מימוש אופציה בחוזה שכירות

תיק מ"י/10/23

מימוש אופציה בחוזה שכירות

הנידון:

בני הזוג ת' וש', שכרו דירה בקומה השניה של הבית של א' וב' למשך שנה, מה1 לאוגוסט 2022 עד סוף יולי 2023 (למניינם).

נכתב חוזה שכירות בין הצדדים, אולם הם לא חתמו עליו.

בחוזה (סעיף 4) היתה אופציה להמשיך את השכירות לשנה נוספת שנה, אם השוכרים יודיעו למשכיר עד סוף מאי בכתב שרצונם לממש האופציה.

תנאי למימוש האופציה הוא עמידה בכל ההתחייבות של השוכר מול המשכיר. לקראת סוף מאי, הודיע ת' למשכיר שרצונו לממש האופציה. ברם, בתחילת יולי הוא חזר בו, בגלל שהנישואין שלהם עלו על שרטון והוא עזב הבית, בין הודאתו על מימוש האופציה לחזרתו ממנה.

מאז שת' עזב את הבית לא שולמו דמי שכירות, היינו על חודשים יוני ויולי. בנוסף, השוכרים לא העבירו למשכיר קריאות של מוני המים והחשמל לחודשי מאי, יוני ויולי.

יש לציין שבחוזה (סעיף 12) כתוב שאם השוכר איחר לשלם את החובות המוטלות עליו - 

"רשאי המשכיר להודיע לשוכר בהתראה של 14 יום מראש, כי השכירות הגיעה לקיצה, ובמקרה זה יהיה על השוכר לפנות לאלתר את הדירה....".

טענות הצדדים:

המשכיר תובע מהשוכרת פינוי של הדירה בסוף תקופת השכירות, היינו סוף יולי, ותשלום החובות שמגיעות לו, היינו שכירות יוני יולי (3700*2=7400 ש"ח), וכן תשלומי מים וחשמל של חודשי מאי, יוני יולי (סך החיוב על מים וחשמל אינו ידוע לבית הדין בעת כתיבת הפסק). השוכר תובע גם את סתימת החורים של תליית התמונות ותיקוני צביעה, כמחויב בחוזה.

השוכרת הסכימה לשלם את כל החובות ולפנות את הדירה במועד הנקוב, וגם לתקן את הדרוש תיקון.

מיהו, השוכרת תובעת שהמשכיר ישלם לה את כל ההפסדים שהיא חשופה אליהם עקב המעבר, בטענה שהמשכיר הפר את החוזה עמה בכך שלא קיים את האופציה הנ"ל.

היא אמרה שלא היתה מודעת לאי תשלום החובות הנ"ל, מפני שפרודה היה אחראי על תשלום החובות והעברת קריאות המונים. היא גם טענה שלא היתה מודעת לכך שפרודה חזר בו מהאופציה, והיא היתה מעוניינת לממש את האופציה לולא היחס העוין של המשכיר, ולטענתה, עויינות זו בפועל מונעת ממנה לממש את האופציה ולכן דינה כסירוב מצד המשכיר. היא תובעת את דמי המעבר ודמי תוספת השכירות שעליה לשלם כעת בדירה החדשה.

בינתיים, עבר סוף חודש יולי ואכן השוכרת פינתה את הדירה, מיהו, היא עדיין לא שילמה דמי שכירות ולא העבירה את קריאות המונה. השוכר פנה לבית הדין שיתייחס לכך. השוכרת טוענת שפרודה צריך לשלם על כך ועליו לתקן את הדרוש תיקון בדירה, משום שהוא חייב במזונות ילדיו.

פסק הדין:

יש לעיין בפסק זה בכמה שאלות:

1. מה מעמדו של חוזה שאינו חתום בין הצדדים?

2. האם הודאת מימוש האופציה תקפה?

3. האם החזרה מהאופציה תקפה?

4. האם האשה יכולה לבטל את ויתור בעלה על האופציה?

5. האם לפי ההלכה יש סנקציות על אי עמידה בחוזה?

6. האם עומדת למשכיר הטענה שעל השוכר לפנות הדירה עקב איחור בתשלומים?

7. האם הפרת חוזה של שוכר אחד משפיעה על השוכר השני ללא ידיעתו?

8. האם האופציה בטלה כאשר משני שוכרים נשתנה המצב לשוכר אחד?

1. מה מעמדו של חוזה שאינו חתום בין הצדדים?

דיין א'

בתשובות הרא"ש (כלל א סי' ה, הביאו הטור בסוף סימן שטו) כתוב:

וששאלת: ראובן ששכר נער משמעון ואמר לו שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד הנער בביתו, יען כי היה לו משל הנער תחת ידו. ולא היה קנין בדבר אלא דברים בעלמא, אם יכול ראובן ליטול משמעון בהיתר גמור דמי הפסידו.

תשובה: שכירות הוא וכל תנאי שכירות אין צריך קנין.

וכתב עליו הפרישה (שם ס"ק ב):

וכשם שמתנה כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות. כ"כ הרמב"ם (בפ"ו) [בפ"ז] משכירות (ה"א). ונראה דאין צריך לתנאין הללו קנין בפני עצמו וכמו שסיים רבינו בסוף סימן זה (ס"ה) בשם הרא"ש ז"ל, וז"ל וכל תנאי של שכירות אין צריך קנין. ונראה דר"ל ג"כ דאין צריך קנין חדש אלא כשקנו מידו על השכירות והמקח אמרינן מסתמא דהקנין והשכירות היה על תנאי שהתנו ואפילו בלא קנין לאחר שכבר דר בו בשכירות ע"ד אותן התנאים צריך לקיימן, וכן בשכירות הנער בסוף הסימן כיון דהכניס ראובן השוכר הנער לביתו אדעתא דהכי חייב שמעון בכל מה שהבטיחו כי כל תנאי שבממון קיים.

וכן כתב הפרישה לדינא בחיבורו על השו"ע (סמ"ע שטו ס"ק ב):

כך מתנה בשכירות. פירוש, וא"צ קנין בפני עצמו ע"ז, אלא כשמחזיק בגוף השכירות צריך לקיים התנאי, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסוף סימן זה בראובן ששכר נער כו'. ועיין פרישה [סעיף ב'] מה שכתבתי עוד מזה.

