמחייבת אותו באופן מלא, ועליו לבדוק כל מקרה לגופו – האם כל האשמה מוטלת על המעביד או לא. ומכיוון שבלאו הכי סמכות בית הדין הרבני לדון בדיני ממונות יונקת מהסכמת הצדדים, הן לדין והן לפשרה, רשאי בית הדין לקבוע על דעת עצמו קנס שיביא בחשבון גם את גובה השכר המולן, גם את משך הזמן של ההלנה וגם את אשמתו ומצבו הכלכלי של הנתבע מכיון שאין המדובר בריבית צמודה אלא בקנס, לפי ראות בית הדין הדבר מותר לענ"ד.
במקרה שלנו בו המוסד נתון בקשיים כלכליים, אין מקום להטלת קנס כזה.
כמו כן, היה מקום לחייב סכום חד פעמי על נזקים ישירים שנגרמו מאי התשלום בזמנו.[4] אך לא הוגשו לפנינו ראיות על הפסדים כתוצאה מהלנת השכר, אי לכך בית הדין אינו רואה לנכון לחייב דמי הלנת שכר.
לפיכך, הנתבע פטור מתשלום בגין הלנת שכר.
החלטה
הנתבע
חייב לשלם לתובע 38,996 ש"ח בתוך שלושים יום.
ביחס
לבקשה לחוות דעת בענין ניהול הישיבה, בית הדין סבור שאין זה חלק מהתביעה שהוסמך
אליה ואף מטיל ספק בהשוואה בין ישיבה לחלוקת צדקה.
[1] ישנה מחלוקת ראשונים האם דין זה קיים רק בהלואה או כלפי כל חוב. השולחן ערוך הכריע שאם זקף במלוה את החוב לכולי עלמא נוהג דין מסדרין לבעל חוב. 'יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה, כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן, אם לא זקפן עליו במלוה. וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן. ויש אומרים שגם באלו מסדרין' (חו"מ צז). בעניינינו שזה הוא שכר עבודה שהתקבץ לסכום אחד נחשב הדבר לזקיפה במלוה ונוהג דין מסדרין.
[2] להלן אופן החישוב: המשכורת האחרונה היתה: 3000 ש"ח. התובע עבד 22.5 חודשים, כלומר, 1.875 שנים. נחשב: 3000 * 1.875 = 5625 ש"ח.
[3] יש להעיר כי יש אחרונים שסברו שאין בכך איסור, ראו ספר ברית יהודה פרק ב,יז: "מעות שבאו לידו שלא בתורת הלואה ושלא בתורת פקדון כגון גזל או חוב שכירות או שכר עבודה וכיוצא בזה, אע"פ שאי אפשר לחייבו מדיני ממונות, הסכמת רוב הפוסקים שאם רוצה ליתן לו ריוח אין בו משום רבית ויש אוסרים בכל אופן".
וכן בספר דיני ממונות ח"ג עמ' כח – כט הערה 6 "... ויש להוסיף את דעת הראבי"ה כמו שהביא באור זרוע ב"מ פ"ה קפא, שבהלנת שכר יכול לתבוע מה שהיה יכול להרוויח ואין בזה משום רבית. אמנם באור זרוע פליג אבל יש לצרף סברות אלה לעשות פשרה ע"י בית דין. אמנם בזה מתעוררת בעיא, כי בזמן שהאיסורים היו חמורים בעיני בני אדם די היה באיסור בל תלין כדי להרתיע ולשלם בזמן, ועתה כשנאמר שזה רבית א"כ במה נוכל להרתיע בני אדם שלא להלין שכר. אמנם אילו היו ימים כתקנם היה ראוי לעשות תקנות בזה וכמו שעשו רבותינו בכל דור ודור אלא לצערנו השעה אינה כשרה...".
[4] ערוך השולחן חו"מ רצב,כ. וכן כתב הרב חיים שלמה שאנן בשורת הדין ו עמ' קעד שניתן לעשות פשרה על צער שנגרם כתוצאה מהלנת שכר אם לא החשש ריבית הספציפי שקיים במקרה כזה.
[5] מכיוון שלא היה סיכום מפורש, לכאורה הדין הוא "נותן להם בפחות שבפועלים" (רמ"א חו"מ שלב,ד). אלא שכאן היה סיכום על שכר אלא יש מחלוקת מה הוא ובמצב זה תנאי התשלום יתפרשו כפי המקובל, ובייחוד כאשר הפניה היא לבעלת מקצוע נחשב הדבר כאילו נאמר " כאחד וכשניים מבני העיר".
