התובעים והנתבע הם בעלי דירות שכנות בבניין, התובעים הגישו תביעה על נזקים שנגרמו להם עקב בניית הנתבע, הנתבע תבע בתביעה נגדית את הנזקים שנגרמו לו בגלל תלונת התובעים לעירייה. כתוצאה מהתלונה יתכן והעירייה תהרוס את ההרחבה של הנתבע במרפסת ביתו (יחידת דיור בשיטת בנייה קלה). הנתבע דורש לחייב את שכנו התובע הראשון על כל ההוצאות שייגרמו כתוצאה מהתלונה לעירייה.

הצדדים חתמו על חוזה ואפיון לבניית אפליקציה. המזמין טוען שהאפליקציה אינה יעילה ולכן תובע להפטר מתשלום עבורה וכן תובע הפסדים שנגרמו מחוסר היעילות של האפליקציה. המתכנת טוען שגמר לבנות את האפליקציה על פי הנדרש באפיון ולכן תובע את מלא שכרו כולל התוספות וכן קנס על עיכוב בתשלום. ניתן פסק קודם בנידון שהסדיר את אופן סיום ההתקשרות אך הוא לא בוצע.

התובעים בנו את ביתם בישוב מ', לטענתם הישוב מ' התחייב לפצות אותם במקרה של הריסת הבית, בסופו של דבר ביתם נהרס והם תובעים את הפיצוי מהישוב, לטענת הישוב אין התחייבות לפצות אותם. וכמו כן לטענתם התובעים גרמו נזקים לנתבעת.

הנתבע הלווה לאח התובע ולאביו של התובע כספים, הוא הביא צ'ק כערובה על הלוואה מסוימת, שתפח פי חמישה, הצדדים דנים ביניהם האם חובה על הנתבע לברר את תביעתו בבית הדין, או שמא מותר לו לגבות את החוב באופן ישיר.

התובע מכר כיפות ליד חנותו של הנתבע, ובתמורה לרשות להציב שם דוכן הוא היה מביא לו סחורה לפי בחירת הנתבע, לאחר זמן מה, הנתבע הציע לתובע להציב באופן קבוע שני מדפים עם הסחורה שלו. הצדדים נחלקו לגבי ההסכם,האם הובטח לתובע 70% או 65%, כמו כן לאחר כמה חודשים הנתבע הפסיק את ההתקשרות ביניהם, ולאחר דין ודברים, הוציא את הכיפות והביא אותם לתובע, בין התובע והנתבע מחלוקת לגבי 17 כיפות האם הם אכן שייכות לתובע.

הנתבעת והתובעת עוסקות בשיווק מוצרים במסגרת חברה מסוימת, השיווק הוא רשתי, כלומר, כל משווק מקבל אחוזים ממכירת כל מוצר, ועל כל משווק נוסף שאדם מגייס הוא מקבל אחוזים מסוימים, לפי חוקי החברה משווק שגויס על ידי משווק שמעליו אינו רשאי לעבור למשווק אחר מעליו, אלא רק אחרי שנתיים, התובעת "גויסה מחדש" תחת שם בדוי "עדיה", לפי ההסכם ביניהם, האחוזים שמגיעים לעדיה היו צריכים להיות מועברים על ידי הנתבעת לעדיה, בסופו של דבר הסכום שמשולם לעדיה ומועבר בפועל לרמה גדל, וכעת נוצרה מחלוקת כמה אחוזים על הנתבעת להעביר לעדיה. בין הצדדים מחלוקת לגבי ההסכם ביניהם, שעומד על סכום של 17,348 ש"ח.

בחוזה השכירות שבין המשכיר לשוכר נכתב כי כל סכסוך ידון בבית הדין ד' או בבית דין אחר שהמשכיר יחליט, הנתבעים רוצים לדון בבית הדין ד', והמשכיר רוצה לדון בבית הדין זה.

שני הצדדים התובע והנתבע הפעילו יחד עסק לחלפנות כספים, החל מפברואר 2013, הנתבע הוא היוזם של העסק, העסק עבד בצורה של גלגול צ'קים מהלקוחות לצד ג' והרווח היה בהפרשי הריבית שנלקחו על ידם, ניתן על ידי העסק אשראי ללקוחות שבסופו של דבר לא עמדו בהלוואות, ואי פרעון ההלוואות הפיל את העסק, התובע תובע את הנתבע על כך שנתן אשראי לבעלי עסק ללא אישורו ובכך גרם לנפילת העסק.

הצדדים הם בעל ואשה שנישאו בטקסס שבארה"ב, לבעל נכסים רבים, בית הדין קבע כי החוק בטקסס חל על הצדדים,
מאידך הבעל קנה בית מהכסף שצבר לפני הנישואין, וכמו כן הוא כתב הערת אזהרה על שמו בלבד, אך באחד החוזים נכתב גם שם האשה, כעת יש ויכוח בין הבעל לאשה האם לאשה יש חלק בבית, לטענת הבעל החוזה נכתב רק לצרכי מיסים.

התובע הוא בעלים של מחסן עד שנת 2007 המחסן היה מושכר לחברת מ', משנת 2007 המחסן חולק לשני חלקים, וחלק אחד הושכר לחברה השייכת למר ס' במחיר של 3,300 ש"ח לחודש, לאור בקשת הנתבע סיכמו הצדדים על עזיבתו את המחסן עד לסוף פברואר 15, למרות זאת הנתבע המשיך לשהות במחסן גם לאחר חודש פברואר, גם לאחר פינוי המחסן נשארו בו חפצים השייכים ככל הנראה לשוכר מ', התובע תובע עוד מספר חודשי שכירות משום שלטענתו הנתבע הסכים להשארת חפצי השוכר הקודם במקום ולכן השכירות ממשיכה. כמו כן לתובע ישנן תביעות נוספות על הנתבע.