רואים אנו שדברי הסמ"ע מבוססים על דברי הרא"ש, שעוסק בשכירות פועלים, אך הסמ"ע משליך את הנאמר בדין שכירות פועלים לדין שכירות בתים, ותנאי השכירות שהוסכמו על פה בין הצדדים מתחייבים בשעת חלות השכירות.

אם כן, גם אצלנו נוכל לומר שבכניסתם לדירה נשתעבדו שני הצדדים לתנאים ולכל הנזקים שהתחייבו כלפיהם בחוזה.

דיין ב':

בנוסף, גם אם יערער המערער שהרי יש מקומות ריקים בחוזה לצורך חתימה, וא"כ יש ריעותא בחוזה שהיה אמור להחתם ולא נחתם. ראשית כל, יש לומר שמקומות החתימה הם רק לרווחא דמלתא, או אם רוצים להחיל את החוזה אפילו לפני הכניסה לדירה מדין סיטומתא אם יחתמו לפני הכניסה לבית, אך לא לעיכובא, אך אם כבר נכנסו לדור, הכניסה לדירה או המשכיות הדירה בתחילת החוזה החדש חשובים כחיתום מכח מעשה קנין השכירות ככל חוזה שכירות. וגם אם היה מקום לערעור קל, עדיין יש לראות את הכניסה לבית למרות אי החתימה כהודאה, בהתבסס על הגמרא בכתובות (קט, א):

העורר על השדה והוא חתום עליה בעד, אדמון אומר: השני נוח לי והראשון קשה הימנו, וחכמים אומרים: איבד את זכותו. עשאה סימן לאחר - איבד את זכותו.

רואים אנו שכאשר אדם עושה פעולה שמוכיחה שמשהו לא שייך לו, המציאות גוברת על הטענות ומחשיבים אנו את הפעולה כהודאה - הודאה מתוך מעשיו.[1]

אם כן, גם אצלנו יש מקום לומר שנחשיב את ההשתמשות וההתדיינות בחוזה כהודאה שהקנין בתחילת השכירות נעשה על פיו. שהרי התנהלות המשכירים לכפות עליה להשאר עד סוף החוזה, והסכמתה לא לצאת חודש לפני כן כאשר מצאה דירה, מראה שלקחו את החוזה כמחייב עד כדי שהכריחו אותה מכוחו להשאר, מה שלא היו יכולים לעשות בלעדיו. וכן היא באה מכח האופציה וכך פירטה גם בהתכתבות הווטסאפ. וכן הם באו להוציא אותה מכח הפרת החוזה, דהיינו חוסר תשלום בזמן שמהווה הפרת חוזה.

עד כאן דברי דיין ב'.

עקב כך, החוזה תקף אפילו אם אינו חתום.

2. האם הודאת מימוש האופציה תקפה?

השוכר הודיע למשכיר לקראת סוף חודש מאי, שרצונם לממש את האופציה. נראה שהצהרת השוכר היתה תקפה והצדדים היו מחוייבים לקיום האופציה, אע"פ שהשוכר לא קיים את כל תנאי השכירות, שהרי כבר אז לא העביר את קריאות המונה של חודש מאי למשכיר, ובחוזה כתוב שאם השוכר לא קיים את כל תנאי השכירות, האופציה בטלה. הסיבה לכך היא שהמשכיר לא התנגד למימוש האופציה ולא מחה על כך שהשוכר לא קיים את כל תנאי השכירות, ובזה שתיקה כהודאה, ועיין שו"ע אה"ע (סט סעיף ד) שאפשר למחול על תנאי שהוא לטובתו. וכך, בנידון דידן, שתיקת המשכיר היא כהודאה שקיבל את האופציה ומחל על התנאי לטובתו.

שתיקה כהודאה בעת מעשה קנין.

הפוסקים דנו באריכות האם ומתי שתיקה כהודאה, עיין פס"ד של בי"ד האזורי חיפה (מספר סידורי 13039) וכן פס"ד של בי"ד כוכב יעקב (מספר סידורי 1571). מיהו, נראה שבנידון דידן, לכולי עלמא שתיקה כהודאה, מפני שלהודאה של המשכיר שרצונו לממש האופציה יש דין של קנין על האופציה, ובעת קנין שתיקה כהודאה לכל הדעות:

מי שקידש על מנת שאין לאשה עליו שאר כסות ועונה (כתובות נו ושו"ע אבה"ע לח,ד), והאשה קיבלה את כסף הקידושין, בזה היא ויתרה ומחלה על שאר וכסות, מפני שקבלת כסף הקידושין בשתיקה נחשבת כהודאה על תנאי הקידושין. וכן כל תנאי בעת קנין, אלא אם מדובר בפטומי מילי.

ועיין חו"מ רמה,י שבמתנה אומרים שתיקה כהודאה בשעת קנין. וכן במתנת שכיב מרע כך, ע"ש סמ"ע (ס"ק טו) וש"ך (ס"ק ה, ז), אע"פ שהמקבל לא עשה שום מעשה, הואיל ומדובר בשעת קנין, שתיקה כהודאה.

וכן בנידון דידן, שעת הודאת מימוש האופציה, דינה כשעת קנין ששתיקה כהודאה.

תוקפה של אופציה לפי ההלכה

מיהו, יש לעיין אם אכן הודאת השוכר דינה כשעת קנין? ובזה יש לעיין איך סעיף האופציה תקף לפי ההלכה?

דיין א':

נראה שאופציה מועילה בגלל שענינה תנאי למפרע משעת הקנין המקורי על השכירות. זאת אומרת, שבעת הקנין המקורי על השכירות, נאמר שאם השוכר מודיע למשכיר שרצונו לממש את האופציה, יתברר למפרע שהקנין המקורי הוא לתקופה של שנתיים.[2]

לפי הסבר זה, עת ההודאה על מימוש האופציה היא קיום התנאי, ואינו עת מעשה הקנין. ואם כן, אין ראיה מהנ"ל ששתיקה כהודאה?

מיהו, נראה שהואיל והקנין חל למפרע על סמך הודאה זו, יש להודאה מעמד של שעת מעשה קנין עצמו, וגם בזה אומרים שתיקה כהודאה.

ראיה לזה מהנאמר למעלה, שבעת מתנת שכיב מרע שתיקה כהודאה, בגלל שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי. והרי בעת ציווי השכיב מרע, מדובר בדיבור בעלמא והקנין יחול אך ורק לאחר מיתה, ובכל זאת אומרים בזה שתיקה כהודאה. ונראה הטעם לכך הוא מפני שציווי השכיב מרע מפעיל את המתנה לאחר זמן ולכן שתיקה כהודאה בעת ההיא. ואם כן, הוא הדין והוא הטעם לעת קיום התנאי שמחיל את הקנין למפרע, שאומרים בה שתיקה כהודאה.

סיכום: בעת מעשה קנין וכן בעת קיום תנאי שמפעיל את הקנין, שתיקה כהודאה. ולכן, בנידון דידן, בעת הודאת השוכר על מימוש האופציה, שתיקה כהודאה. והואיל והמשכיר קיבל את הודאת השוכר בשתיקה, יש בזה ויתור על התנאי שהאופציה תקפה רק אם מסודרים כל החובות של השוכר מול המשכיר.

דיין ב':

לדעתי אין צורך בהבנה זו בצורת פעולת האופציה, אלא האופציה היא תנאי בחוזה שכירות ככל תנאי שכירות בחוזה (שנחלט בכניסה הראשונית) והוי כמתנה: אם תכתוב לי חודשיים לפני סוף השכירות שאתה מעוניין להאריך החוזה, אני מתחייב להשכיר לך ראשון בתחילת השנה הבאה, כמובן, כל עוד שהתנהגת יפה לשביעות רצוני בעשרת החודשים שקדמו לכך.

ממילא, התנאי חל מכח ההסכמה והקנין הראשונים, ויוצא לפועל רק בתחילת התקופה הבאה של השכירות. וממילא, בכתיבה נחלט התנאי ובכתיבה הוסר התנאי. וברור שלקיום תנאי זה מספיק כתב המקובל על שניהם, כגון התכתבות מייל או ווטסאפ, שנראה שהצדדים החזיקו מההתכתבות לראויה, שהרי נהגו לאשר דברים בווטסאפ. ואין קיום האופציה אלא דין בדיני תנאי השכירות, ולא החלת קנין מחודש. לפי זה, דיני שטרות ודיני הפקר לאחר זמן, הנידונים לקמן בארוכה בדברי דיין א', אינם רלוונטיים (וכמו שנציין בהמשך במקומו).

הצד השווה שבשני הדעות, שהחלת האופציה וביטולה חלו בנדון דידן, רק השאלה באלו כלים משפטיים.

ויש להוסיף עוד, שלא כל הנוסחאות של האופציות שוות בלשונן ויש שיוכלו להתפרש בצורות שונות. מכל מקום, בחוזה העומד לפנינו (בסעיף 3,ד) נכתב בצורה שמשמעה כמו שכתבתי:

"...יודיע על כך למשכיר בכתב לא יאוחר מיום 1 במאי 23 ואם המשכיר ירצה להשכיר את הדירה תהיה לשוכר הזכות הראשונה לשכור את הדירה".

אין כאן זכר לקנין למפרע אלא תנאי בתנאֵי השכירות. במילים אחרות, מה שנאמר הוא שבמדה והשוכר ירצה בקיום תנאי האופציה בתחילת השכירות הבאה, יהיה לו זכות ראשונים לשכור.

על ידי ההודעה, הוא מקבל את זכות הראשונים לחידוש החוזה בסוף תקופת החוזה. ממילא, אם השוכר יחזור בו מהנכתב לפני סוף החוזה, הוא מוחל בזה על ההסכם המשני וממילא כשיסתיים החוזה לא יחול החידוש.

כמו כן, אם תתחדש במרווח הזמן שעד החלת החוזה החדש עוד הפרת חוזה שלא היתה לפני כן, יוכל המשכיר לתבוע על הפרת חוזה וממילא כשיפול החוזה הראשון גם האופציה תתבטל. ובנדון דידן, הדרישה הראשונית של המשכירים לעזיבת השוכרים היתה הפעם הראשונה שתבעו עזיבה בעקבות הפרת חוזה. ואם יטען הטוען שלא אמרו כן במפורש בתוך דרישתם לעזיבה, הרי בבית הדין טענו כן לפני סיום החוזה. ואם גם על זה יטען הטוען שהיו פחות מ14 יום לסיום החוזה, והרי גם אם המשיך החוזה בתחילת השנה השניה מחמת ההסכמה להארכה (האופציה), הדרישה לפנות 14 יום לפני כן יכולה להפקיע את האופציה מכאן ואילך, כך שאולי היתה זכאית לעוד יומיים בדירה שאותם אינה תובעת. ויעויין עוד בעמק המשפט על דיני שכירות (עמ' רנה) שכתב כנ"ל שבהפרת חוזה וביטול החוזה גם האופציה בטלה מאליה.

ע"כ דברי דיין ב'.

3. האם החזרה מהאופציה תקפה?

דיין א.

לאחר שקבענו שמימוש אופציה, פירושה שהקנין המקורי על השכירות היה לתקופה שכללה בתוכה את ההארכה של האופציה, יש לעיין האם ואיך אפשר לקצר את השכירות כדי שתסתיים בסוף התקופה המקורית, ללא ההארכה של האופציה?

עיין ברמ"א שלג,ח:

בשאר פועל, אם אמר לו בפני שנים: לך מעמדי, פטור בלא מחילה. ויש אומרים אם אמר לו דרך כעס, שאינו פטור (רבי ירוחם הנ"ל ב' הדעות).

פירוש הדבר, שאם המעסיק והפועל מסכמים בעל פה[3] שהפועל מפוטר, הפיטורים תקפים ולא צריך על כך קנין, משום שפועל אין גופו קנוי. ברם, עיין שם בגר"א (ס"ק מו) שלפי המרדכי בשם מהר"ם, אין ממש בפיטורים על פה, מפני שהוא סובר שפועל גופו קנוי כעבד עברי ולכן צריך קנין לשחררו. וע"ש בהגהות מהרש"א שבשכירות קרקע יש לשוכר קנין הגוף בקרקע, היינו קנין הגוף לפירות לשיטת הרמב"ם (ויש חולקים), ולכן לא מועיל לסיים שכירות קרקע בהסכמה על פה אלא צריך מעשה קנין. וציין לב"מ (סז, ב) שמשכנתא במקום שלא מסלקי וכוונתו להסתלק, צריך קנין. ולפי זה, יש לעיין אם די בהודאת השוכר שהוא חוזר בו מהאופציה, והסכמת המשכיר על כך, כדי לבטל את האופציה, או לא?

דיין ב'

כבר כתבנו שלשיטתנו אין צורך בזה, אלא אופציה היא רק דיון על תנאי שביניהם שעדיין לא יצא לפועל, וממילא סגי בהודאת ווטסאפ ביניהם. ורק בהפקעת כל השכירות שייך לדון במה שדיין א' דן, האם גופו קנוי ואיך מפקיעים זאת. משא"כ בהתדיינות האם רוצים להחיל את התנאי, מועילות הודאות ביניהם לפי הכללים שמקובלים על השוכר והמשכיר, ונראה שבנד"ד הספיקה להם ההתקשרות בווטסאפ.

האם הודעה בווטסאפ דינה כשטר?

דיין א'

בשו"ע קצא,א מובא, ששטר קנין כשר בלי עדים כלל, כשיטת הרמב"ם (ויש חולקים, ע"ש בהגהות רע"א). ואם כן, יכול להיות שגם הודעת ווטסאפ תיחשב שטר. ואולי גם לסוברים ששטר צריך עדים, י"ל שהודעת ווטסאפ דינה ככתב ידו שהוא כמאה עדים. וצ"ע.

האם הויתור של השוכר על האופציה, דינו כהקנאת קנין השכירות למשכיר?

השוכר ויתר על האופציה בשיחת וואטסאפ. ונשאלת השאלה האם "ויתור" זו לשון של הקנאת השכירות בחזרה למשכיר?

נראה שלשון "ויתור" היא כלשון "אי אפשי בה" או "איני רוצה בה", ועיין שו"ע רמה,י שלשון "איני רוצה בה" כוונתה שהוא מפקיר מה שזכה בה. ואם כן, בנידון דידן, לשון זו תועיל להפקיר את זכות השוכר בשכירות. ברם, עיין רמ"א שם, שלשון זו מועילה להפקיר מטלטלין אבל אינה מועילה להפקיר קרקע (כשיטת הרא"ש גיטין ד,ג), ואם כן, לשון זו לא תועיל בנידון דידן שמדובר בקרקע. מיהו, הרא"ש שם, שהוא מקור דברי הרמ"א כאן, כתב שהחילוק בין מטלטלין וקרקע הוא שבמטלטלין כאשר כבר זכה בה, הרי היא ברשותו, ואם אמר אחר כך "אי אפשי בה" הרי זו לשון הפקר, אבל בקרקע שלא באה לרשותו, לשון "אי אפשי בה" פירושה שהוא אינו רוצה לקבלה (ואין משמעותה שהוא מפקיר).

מיהו, בנידון דידן, שהקרקע השכורה היא בידי השוכר, לשון "אי אפשי בה" היא לשון של הפקר גם לרא"ש והרמ"א.

לפי מסקנה זו, שויתור הוא הפקר, השאלה לעיל האם הודעת וואטסאפ יכול להוות שטר, אינה רלוונטית, מפני שהפקר לא צריך קנין ולא צריך שטר.

מיהו, יש לעיין האם אמירה זו צריכה להיות לפני שלושה, ככל הפקר. מסתימת לשון הש"ע ונושאי הכלים משמע שלשון זה אינה צריך להיות לפני שלושה. וצ"ע.

סיכום פרק זה:

ויתור על אופציה בלשון "אי אפשי בה", פירושו לשון הפקר, ואם השוכר מפקיר קנין שכירות במושכר, השכירות בטלה. הפקר מועיל על פה, ולכן לשון זה מועיל להפקיע את המשך השכירות בלי קנין.

דיין ב'

גם זה, לשיטתנו לעיל בהבנת האופציה, אינו נצרך, אלא שברגע שסיכמו על המשך האופציה כשיגיע סוף החוזה, יתחדש אוטומטית חוזה חדש. ואם ביטלו ביניהם את ההסכמה שהיתה על ההארכה, פקעה ההסכמה שביניהם ככל דיני תנאים, אם התנו לעשות פעולה וסיכמו יחד לבטל את הפעולה, מועילה מחילת התנאי ואין פה הפקעה של דבר שחל אלא הפקעת תנאי שחשבו לקיימו וחזרו בהם, והדר דינא לדין שהיה קודם לפני האופציה.

עד כאן דברי דיין ב'.

הפקר לאחר זמן

באמירת "אי אפשי בה", השוכר הפקיר את זכות האופציה, וכתבנו למעלה שהשוכר כבר זכה בהמשך השכירות כאשר הודיע על קיום האופציה. אם כן, כוונת השוכר שהוא מפקיר את השכירות שתחול בעוד חודשיים. האם אדם יכול להפקיר לאחר זמן?

באנציקלופדיה תלמודית (כרך י ערך הפקר ח, הפקר לאחר זמן) הביאו שבירושלמי חולקים רבי ורבנן האם מפקיר "מהיום ולאחר שלושים" דינו כחזרה, ולכן ההפקר יחול לאחר שלושים, או האם הוא תנאי וההפקר חל למפרע בעת ההפקרה בפועל. משמעות הדבר, שלאחר שלושים ההפקר חל ממה נפשך! רואים שיש הפקר לאחר שלושים. ועיין שם בסוף הקטע בשם הדברי חיים (הפקר ג).

אם כן, ההפקר יחול כאשר מגיעים לסוף תקופת השכירות לפני הארכה של האופציה.

מיהו, יש לעיין עוד, שהרי הפוסקים כתבו שהפקר צריך להיות כעין שמיטה, היינו הפקר גמור. ואם כן, נשאלת השאלה, האם אפשר להפקיר את השכירות בלבד, דהיינו רק הפירות, כאשר גוף הקרקע אינו מופקר?

האם אפשר להפקיר קנין פירות בלבד כאשר גוף הקרקע אינו מופקר?

באנציקלופדיה תלמודית (שם) הביאו שהמשנה למלך הקשה מדוע לא נאמר במפקיר "מעכשיו ולאחר שלושים", שהגוף מופקר כעת והפירות לאחר שלושים, כדין נותן מתנה "מעכשיו ולאחר שלושים"?

ותירץ בשם שו"ת הרשב"א (א,תקסג) שאי אפשר להפקיר למחצה. ועיין קצות רנח,א שפירש שהטעם שלומדים הפקר משביעית, הוא שנאמר בו "ונטשתה", ואם כן, הפקר צריך להיות דומה לשמיטה, דהיינו הפקר מוחלט, ואי אפשר למחול רק על הגוף ולהמשיך את הבעלות שלו על הפירות. הפקר של הגוף ללא פירות אינו תקף, מפני שאינו הפקר מוחלט.

לפי זה, נשאלת השאלה, בנידון דידן, האם השוכר יכול להפקיר קנין פירות לבד, כאשר הגוף שייך למשכיר ואינו חלק מההפקרה?

הקצות (שם) מסתפק האם בעל בהמה יכול להפקיר את גוף בהמתו המושכרת לאחר, כאשר ההפקר יחול על הגוף ולא על הפירות שבידי השוכר? הדברים אמורים במשכיר בהמתו לנכרי, ולקראת שבת רצונו להפקיר את גוף בהמתו כדי שלא יעבור על עבודת בהמתו בשבת. האם הפקר כזה יחול? הרי אין כאן הפקר מוחלט, מפני שהפירות שייכות לשוכר והמשכיר אינו יכול להפקיר אותן? מסקנת הקצות היא שהמשכיר יכול להפקיר את גוף הבהמה בלבד, אע"פ שאין כאן הפקר מוחלט, הואיל והוא מפקיר כל מה שיש לו בבהמה, ולכן, מבחינת המשכיר יש הפקר מוחלט של כל מה ששייך לו בבהמה, לעומת הנאמר בירושלמי הנ"ל, כאשר בעל הבהמה מפקיר את הגוף כעת ואת הפירות לאחר שלושים, שאינו הפקר, מאחר שאינו מפקיר כל מה שיש לו בחפץ.

ולכן, נראה שבנידון דידן, ההפקר יחול על קנין הפירות שיש לשוכר, הואיל והשוכר מפקיר את כל מה שיש לו בקרקע.

סיכום:

אדם אינו יכול להפקיר גוף מהיום ופירות לאחר שלושים, מפני שמשייר בהפקרו. אבל אדם יכול להפקיר את הגוף בלבד, אם קנין הפירות אצל אחר, וכן אדם יכול להפקיר את קנין הפירות בלבד, אם הגוף שייך לאחר, מפני שהמפקיר הפקיר כל מה שיש לו בבהמה ודינו כהפקר מוחלט כעין שביעית.

מיהו, גם בזה לא סיימנו, שהרי השוכר הפקיר את האופציה לאחר זמן, ובזה הוא יכול לחזור בו מהפקרו בתוך הזמן ולזכות בחזרה באופציה, כדין מקנה לאחר זמן (עיין שם באנצ"ת). אם כן, נשאלת השאלה, מה הדין בעניינינו, שהאשה כתבה שהיא לא מסכימה עם הויתור של בעלה?

4. האם האשה יכולה לבטל את ויתור בעלה על האופציה?

השוכרת כתבה בווטסאפ בתאריך 14 ביולי:

"ולכן לא נוכל לעזוב את הדירה".

האם הודעה זו דינה ביטול  הויתור של בעלה על האופציה?

ויש לעיין עוד, שבהמשך השוכרת כתבה:

"אך אם זאת אפנה את הדירה עד ה1/8/23".

האם כתב זה הוא עצמו ויתור על האופציה?

כתבנו למעלה שאדם יכול לחזור בו בתוך תקופת ההמתנה לחלות קנין לאחר זמן, והוא הדין והוא הטעם שהמפקיר יכול לחזור בו מהפקר לאחר זמן, בתוך תקופת ההמתנה. אם כן, נראה שהיה ביכולתה של השוכרת לחזור בה מויתורו של הבעל על האופציה, הואיל וכתוב בחוזה שהשכירות היא "כל אחד לחוד". ממילא, כל אחד הוא כשוכר לבד על הכל.

ברם, בהמשך, אחרי שציינה שיש לה זכות לממש את האופציה, כתבה השוכרת למשכיר: "בכל זאת אפנה הדירה". נראה שיש בלשון זו כדי להפקיר את האופציה, וצ"ע בזה.

סיכום פרק זה:

נראה שהשוכרת חזרה בה מהויתור של פרודה על האופציה, ושוב ויתרה עליו.

5. תביעת השוכרת לפיצוי על הפרת חוזה מצד השוכר

לעיל כתבנו שהשוכרת ביטלה את הויתור של בעלה על האופציה. לכן עמדה לפניה האפשרות לממש אותו ולא היתה שום מניעה משפטית מלעשות כן. רק ההתנגדות של המשכיר מנעה ממנה לממש את האופציה. ואם כן, באים אנו כעת לדון בדרישת השוכרת לפיצוי על כך שהשוכר לא אפשר לה לממש את זכותה לאופציה וכך גרם לה להפסדים.

כאשר ניגשים לדון בשאלה זו מתעוררות כמה שאלות משנה:

א. מה עמדת ההלכה בפיצוי מחמת הפרת חוזה?

ב. האם יש לשוכרת טענה לפיצוי כאשר היא עצמה ויתרה על זכותה למימוש האופציה, בגלל אי הנעימות לגור בבית שבעליו לא רוצים בה? או שבכך שלא עמדה על זכותה, היא מחלה עליה, ואין לה להלין אלא על עצמה?

ג. האם יש לשוכרת טענה לפיצוי כאשר היא (אז, וגם כעת) מפירה את החוזה בעצמה באי תשלום?

נדון בשאלות אלו בע"ה.

א. מה עמדת ההלכה בפיצוי מחמת הפרת חוזה?

השו"ע חו"מ שיב,ב כותב:

אם חזר אחר שהשכירו לזה, והשכירו או מכרו לגוי או אנס, שהפקיע שכירות הראשון, הרי זה חייב להשכיר לו בית אחר כמותו וכן כיוצא בזה.

ובסעיף יז שם נאמר:

המשכיר בית לזמן ורוצה לסתרו בתוך הזמן, השוכר יכול לעכב עליו. ואם עבר וסותרו בתוך הזמן, חייב להעמיד לו בית אחר או ישכיר כמותו...

רואים אנו שמשכיר שמפיר חוזה ומונע מהשוכר לממש את זכותו בבית, חייב לפצות את השוכר ולמצוא לו דיור חלופי באותה רמה של הבית ששכר. ואם השכירות החלופית יקרה מהשכירות שהשוכר שילם, על המשכיר לשאת בהפסד. ונראה שאם המשכיר אינו עומד בהתחייבות לספק דיור חלופי לשוכר, והשוכר נאלץ להוציא הוצאות על שכירת בית חלופי, על המשכיר לשאת בהוצאות השוכר. וכן נראה שעל המשכיר לשלם את דמי המעבר. אמנם, בזה יש לעיין, משום שהשוכר היה צריך להוציא הוצאות אלו בכל אופן בסוף השכירות.[4]

אמנם, פסיקת הרמ"א שסג,ו בשם המרדכי (ב"ק טז) נראית כסותרת לדין זה, שכתב שם:

התוקף את חבירו ומוציאו מביתו שאינו עשוי להשכיר, ודר בתוכו, פטור, שאינו אלא גרמא.

לעומת זאת, בנידון דידן, כאשר המשכיר מונע מהשוכר לממש את שכירותו, המשכיר חייב לפצות השוכר. מדוע המשכיר חייב והתוקף פטור?

והיה נראה לומר שהתוקף פטור מלשלם לבעל הבית את אי הנוחות שלו לגור ברחוב, מפני שאינו אלא גרמא. אבל אם בעל הבית נאלץ להשכיר דירה אחרת, נחייב את התוקף על הפסדים אלו. וכן נראה לגבי הנאמר בשו"ע סי' תכ,יא שאם סגר הדלת לפני חבירו, פטור. מדובר במניעת רווח, שבעל הבית אינו יכול לצאת ולהרויח, ובזה הסוגר פטור. אבל אם הסוגר גרם לבעל הבית הפסד, נראה שהסוגר חייב, כגון אם היה לבעל הבית פשתן להעלות מן המשרה וכדומה, והסוגר מנע זאת ממנו, הסוגר יהיה חייב. ולא גרע מפועל שחזר בו וגרם לבעל הבית הפסד, כגון שפשתנו נהרס כשלא הוציאו מהמשרה, שהפועל חייב, לפי הי"א ברמ"א שלג,ו. וגם לדעה ראשונה ברמ"א שם, שהפועל החוזר בו פטור על נזקים שגרם לבעל הבית על ידי חזרתו, נראה שזה פטור מיוחד לפועל, מפני ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים", אבל מזיק בידיים שסוגר את בעל הבית בחדרו וכך גורם לו הפסד, חייב על כך.

מיהו, עיין נתיבות שיב,ה שחילק בין הפסיקות הנ"ל באופן אחר, וכתב שיש על המשכיר חיוב הגוף להעמיד את השכירות, ולכן חייב להעמיד לשוכר בית אחר, מה שאין כן מזיק שפטור.

סיכום פרק זה: משכיר שמנע מהשוכר לממש את שכירותו, חייב לפצות את השוכר בהפסדיו.

ב. האם יש לשוכרת טענת פיצוי כשויתרה על זכותה למימוש האופציה מחמת אי הנעימות עם המשכיר? 

עוד יש לדון, האם יש לשוכרת טענת פיצוי כאשר היא עצמה ויתרה על זכותה למימוש האופציה, מחמת אי הנעימות לגור בדירה שבעל הדירה אינו חפץ בה, או שבכך שהיא לא עמדה על זכותה להשאר, היא מחלה על זכויותיה, ואין לה להלין אלא על עצמה?

בשולחן ערוך נאמר שהמשכיר חייב לפצות את השוכר אם המשכיר סתר את המושכר או מכרו לגוי, וכך מנע מהשוכר לממש את שכירותו. נשאלת השאלה, מה הדין כאשר המשכיר גורם לשוכר אי נעימות עד כדי שהשוכר עוזב את הדירה מרצונו אגב הלחץ של המשכיר, האם בזה נאמר שהשוכר הפסיד את עצמו או שגם כאן על המשכיר לפצות את השוכר?

ונראה שאי נעימות דינה ככפיה פיזית, כמו שמצאנו ששמתא קשה מנגידה, שנפסק באה"ע קנד,כה, וכמו שמצאנו לפי השו"ע חו"מ רה,ז שאיום נחשב אונס לבטל מכר. והרחקות דרבנו תם, שמותרות ואינן נחשבות ככפיה, עיין ברמ"א אה"ע קנד,כה אינן כפיה בגלל שעושים לו כן רק במקרים שיש מצוה לגרש, וכופים אותו על ידי הרחקות דר"ת לקיים מצוות חכמים שאמרו שמצווה לגרש (כמו שכתב שם הגר"א ס"ק ז). ברם, אם הפעילו הרחקות דר"ת במקום שאין מצוה לגרש, הגט ייחשב גט מעושה.

סיכום פרק זה: כאשר המשכיר אינו מאפשר לשוכר לממש את שכירותו, מגיע לשוכר פיצוי על הפרת חוזה, והדבר נכון גם אם המשכיר מפעיל לחצים פסיכולוגיים על השוכר, וכך מכריח את השוכר לפנות את המושכר לפני זמנו.

ג. האם עומדת למשכיר הטענה שעל השוכרת לפנות הדירה עקב איחור בתשלומים?

דיין א':

בנידון דידן, המשכיר מנע מהשוכרת לממש את השכירות שלה, בין היתר, בגלל אי עמידה בתשלומים המתחייבים מהשכירות. האם גם באופן זה נאמר שמגיע לשוכרת פיצוי על אי מימוש האופציה?

בחוזה כתוב (סעיף 12):

"רשאי המשכיר להודיע לשוכר בהתראה של 14 יום מראש, כי השכירות הגיעה לקיצה, ובמקרה זה יהיה על השוכר לפנות לאלתר את הדירה...."

נראה שסעיף זה נותן למשכיר זכות לסיים החוזה מיידית, בהתראה של 14 יום, אך אין סעיף זה מאפשר למשכיר לסיים השכירות לאחר זמן. זאת אומרת, המשכיר יכול היה להודיע לשוכרת שעליה לצאת מהדירה מיידית, אבל המשכיר אינו יכול להודיע לשוכרת שעקב הפרת תנאי החוזה, השכירות מסתיימת בעוד חודש. עצם דחיית סיום השכירות לאחר זמן מרוקנת את דרישת סיום השכירות מתוכנה. אם חורה למשכיר עד כדי דרישת סיום השכירות, שיתכבד לדרוש את סיום השכירות מיד. ואם המשכיר רוצה להרוויח את המשך דמי השכירות, ולכן דוחה את סיום השכירות לאחר זמן, סימן שלא כל כך חורה לו אי תשלום השכירות.

במכתב של המשכיר לשוכרת בסוף יוני, בו הוא הודיע לשוכרת שהשכיר את הדירה לשוכרים אחרים ודורש את פינוי הדירה עד סוף תקופת השכירות, לא היה שום זכר לסיום השכירות לאלתר עקב הפרת הסעיף הנ"ל. לכן, אין במכתב זה הפעלה של סעיף 12 ואין בזה סיום של השכירות.

דיין ב':

לענ"ד, הבנה זו בתנאי הפרת החוזה אינה מוכרחת, אלא ברגע שהשוכר פשע בקיום תנאי יסודי בחוזה, עובר הכח למשכיר לסלקו, וודאי שאין המשכיר אמור להיות ניזוק יותר ממה שכבר ניזוק, לכן רשאי הוא למצוא שוכר ואז להודיע לשוכר לפנות תוך 14 יום בגלל הפרת החוזה (כל עוד שזה בטווח סביר להפרת החוזה ולא כמה חודשים אח"כ, שאז יש לומר שמחל על ההפרה), או לחילופין, לומר לשוכר שבעוד 30 יום או 45 יום יסתיים החוזה, ולא בא החוזה אלא לתת מרווח של לפחות 14 יום, שלא יזרק השוכר לרחוב בלי אפשרות של כמה ימים למצוא מחסה. לכן, לדעתי, גם בהודעה כחודש לפני, היה כבר מימוש של תנאי זה לאחר הפרת החוזה של אי התשלום.

עד כאן דברי דיין ב'.

דיין א':

ברם, בישיבת בית הדין בא' אב תשפ"ג (19 יולי 2023 למניינם), המשכיר הזכיר את סעיף 12 הנ"ל וחזר על עצמו שמדובר בהפרת חוזה והוא דורש פינוי של הדירה בסוף החודש. תקופת 14 ימי ההתראה להפעלת סעיף סיום השכירות הסתיימה בתחילת חודש אוגוסט, ולכן, אפילו אם נאמר שהיתה הפרת חוזה מצד המשכיר בזה שלא ניתנה לשוכרת אפשרות לממש את האופציה, ומגיע לשוכרת פיצוי על כך, מכל מקום, הפרת החוזה של השוכרת והפעלת סעיף 12 של החוזה, מרוקנת את הצורך בפיצוי, כי אפילו אם האופציה היתה קיימת וגם אם השוכרת לא היתה מודיעה על פינוי מתוכנן של הדירה, עדיין היתה עליה חובה לפנות את הדירה עקב אי התשלום.

דיין ב':

מכיוון שבסוף דבריו גם דיין א' מודה שיש בקשה לבטל החוזה מכח טענתם בפני בית הדין על הפרת חוזה באי תשלום השכירות, ובזה גם אני מודה, ממילא יש הסכמה בינינו שהיתה כאן תביעה לסילוק על סמך הפרת חוזה וגם אם האופציה היתה מוארכת היא מופקעת ע"י הפרת החוזה שהתחדשה אחריה.

עד כאן דברי דיין ב'.

סיכום פרק זה:

השוכרת הפירה את החוזה על ידי אי תשלום דמי השכירות ודמי מים וחשמל, והמשכיר הפעיל את סעיף 12 בחוזה שמאפשר לו לסיים את השכירות לאלתר עם התראה של 14 יום. אם כן, לא מגיע לשוכרת פיצוי על הפרת החוזה על ידי המשכיר.

6. טענות השוכרת לאי תשלום החיובים, ואם יש בהן כדי לבטל את הפרת החוזה?

השוכרת טענה כמה טענות כדי להסביר את אי התשלום מצדה:

א. היא לא ידעה שפרודה לא שילם.

ב. על בעלה לשלם מפני שהוא חייב במזונות ילדיו.

ג. היא לא שילמה משום שהמתינה לראות אם היא תזכה בתביעה שלה על פיצוי הפרת החוזה.

נדון כעת בטענות אלו ואם יש בהן כדי לבטל את הפרת החוזה לפי סעיף 12:

א. אי ידיעה שפרודה לא שילם

השוכרת אמרה בישיבת בית הדין שפרודה היה משלם על השכירות, והיא לא ידעה שהוא הפסיק כאשר הוא עזב את הבית.

אין בטענה זו כדי לפטור את השוכרת מחובתה לשלם תשלומים החלים עליה ואין בזה כדי למנוע קביעה של הפרת חוזה בגלל אי תשלום. עיין ב"מ לה,ב ש"כל לא ידענא פשיעותא היא". השוכרת היתה צריכה להתעניין ולבדוק האם פרודה שילם או לא.

ב. על פרודה לשלם בגלל שהוא חייב במזונות ילדיו

השוכרת טענה בכתב שאין לשוכרים לתבוע את התשלומים ממנה אלא מפרודה, שחייב במזונות ילדיו.

טענה זו נדחית מפני שבחוזה יש התחייבות: "שניהם ביחד וכל אחד לחוד". זאת אומרת, על השוכרת יש חיוב עצמי לשלם בלי קשר לחיובי פרודה, ואי תשלום שלה הוא הפרת חוזה.

התביעות שלה על פרודה לשלם מזונות אינן בסמכות בית דין זה. אם רצונה בכך, היא יכולה לתבוע זאת בבית הדין המתאים. ברם, אין בזכות תביעה זו כדי לפטור אותה מהתחייבות שלה מול המשכיר.

ג. השוכרת תיכננה לקזז את חיוביה עם הפיצוי שתקבל

השוכרת טענה שהתעכבה בתשלום על מנת לקזז את חיוב התשלומים שלה עם הפיצוי שמגיע לה (לטענתה) מהמשכיר.

אין בטענה זו כדי לפטור את השוכרת מההתחייבות שלה, מפני שתביעת הפיצוי לא היתה מוחלטת אלא בספק, ואין בטענת ספק כדי לדחות תשלום ודאי שעומד לפניה.

משמעות דברי הרמ"א בסימן כד,א, היא שבית דין ידחה חיוב תשלום אך ורק אם יש לנתבע טענת ודאי שהתובע חייב לו מול החיוב שלו עצמו. בנוסף לכך הרמ"א כותב שדחית מועד תשלום שחל על הנתבע היא רק אם הנתבע טוען שיש לו עדים לגבות את טענתו ובנוסף שהדיין יודע שיש עדים בדבר. רק בצירוף כל הנ"ל, בית הדין מעכבים תשלום ודאי שלפניהם עד שתתברר טענת הנגד של הנתבע.

בנידון דידן לא מתקיימת סיטואציה כזו ולכן השוכרת לא היתה רשאית לדחות פרעון התשלומים הנ"ל החלים עליה. לכן, חיוב תשלום מידי רובץ על השוכרת ואי התשלום הוא הפרת חוזה.

יש להוסיף שהשוכרת הצהירה בפני בית הדין, כאשר התוודע לה החיוב כלפי השוכרים, שהיא תשלם את החוב. בית הדין התרשם שכוונת השוכרת לשלם החוב מיידית. דחיית התשלום עד עתה הפתיעה בית הדין.

סיכום פרק זה:

נדחות טענות השוכרת בהסבר אי תשלום החוב על ידה.

7. האם הפרת חוזה באי תשלום הבעל חשוב הפרת חוזה גם לגביה?

גם אם היתה לשוכרת טענה שמקובלת על בית הדין לאי תשלום החוב, והיא לא היתה מפירה החוזה, מכל מקום, פרודה הפיר את החוזה על ידי אי התשלום מצדו, והואיל והחוזה הוא "כל אחד לחוד", הפרה שלו לבד דינה כהפרת החוזה כולה.

סיכום פרק זה:

הפרת החוזה של הבעל דינה כהפרת החוזה כולו ומאפשרת למשכיר לסיים את השכירות.

8. האם האופציה בטלה כאשר השתנה המצב משני שוכרים לשוכר אחד?

כתבנו למעלה שהשוכרת ביטלה את הויתור של הבעל למימוש האופציה.

התוצאה ממצב זה, היא שמימוש האופציה היה לשוכרת לחוד, כאשר פרודה, השוכר, אינו חלק מכך. נובע מכך שהשוכרת תהיה שוכר יחיד בשנת האופציה והפרוד לא יהיה שוכר ביחד עמה.

נראה שזה עצמו הפרת חוזה. המשכיר אינו חייב לממש את האופציה לשוכרת לחוד, בלי השוכר שהיה שותפה בתחילת הדרך. המשכיר הסכים לאופציה לשני שוכרים גם יחד, כאשר כל אחד לוקח על עצמו את כלל האחריות לשכירות. המשכיר לא הסכים מלכתחילה ליתן אופציה לשוכרת בלי שיתוף הבעל בהתחייבויות השכירות.

ונראה שיש ראיה לכך מסימן קעו,יט:

אחד מהשותפים או המתעסקים שמת, בטלה השותפות או העסק, אע"פ שהתנו לזמן ידוע.

וע"ש בנתיבות שגם המעסיק יכול לחזור בו מההסכם ולומר שאינו רוצה להמשיך את העסק עם היורשים בגלל שאינו סומך עליהם. וכן בנידון דידן.

מיהו, יש לעיין, שהרי בשכירות בתים נפסק (בסי' שטז,א) שהשוכר יכול להשכיר לשוכר אחר בלי הסכמת בעל הבית, כל עוד מספר בני הבית של השוכר החדש אינו עולה על מספר בני הבית של השוכר הראשון. ואם כן, ברור שאם שותף אחד נפטר, לא בטלה השכירות, אלא אדרבא, זה לטובת המשכיר שיש עכשיו פחות דיירים בדירה שלו.

מיהו, נראה שכיום המנהג הוא כדעת המורים שהרמב"ם הביא (בהלכות שכירות ה,ה) שאין השוכר יכול להשכיר לאחר. וע"ש בראב"ד שהטעם הוא שיש אנשים מחריבי בתים. וכך המנהג כיום, לכתוב בכל חוזה שכירות שאין השוכר יכול להשכיר, כדי שהמשכיר יכול לשלוט מי גר בביתו. ואם כן, נראה ששכירות בתים דינה היום כעסק, שאם אחד מהשותפים פורש, המשכיר יכול לומר שהוא סמך רק על שכירות לשנים ולא לאחד.

ועיין ערוך השולחן שטז,ב, שגם לפסיקת השו"ע כרמב"ם, השוכר אינו יכול להשכיר לשונא של המשכיר. ובנידון דידן, היחסים בין השוכרת והמשכיר הם כאלו שנראה שהמשכיר יכול לטעון שבעזיבת הבעל, בטלה האופציה, שהוא רק הסכים לאופציה על דעת שניהם ולא על דעת השוכרת בלבד.

נראה שדבר זה מוכרע בחוזה עצמו. נאמר בחוזה שהשכירות היא "לשניהם ביחד וכל אחד לחוד" (ולא שהשכירות היא 'לשניהם יחד או לכל אחד לחוד'). זאת אומרת, שיש לקיים את שתי התנאים: גם "שניהם יחד" וגם "כל אחד לחוד". ואם בנידון דידן אחד מהשוכרים פורש, אין כאן "שניהם יחד" ולכן האופציה בטלה.

סיכום פרק זה:

האופציה בטלה מפני שהמשכיר הסכים מראש לאופציה כאשר יש שני שוכרים. הוא לא הסכים לאופציה לשוכר אחד בלבד.

מסקנה:

מכל האמור עולה שהאופציה בטלה, וממילא אין לשוכרת טענת פיצוי על אי קיום האופציה על ידי המשכיר. ברם היא חייבת לשלם את החיובים על השכירות.

פסק הדין:

1. על השוכרת לשלם את מלוא השכירות על חודשים יוני-יולי, דהיינו 7400 ש"ח.

2. על השוכרת לשלם את חשבונות המים והחשמל על חודשים מאי, יוני ויולי (הסכומים אינם ידועים לבית הדין).

3. על השוכרת מוטלת החזרת הדירה לקדמותה (כמפורש בסעיף 6,י).

4. נדחית טענת השוכרת לפיצוי עבור הפרת חוזה על אי מימוש האופציה מולה.

5. החיובים הללו מוטלים על השוכרת לבד, על סמך הכתוב בחוזה: "כל אחד לחוד". כפי רצונה, השוכרת תתבע מפרודה בבית דין המוסמך לדון בתביעות שבין בני הזוג.

6. התשלומים בסעיפים 1-2 ישולמו ב3 תשלומים כאשר התשלום הראשון יהיה בתוך 30 יום מתאריך פסק דין זה, ושתי התשלומים העוקבים יהיו לאחר 30 יום מהתשלום שלפניו.

על החתום:

הרב ברוך פז שליט"א                הרב מאיר שלם שליט"א

ניתן ביום: כ"ט אב תשפ"ג (16 באוגוסט 2023 למניינם).